"נדמה לי שאת אני ואני את"- פוסט מתגלגל במסגרת "שאלה עוברת": פרויקט בלוגרים ספרותיים

מה הדבר הכי חשוב שלמדת בחייך מספר או מסופר? אין צורך להתייפייף ולהיות רומנטי (אלא אם כן זה מה שלמדת).
זו השאלה שהועברה אלי מפאר פרידמן, וממש עוד מעט אעשה כמיטב יכולתי כדי לענות עליה.
אבל קודם, ברשותכם, ב-א-מ-ת צריך להעביר פה סמרטוט ולנקות את האבק מהפינות, כי עברו כבר יובלות מאז שכתבתי פה ממש.
אז כן, זו באמת אני, לא פאטה מורגאנה.
אני שמחה שיש לי את המקום הזה, אבל מאז שאני אמא שמתעקשת אשכרה לגדל את הבן שלה ולהיות איתו ונאחזת, בכוונה, בסלולארי שלא יודע ולא רוצה להתחבר לרשת, וצריכה גם לעבוד לפעמים, אני לא באמת מגיעה לכתוב פה או לקרוא את הבלוגים הכה אהובים עלי. המלאכה המענגת של לרפרש ולרפרש ולקרוא תגובות ולענות לכל אחד ולשחק פינגפונג וירטואלי של תגובות- אני מאוד אוהבת אותה, אבל לא באמת מגיעה אליה עכשיו, כשאני בעיקר משחקת לוטו בלתי וירטואלי, על השטיח…
בינתיים אפשר למצוא אותי קצת בפייסבוק וקצת בפנקס וקצת בחיים האמיתיים(כולכם יודעים שכתבתי ספר, נכון? "ביום שמש בהיר", אפשר גם לבוא ולהגיד לי שלום ב16‪.‬6 בדוכן של "איגואנה" ו"כנרת" בכיכר רבין, בשבוע הספר, אני אהיה שם), אבל עכשיו אני פה, כי עדנה אברמסון הזמינה אותי וכי פרויקט בלוגרים ספרותיים זה מגניב וכי השכנים טובים בעיניי וכבוד הוא לי לכתוב לצידם בפרויקט הזה, אז הנה אני פה, בהופעת אורח בבלוג של עצמי.תנו לי דקה להתרגל אליכם שוב.
זאת (עוד פעם אחת ודי) השאלה שקבלתי מפאר פרידמן במסגרת הפרויקט המתגלגל הזה-
מה הדבר הכי חשוב שלמדת בחייך מספר או מסופר? אין צורך להתייפייף ולהיות רומנטי (אלא אם כן זה מה שלמדת).
קראתי את השאלה ושברתי את הראש. למדתי? מספר? אני?!?
מי אמר שלמדתי משהו? מי אמר שבכלל אפשר או צריך ללמוד מספרים? כלומר- ברור שלומדים מהם המון, אבל משהו אחד, ספציפי, מנוסח היטב, שאני יכולה לשים את האצבע על מראה המקום המדויק שלו ולהגיד מאיזה ספר הוא לקוח ומה למדתי? ולא סתם משהו, אלא הכי חשוב? אמאל'ה!
הסתובבתי קרוב לשבועיים עם השאלה בראש ולא היה לי מושג ואז, פתאום, נזכרתי בנוריקו סאן…
סתם נזכרתי בה, בשבת בצהרים, בלי קשר לכלום, שלפתי את הספר מהמדף, הקראתי לבני הפעוט, ותוך כדי הקראה, נזכרתי למה אני כל כך אוהבת את הספר הזה והבנתי שזו התשובה שלי.
זה הדבר הכי חשוב שלמדתי מספר.
פאר פרידמן הזהיר מהתייפייפות ואני במלכוד: הרי אין בומבסטי, מתייפייף, מלאכותי ומרוחק מלנסח בכותרת את מה שלמדתי מנוריקו סאן (ומאווה).
עכשיו משרד החינוך קורא לזה " האחר הוא אני", פעם קראו לזה "לכבד את השונה/האחר" וכל שם יותר מכובס, מנופח ובעיקר יותר ריק ממשנהו.
אז לא על זה אני מדברת.
מה שלמדתי מנוריקו סאן, ומאסטריד לינדגרן ומלאה גולדברג ומאנה ריבקין-בריק (שלוש היוצרות המופלאות של סדרת "ילדי העולם") ומהחברות הפשוטה והאנושית בין "הילדה מיפן" לבין "הילדה הבהרה משבדיה", זה שבני אדם הם בני אדם, ושאפשר, וכדאי, להכיר אותם ולתקשר איתם, בגובה העיניים, וממש לא משנה מאיזה תרבות או מקום הם באו, איך הם נראים, מה הם אוכלים לארוחת בוקר ובאיזו שפה הם מדברים.

הספר שאני קוראת ממנו הוא עותק ישן-נושן בשחור לבן, אותו עותק שהקריאו לי ממנו בילדותי, שמעוטר בהקדשה שאמא שלי קבלה ליום הולדתה ה-11 מבני דודיה הקטנים. הוא קצת מתפורר בפינות, אבל אין קסם גדול מקסם הדפדוף הרב-דורי בספר שמצליח לדבר לכולם, בכל גיל.

ברור שנוריקו סאן לא היתה היחדה שלימדה אותי שאפשר להתחבר עם בני אדם מבלי לבדוק עד כמה הם "אחרים"- אין בעולם ערך שאפשר ללמוד מספר אחד ויחיד.
אבל לנוריקו סאן היה תפקיד משמעותי ביותר בלהראות לי, מהגיל הרך ממש, שזה אפשר וכדאי וקל וגם כיף.
לא קראתי את המקור של לינדגרן ואני לא יודעת עד כמה לאה גולדברג היתה נאמנה למקור השבדי ועד כמה היא נטלה לעצמה את חירות היצירה, אבל שתיהן ביחד, עם הצלמת המופלאה חנה ריבקין-בריק, שהשכילה לצלם את הילדות מגובה העיניים, הצליחו ביצירת הקסם הזה.

איך הן עשו את זה? נדמה לי שבעיקר באמצעות דיוק רגשי וכניסה לפרטים הכי קטנים ויומיומיים: אנחנו רואים איך נוריקו סאן ישנה, מתלבשת, אוכלת ומשחקת בשילוב שיש בו, אמנם, ניחוח אוריינטליסטי מסוים והתפעמות מ"קסם המזרח" הרחוק, יפן מוצגת כארץ פלאים עם דגי נייר מעופפים בשמים, גני פרחים קסומים ודלתות הזזה מנייר, אבל היא לא רק ארץ קסמים אגדית אלא גם מקום מציאותי וארצי והיא מתוארת עם נימה של ביקורת "הילדים ביפן יודעים שבשעה שאמא עסוקה במחשבות שלה אין צריך להפריע לה. נוריקו-סאן רוצה מאוד לשאול את אמא מתי כבר תבוא הילדה הבהירה. אבל אמא חושבת את המחשבות שלה, ונוריקו סאן שותקת".
היום, ב2014, אני קוראת את המשפט הזה כביקורת על החינוך היפני הנוקשה. יכול להיות שזו לא היתה הכוונה כשהוא נכתב, אבל מבחינתי הוא מכניס סיכה קטנה לבלון האידיליה ובכך הופך את נוריקו סאן לילדה יותר "אמיתית" ואמינה.
כשאמא מלבישה לה את הקימונו המסורתי, התיאור מקרב בין האקזוטי והזר לבין רגשות שמוכרים לכל ילד באשר הוא ילד – "העיקר בקימונו היא החגורה הרחבה והארוכה מאוד-מאוד. מין צעיף כזה שמקפלים אותו סביב לגזרה. בשעה שמקפלים אותו צריך כל הזמן להסתובב וזה די שמח. אך כאשר קושרים אותו מאחור בצורת פרפר צריך לעמוד ולא לזוז אפילו טיפ-טיפה. וזה דוקא משעמם קצת".
נוריקו סאן היא אחת מגיבורי הסדרה שתיעדה ילדים במקומות שונים בעולם- רבים מספרי הסדרה ליוו אותי בילדותי ויקרים לליבי עד היום, אבל כיוון שאנחנו עוסקים כאן במה שלמדתי מספר, אני חושבת ש"נוריקו סאן" מנצח בגדול. כי אמנם כל ספרי הסדרה הציגו לי את חייהם של ילדים מתרבויות אחרות, אבל אלה קארי נשארה עם האיילים בלפלנד, ורק נוריקו-סאן נפגשה באמת עם אווה "והנה נוריקו-סאן ואווה כבר ידידות וחברות".
כששתי הילדות מתחלפות בשמלות ואווה לובשת קימונו, אובי, טבי ופוקורי, ונוריקו סאן לובשת את השמלה של אווה וגם "נועלת את נעליה הישנות והמלוכלכות קצת של אווה", אז מגיע המשפט שבחרתי לצטט בכותרת הפוסט הזה – "אה זה מעניין מאוד: נדמה לי שאת אני ואני את!".
וה"נדמה לי" הזה, בו, בשבילי, טמון כל הקסם: הרי כל מי שמתבונן בתווי פניהן של נוריקו סאן ושל אווה יודע היטב שילדה יפנית נשארת יפנית וילדה שבדית נשארת שבדית גם כשהן מתחלפות בבגדים, אבל הן יכולות לשחק בנדמה לי, הן יכולות לבחון את אפשרות החילופין, לטעום ולהרגיש אותה, הן יודעות היטב שהן שונות ומתוך הידיעה הזאת הן יכולות ללמוד להכיר אחת את השניה ולשחק בתוך מרחב הקשר שמאפשר להן מצד אחד- להיות בתוך חברות בין "ילדה משבדיה" ל"ילדה מיפן", כשהן מלמדות אחת את השנייה זו על תרבותה של זו ולא מתעלמות מההבדלים ומצד שני, פשוט להיות ילדות, פשוט להיות חברות, לשחק ןלצחוק יחד ולהסתכל אחת לשנייה בעיניים, ממקום שווה באמת של קשר שאפילו בובר היה מסכים לשים עליו את חותמו כקשר אנושי בינאישי משמעותי של "אני-אתה".

אז לא, אין לי חברה יפנית (בינתיים), אפילו לא חברה שבדית, אבל קשר אנושי בינתרבותי מקסים אותי, נכון, יפה ומעשיר בעיניי ובעיקר- קשר כזה הוא אפשרי בעיניי, וזה לא מובן מאליו במציאות הגזענית- מסתגרת- מתבדלת בתוכה כולנו חיים.

כשהייתי בת 11 או 12, אמא שלי הוזמנה לחתונה באחד מהכפרים הדרוזיים הסמוכים לחיפה. היא לקחה אותי ואת חברתי הצעירה ממני בשנה ושם, בחתונה, אני לא זוכרת איך, התיידדנו עם רים והיאם- שתי ילדות דרוזיות בנות גילנו.
החברות הכפולה הזו החזיקה מעמד למעלה משנה ונמשכה במכתבים וביקורי משפחות הדדיים. מה שאני הכי זוכרת מהקשר הזה מצחיק אותי היום, כשאני מתבוננת בזכרון ממרום שבתי כמבוגרת, כמי שאולי מבינה קצת יותר על תרבויות ויחסי כוחות ומילים גדולות כאלה אבל אז לא היה בזה שום דבר קולוניאליסטי או מתנשא: רים והיאם לימדו אותנו לקפוץ במעין "קלאס" דרוזי שמשלב גם גרסא של "ארץ עיר"- כשקופצים צריך לומר במהירות מילים בקטגוריות שונות, וחברתי נעה ואני, באופן הכי טבעי בעולם, חיפשנו רצף ארוך בקטגוריה "שמות של בנים" וקפצנו במשחק הדרוזי כשאנחנו מדקלמות בקול "ראובן, שמעון, לוי, יהודה…." כמו שלימדו אותנו בשעורי תורה בביה"ס.

אני אישה ֿיהודיה, אשכנזיה, לבנה, חילונית, סטרייטית ואמנם רוב החברים והחברות שלי עונים על הגדרות סוציו-אקונומיות דומות לשלי, אבל לא כולם.

כבר יצא לי לעשות שיחות מלב אל לב עם נשים פלסטיניות – מכאן וגם מהצד השני של חומת הכיבוש. יש לי חברים בעלי מגוון רחב של זהויות מיניות -מוגדר יותר או פחות, התחברתי גם עם אנשים צעירים ממני בהרבה ומבוגרים ממני בהרבה (וגם עם בני גילי), עם אנשים בעלי מבנה משפחתי דומה לשלי או שונה לחלוטין. התחברתי עם חילונים מאמינים כמוני וגם עם אתאיסטים מושבעים ויצרתי חברות משמעותית עם בחורה חרדית לגמרי- מבטן ומלידה (שגדלה גם היא על "נוריקו סאן", בין היתר).

מעולם לא התחברתי עם אדם בגלל שהוא שונה ממני, אבל מעולם גם לא נמנעתי מלהתחבר עם אדם בגלל זה.

כשאני הייתי ילדה, ראיתי ילדים מלוכסני עיניים רק בספרים. העולם שסובב אותנו היום הוא אמנם גזעני ומסתגר אבל גם מגוון ופלורליסטי יותר, והיום אנשים ממזרח אסיה הם מראה נפוץ ברחובותינו (בעיקר על תקן עובדים זרים שעושים את עבודת הקודש שמרבית הישראלים נמנעים מלעשות בעצמם).

כשאני הולכת עם הבן שלי לגן המשחקים השכונתי, הוא פוגש שם על בסיס יומיומי ילדים חילונים-אשכנזים-יהודים כמותו אבל גם ילדים מזרחים וגם ילדים דתיים וחרדים וגם ילדה שאמא יפנית ואביה ישראלי ואח ואחות שמוצאם מהודו וגם ילדים אתיופיים וילדים רוסים וגם- אם כי פחות ממה שהייתי רוצה- ילדים ערבים.
יוצא לו לשמוע שם ילדים שמדברים עם הוריהם עברית וערבית ואנגלית וצרפתית ויידיש והינדו ורוסית ואמהרית ולפעמים גם שפות שאני לא מזהה. לא כולן נשמעות בכל יום, אבל כולן קיימות כאן באמת.
כשהוא משחק במתקני הכושר של ה"גדולים", הוא רואה אישה הודית שמנצלת כמה שעות חופש מעבודתה כמטפלת סיעודית כדי לעשות קצת כושר, והיא תמיד מחייכת אליו ומנופפת אליו לשלום.
יוצא לו לראות גברים צעירים, פליטים מאריתריאה או מסודן, שיושבים על מתקני הכושר ומדברים זה עם זה בשפתם.
יוצא לו לראות ילדים שמברכים על האוכל שהם אוכלים וילדים שמרימים את הכיפה שנפלה מראשם תוך כדי ריצה והוא רואה שבין כל מגוון הילדים והמבוגרים האלה יש אנשים נחמדים, עוזרים ומאירי פנים וגם אנשים לא נעימים. יש ילדים שמזמינים אותו להצטרף למשחקם במאור פנים ואחרים שמנסים לחטוף מידיו צעצוע או לעקוף אותו בתור למגלשה.
אני רואה, וחשוב לי להראות גם לו, שאין שום קשר בין השפה, הצבע, הלבוש או התרבות של האנשים הללו לבין התנהגותם. אנשים נחמדים ולא נחמדים אפשר למצוא בכל תרבות ובכל מקום.
בכל פעם שאני נתקלת במגוון האנושי הזה אני שמחה. אני מרגישה שהתעשרתי, שכולנו התעשרנו.

ונדמה לי שנוריקו סאן ואווה היו הראשונות שמהן למדתי שזה אפשרי.

ואחרי כל זה, אני מעבירה את הלפיד הלאה אל הבלוגרית שקבלה את השאלה שלי. היא חברה שלי למרות שבמקרה היא יהודיה-אשכנזיה- לבנה- חילונית-סטרייטית כמוני. אבל רק במקרה.

אני שאלתי מה הספר שעליו חשבת "המלך עירום"? כלומר- ספר ש"כולם" משבחים ומקלסים ואילו את/ה חושב/ת שהוא, אפעס, לא באמת שווה ? השאלה הזאת הועברה אל גילי בר הלל ואת התשובה שלה אפשר לקרוא אצלה.

וכאן עדנה אברמסון האלופה ריכזה לינקים לכל השאלות ולכל התשובות.

השאלון עם טלי כוכבי

קוראיי הנאמנים – אני לא באמת פה- כי אני לא מוצאת בימים אלה מספיק שעות מחשב כדי לתחזק בלוג באמת, כמו שראוי לו ולכם, אבל מילאתי את השאלון הזה של "קורא בספרים" אז זו הזדמנות לנגב קצת אבק גם פה, בביתי הוירטואלי הותיק, ולתת גם לכם הזדמנות לדעת מה אני אוהבת (ולא אוהבת) לקרוא.

קורא בספרים

1)מהו הספר האהוב עליך?

השאלה הזאת תמיד תופסת אותי לא מוכנה, כי היופי בספרים הוא שיש אפשרות לאהוב רבים וטובים שמתחברים לצדדים שונים בנפש ובכל זאת, התשובה הקבועה שאני תמיד מגיעה אליה- לא משנה איזה תחנות עברתי בדרך- היא "הסיפור שאינו נגמר" של מיכאל אנדה. את הסרט הכרתי כילדה קטנה בכיתה א', אחרי ששתי הסבתות שלי לקחו אותי לראות אותו בקולנוע (כל אחת לחוד) ובספר פגשתי והתאהבתי לראשונה בגיל 15, הגיל שבו חלקים גדולים מטעמי הספרותי התחילו להתעצב.

הספר הזה הוא מתנה גדולה לכל מי שיש לו לב ונשמה ולכל מי שהיה (או עודנו) ילד אוהב קריאה ודמיון. ומעל הכל- במימד האישי ביותר, כל כך הרבה פעמים בחיים, ובכל כך הרבה הקשרים מצאתי את עצמי נדרשת לדימויים מתוך "הסיפור שאינו נגמר" כדי לתאר תהליכים ושלבים שעברו עלי, שיש לו מבחינתי מקום מיוחד, אם לא מעל אז לפחות לצד ספרים טובים רבים אחרים.

ומי ברשימת ה"אחרים"? הו, צפוף…

View original post 2,261 מילים נוספות

איזה בזבוז- פוסט אישי מאוד על שכול בן שישים (וארבע)

כבר שישים שנה, עומדות על הפסנתר של סבתא שלי שתי תמונות במסגרת אחת.
כשהייתי קטנה הייתי משוכנעת שאלה שתי תמונות של שני אנשים שונים, ובמובן מסוים זה באמת כך.
ל"שני הבחורים" בתמונות קוראים אריה פרודובסקי, "שניהם" נולדו בירושלים ב-1927, "שניהם" גדלו בחיפה ו"שניהם" נהרגו באותו יום, 21.4.48 – י"ד ניסן תש"ח, יום לפני ליל הסדר.

שתי התמונות צולמו בהפרש של כמה חודשים, אבל באחת מצולם נער צעיר בוגר בית ספר, ובשנייה מצולם בחור צעיר שחזר מקרב, שראה את המוות בעיניים, שאולי הרג אנשים, שאולי ראה את חבריו נהרגים, שלא ידע שגם המונה הפרטי שלו כבר דופק.

אריה היה אחיה הצעיר של סבתא שלי. בן שלישי אהוב בין שלוש אחיות, ילד טוב ירושלים.

אני לא יודעת עליו הרבה.
אני יודעת שהוא אהב מוזיקה וניגן בכינור, אני יודעת שהוא היה ילד רגיש שמרוב געגועים קיבל חום גבוה כשאבא שלו נסע לחו"ל, אני יודעת שהוא הספיק ללמוד שנה אחת בבניין הטכניון הישן בהדר, אני יודעת שהייתה לו חברה שהוא אהב. סבתא שלי לא זוכרת את שמה, אבל זוכרת שהייתה יפיפייה.
אני יודעת שהוא אהב את אחייניתו התינוקת והיה מניף אותה גבוה בזרועותיו. הוא קרא לזה "הופלה"- אני יודעת, כי ההנפה הזאת למעלה לתקרה היא הזיכרון הראשון של אמא שלי.

וזה כמעט כל מה שאני יודעת על חייו של אריה.

על מותו, אני יודעת קצת יותר.
אני מכירה את העובדות – יודעת שהוא היה חבר ב"הגנה", יודעת שהוא שירת בבריגדה היהודית של הצבא הבריטי ועזר, יחד עם גיסו (סבא שלי…) לשחרר את מחנות ההשמדה באירופה.
אני יודעת שאריה היה אחראי על נשק באחד ממחסני "ההגנה" בחיפה ושבשלב מסוים הוא ביקש להילחם כי לא היה יכול לסבול את העובדה שהוא נותן לחבריו נשק (מועט ודל…) ושולח אותם לסכנה מבלי לשאת יחד איתם בעול. אני יודעת שאריה נפצע בבטן במהלך קרב בבית הנגא'דה בחיפה ומת מפצעיו עם אחדים מחבריו. ראיתי אינספור פעמים את הבניין המחורר מכדורים שבתוכו הוא נהרג, אני עוברת לידו בכל פעם שאני יורדת מנוה שאנן להדר או לעיר התחתית.
אני יודעת איך נודע למשפחה שהוא מת, כשבהיעדר מערך מסודר של הודעה למשפחות המשימה הבלתי אפשרית הוטלה על כתפיה של אחותו הצעירה חיה, ששירתה איתו בגדוד 22 של "ההגנה" ושנאלצה להביא בעצמה את בשורת האיוב להוריה ואחיותיה.
יום לפני ליל הסדר, באמצע הכנת קניידלך בדירת המשפחה ב"בית הגדול" ברחוב עקיבא, השתנה הכל.
למחרת בערב, חיים לסקוב, חבר המשפחה, הצטרף אל שולחן הסדר המשפחתי ותפס את מקומו סביב השולחן כדי לא להשאיר כסא ריק, ואי אפשר היה אלא לבכות.
אריה לא היה ההרוג היחיד באותם ימים. כשאנחנו מחפשות את שמו בין שקופיות השמות האינסופיות שמוקרנות בערוץ 33 בטלוויזיה ביום הזיכרון, רשימת השמות בתאריכים סביב מותו היא תמיד ארוכה במיוחד.
חלק גדול מהמבקרים הרבים שהגיעו לניחום אבלים, זכו לביקורי אבלים בעצמם מספר ימים קודם או מספר ימים מאוחר יותר.

סבתא שלי, מרים, הייתה אז אישה צעירה בת 26, נשואה לגבר אהוב ואם לתינוקת חמודה.
כשהקרקע נסדקה מתחת לרגליה, היא הסתכלה בתינוקת שלה והבינה- בצלילות מחשבה שמגיעה ברגעי הכרעה בחיים- שעומדות בפניה שתי ברירות: לגדל את התינוקת הזו ואת ילדיה העתידיים על ברכי השנאה והנקם, או על ברכי הפיוס והשלום.
כבר אז, מתוך השבר העצום והכאב הנורא, ולמרות קריאות הנקמה ששמעה סביבה, היא אמרה שאין לה ספק שהאמהות הערביות מתאבלות וכואבות על בניהן בדיוק כמו אמא שלה, והכריעה בעד הדרך השנייה.

באותן שנים אף אחד לא הכיר בכאבם של אחים שכולים, אבל שבע שנים אחר כך, אחרי שילדה גם בן שנקרא על שם אחיה, סבתא שלי "זכתה" להפוך גם לאלמנת צה"ל שמקבלת עד היום בכל שנה, "שי לחג" ממשרד הביטחון…

לא יכולתי להכיר את אריה ואת סבי מרדכי עמית (אקסי), אבל מאז שאני זוכרת את עצמי, היעדרם הוא חלק ממני.

סבתא שלי היא אישה חזקה והמשפחה שלי היא משפחה חזקה. ממעטים לבכות, חושקים שפתיים, מעריכים הומור שחור, לא מייללים, לא מתלוננים, וגם כמעט ולא עוסקים בפעילויות הנצחה.
הפוסט הזה, שנכתב בהסכמתה ובאישורה של סבתא שלי, הוא אולי ההנצחה הפומבית המפורטת הראשונה שמתרחשת שישים שנה אחרי.

ודווקא מתוך האיפוק הזה, ומתוך הכבוד המפוקפק שנפל בחלקי להיות "דור שני" ו"דור שלישי" לשכול, ודווקא היום, בערב יום הזיכרון, אני יכולה להעיד, מקרוב, על כיעורם, עוצמתם ופלצותם של השכול, ההיעדר והמוות.
לפני שישים שנה בדיוק, כשבן גוריון הכריז על קום המדינה, חודש אחרי מותו של אריה, ההמונים חוללו ברחובות וסבתא שלי בכתה בבית. היא לא בכתה על גדולתו של הרגע, לא בכתה על אחיה שלא זכה לחוות אותו, היא בכתה על הקורבנות הבאים- היא הבינה שבעקבות ההכרזה תפרוץ מלחמה ובכתה על הבחורים הטובים שחייהם יתבזבזו ועל בני משפחותיהם ואוהביהם שירגישו את הכאב הנורא שהיא כבר הכירה. וסבתא שלי, שמקמצת בדמעות, בכתה גם ב-67', בתוך שכרון הניצחון והילולת הגנרלים, מאותה סיבה בדיוק.
ובכל פעם שהיא שומעת בחדשות על חייל שנהרג היא מתכווצת מכאב- כמעט פיזי. כי היא כבר יודעת את מה שבני משפחתו של המת עוד לא יודעים.
והיא מתכווצת מכאב גם בכל פעם שהיא שומעת בחדשות על עוד מוות מיותר של אזרח, ילד, זקן, נערה, על עוד מוות מיותר של קורבן  "שלנו", ועל עוד מוות מיותר של קורבן "שלהם".
היא מתכווצת בכאב כי היא מכירה את עוצמת הכאב שהמוות מביא, וגם כי היא רואה בעיני רוחה את המוות המיותר הנוסף שיגיע בעקבותיו, את שרשרת הדמים הבלתי פוסקת שמונעת בידיהם של האנשים- משני הצדדים, שלא הבינו ששום נקמה לא תכהה את כאבם, ושום הרג לא יחזיר את יקיריהם.

בניגוד לסיסמאות הבריסטול שהיו תלויות בגן הילדים שלי, לא טוב למות בעד ארצנו- טוב לחיות בעדה. הארץ הזאת צריכה עשייה, יצירה, בנייה- היא זקוקה לאנשים שיחיו בה, ישקיעו בה ויעצבו את דמותה בחיים, ולא בדם.
אני יודעת, כי ראיתי מקרוב, שהמוות הוא לא הירואי, לא אלגנטי, לא מצוחצח ולא סקסי.
המוות הוא בן לוויה אכזר, מכוער ונורא, שבכוחו להציב ענן שחור מעל ליבם של אלו שהוא נגע בהם בכל רגע קטן או גדול בחיים.
המוות, השכול והאובדן שולחים אצבעות ארוכות וקשות שנים ודורות קדימה, והם אחראיים על אינספור כאבים, תסביכים, תקיעויות ודפקטים, כפי שראיתי כל כך הרבה פעמים במשפחה שלי ובמשפחות אחרות.
לסבתא שלי היה אח במשך פחות מעשרים ואחת שנים ואין לה אח במשך שישים שנה, והכאב לא מרפה, לא עוזב, לא נעשה יותר נוח, גם אחרי כל כך הרבה שנים.

אם אריה היה חי, אולי הוא כבר היה מת מזיקנה…
במפגשים המשפחתיים הנדירים בהם סבתא שלי ואחיותיה אביבה וחיה נפגשות ביחד, אני לא יכולה שלא לחשוב על אריה, לא יכולה שלא לחשוב שהם היו ארבעה וכבר כל כך הרבה שנים הן רק שלוש.
אני לא יכולה שלא לחשוב על הילדים, הנכדים והנינים השקופים שלא נולדו לאריה. אני לא יכולה לדמיין את פניהם או שמותיהם, אני לא יודעת אם הם היו מוצאים חן בעיניי או מסתדרים איתי, אבל אני מרגישה את היעדרם.

אין לי מושג מה היו דעותיו הפוליטיות של אריה לו היה חי היום.
הוא גדל בבית מפא"יניקי ושירת ב"הגנה", אבל זה לא אומר דבר וחצי דבר על איך שהוא היה רואה את המציאות הנוכחית. אני לא יודעת אם הוא היה מסכים איתי, ואני לא יכולה לשאול.
אני יכולה רק לנחש שהוא וחבריו לא העלו בדעתם ששישים שנה אחרי מותם, המוות יתקבע בתודעה הלאומית כבן לוויה הכרחי ומובן מאליו, שהמוות שלהם יהיה רק חוליה אחת בשרשרת מוות בלתי נגמרת.
בתור אדם שנולד בארץ הזאת, אהב אותה והשקיע בה, הייתה לו זכות להשפיע על עיצוב דמותה בחייו, ולא רק במותו.

כשאני חושבת על אריה, ועל עשרות האלפים שנהרגו לצידו, לפניו ובעיקר אחריו, אני חושבת בעיקר על הבזבוז הנורא. אני חושבת כמה משאבים, כמה אנרגיה, זמן, דמעות, רגשות, השקעה, מחשבה, אהבה, מושקעים בגידולו של כל אדם. כמה שעות הסתובבו איתו על הידיים כדי שלא יבכה, כמה פעמים הורידו לו חום, שמו לו יוד, הכינו איתו שעורי בית, כעסו עליו, נישקו אותו, שיחקו איתו, רבו איתו, בישלו לו, האכילו אותו, שוחחו איתו – חיו איתו, ואיך משאב החיים הזה, היקר מכל, מתבזבז כל כך בקלות.

זה לא פוסט פוליטי, ובטח שלא מפלגתי.
אני לא מציעה כאן שום מניפסט של שום מפלגה – גם כי אני לא מאמינה לאף מפלגה, וגם כי זה לא הזמן ולא המקום, לא היום.
עמדותיי הפוליטיות והדרך שהיא בעיני הדרך הנכונה לשבירת מעגל הדמים נכתבו וייכתבו במקומות אחרים בבלוג הזה בהזדמנויות אחרות.

אבל מתוך הסיפור האישי של המשפחה שלי, מתוך מותו של אריה ש"חוגג" שישים שנה יחד עם מדינת ישראל, אני לא יכולה להסתפק בעצב ביום הזיכרון.
יש מקום לעצב, יש מקום לגעגוע, יש מקום לשירים עצובים, לסיפורים אישיים, לכאב ולזיכרון.

אבל לצידם, יש מקום, יש הכרח בזעקה נואשת, עיקשת וקולנית, בדרישה חד משמעית מכולנו – מהאנשים שמנהיגים אותנו, מהאנשים ששולחים חיילים למלחמות מיותרות, מהחיילים והקצינים וגם מכל אחד מאיתנו – אורזי החבילות, מגהצי המדים, המצביעים בקלפי, כותבי הטוקבקים, המקווים והמתפללים, לא להסתפק בתקוות ובתפילות, לא להסתפק במילים יפות וסטריליות על מות גיבורים, אלא לעשות הכל, הכל כדי לצמצם את רשימת הנופלים של השנה הקרובה, כדי לחסוך מעוד ועוד משפחות – בשני הצדדים, את הכאב המיותר והנורא, ולהשתמש בזהירות, בחסכנות ובחרדת קודש במשאב היקר ביותר, החשוב ביותר והמקודש ביותר שיש בנמצא – חיי אדם.

ערב יום הזכרון 2009: בחרתי לפרסם היום שוב את הפוסט הזה, ככתבו וכלשונו, מפי שהאבל נותר בעינו, הזכרון נותר בעינו, ותחוש הבזבוז וההחמצה שלי נותרה בעינה, ואלו פניו של יום הזכרון בשבילי.

השנה שעברה מיום הזכרון הקודם הביאה עלינו עוד מלחמה מיותרת ועוד מתים שמותם מיותר, והעמיקה את הבטחון שלי בחשיבותה ובהכרחיותה של קדושת החיים.

לאריה יש שלוש אחיות שכואבות את היעדרו, כבר 61 שנים, ולשתיים מאחיותיו יש ילדים ונכדים. לא כולם שותפים לתפיסת העולם שלי, אבל כולם שומרים לו מקום מיוחד בלב וזוכרים אותו גם מבלי להכירו, בדיוק כמוני.

לפני כמה שבועות, יום לפני ליל הסדר, בדיוק 61 שנים אחרי שאריה נהרג, נולדה יובל – הנינה הראשונה במשפחה המורחבת שלנו. יובל נולדה לסמדר טוילי (לבית צור) ובעלה נעם, נכדה ראשונה לעזר ושרית, נינה ראשונה לחיה ויחזקאל.

לא יכולתי שלא לחשוב על הסמליות בתאריך, לא יכולתי שלא לחשוב על הנינים והנינות שלא יוולדו לאריה לעולם, לא יכולתי שלא להניח שגם יובל, כשתגדל, תכיר את שמו ותמונתו של אריה, כמו כל ילדי המשפחה, ולא יכולתי שלא לחשוב על כך שבחשבון אחרון, החיים ניצחו את המוות.

ערב יום הזכרון 2010: ושוב בחרתי לפרסם את הפוסט הזה בפרסום חוזר, מאותן סיבות בדיוק.

במהלך השנה הזאת כתבתי קצת גם על סבא שלי אקסי ז"ל, שיום הזכרון בשבילי, כילדה קטנה, התחלק בינו לבין אריה.

לא היתה פה מלחמה השנה, ברוך השם, ובכל זאת נדמה לי שאנחנו הולכים ומתקרבים למקומות מסוכנים יותר ויותר, מאלף ואחת סיבות שזה לא הזמן המקום לפרטן.

ובכל זאת, מהאזנה בחצי אוזן לנאומים שננאמו היום בראשיתם של הטקסים של היום, נדמה לי שהרוח נושבת אחורה, וזה מדאיג אותי.

תפיסת מגש הכסף שוב נהיית התפיסה השלטת, הערצת והאדרת המתים שולטת בכיפה, וזה מפחיד אותי – דוקא מתוך כבוד עצום למתים ולחיים שהם חיו טרם מותם.

הם לא היו מושלמים, הם לא היו מורמים מעם. הם נהרגו, ועל כך אני מצטערת מאוד, ומזילה דמעות, אבל אני מאמינה שהדבר הנכון והמכבד ביותר כלפי זכר המתים, הוא לעשות הכל כדי להפחית את שורות המצבות הבאות, כדי להגן על החיים, וכדי לתת למקום הזה שלנו משאבים של אנרגיה, זמן, בנייה, אהבה, אכפתיות, עזרה הדדית ושפע דברים אחרים, אבל לא דם. האדמה לא צריכה דם. היא צריכה חיים.

ערב יום הזכרון 2011: ושוב אני מפרסמת את אותן מילים בערב יום הזכרון, כי זה הסיפור שיש לי לספר ביום הזה. ושוב אני מקפידה, ממש לפני שאני הולכת להיות עם סבתא שלי בערב שבו המדינה שלה מחטטת בפצעי הנפש שלה, להעלות את סיפורו של אריה.

סבתא שלי איבדה השנה את חיה, אחותה הצעירה ביותר. חיה, שהיתה בקושי בת עשרים כשנאלצה להכנס אל המטבח בו אמה ואחיותיה הכינו קניידלאך לפסח ולבשר למשפחתה את בשורת האיוב, בשנים בהן המוות היה פחות מסוגנן ופחות מנוהל, בימים בהן לא היו קצינות נפגעים או אנשי קצין העיר, בימים בהם הטילו עליה, כמי ששירתה יחד עם אריה בגדוד 22 של "ההגנה", לספר למשפחתה את הנורא מכל. מתוך ארבעה ילדים ירושלמים מחייכים, נשארו עכשיו רק שתיים. סבתא התאבלה על אחותה הצעירה בכאב גדול אבל גם באיפוק, לצערה, היא כבר מאוד מיומנת בלהיות אחות שכולה.

וגם השנה סבתא שלי נאלצת להתכווץ בכאב מול החדשות בכל פעם שמדווחים על הרוגים – לא חשוב איפה, לא חשוב מי, וגם השנה היא אומרת לי שהמוות הזה כל כך מיותר, ושגם המוות של אחיה היה מיותר.

ועוד לא למדנו כלום.

ערב יום הזכרון 2012: והשנה, אוי, השנה… השנה הכאב הזה מקבל משמעויות אחרות, ושכבות אחרות. השנה אני אמנם איתנה כתמיד בזעקה כנגד מוות מיותר ומלחמות מיותרות, ונחרדת למול דיבורי האו-טו-טו מלחמה ולנוכח הקלות הבלתי נסבלת שבה מנהיגינו סוחרים בחיים שלי ושלכם, הקלות הבלתי נסבלת שבה הם מדברים על מספרי הרוגים פוטנציאלים כמו על מחירי ירקות בשוק, אבל השנה עוד אין בי כוח לכתוב על זה, בקושי יש בי כוח לחשוב על זה ולהתקומם על הדברים הגדולים, הציבוריים, הכלליים. כי השנה נפלו עלינו השמיים, ואחר כך נפתחו לנו שערי שמיים, ואני עוד רחוקה מלעכל את כל זה, את כל הקושי הזה וגם את כל הטוב.

לפני חצי שנה, סבתא שלי האהובה והיקרה, סבתא שלי החכמה והמאופקת שהכאב הזה היה שלה והאבל הזה היה שלה והפוסט הזה היה שלי אבל למעשה היה שלה, הלכה לעולמה. ושלושה חודשים אחריה הלכה לעולמה גם אחותה אביבה.

ועכשיו, כשאני קוראת את המילים שכתבתי פה בשנה שעברה אני נחנקת מדמעות, כי רק שנה עברה, ועכשיו, מתוך ארבעה ילדים ירושלמים מחייכים לא נשאר כבר אף אחד. יש עוד מי שמתאבל על אריה, תמיד יהיה, אבל כמעט אין עוד בעולם מי שהכיר אותו באמת ואהב אותו באמת, מי שמתגעגע אליו לא כמיתוס, כסיפור, אלא כאדם חי ונושם ופשוט ואמיתי.

והשנה קרה גם הרבה טוב.  לפני שלושה חודשים, ילדתי תינוק מופלא ונהייתי אמא (אם יש מבין קוראיי מי שמופתע מהבשורה- אנא, חכו עם האיחולים לאכסניה שלא שייכת ליום הזכרון…). ארבעה חודשים אחרי שאיבדתי את סבתא מרים אהובת ליבי ופחות משלושה שבועות אחרי שאיבדנו גם את אחותה אביבה, ילדתי את עומרי שלי. עומרי שלי, שבפניו היפות מאירות זוג עיניים כחולות, חכמות וחודרות, העיניים של משפחת פרודובסקי, העיניים של סבתא שהצליחו לדלג על דור הילדים ודור הנכדים חומי העיניים שלה, ולהפציע בפניו של הנין שהיא כל כך רצתה ולא זכתה לפגוש.

וכשאני הולכת עם התינוק שלי ברחוב, ועוברת ליד השלט הרשמי עם שמות הנופלים, השלט שמודבק על לוחות המודעות לזכר חברי ההגנה שנלחמו ונהרגו בחיפה ב- 1948, אני מעבירה מבט, ולפעמים אצבע, על שמו של אח של סבתא, ולוחשת לתינוק שלי – כתוב כאן אריה פרודובסקי, והוא שלנו.

"משפחת המומינים – הסיפור על מגבעת המכשף" מאת טובה ינסון, תרגמה משוודית: דנה כספי, יצא בהוצאת כתר

ההיכרות הראשונה שלי עם המומינים לא היתה אהבה ממבט ראשון. הייתי בכיתה א' או ב', קבלתי במתנה מסבתא שלי ספר שנקרא, אז, "משפחת החיות המוזרות",ולא הבנתי מי זה מומינטרול ולמה הוא הולך בשלג כשכולם ישנים ומגלה עקבות מוזרים.

מאז הספקתי להתאהב במשפחת המומינים ובחבריהם, להעריך את המעוף, החום ולהתפעל מהשילוב הנכון כל כך שמציגים המומינים, בין בית חם, יציב ובטוח לבין אפשרות אמיתית של חופש, מרחבים, הרפתקאות ודמיון, מקום שמח שמאפשר גם לכעוס ולהיות עצובים, בדיוק כמו שילדות צריכה להיראות.

הספקתי להכיר את העיבוד הטלוויזיוני המוצלח לסדרה, לקרוא את רוב הספרים וגם להצטער על כך שהם נעלמו מחנויות הספרים ואין להשיגם.

לכן שמחתי כשהוצאת כתר החליטה לגאול את תושבי עמק מומין ממעמדם הנוסטלגי ולהחזירם לילדים של היום, ושמחתי לגלות שהתרגום הנוכחי המשובח של דנה כספי נעשה ישירות מהמקור השוודי. באחרית דבר מרתקת היא מיטיבה להאיר את הספרות הסקנדינבית, לנתח את סוד קסמה וכוחה של הסדרה הספרים ולתאר את בחירות התרגום שעשתה ואת השוני בינן לבין תרגומו הישן של אוריאל אופק מאנגלית.

מצאתי שפע יופי, תעוזה וכוח בתיאור החי, המצחיק והמפחיד של הקסם הטמון במגבעת המכשף ובכוחה לשנות כל מה שמונח בתוכה ונהניתי להמריא עם מומין וחבריו על עננים מכושפים, והתרגשתי עד דמעות למקרא הקסם הגדול מכולם –שבזכותו מומינאמא מצליחה לזהות את ילד שלה מבעד לכל מסווה שבעולם והדרך שבה מבטה ואהבתה של אמא מבטלים כל כישוף שבעולם.

"משפחת המומינים – הסיפור על גבעת המכשף" הוא ספר נפלא שמדבר בגובה העיניים לילדים ולכל מי שהכיר את המומינים בילדותו. הוצאתו המחודשת בתרגום רענן ונאמן ובמהדורה מזמינה ומאירת עיניים היא צעד חשוב, נחוץ ומבורך ותוספת מצוינת למדף ספרי הילדים הישראלי העכשווי. הספר מתאים להקראה בקול לילדי גן חובה וכיתה א' ולקריאה של ילדים מהכתות הנמוכות של בית הספר היסודי וגם לקריאה משפחתית בהמשכים או להקראה בכיתה. זה ספר רב קסם ורגש שבכוחו לדבר לנמענים שונים ברבדים שונים ואני מחכה ומצפה לתרגומים החדשים של שאר ספרי המומינים.

אני משוכנעת שיחד איתי מחכים עוד רבים אחרים, כי המקום החם, הקשה והאלים הזה שבו כולנו חיים זקוק מאוד לכל מה שיש לעמק המומינים להציע – שלג, מרחבים, פנאי וגם קסם, דמיון, הקשבה, חברות, הרפתקה ובעיקר רוך ואהבה.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 27.7.11

ניתוח מרתק של מרית בן ישראל היקרה על שירה וקסמי חפצים בספר הזה

לרחף על ענן מכושף ולשוט לעבר נופים קסומים – רשימה של דנה כספי לפנקס שהיוותה את הבסיס לאחרית הדבר של הספר

והביקורת הזו נכתבה מזמן על ספר שיצא מזמן, אבל הספר השני בסדרה יוצא ממש עכשיו ולכבודו מקיפה אותנו חגיגת מומינים מבורכת ששיאה באירוע השקה מרתק ביום שישי הקרוב, ה- 28.10.11 בשעה 10:30 בבוקר בבית אריאלה ת"א. לצד הסקרנות והאהבה למומינים, יש לי בלב פינה חמה במיוחד לאירוע הזה, גם בזכות המנחה, מירי שרף, אישה יקרה שהיתה הראשונה שאיפשרה לי להמליץ על ספרים ברדיו, כשהייתי רק בת 11…

והאנשים הטובים והחרוצים של הפנקס פרסמו היום חגיגת מומינים מושקעת במיוחד

סבתא מרים עמית

לרוב אני כותבת ומתנסחת בקלות, אבל הפעם הכתיבה קשה עלי במיוחד, מפני שלראשונה בחיי מאז למדתי לכתוב ועד רגע זה, אני כותבת טקסט שלא יעבור דרך עיניה ואוזניה הבוחנות של סבתא שלי.

לראשונה בחיי אני כותבת ויודעת שסבתא לא תעיר על מילה שגויה שבחרתי, לא תתקן לי את ההגייה ובעיקר – לא תהנהן באישור ובגאווה.

אין לי כוונה לספר לכם עד כמה אהבתי, אני אוהבת, את סבתא שלי, מפני ששבתי ואמרתי והזכרתי לה את זה באלף ואחת דרכים, בעל פה ובכתב, במשך כל חיי, ושבתי ושיננתי את אהבתי באוזניה אינספור פעמים בחודשי הקושי והחסד האחרונים, משום שאין אדם שמכיר אותי או אותה באמת שלא ידע עד כמה אני אוהבת אותה והיא אוהבת אותי ובעיקר משום שבכל אוצר המילים העשיר עליו חונכתי אין מילים שבכוחן לתאר את עוצמת האהבה הזו ואת עומקה.

סבתא שלי היתה שונה ממני במובנים רבים – היא היתה חתיכה ממני, כריזמטית ממני, אצילית ממני, קשוחה ממני, שובבה ממני וסגורה ממני, אבל היא היטיבה ללמד אותי כל כך הרבה ואני גאה ומאושרת על כל פיסה של ידע והתנהגות שלמדתי ממנה.

סבתא שלי לימדה אותי לחצות כביש – "באור אדום – עומדים דום, באור ירוק – הולכים רחוק!", היא לימדה אותי לקשור שרוכים, לערוך לשולחן, להבריש את השיער מאה פעמים לפני השינה ולחפוף ראש ביסודיות, לבשל גפילטע פיש עם פלפלים חריפים ו"שמאטעס" ומרק עוף שאין עשיר ממנו, היא לימדה אותי לדבר ברהיטות ובעברית מדויקת ותקנית, היא לימדה אותי לבזבז כסף בלארג'יות ולחסוך כסף באחריות, היא לימדה אותי למרוח ליפסטיק מבלי להסתכל בראי, לארוז חבילות בצורה חסכנית ומסודרת, ליהנות משוקולד משובח, מפרח יפה ומחיוך של תינוק ברחוב.

סבתא שלי לימדה אותי איך משקים ערוגה, איך שותלים צמח באדמה ואיך מסדרים פרחים באגרטל.

היא ניסתה לשווא ללמד אותי לקפוץ בחבל או לקפל כביסה בצורה מושלמת, אבל תמיד תמיד האמינה בי, כיבדה אותי והקשיבה לי.

למדתי מסבתא שלי להיות אדם, להיות מנטש.

למדתי ממנה מהי נתינה, מהי נדיבות ומהי הקשבה.

ראיתי ושמעתי איך היא הצילה אינספור אנשים – שכנים, תלמידים, חברים, קרובים וגם זרים גמורים, באמצעות הקשבה, תיווך, תמיכה ונתינה ללא גבולות, מכל הלב.

אני מכירה לא מעט אנשים, אבל מעולם לא פגשתי אדם חזק ממנה, מסודר ממנה, שקול ממנה, ישר ממנה או נדיב ממנה.

לו היא יכלה לענות לי עכשיו, היא היתה מבטלת את דבריי בזלזול ואומרת "נו באמת" או "אַיי יַי יַי"' כפי שענתה לכל מי שהחמיא לה על יופיה העוצמתי או על אישיותה הכובשת, ולפעמים, כשהסכימה בכל זאת לקבל את המחמאה, היתה מנמקת זאת בגאווה במילים "נולדתי בִירושלים", כי זה תו איכות המעיד על הקרקע הפורייה ממנה צמחה.

 כשהייתי ילדה, סבתא היתה לוקחת אותי איתה לסידורים, לקניות, לחברים, להצגות, לסרטים ולטיולים, ואני הייתי אוחזת בידה בבטחה והולכת אחריה עד סוף העולם.

גם בשנים האחרונות היינו הולכות יד ביד, מטיילות יחד ברחוב ונוסעות יחד במונית להצגות, לקונצרטים, לרופאים ומרפאים, לחוף הים ולביקורי קרובים וחברים.

כשאנשים ראו אותנו יחד, הם התפעלו לפעמים מאיך שאני שומרת עליה, אבל הם לא הבינו את מה שראו: לא אני שמרתי עליה, היא שמרה עלי.

לא היו לי סודות או מצוקות שנסתרו מעיניה, גם כי היו לי הזכות והעונג לשתף אותה בכל מה שעובר עלי וגם כי ממילא לא יכולתי להסתיר ממנה דבר – די היה לה בשמיעת ה"הלו" שלי בטלפון כדי לדעת בדיוק מה שלומי ומה מצב רוחי, ולא היה אדם בעולם שבכוחו להרגיע ולנחם אותי טוב ממנה.

לצד ההומור ורוח השטות המפורסמים שלה, סבתא שלי ידעה לקרוא ולפענח את נימי נפשי והשכילה לקבל ולכבד כל בחירה שבחרתי וכל צעד שעשיתי, גם כשבחרתי אחרת ממה שהיא חשבה לנכון. היא ליוותה אותי בכל החלטה, קטנה כגדולה, אך מעולם לא התיימרה להחליט עבורי.

כשהייתי קטנה, וגם כשהייתי כבר גדולה, שמעתי תמיד מאנשים משפטים בסגנון – "את לא יודעת איזו סבתא נהדרת ומיוחדת יש לך".

ואני רוצה לומר לכם היום, כפי שעניתי תמיד, שאני כן יודעת.

אני יודעת שסבתא שלי ספגה מהחיים יותר מדי כאבים ומפלות אבל השכילה תמיד לקום מחוזקת ולהילחם בעוז, כלביאה, עד השניות האחרונות ממש.

אני יודעת שסבתא שלי היתה יפיפייה, ואצילת נפש, וערכית, וחומלת, ומאורגנת, ומדויקת וחכמה כל כך, בכל הרבדים של חוכמת ההשכלה, חוכמת המצפון, חוכמת הלב וחוכמת החיים.

אני יודעת שסבתא שלי היתה מלכה, ואני יודעת שהיתה לי זכות עצומה לגדול לצידה, להיות נכדתה, ללמוד ממנה ובעיקר – לקבל ממנה אהבה ולאהוב אותה כל כך.

אני לא יודעת איך זה לחיות בלעדיה ונחרדת מהמחשבה שגם את השיעור הזה לא תהיה לי ברירה אלא ללמוד ממנה מהיום והלאה.

אני אסירת תודה על כל מה שנתת לי, סבתאל'ה שלי, אני מצדיעה לך, אני מריעה לך, אני מחבקת אותך, ואני אוהבת אותך כל כך כל כך כל כך.

 

 מרים עמית ז"ל (לבית פרודובסקי)

י"ג מנחם אב תרפ"ב – כ"ג אלול תשע"א

 22.9.2011 – 7.8.1922

נשיקה של טבחית

מאת מיכל שטיינר, יצא בהוצאת זמורה ביתן

אני מאוד אוהבת לבשל, אבל מעולם לא העליתי בדעתי לבשל באופן מקצועי, לעמוד שעות על הרגליים ולהאכיל המון אנשים שאני לא מכירה.

אני לא נמנית על אוהבי החתולים, לא הייתי בהודו ואין לי שום משיכה לנסוע לשם, אני שונאת קעקועים והגישה שלי כלפי מערכות יחסים, אהבה, גוף, נפש ובכי, רחוקה מרחק שנות אור מגישתה של אווה.

ולמרות זאת, למרות שאווה הזאת שונה ממני כמעט בכל פרמטר אפשרי, משהו גרם לי להזדהות איתה.

אני לא חושבת שהייתי מחליטה כמוה, כמעט בשום שלב של הספר, אבל האמנתי לכאבים שלה, לתסכולים שלה, ליצירתיות, לשברון הלב לחמלה ולאהבה, למסע שלה  מישראל לגואה ושוב ולישראל ומחיי נוודית לחיי אשת עסקים וחזרה.

בתוך הסיפור הקליל מסתתרים גם נושאים "כבדים" ורציניים. הערכתי אותה על רתיעתה מאלימות ועל המחיר הרגשי הקשה והמוצדק בעיניי, והרמתי גבה לנוכח הבחירה הרגשית שסגרה את הספר- בחירה שמצד הלב הלכתי איתה לגמרי, אבל עוררה סימני שאלה במחושים הפמיניסטיים שלי.

אני מכירה את כתיבתה של מיכל שטיינר מהבלוג היצירתי, האסוציאטיבי, המקסים והחם שלה – "סלט מחשבות", אבל הספר שלה עומד בפני עצמו ומצייר עולם, דמות וסיפור.

ועדיין, בתוך הקול השונה והסגנון החדש, גיליתי עקבות מוכרים מהכתיבה האינטרנטית של מיכל, מעין סימני דרך שקרצו מבעד לדפים ומסרו לי ד"ש – חתולים, ציפורים, עוגיות, ים, וגם כמה עניינים רציניים יותר, שמעסיקים את מיכל ומצאו את מקומם גם בתוך הסיפור של אווה.

ולמרות המוטיבים המשותפים, הספר והבלוג עומדים בפני עצמם ולא כדאי לחפש את רוח הבלוג בספר ולהיפך, אלא לתת לכל מדיום את מקומו שלו.

הספר מחולק לפרקים קצרים, וכראוי לגיבורה מסעדנית, כל פרקון כזה זכה לכותרת שהיא שם של מאכל. ברוב המקרים הבנתי ואהבתי את הקשר בין הטקסט למאכל ומשהו בספר גרם לי לחשוב בכל פעם על המאכל הספציפי הזה, לראות אותו מול העיניים ולרצות לאכול. אבטיח, קינמון, לבבות ארטישוק, סלט ירקות – כל מאכל כזה נראה לי לרגע הכי נכון והכי טעים בעולם.

"נשיקה של טבחית" הוא ספר נעים וטעים שכיף לקרוא. בלעתי אותו ביום אחד והוא השאיר לי בפה טעם של קצפת ורומן רומנטי, אבל גם שכבה עמוקה ומזינה יותר, אולי של לחם או מאפה אחר – טעים ופריך, עם ציפוי פריך מבחוץ והרבה הפתעות מבפנים.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב – 29.5.11.

על הספר באתר טקסט (ועשר עובדות על הגיבורה שמופיעות על כריכה האחורית)

המלצה חמה מהבלוג של סתיו

המלצה של רמי יצהר ב"עניין מרכזי"

ביקרות של ענבר לבנת בנענע10

ענבל מלכה מ"הארץ" כתבה ביקורת שלילית. הביקורת ראויה לקריאה ומחשבה אבל אני לא יכולה שלא להדגיש שאני לגמרי לא מסכימה איתה.

וגילוי נאות – מיכל שטיינר היא המגיבה הקבועה כאן mooncatom , זו שאני מכנה מיכלינקה למרות שפגשתי אותה רק פעם אחת במציאות הבלתי וירטואלית ואני מאוד ממליצה על סלט המחשבות שלה, שמתעדכן ומשתנה בקצב מעורר השתאות ונוגע לי בלב לעיתים קרובות מאוד.

פילים, גמדים, כוכבים, חלומות ונימוסים – ריבוי קולות בקובץ שירי ילדים של לאה גולדברג

מאז שלמדתי, בגיל מאוחר, איך נראה יקינטון, אני לא יכולה לראות את הפרח המרשים הזה מבלי לזמר לעצמי בראש "לילה לילה מסתכלת הלבנה/ בפרחים אשר הנצו בגינה…".

השיר הזה יושב במקום כל כך עמוק וראשוני בדי.אן.איי. הנפשי שלי, במקום של נים לא נים, של קדם-זיכרון, בו אני שומעת אותו באוזני רוחי בקולה של אמא שלי, לצד נומי נומי ושירי ערש ספורים נוספים.

אני עצמי עוד לא אמא אבל לתשתית הזיכרון הרגשי שלי הצטרפו עם השנים מאות ואולי יותר פעמים בהם הרדמתי בעצמי ילדים אהובים לצלילי "פזמון ליקינטון" ו"מה עושות האיילות בלילות", פעמים בהן חשבתי על המילים וציירתי אותן לעצמי בעיני רוחי ופעמים בהן מלמלתי אותן בשקט והמשכתי לזמזם מנגינות מרדימות בלבד.

רבים משיריה של לאה גולדברג המופיעים בקובץ החדש וגם שירים וסיפורים אחרים פרי עטה הם חלק אינטגראלי ואינטימי כל כך ממני, עד שקשה לי להתבונן עליהם מהצד ולנתח אותם.

ובכל זאת, הנה אני מנסה…

לא במקרה התחלתי דווקא מאזכור שני השירים האלה. הם פותחים את הספר, וזו נראית לי בחירה מקורית ואפילו אמיצה, כיוון שלרוב מקובל לשמור שירי ערש לסופם של קבצי שירים. ישנה מוסכמה בלתי כתובה לפיה ספר ילדים מתחיל בבוקר ונגמר בלילה והבחירה הנוכחית שוברת את המוסכמה הזו באופן שנראה לי רלבנטי ונכון כשמדובר בשירים מוכרים כל כך.

הספר עדיין נסגר בנימה מערסלת ומרדימה, עם כמה שירי חלומות יפיפיים וסיום קורע לב  בשיר ערש מערסל, מנחם ומרגיע אבל גם חריף בביקורתו המובלעת והמוצדקת נגד הלינה המשותפת בקיבוצים – "ערב מול הגלעד" ("כבשה פועה, בוכה בדיר- / זה בנה הקט אשר אבד./ ישוב טלה אל חיק האם/ישכב בדיר ויירדם/ והכבשה תישק אותו/ והיא תקרא אותו בשם…").

שלושה משירי הערש האהובים הללו של לאה גולדברג ראו אור לאחרונה בפורמט אחר, כספר פעוטות מקרטון קשיח עם איורים יפים וצבעוניים של כריסטינה קדמון (ספריית פועלים) אבל שם מופיעים רק שלושה שירים, כולם שירי ערש ולילה ("מה עושות האיילות בלילות", "פזמון ליקינטון" ו"מדוע הילד צחק בחלום"). הפורמט המצומצם והקשיח מתאים לדפדוף אינטימי של הורה מזמר ופעוט סקרן ואילו הקובץ הנוכחי, שכולל את שלושת השירים הללו לצד רבים אחרים, מיועד לילדי גן גדולים הרבה יותר, ילדים שמתעניינים לא רק במנגינה המערסלת אלא גם במשמעותן העמוקה של המילים, וזוכים כאן להזדמנות מצוינת להיחשף לקובץ שירים איכותי ומגוון.

העורכת יעל גובר הצליחה לעשות את הבלתי אפשרי ולבחור מתוך אוקיאנוס היצירות העצום של גולדברג קובץ מצוין, משקף ומייצג המספק טעימה משלל הנושאים והסגנונות של כתיבתה.

ולמרות זאת, ואולי דווקא בשל רמתו הגבוהה של הקובץ, חסרו לי במיוחד שלושה שירים – השיר הסיפורי הנפלא המתחיל ב"בארץ סין גר צ'אן- סו- לין בבית עם גינה ולו שלושה בנים גדולים ובת אחת קטנה…." (שעל אף אורכו, נדמה לי שמכיתה ג' ועד היום אני יודעת לצטט אותו בעל פה), שיר הנונסנס המצוין (שהוא כנראה תרגום של צ'וקובסקי) "פלא עץ" והשיר הלירי העדין המספר על "חתיכה של שמים מצאתי ברחוב/… חתיכה של שמי תכלת/ עמוקה וצלולה,/ כך, פשוט, היא מוטלת/ בשלולית הגדולה" (כולם מופיעים בקובץ "מה עושות האיילות בלילות", ספרית פועלים, 1957). מבין שירי הקובץ הנוכחי, אישית גם הייתי מוותרת על השיר "כביסה גדולה" שלתחושתי לא מעלה ולא מוריד דבר אבל ברור לי שמדובר בטעם אישי וששום בחירה לא יכולה לרצות את כל הטעמים כולם.

יש בקובץ שירים נוספים מלבד שירי הערש שאני לא יכולה להישאר אדישה כלפיהם, כמו השיר על "לסבתא של אפרים/לסבתא ברווזיים", שאמא שלי היתה מציגה עבורי עם בובות כפפה בצורת ברווזיים (אצלנו לא היו אחד לבן שני אפור אלא אחד מפוספס ואחד חלק, ומסתבר שבגרסא המשפחתית שלנו גם חסר בית שבו הברווזיים מושיטים צוואריים), אבל אחרי שלקחתי נשימה עמוקה ופיזרתי קצת את ענני הנוסטלגיה המתוקים והכבדים, ניסיתי לראות מה מסתתר בשירים האלה, לצד היותם נכסי צאן ברזל תרבותיים שאני, וישראלים רבים נוספים, בני דורות שונים יודעים לדקלם בעל פה.

ניסיתי לראות איזו מין ילדוּת לאה גולדברג ראתה בעיני רוחה, והופתעתי לגלות שקולה של גולדברג, שהיה ועודנו דומיננטי מאוד בהתוויית חוויית הילדות הספרותית הישראלית, הוא למעשה כמה קולות שונים, ולעיתים אפילו מנוגדים זה לזה.

מצד אחד, חשוב לה להדגיש את חשיבות קיומו של "הילד הטוב", שהוא בעצם הילד הצייתן, השקט, המנומס, זה שעושה כל מה שאומרים לו, זה שמספר איך "הייתי אתמול בבית הדודה,/ אמרתי "שלום" ואמרתי "תודה",/ אמרתי "סליחה" ו"בבקשה",/ שאלתי תמיד: "זה מותר? את מרשה?…", זה שמתנהל לפי הקודים של המבוגרים, כמו דודתה של ענת שלא מרשה לאכול ממתקים לפני הארוחה "אך הקשיבי ענת, הלא את מבטיחה/ לחכות עד אחר הארוחה?/ ובינתיים תאכלי מכל כיס רק אחת…".

העולם הזה, שנכתב שנים לפני עידן הפוליטיקלי קורקט וכשהמלצותיה של הפסיכולוגיה של הילד היו שונות מההמלצות בנות זמננו, העולם הזה מחולק, לכאורה, ל"ילדים טובים" ו"ילדים רעים" – "…ואולי זה לא הדב/ כי הדב הוא ילד טוב./ ואולי זה אך ורק/ בן דודי ששמו יצחק…".

בעולם הזה ברור שיש ילדים טובים שעושים מה שהמבוגרים אומרים להם לעשות ויש ילדים רעים או שובבים, ילדים ששוברים את הכללים.

גולדברג מבינה, אמנם, לרגשותיו של הילד שמשליך את ההתנהגות השלילית לעבר דמות דמיונית אחרת: הסוסים הרקומים על הכיסים של ענת הם שאכלו את הסוכריות לפני האוכל, הם ולא היא – "…איך זה קרה וכיצד זה היה?/ ובכיס אין סימן של סוכריה./… מי גזל את הכל משני הכיסים?/ אולי אכלו אותן הסוסים?" אבל ההזרה הזאת מאפשרת לה גם להתאכזר לדמותו של "הילד הרע". בחסות התשובה המגינה והרחוקה "זה הדב/ הצהוב/ בן הפיל אחי הקוף" היא לועגת לזה שנדמה כדב צהוב וחסר רגשות אך מסתבר בסוף כילד קטן, ושואלת במילים קשות "מי הוא זה אשר שכח/את השכל במטבח/ ובמקום ההגדה/ את כרסו מילא גלידה?" וגם "מי הוא זה שלא רצה/ לאכול את המצה/ ושכח בכוונה (הדגשה שלי, ט.כ.)/ איך אומרים 'מה נשתנה'?"

באופן דומה היא שמה מילים קשות ומכאיבות בפיהם של כל המבוגרים הסובבים את גד – "… ואמא הסמיקה מאוד ואמרה:/ 'גד, תתבייש! זה איום ונורא!'/ ואבא אמר: 'באמת זה לא צחוק!/ תלמיד כיתה א' נוהג כתינוק!'… ואמא שלה כעסה ואמרה:/ 'פרא אדם! איום ונורא!'/ וסבתא שלה יצאה ואמרה:/ 'אל תבכי, את יודעת, שגד ילד רע!'".

וגד עצמו, כש"הילד הרע" משתלט עליו ו"נכנס בי בלי כל אזהרה/ הילד הרע!", מפנים לחלוטין את המסר של המבוגרים לגבי ההתנהגות הנורמטיבית הרצויה אבל נותר בודד בעולם, חסר בני ברית וחסר כלים להתמודדות מול הילד הרע שנכנס בו בפנים, למעט התקווה הרחוקה והמתסכלת ש"אולי כשקצת אגדל-/ יעזוב אותי וחסל?".

לאור העמדה הקשה, המרוחקת והאכזרית הזאת, המסנגרת על עולם המבוגרים הנורמטיבי והמנומס ומציגה אותו במלוא עוזו, מפתיע לגלות אצל גולדברג גם את הצד השני, את העמדה ההפוכה, הילדית והמתמרדת המהדהדת את אמירתו הנודעת של אנטואן דה סנט אכזופרי – "המבוגרים מתעלמים מדברים חשובים".

העמדה הזאת מעמידה מצד אחד של המתרס את עולם הילדים המדמיינים, האמיצים, החולמים ופורצי הגבולות, ומצידו השני את המבוגרים השגרתיים והאפרוריים שאינם מבינים דבר. בעולם הזה דן ממריא בלילה לשמיים לגן הכוכבים בזמן ש"...אמא שלו וגם אבא שלו/ וגם סבתא שלו וגם סבא שלו/ חושבים כי הכל בסדר/ וכי דן ישן לו בחדר". בעולם הזה ילדה מתארת בפרטי פרטים איך "כל ערב וערב אצלנו בגן/ יושב על ענף גמד קטן./ מאין הוא בא, בעצמי לא אדע,/ ענף האילן לו כנדנדה." התיאור הנפלא והפיוטי הזה ממשיך בעוד חמישה בתים נוספים המתארים את לבושו של הגמד, את זמזומיו ואת השירים שהוא שר על ארצו היפה והעשירה, אבל השיר מסתיים בהצבה בוטה של מתרס בין עולם הילדים לעולם המבוגרים כש"גם אבא ראה אותו ואמר:/ 'הנה על העץ מתנודד צנובר.'/ הגדולים – כמה הם משונים:/ הם רואים ורואים ואינם מבינים!".

גם גיבורת השיר האהוב והנהדר "כובע קסמים" חולמת חלומות מרחיקי לכת אבל המוטיבציה המרכזית שלה היא ש"אמא בערב כבר לא תאמר:/'לכי לישון כבר מאוחר!' / ואבא לא יגער עוד במילים:/ 'אל תתערבי בשיחת הגדולים!'/ וכשאדבר יקשיבו כולם/ כי אני הגדולה בכל העולם" וגם היא נשארת לחלום לבדה, ללא בני ברית, שכן "את אבא ואמא לא אשאל,/ כי הגדולים לא יבינו כלל!".

במקרה אחר, באחד משירי הילדים הליריים העוצמתיים ביותר שנכתבו בעברית, גולדברג דווקא מיטיבה להבין לעומק רגשותיה של ילדה, היא מבינה שמותר, גם לילדים, לכעוס ולרגוז "סתם כך", ומאפשרת לתרצה המסולסלת לחוות את מצב הרוח הרע במלוא עוצמתו, ללא פילטרים ומרככים "כך… ותרצה המסולסלת/מתנדנדת כמטוטלת/נרגזה ומתבטלת/ מזמזמת כמו זבוב/ במטבח בובה שוכבת,/ עם מרים הלכה יוכבד,/ תרצה לבדה יושבת./ ע-צוב!".

אבל במקרה הזה, אין בשיר שום נוכחות של מבוגר – לא במתכונת הנוזפת, לא במתכונת המבוגרים שאינם מבינים ואפילו לא בתפקיד משני, וגם תרצה נאלצת להתמודד לבד עם מצוקתה.

יש בספר גם מבוגרים אחרים, מבוגרים ממריאים, מדמיינים וחופשיים, אבל אלה מבוגרים דמיוניים, מר גוזמאי הבדאי ואדון חלום, אבל הם מבוגרים ילדיים, והם לא מקיימים כל אינטראקציה עם ילדים.

כשהייתי קטנה, חשבתי שהשיר "מי ראה איך דודה לאה/מתחפשת לצפרדע?" מתייחס לקרובת משפחה מבוגרת שהיתה לי ורק עכשיו, בזכות האיור המוצלח של עפרה עמית, הבנתי שדודה לאה המחופשת היא למעשה "דודה של שומיש" הזכורה לי מ"ניסים ונפלאות" המופתי, והיא היא לאה גולדברג עצמה.

כמו שבספרי הפרוזה שלה לילדים, "ניסים ונפלאות" ו"ידידיי מרחוב ארנון" לאה מיטיבה להתבונן בילדים ולהבין את מסתרי נפשם אבל היא מסתכלת בהם בעיקר מהחלון הגבוה (או נותנת להם להיכנס לביתה ואפילו להקים שם קרקס ובכך היא מתגלה כמבוגרת מאפשרת, אבל תפקידה מתמצה בלאפשר ובלכתוב על כך, ולכבד את הילדים בשוקולדה כמו "דודה טובה" ומרוחקת, היא לעולם לא יורדת אל החצר או אל השטיח ולעולם לא לוקחת חלק פעיל במשחקם ופעילותם של הילדים), גם בשיריה, היא מסתכלת ומאבחנת אבל אינה משתתפת.

דודה לאה המחופשת היא דמות רחוקה ומרתיעה "כי יודעת דודה לאה/ גם לבלוע כצפרדע!".

עפרה עמית היטיבה להלביש את השירים בלבוש חדש עדין, נעים ומאופק ששומר על רוח הטקסט בהומור, בדמיון וברגש.

השילוב בין עיפרון עדין לצבעים חזקים מצא חן בעיניי ורק הצטערתי קצת על הבחירה העיצובית ברקע ורוד דהוי לכל הדפים, רקע שמשרה על הספר אוירת מלנכוליה מסוימת.

אהבתי מאוד את איורי "הדב הצהוב" שהם מחווה חזותית מקורית ומוצלחת למקס מ"ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק ואת האיור הקטן והצנוע ל"שיר ההפלגה" הידוע ("כל זה היה, היה היה/ לפני הרבה שנים:/ בים הפליגה אניה/ ולה שלושה תרנים"), איור של גיגית סוערת עם אניית נייר וטווס צעצוע המעניק משמעות חדשה לשיר כולו.

נהניתי במיוחד מהשילוב בין האיורים והטקסט בשיר המינימליסטי והמחוייך "ילדים בגשם" המתאר שלושה גמדים הצועדים על פני שלוליות – "עמדו, אוטובוסים, המתינו,/ הולכים שלושה גמדים -/ זעיר, אצבעוני וקטינא, שלושה כובעים חדים" ואת ה"מטמורפוזה" שהם עוברים – "…הנה כבר פסק הגשם,/ בחוץ אנשים עומדים./נוריד כתפיות הגשם./ היכן הם הגמדים?/ אנחנו שלושה ילדים!". (ובספר עצמו סדר האיורים, כמובן, הפוך לסדר המופיע כאן – קודם הם "גמדים" ורק אחר כך ילדים…)

אני לא בטוחה שהייתי מבינה את השיר לולא האיור, לא נראה לי שהייתי מנחשת ש"כתפיות גשם" הם פשוט כובעי קפוצ'ון של מעילים, והאיור המדויק ממחיש את הסיטואציה יותר טוב מכל מילה.

"מה עושות האיילות" הוא אחד מהשירים שאני הכי אוהבת, אבל האיור שלו הרגיז ותסכל אותי. אני משערת שלא קל לצייר איילות משחקות, אבל החיות המוזרות לבושות השמלות המשחקות עם הפילות הגדולות, פשוט אינן איילות. הן נראות כמו מעין קנגורו נטול כיס או חיה חסרת הגדרה אחרת, ומזכירות מאוד את האיור של בתיה קולטון לשיר הזה בקובץ "שרשרת זהב"(הוצאת אחוזת בית) – גם שם קשה למצוא קשר זואולוגי בין היצורים המוזרים האלה לבין איילות, ובשני המקרים, באיורים של מאיירות מוכשרות מאוד ולצידן של פילות שהאנשתן אינה פוגמת כהוא זה בפילותן, האיילות, הגיבורות הגדולות של השיר, הן, בעיניי, החמצה עצומה.

העטיפה בלבלה אותי במקצת.  

אני לא רגילה למצוא בקובצי שירים כותרת הלקוחה משיר אחד ואיור הלקוח משיר אחר לגמרי, ונראה לי שהבחירה הזו עלולה לבלבל גם ילדים שמצפים, לרוב, למצוא באיור הדהוד לכותרת ולתוכן.

אבל במחשבה שנייה, ולאור מה שראיתי לגבי יחסה של גולדברג לילדים, נראה לי שלא יכולה להיות בחירה נכונה מזו לעטיפת הקובץ.

האיור הזה, שנועד, במקור, למשפט "אולי הוא חלם שהפיל הגדול/ ישב ושיחק עם הילד בחול!" מתוך השיר "מדוע הילד צחק בחלום", מציג, אמנם פיל, אבל זה פיל אנושי מאוד, וזהו המקרה היחידי בקובץ כולו בו מבוגרוילד מקיימים ביניהם אינטראקציה חיובית, קשובה ודיאלוגית.

 

 

 

 

 

 

הביקורת/ניתוח הזו נכתבה עבור כתב העת המקוון והמצויין הפנקס ופורסמה בו אתמול

לצידה, פורסמו שם שתי רשימות אחרות שמתכתבות, בעיניי, עם הקריאה שלי – שחר קובר שכתב על הספר הזה מנקודת מבט איורית, בעיקר  וד"ר גיתית שמעון שניתחה את הילדוּת המשתקפת בשיר "כובע קסמים" של לאה גולדברג ובשיר מכמיר הלב "ילדה בודדת" של מרים ילן שטקליס.

וזו הביקורת שכתבתי בזמנו על "דוד ירח בשמים", קובץ משירי אנדה עמיר שיצא במסגרת אותה סדרה של הוצאת דביר

היום שלפני האושר

"היום שלפני האושר" מאת ארי דה לוקה, תרגמה מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו, יצא בספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, כנרת, זמורה-ביתן

ילד יתום גר לבד בחדרון קטן. אלה עשויים להיות נתוני פתיחה לילדות אומללה וטראגית, אבל גיבור הספר דווקא שמח בחלקו. השוער מבשל לו ומספר לו סיפורים, יש לו לחם וריבת חבושים שמחלקים בחינם בבית הספר ל"ילדים מהעוני", יש לו אפשרות ללמוד, יש לו ספרים שהוא מקבל בהשאלה ממוכר ספרים משומשים ופינה סודית וחשוכה לקרוא בהם, הוא משחק כדורגל עם הילדים הגדולים ויש לו את אנה, השכנה השתקנית, שבה הוא מאוהב בה עד מעל הראש.

ארי דה לוקה פופולארי באיטליה, בעולם וגם בישראל. רוב ספריו המתורגמים לעברית מזנקים לרשימות רבי המכר ומשהו בסגנון הכתיבה שלו או בתפאורה הנפוליטנית שבתוכה הם מתרחשים מדבר, כנראה, ללב הקוראים הישראלים.

"היום שלפני האושר" הוא הספר השני שלו שאני קוראת, לפני שנים קראתי ואהבתי את "הר אדוני", שעלה בזמנו גם כהצגה קסומה ומרגשת בתיאטרון חיפה.

יש הרבה מן המשותף בין הספרים האלה – שניהם מתרחשים בעיירה נפוליטנית בה כולם מכירים את כולם, במרכז שניהם נמצא סיפור אהבה בין הילד הגיבור לבין ילדה שנתפסת בעיניו ככליל השלמות, ושניהם כוללים מערכת יחסים של חניכה ותמיכה בין הילד-נער לבין בעל מלאכה מבוגר שגר בשכנות.

היו רגעים במהלך קריאת הספר הנוכחי בהם הרגשתי כאילו דה לוקה כותב שוב את אותו ספר עצמו, אבל היו גם רגעים בהם לא היה אכפת לי שהוא ימשיך לכתוב אותו, שוב ושוב.

למרות שעלילת הספר מתרחשת מספר שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, צילה הכבד של המלחמה נוכח לכל אורכו כאשר דון גאטנו, שוער הבניין המשמש למספר מעין דמות אב, מרגיש מחויבות להעביר לו שלל מיומנויות חיים ובכללן בישול, משחק בקלפים, עצות בענייני נשים ושימוש בסכינים וגם סיפור חוויות המלחמה, בפרטי פרטים.

התרגשתי מהצהרתו של דון גאטנו שמספר לילד על המלחמה כדי שאם הילד היתום והעני הזה יתגלגל למשרת נשיאות, הוא יפקפק ויהסס לפני שישלח חיילים לקרב.

ומצד שני, התחלחלתי מהתפקיד המשמעותי והטבעי שהאלימות משחקת בחיי הגיבורים, מהתפיסה הפטליסטית המקוממת לפיה אלימות היא חלק בלתי נפרד מחייו של גבר נפוליטני ומהקלות והמהירות בהן נשלפות שם סכינים.

"היום שלפני האושר" הוא ספר פיוטי, כן ומרגש שכתוב בגובה העיניים ומספר סיפור קטן שנוגע בעניינים גדולים. למרות שלרגעים הוא עוסק בנושאים קשים ומרתיעים, חוויית הקריאה הכללית שלי היתה נעימה והשאירה אצלי טעם של עוד.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 16.5.11.

ביקורת של דוד רוזנטל בוואלה

ביקורת של סמדר שיפמן ב"הארץ"

ביקורת של ענבר ליבנת בנענע10

ביקורת של ציפי גוריו מורדי בסלונה

ביקורת של לירז אקסלרד בynet

נסי מילים כלליות יותר – על ספר שירה של טלי לטוביצקי, ברגע האחרון לקראת אירוע השקה

"נסי מילים כלליות יותר", מאת טלי לטוביצקי, יצא בהוצאת קשב לשירה, 2010.

אני קצת מכירה את טלי לטוביצקי, כשרק הצטרפתי ל"רשימות" היא הסכימה – באצילות רבה – לכנות את עצמה "טלילה" כדי שיוכלו להבדיל בינינו ולדעת שאני לא היא ולהיפך, ומאז יש לי איתה מדי פעם קשר מיילים ותגובות ידידותי ונעים. נפגשנו פעם אחת, באירוע ההשקה לספר "כתוב בגוף", של מרית בן ישראל היקרה (שגם עליו עוד אכתוב בבוא היום…) ולפני כמה חודשים שמחתי לקבל את ספרה החדש בעל השם המדויק והמבריק, הנעוץ בעולם האינטרנטי – "נסי מילים כלליות יותר".

בזמנו דפדפתי בספר, אהבתי חלק לא מבוטל ממה שראיתי והשארתי אותו באגף ה"בקרוב" העולה על גדותיו כתמיד.

בשבוע שעבר קבלתי ממנה את אחד מאי-מיילי התזכורת המלבבים שקבלתי, כשתחת הכותרת תזכורת: יום שישי ה-13 לבונטין 16:00 חגיגת ספרי. בואו לחזק ולהתחזק🙂 מופיעים הלינק הזה וההבטחה הקסומה הפיצו לעוד עשרה אנשים ותזכו באושר ובאריכות חיים! הפיצו לעוד עשרים איש ותזכו בחיי נצח!

נו, אז אני שואלת אתכם: אפשר (או כדאי) לסרב לבקשה כזאת?

איכשהו, כמו שקורה לי יותר מדי פעמים, אני מוצאת את עצמי כותבת ומפרסמת בדקה ה-90 אבל אם אתם תל אביביים ו/או ספונטניים, עוד יש לכם מספיק זמן לעטות מחלצות ולהתייצב שם בשעה ארבע, כדי לשמוע את השירים המוקראים של טלי, את השירים המושרים של עינב ג'קסון כהן, ושאר תופינים.

ובכל מקרה, גם בלי קשר לאירוע הזה, שווה לשים לב לספר הזה כי לצד חינניותה ולצד היותה בלוגרית חברתית-תרבותית-פוליטית, טלי לטוביצקי היא קודם כל משוררת. טובה.

 אחרי צילום העטיפה מעורר החיוך פרי מצלמתו של יורם קופרמינץ מסתתרים שלושה שערים ועוד קצת: אמולסיה – שמאגד בתוכו שירי אהבה – ממומשת, נכזבת, רגשית, גופנית (כל התשובות נכונות), ארץ – הכולל שירים חברתיים-פוליטיים, שירי מחאה ותיאור מצב הנוגעים בעוני, בכיבוש, ברעב, באלימות, בתסכול ובפחד, הדימוי הלא נכון – שבתוכו עוד שירי אהבה ובעיקר שירי פרידה והחמצה, ושלל נגיעות ארס-פואטיות, והמורס שעל המים – שני איתותי שירה מעניינים שאני לא מצליחה ולא צריכה להגדיר.

רבים משירי האהבה בחלק הראשון הביכו אותי. שאלתי את עצמי אם אני נבוכה בגלל השוני בינה לביני, ניסיתי לבדוק אם המבוכה שלי נובעת מהלסביות הברורה והמוצהרת של טלי לטוביצקי, מכך שנמענותיה הן נשים, אבל אני חושבת שזה לגמרי לא קשור. לא ההטרוסקסואליות שלי היא שהקשתה עלי להתחבר לחלק מהשירים האלה, אלא החשיפה העצומה שעולה מהם.

שירי האמולסיה הם שירים עירומים.

הנפש, הגוף, התשוקה, המימוש – כולם כל כך גלויים, הבשר והנשמה של המשוררת ולפעמים גם של בנות זוגה מונחים בין הדפים בחשיפה מוחלטת שגרמה לי להרגיש כאילו נכנסתי בטעות לטריטוריה אינטימית ופרטית שאין לי דריסת רגל בתוכה. יש שם אומץ, בשפע, והקפאה כמו מצולמת של רגעים ספציפיים בחיי הגוף והנפש. הם כתובים ומתוארים היטב, אבל אני מודה שזה היה קצת יותר מדי עבורי.

ובכל זאת, שני משפטים מתוך שני שירים בחלק הזה נוצצים, בעיניי, כמו קריסטלים יפים, מלוטשים וזוהרים: "הולכת רחובות הרבה/ מחפשת אבן נגף/ שתפריך את ודאות הלב…."

וגם, או אולי בעיקר: "כלב יושב מאחורי הדלת של הלב./ שורט ושורט."

שירי ארץ מצלמים גם הם רגעים, אבל אלה רגעים חיצוניים, סביבתיים, קשים, רגעי מציאות שנתקלים בהם ברחוב או בחדשות, ומבטה של טלי חד, מדויק, מתעד תיעוד נוקב מבלי לעגל ומבלי לרכך. אלימות במשפחה, אלימות של חיילים כובשים, משבר כלכלי, ערב שירה עגמומי – כולם מונחים על הדף כפי שהם ומתחתם רוחשת זעקת המחאה, הכאב והתסכול של זו שנאלצת להיות עדה שקטה לכל אלה.

התיאור עשיר ורווי דימויים, מטאפורות ואלוזיות תנ"כיות וספרותיות, אבל הקישוטים המילוליים מקפידים (ומצליחים) לשמור על נוכחות מינורית, שלא תאפיל על המציאוּת שנותנת בוקס בבטן.

"אצל הקצב/זקנה, ממתינה בצד לשאריות/ לא אומרת מילה/ לא מבקשת דבר/ גם לא מקבלת."

שירי  "הדימוי הלא נכון" כוללים שלל דימויים – נכונים ומדויקים מאוד. דימויים של עולם עכשווי, טכנולוגי, עולם של מקלדות ואסאםאסים, עולם של פסקול דיגיטלי רועש ובתוכו  – געגוע. בדידות. כמיהה. החמצה.

מלאכת השירה של לטוביצקי מדויקת ונכונה ומצליחה להפוך כל קש רגשי לזהב מילולי, רגשות שהופכים למילים שממשיכות להדהד ולכווץ את הלב ואת הבטן.

כמו בציטוט מתוך שיר הנושא: "…ממוטטת את זכרך עד שהוא ניבט מתוך בבואתי/ שבמסך, הוכחה מעגלית מושלמת:/ החיפוש שלך אינו תואם אף מסמך – / נסי מילים אחרות./ נסי מילים כלליות יותר."

וגם – "לפתוח את הדלת/ אל חדר המדרגות המחורר מחושך,/ מטפטף את תפלותו של סוף היום,/ בלי להבין, בלי להעליל./ לעמוד שם/ בטיפשות העין/ בתדהמה החדשה הזאת:/ שכל זה רק דימוי."

ושני השירים האחרונים יפים ומוזרים ומסרבים להיכנס למגירות והגדרות. טלי כותבת ש"… הסוף נקוד ציפורים וספקות-/ אי אפשר לקרוא את המורס שעל המים/ וגם אין צורך… ומתחת לשפה/ נעים במהירות חשאית/ דגיגי חור הרשת/ (כיפת השמים/ מערסלת תינוק)".

והיא מתארת איך "… וכל הזמן העלים הצהובים שורטים/ מבפנים, רוצים להיאמר./ מחכים בשקט שאמצא להם/ את הצורה הודאית/ שלא ניתן להתכחש לה, אבל היד/ עוד לא יודעת למשש אותם בחושך, כל שכן לומר."

טלי לטוביצקי כותבת כל כך חשוף וכן, שאני מאמינה לכל מילה שלה. אני מאמינה שהיא חושבת שהיא עוד לא יודעת למשש אותם בחושך, כל שכן לומר, אבל לכתוב, לכתוב אותם היא לגמרי לגמרי יודעת.

שירים מתוך הספר מאתר טקסט

"הספארי של האהבה" – שירים מהספר בynet

 אלי הירש כתב על הספר

ביקורת של ארז שוויצר ב"הארץ" (ביקורת משותפת על הספר הזה ועל ספרו של אשר רייך)

"מילות חיפוש" – מה ששועי כתב על הספר

"התשוקה למשש מילים" – אליסיה שחף צילמה את טלי לטוביצקי משחקת ע אותיות ומילים, ב"סלונה", זה מקסים!

אירוע ההשקה בפייסבוק

לא משחק ילדים – על שני הספרים הראשונים בטרילוגיית "משחקי הרעב"

בין פופולריות ו"קוּליוּת" לרצינות, ערכים וזעזוע

"משחקי הרעב", מאת סוזן קולינס, תרגמה מאנגלית: יעל אכמון, כנרת, 2010.

"משחקי הרעב – התלקחות", מאת סוזן קולינס, תרגמה מאנגלית: יעל אכמון, כנרת, 2011.

עמוד הפייסבוק המוקדש לטרילוגיית "משחקי הרעב" מלא וגדוש בתגובות נלהבות ונרגשות, עתירות סימני קריאה. רשימת רבי המכר מתקשטת בספרי הסדרה והתרגום לעברית של הספר השני, "התלקחות", מיהר לתפוס בה את מקומו מיד עם צאתו לאור. הרשת גועשת ורועשת מהימורים, ניחושים, ספקולציות ותמונות של כוכבים הוליוודיים ומרמזים והדלפות לקראת צילומי הסרט המבוסס על הספרים ושעתיד, קרוב לוודאי, להיות שובר קופות גם הוא. אני שומעת על יותר ויותר ילדים-נערים וילדות-נערות שהתמכרו לסדרה ומחכים לספר השלישי והאחרון בציפורניים כסוסות ובעיניים נוצצות.

את מבחן הפופולריות, אם כן, "משחקי הרעב" עובר בקלות, גם בעיניים עצומות וידיים קשורות מאחורי הגב (מצבים לא לגמרי דמיוניים בעולם בו הטרילוגיה מתרחשת…), ובצדק. למרות שכקוראת מנוסה אני מכירה את כל הטריקים הספרותיים המשמשים ליצירת מתח, גם אני קראתי את הספר הראשון בטרילוגיה בנשימה עצורה, ברצף, בלי יכולת להתנתק ממנו אפילו לשנייה. גם אני חיכיתי בכיליון עיניים לספר השני וגם אני ממשיכה לחכות עכשיו לתרגומו לעברית של החלק האחרון.

סוזן קולינס יודעת לבנות סיפור, יודעת איך לכווץ לבבות וקרביים, להפתיע כל פעם מחדש ולשמור על קצב אינטנסיבי ועל מתח גבוה מעמוד לעמוד, מפרק לפרק ומספר לספר. אבל מאחורי הכתיבה המיומנת והמותחת ומאחורי המעטפת המזמינה והאטרקטיבית, בעולם של "משחקי הרעב" מסתתרים רבדים עמוקים ומשמעותיים הרבה יותר.

אחרי מלחמה עקובה מדם, השלטון המחוזי הנהיג מסורת מפלצתית של משחקים שנתיים – תרגום אכזרי במיוחד לתפיסות של "לחם ושעשועים" (תוך שמירה על כמות מינימלית בלבד של מזון) ואפילו "אופיום להמונים" – משחקים שנועדו לבדר את ההמון ובמקביל להזכיר לו את מורא השלטון ולמנוע התמרדות. בכל אחד משנים עשר המחוזות נבחרים בהגרלה נער ונערה שנשלחים לעיר הגדולה, הופכים לכוכבי טלוויזיה עתירי סטיילינג ואז נשלחים אל זירת המשחק, שם הם אמורים להילחם זה בזה עד מוות בשידור חי לעיני ההמון המריע. מדובר בשילוב מעוות ומבריק בין מלחמות הגלדיאטורים העתיקות לבין תכניות הריאליטי העכשוויות, ולצידו גם שפע שאלות מוסריות וביקורת חברתית.

קשה לנתח פופולריות של יצירה (ואלמלא היה קשה, היינו נתקלים בהרבה יותר רבי מכר), אבל אני רוצה, בכל זאת, להעז ולנסות להבין לפחות נקודה אחת שיוצרת את כוח המשיכה של "משחקי הרעב". הקוראים הצעירים המתלהבים כל כך מהעולם הבדוי של הספרים, צופים בקביעות בתכניות ריאליטי בטלוויזיה. בין אם הם צופים ב"הארדקור" של "האח הגדול" או "הישרדות", שמזכירים את זירת משחקי הרעב מבחינת התפאורה (אי בודד, הישרדות בטבע) או המהות (משתתפים המצולמים ומשודרים 24 שעות ביממה על מנת לבדר את ההמונים). בין אם הם מסתפקים בתחרות כישרונות כמו "כוכב נולד", (כולם, אגב, פורמטים פופולריים בכל העולם ולא תופעה ישראלית מקורית), ואפילו אם אחדים מהקוראים הם יחידי סגולה שאינם צופים בתכניות ריאליטי, הם נחשפים לפיסות מידע משם באמצעות פרסומות, אינטרנט ושיחות בין חברים. כולם רגילים למהלך עניינים שבו קבוצת אנשים מתחילה את המשחק ובהמשך נפלטת ממנו, אחד אחד, אחרי שנלחמו זה בזה ונלחמו על אהדת הקהל, עד לשרידתו של מנצח אחד ויחיד.

הפרוצדורה, אם כן, מוכרת לכולנו היטב, אבל קולינס מיטיבה לתמרן בין דפוס הריאליטי וההדחה המוכר לבין החידוש הקיצוני והמזעזע. בעולמה של קטניס, גיבורת הסיפור, דו קרב "ראש בראש" פירושו הרג ו"הדחה" פירושה מוות. הקרבנות, כדי להקצין את הזוועה, הם נערים ונערות צעירים. התמהיל הזה, המשלב בין טרמינולוגיה מוכרת לבין הקצנה והזרה של הסיטואציה, הוא זה שמאפשר לקוראים לאזן בין הזדהות עם מצב מוכר לבין המקום המוגן בו אפשר לומר בבטחה "זה לא באמת, זה לא קורה, זה רק ספר". ממש כמו בסצנה הידועה בעיבוד הקולנועי לספר המופת "הסיפור שאינו נגמר" מאת מיכאל אנדה, כשבסטיאן היושב בעליית הגג וקורא נרעד, ונבהל, וצועק, ואז מרגיע את עצמו, מתכסה בשמיכה מגינה עד מעל הראש, נוגס ביס בתפוח ואומר לעצמו בקול "It's only a story".

מנגנון ההגנה הזה יושב בבסיס ההצלחה של "משחקי הרעב". המנגנון הזה  גורם לנו לשמוח בהקלה על כך שבתכניות הריאליטי שלנו לא הורגים אף אחד, בטח שלא ילדים, אנחנו לא כאלה, אנחנו בסדר, זה רק סיפור. אפשר להתכסות בשמיכה ולהמשיך לקרוא בבטחה. אבל כמו שבסטיאן גילה ביצירה אחרת, גם במקרה הנוכחי זה לא כל כך פשוט. כי ספרי "משחקי הרעב" מתרחשים, אמנם, בעולם עתידני דמיוני ורחוק שמאפשר את ההזרה הזאת, עולם בו השלטון יושב בעיר תענוגות דקדנטית ומושחתת ומנהל מנגנון ציני של הרעבת תושבי המחוזות ושליטה בהם, עולם בו מעלים ילדים כקורבן בהליך טקסי ומסודר ומכריחים את התושבים לצפות בהרג ציני ואכזרי המוקרן על מסכי ענק בכיכרות העיר. עולם המאפשר לנו, הקוראים, להתכסות בבטחה בשמיכת הבדיון, ולהרגיע את עצמנו במחשבה שזה רק סיפור בדיוני ורחוק, זה לא באמת.

ואכן, אנחנו לא חיים בעולם דמיוני-סיוטי שכזה, אבל האם אכן כל רכיבי העולם הזה הם "לא באמת"? השלטון המרכזי של שנים עשר המחוזות ושליטו העליון, הנשיא סנואו, טיפוס נאלח וחלקלק שריח דם נודף מפיו, יושבים במקום הקרוי הקפיטול – בחירה מצמררת ורבת משמעות, בעיקר עבור קוראים אמריקאים. אני לא מנסה לטעון, חלילה, שאנחנו חיים במציאות מחרידה וקיצונית כמו זו המתוארת בטרילוגיה. קולינס השכילה ליצור עולם סיפורי מורכב ועשיר, שיש בו שפע של ביקורת חברתית כלפי החברה המערבית בפרט והחברה האנושית בכלל, אבל הוא איננו רומן מפתח המתייחס ישירות לתרבות ספציפית או נורמות ספציפיות.

אין לי כוונה לרדד את חוויית הקריאה ב"משחקי הרעב" או את עמדותיי החברתיות-ערכיות-פוליטיות לכדי השוואה פשטנית למציאות הישראלית או העולמית כאן ועכשיו, אבל הספר מזמֵן, בעיניי, לכל קוראיו – הצעירים והבוגרים, אתגר של בחינה עצמית בשאלה המפחידה, האמיצה והקשה: באילו נקודות ובאילו היבטים חיינו כאן ועכשיו מזכירים היבטים מהעולם המאיים והמרוחק של הספרים, באילו נקודות אין מנוס מלהוריד את השמיכה מהראש ולהודות ש"זה כן באמת", ובעיקר – מה בכוחנו לעשות כדי לשנות את המצב ולמנוע ממנו מלהתדרדר.

רשימת הביקורת הזו נכתבת ומתפרסמת בתקופה הטעונה ביותר בלוח השנה הישראלי, בימים שבין יום השואה ליום הזיכרון ויום העצמאות. ימים המעוררים, מטבע הדברים, את הדמיון והפחד, ימים המעלים – אל פני השטח או אל ירכתי התודעה, שאלות קשות מסוג "מה הייתי עושה אילו…" קל להיות אדם טוב ומוסרי בעולם פשוט ונטול קונפליקטים. קשה יותר וחשוב הרבה יותר לעשות זאת במציאות שכופה על המצויים בה להרוג או להיהרג. קטניס מוכנסת לזירות המשחקים ונראה, לכאורה, שאין לה ברירה אלא להיות אכזרית. אבל היא מצליחה, לא בתנאים סטריליים של עמדות מוסריות תאורטיות אלא "תחת אש", פשוטו כמשמעו, לשמור גם על חייה וגם על צלם אנוש מוסרי וערכי.

"תזכרי מי האויב", מזכיר לה המאמן שלה לפני כניסתה אל הזירה והיא מצליחה לזכור זאת, במובן העמוק והבסיסי של המושג. קטניס משכילה להבין שאלה המצויים איתה באותה זירה אמנם מנסים להרוג אותה, אבל הם קורבנות של הסיטואציה בדיוק כמוה ולכן לא אותם צריך לנצח, אלא את השיטה, את הקונספציה, את הנחת היסוד השלטונית המקדשת את המוות. כל קורא רשאי להגיע למסקנותיו שלו, שאינן בהכרח חופפות את שלי. אבל אני חושבת שאין לזלזל בחשיבותה של עצם העלאת נושאים של שלטון, מוסר, תקשורת, כוח, בידור, הרג והקשרים ביניהם, לתודעתם של קוראים בכלל וקוראים צעירים בפרט.

סוד כוחם של הספרים נובע גם מהמינון המדויק בין שאלות מוסריות וערכיות לבין תחומים אחרים, וכמקובל בספרות לבני הנעורים, שמור בהם מקום נכבד לענייני הלב. קטניס נתונה באמצעו של משולש רומנטי רב תהפוכות, כשלכל אורך שני הספרים הראשונים היא מתלבטת בין שני נערים – גייל ופיטה. גייל הוא חבר טוב שלה, יתום מאב כמוה המקיים איתה קשר חברי מתמשך ותומך, אפלטוני ברובו. שניהם יוצאים יחד לצוד כדי להאכיל את בני משפחותיהם ושניהם לומדים, עם השנים, לסמוך לחלוטין זה על זה. פיטה הוא הנער שעימו קטניס מובאת לזירת המשחק. הוא מאוהב בה בסתר מילדות והשניים מוצגים כלפי חוץ כזוג אוהבים על מנת לזכות באהדת קהל הצופים.

קטניס מתקשה לבחור בין שני הנערים, הן מסיבות רגשיות-פנימיות שלה והן מסיבות חיצוניות- אסטרטגיות, כאשר חיי האהבה שלה הופכים לעניין לאומי הנגוע באינטרסים של הממשל. כל בחירה מציבה על המאזניים חיים ומוות ובממדים ההירואים הללו שלובים גם לבטים טבעיים מעולם הרגש. קולינס אינה נרתעת מסצינות רומנטיות ודביקות, אבל בה בשעה היא משכילה להתבונן ברומנטיקה מהצד, מתבוננת במבט הקר והציני בצורך לרצות את קהל הצופים הצמא לקיטש, ובאמצעות המודעות הזו היא מצליחה להימלט בעצמה ממלכודת הדבש והסכרין. ההתלבטות הרגשית של קטניס מוצגת באופן מורכב, מלא ואותנטי. אין "תשובה נכונה" אחת בשאלה במי היא אמורה לבחור, וכקוראת מצאתי את עצמי מתלבטת יחד איתה ונוטה פעם לזה ופעם לזה, כיאה לסיטואציה רגשית רב מימדית.

באופן דומה מוצגות גם דילמות מורכבות אחרות הניצבות בפניה של הגיבורה, כמו הצורך להכריע בין הנאמנות לרעיון החופש ולמחויבותה כלפי ציבור המדוכאים הנושא אליה את עיניו, לבין נאמנותה ואהבתה לאמה ואחותה הקטנה ולאנשי שלומה במחוז הבית שלה. אמנם יש בספר חלוקה ברורה ל"טובים" ו"רעים", אבל החלוקה הזו עומדת למבחן מתמיד משום שגם דמויות שליליות זוכות לאפיונים חיוביים ומעוררי אמפתיה.

בנוסף, היכרות מעמיקה של קטניס ושל הקוראים עם דמויות מעוררות סלידה מביאה אותה ואותנו להבנה הדרגתית של עולמן ומניעיהן, ולהגדרתן כחלק מעולם ה"טובים" בזכות ולא בחסד. דפוס האפיון הזה מתרחש הן לגבי שאר השותפים לזירת המשחק והן לגבי דמויות מפתח בצוות הסובב את קטניס ופיטה, והוא מוסיף עוד רבדים וגוונים לעולם הנרקם בספרים.

ניתן להציב את "משחקי הרעב" על מדף אחד יחד עם ספרי נוער חברתיים העוסקים במשטרים דיקטטוריים כגון "הגל" מאת מורטון רו, "הכחול האבוד" ו"המעניק" מאת  לויס לורי ומהתקופה האחרונה – "הצד האחר של האי" מאת אלגרה גודמן. אבל לצד אהבתי והערכתי הרבות לספרים הללו, נדמה לי שב"משחקי הרעב" יש משהו מלא יותר, בוגר יותר ומפחיד יותר מכולם.

כן, זה ספר נעורים אמריקאי פופולארי, והדבר בהחלט ניכר בו, אבל מתחת לשכבת הפופולאריות המתקתקה ומתחת למתח והאקשן שנועדו להצמיד את הקורא לכסא ולשעבד אותו להמתנה להמשך, מסתתרים ב"משחקי הרעב" הרבה חומר למחשבה וגם רגש אמיתי, והם ממשיכים ללוות אותי גם אחרי הקריאה, והופכים את הציפייה לחלקה האחרון של הטרילוגיה למעניינת יותר.

משחקי הרעב בויקיפדיה (מה שרומז, מעט, על מימדי התופעה)

ביקורת של אהוד מימון על הספר הראשון באתר "בלי פאניקה"

ביקורת של ענבל מלכה ב"הארץ" על הספר הראשון

ביקורת שלי על "הצד האחר של האי", ספר נוער נוסף המתרחש בחברה עתידנית דיקטטורית וסיוטית

נכתב עבור כתב העת המקוון והבאמת מצוין "הפנקס"

והספר הזה הצליח איכשהו להישמט מתחת לרדאר שלי, גיליתי אותו קצת באחור, בזכות רוני ובזכות מרית, כלומר בזכות הבנים שלהן. תודה גדולה!

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 86 שכבר עוקבים אחריו