נחת, איכות, החמצה ונוסטלגיה – קריאה רב דורית ב"דוד ירח בשמיים"

 כתבה: אנדה עמיר, ליקטה וערכה: יעל גובר, איירה: אורה איתן, הוצאת דביר

ישבנו ביחד וקראנו בקול רם  – סבתא שלי, שנולדה בתחילת שנות העשרים ושהכירה אישית את אנדה, אמא שלי שנולדה באמצע שנות הארבעים ואני, שנולדתי בשלהי שנות השבעים.

אחת לכמה עמודים האירו את פנינו חיוכים זהים מאוזן עד אוזן, מצאנו את עצמנו משלימות בקול סופֵי שורות וחרוזים ומדי פעם התחלנו לשיר, ביחד ולחוד, מתקנות אחת לשנייה את המנגינה המדויקת (טוב, אני מודה – הן תיקנו לי…).

רשמית, השירים של אנדה מתאימים לגילאי שנה-שנתיים-שלוש-ארבע, וכולנו עברנו את הגיל הזה מזמן, אבל הרגע המשותף והחם הזה המחיש לי, יותר מכל אמירה תיאורטית, את כוחה של ספרות ילדים ביצירת תשתית תרבותית קלאסית שעוברת מדור לדור.

לצד השירים המוכרים שדקלמתי בעל פה, נהניתי לגלות גם אוצרות ספרותיים שלא הכרתי, וכאלה שהכרתי ושכחתי. כך התענגתי על השיחה המלבבת והפשוטה הזו – "שלום לגברת הארנבת!/ אנה הדרך?/ לרכבת./ לאן תסעי?/ לקנות מעט כרוב. שלום! שלום, מחר אשוב!", נהניתי מהפיוט של דניאל הקטן שטיפס בחוט אל ענן ו"שם ישב לו יום אחד,/עם הערב בחוט ירד" ומהליריות הקסומה והאלגנטית של אניית הזהב ש"בה כל המלחים,/ מגדול ועד קטן,/מושכים בחכת זהב/ דג לוויתן".

התרגשתי עם סוס היאור שהרשה לציפור לרכב על גבו כש"הציפור צפצפה: ציף-ציף-צוף,/ תמורת זאת מחרתיים/ אלמדך לעוף." והתכווצתי מכאב הבדידות ומהתרגשות החופש, העצמאות וגילוי האמנות כשהקיפוד הבודד ש"לא מצא לו כל חבר,/כולם אמרו: הנך דוקר"… "הלך, הלך, פתאום עמד -/ולבדו רקד".

התאכזבתי והופתעתי לגלות שאנדה הגדולה והראויה, אחת מהאמהות המייסדות של שירת הילדים העברית, לא הקפידה על משקל מושלם בכמה מקומות, אבל הדיוק הרגשי והלירי שמאפיין רבים מהשירים וההיצמדות לרגשות וחפצים פשוטים שנמצאים בגובה העיניים של הפעוט, מנצחים ומאפילים על כל השאר.

אורה איתן היא מאיירת ותיקה, מוכשרת ועתירת זכויות, גדלתי על איוריה ל"חגיגה של שירים",  "סבתא סורגת", "בואו עננים" וספרים רבים אחרים, ואני אוהבת במיוחד את איוריה הרכים והמלטפים ל"לילה בא".

בספר הנוכחי, האיור שלה לשיר "תרנגול אני" הצליח למחיש לי את משמעותו של השיר שאני מכירה כל חיי ורק כשראיתי את התרנגול שלה חופר ועודר בציפורניו ושולה מהאדמה תולעת שמנמנה, הבנתי את המשפט המוכר לי כל כך – "אני חופר ועודר ולא את לי ולא מעדר".

אני מעריכה את בחירתה הויזואלית של אורה איתן בעגלות צעצוע, רכבות צעצוע ובובות "של פעם", בחירה קלאסית שמתאימה לשירים קלאסיים. ולמרות זאת, לצערי, רוב רובם של האיורים נראים לי קרים, מרוחקים ומנוכרים.

אני לא מומחית לאיור, אין לי מושג לגבי טכניקות ושיטות עבודה ואני מנחשת שתחושת הניכור שהרגשתי נובעת מבחירה באיורים ממוחשבים, אבל זה רק ניחוש.

כך או כך, בין אם הניחוש שלי נכון ובין אם לאו, אני יכולה לומר, בתחושות אכזבה והחמצה, שמלבד איור הכריכה המוצלח, איור הארנבת הממהרת ואיור הקוף החמוד, שאר האיורים לא הצליחו לגעת לי בלב ובבטן, וחלקם, ובעיקר איורי דוֹד ירח בשמיים ופני הירח, עוררו אצלי (וגם אצל הדורות הותיקים במשפחתי) געגועים עזים לנחום גוטמן.

איור הכריכה עם משפחת הדובים המחויכת כן נגע בי, כאמור, וככלל- הכריכה ומבנה הספר, הממשיכים את הקו העיצובי של סדרת השירה הקלאסית לילדים, שבה ראו אור "פרח נתתי לנורית" של מרים ילן שטקליס עם איוריו של דוד פולונסקי ו"רוץ בן סוסי" של חיים נחמן ביאליק עם איוריה של בתיה קולטון, משדרים ניקיון, איכות וקלאסיקה.

סבתי טענה, בצדק, שהספר כבד מדי עבור פעוטות, ולפעוט בן שנתיים יהיה קשה "לסחוב" ספר כה כבד וגבוה מהמדף ולהביאו לידיו של ההורה המקריא. אני מסכימה עם סבתי, אך הייתי מעדיפה בכל-זאת למצוא שירים מוצלחים ויפים של אנדה שלא זכו להיכנס לאוסף הנוכחי, גם במחיר של "עודף משקל". החשש הוא, שכאשר עורכים אנתולוגיה של יוצר אחד, השירים שלא נכנסו לספר עלולים להישמט מפנתיאון התודעה של הילדים בני זמננו.

הבחירה של העורכת יעל גובר לגיטימית, כמובן, והיא הקפידה לכלול בקובץ את כל נכסי צאן הברזל המוכרים של אנדה – האנקור המקפץ על הגדר, כושי כלב קט, דוד ירח בשמים, הקיפוד מכמיר הלב שרקד לבדו, הקוף שתפרו לו מעיל צהוב ובגדים נוספים, מגדל הפעמון שעל ראש החרמון, החושך המתחבא מתחת לארון והשיר הנפלא על הדובון שבלע סבון ועל ידי כך נהיה רחוץ גם מבפנים, גם מבחוץ – כולם כולם נאספו כאן, מוכנים ומזומנים ללוות גם את ילדותם של ילדי הפלאפון והדי.וי.די.

ובכל זאת, לצד נכסי צאן הברזל המצוינים וההכרחיים, אני הייתי מוותרת על שיר כמו "יום הולדת לאוגר" ומוסיפה שירים נפלאים שחסרו לי כאן כמו "כלבלבי", "פנסים בלילה", "ציפור כחולת הראש", "פרת משה רבנו" (שיר מתוק להפליא ושונה מהשיר המוכר של אפרים סידון), "הדייג המסכן", "אוצר בכיס", "תלמיד חכם" ושאר פנינים מספרי השירים של אנדה עמיר-פינקרפלד "שירי ילדים" ו"סחרחרת פלא" שיצאו בעבר בהוצאת דביר.  

מבחינת איכות ספרותית ומבחינת התאמה לנפשם של ילדים, אני חושבת שהשירים של אנדה עומדים במבחן הזמן, אבל השינויים המפליגים (והמבורכים, בעיניי) שחלו בתפיסה החברתית של מה נכון ומה לא, מעמידים אתגר לא פשוט בפני כמה שירים שצולחים את מבחן הזמן, אבל לא עושים זאת בקלות נטולת מכשולים.

"כושי כלב קט" הוא הדוגמא המובהקת ביותר לכך, אבל נדמה לי שאם כשם של כלב וכחלק משיר מוכר ומולחן המילה הטעונה "כושי" מצליחה, בקושי, לעבור את משוכת התקינות הפוליטית, הרי שבשיר המסיים את הספר, כושי מופיע כשם גנרי של צעצוע, לצד בובה, כדור, דב, סביבון וחישוק, מה שעלול להיתפס כבעייתי יותר, למרות ההקשר החיובי והנקי מגזענות בו מופיע ה"כושי" ("שמע אותו כושי חכם, שמע, שמע – עד שנרדם").

שאלה נוספת עולה מהשיר על הגדי המתהדר, שנכתב שנים רבות לפני פרוץ שיח הזכויות המגדרי והמודעות ללגיטימציה של נטיות מיניות שונות, ומתאר כיצד כל גדיי הכפר לועגים לגדי במילים "…צחקו לסרט, צחקו לגדי, עומד כגברת לפני הראי".

אני מאמינה, כאמור, שהשירים האלה צולחים את מבחן הזמן ולא מאמינה בצנזורה מטעמי פוליטיקלי קורקט ובכל זאת, שלושת השירים האלה מעלים שאלות שראוי לתת עליהן את הדעת.

בשורה התחתונהלמרות ההסתייגויות הויזואליות והתכניות שציינתי ולצידן, "דוד ירח בשמים" הוא ספר פעוטות איכותי, מושקע ומשמח, שבכוחו לדבר אל ליבם של ילדים רכים וגם אל ליבם של מי שהיו פעם ילדים רכים בישראל.

הוצאתו הנוכחית לאור מוסיפה לבֵנה חשובה והכרחית ליסודותיו הנבנים של קאנון ישראלי-קלאסי לפעוטות אך למילותיה של אנדה יש כוח ומשמעות גם עבור פעוטות המילניום החדש, שיכולים להקשיב לשירים וליהנות גם מבלי שיידעו, או יצטרכו לדעת משהו על מקומה של אנדה בתרבות הילדים הישראלית.

נכתב עבור כתב העת המקוון והמצויין הפנקס

המלצה חמה של נירה לוין בדףדף

מידע על אנדה מאתר דףדף

אנדה עמיר פינקרפלד בויקיפדיה

שירים של אנדה מאתר זמרשת

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • mooncatom  On 24/11/2010 at 19:59

    טלינקה,
    התמונה שלך ושל אימך וסבתך,
    קוראות ומזמרות יחדיו,
    משובבת את דימיוני!

  • שוֹעִי  On 24/11/2010 at 20:42

    טלי יקרה,

    תודה על הרשימה המרגשת
    לא זוכר שקראו לי משיריה של אנדה
    ובכלל לפעמים אני נאלץ להודות ביני ובין עצמי
    כי את האהבה העמוקה לספרים, כנראה שפיתחתי די בעצמי

    המבחן האמיתי הוא האם ילדים בני העשור האחרון
    יצליחו להתחבר לשירי הספר
    לאחרונה אני יותר ויותר חש כי האינטרנט ועשרות הערוצים
    מצמצמים משהו את יכולתו של הילד להינות מספור, שיר או דקלוּם
    ועוד לרצות לחזור עליו, לא מפני שבדרן ילדים חוזר ומשנן אותו
    לעייפה, אלא מפני שמשהו בתוכו קלט איזה חידוד או ברק והוא מעוניין לזכור את זה.
    הרגעים האלה הם ראשית-ראשיתם של זכרונותיו של אדם, כלומר התפתחות רצונו של התינוק/העולל לזכור.

  • דפנה לוי  On 24/11/2010 at 21:17

    אני זוכרת רק מעט ספרים מהילדות המאוד מוקדמת וזה אחד מהם. גם השירים, גם האיורים, לחלקם צמודים זיכרונות חמים ולאחרים פחות (כמה פחדתי מהחושך שמתחבא מתחת לארון) – ועד היום אני מתאפקת לא לקוד קידת תודה ליד הבית של אנדה אמיר, בפינת אחד העם ורש"י בכל פעם שאני עוברת שם.

  • טלי  On 24/11/2010 at 21:54

    מיכלינקה – ((-:

    שועי יקר – רבים מהם הם שירים שמזמרים, לאו דוקא קוראים, גם את הגרסא המזמרת אתה לא זוכר מילדותך? (יש בלינק לזמרשת).

    אתה לפחות האדם השני שאני מכירה היטב שפיתח בעצמו לעצמו אהבה לספרים, זה מופלא ונפלא בעיני, אבל גם נדיר מאוד, לרוב זו אהבה שיונקים מהבית והסביבה, אתה ושכמותך יחידי סגולה.

    מסכימה מאוד מאוד מאוד לגבי חשיבות השירים, הדקלומים והסיפורים בהתפתחות הזכרון של עוללים, אבל נדמה לי שקהל היעד של השירים של אנדה עדיין לא או לפחות הרבה פחות חשוף לאינטרנט וערוצים, ולכן אני מאמינה שגם בני ובנות הדור הנוכחי יצליחו להתחבר לשירים הפשוטים והיפים האלה, או לפחות לחלקם.

    אתה יכול לנסות (-:

    דפנה – את בטח מתכוונת לספרים עם האיורים של נחום גוטמן, או לפחות לאחד מהם, נכון? (לי יש שניים, נדמה לי שאין יותר אבל לא בטוחה) והחושך שמתחת לחלון אכן מפחיד, גם אצל גוטמן וגם אצל אורה איתן, אגב.

    ולמה את מתאפקת? בפעם הבאה את יכולה לקוד פעמיים, גם בשמי, לפחות קידונת, למקרה שלא נעים לך באמצע הרחוב (-:
    ואנא האירי את עיניי – יש שם שילוט או משהו או שאת פשוט יודעת שזה הבית של אנדה?

  • דודו פלמה  On 24/11/2010 at 22:22

    טלי תודה על הטנא המלא אנדה.
    אני זוכר אותה לטוב מימי ילדותי. נדמה לי שאפילו פגשתי בה פעם כאשר הגיעה לביקור באשדות-יעקב מכורתי. ובכל אופן היא אחראית לכמה משירי הערש היפים ששרו כאן פעם. והכי אהבתי את צילה דגן שרה בקול הפעמונים שלה:
    "הוֹ נוּמָה, נוּמָה, עוֹלָלִי,
    הָיה הָיָה בְּראשׁ הַר דְּלִי,
    הוֹ נוּמָה וּצְלוֹל אֱלֵי חֲלוֹם –
    בַּדְּלִי הָיוּ כָּל כּוֹכְבֵי מָרוֹם.
    הוֹּ נוּמָה, נוּמָה, עוֹלָלִי,
    הָיה הָיָה בְּראשׁ הַר דְּלִי.

    אכן, היה שווה ללכת לישון פה פעם
    (כאשר יכולת ללכת לישון בלי להצהיר
    נאמנות ל'מדינת היהודים' של ליברמן).

  • דודו פלמה  On 25/11/2010 at 7:54

    סליחה תקלה! אנדה עמיר כתבה ספר בשם "כוכבים בדלי". את השיר "כוכבים בדלי" כתב עקיבא נוף (כנראה בעקבות אנדה עמיר).
    אבל עדיין שרה אותו יפה צילה דגן (-:

    • טלי  On 25/11/2010 at 10:43

      תודה דודו, באמת תהיתי כי לא ידעתי שזה שיר של אנדה ואני רואה שאכן לא אבל הוא שיר יפיפה כך או כך, תודה שהזכרת לי אותו (עכשיו הוא מזדמזם לי בראש…). (-:

  • שרון  On 25/11/2010 at 9:47

    וואהו, את ממש מבינה בזה, ספרי ילדים, שירים, זה מרשים. כתבת מאוד יפה ומעניין. תודה.

    • טלי  On 25/11/2010 at 10:46

      תודה תודה שרון, אני משתדלת! (-:

      (ולאן נעלמה הנוצה שלי כשאני מגיבה?… לוורדפרס פתרונים)

  • מרית בן ישראל  On 25/11/2010 at 10:14

    טלי (ושועי), כשהבית הוא לא בית, ספרים הם ארץ מקלט. זו היזקקות לגמרי אחרת מאהבת ספרים שיורשים וגדלים בתוכה.
    ובאמת אני לא יודעת למה נטפלו למילה כושי. עד כמה שאני יודעת מילת הגנאי (אצל פוקנר למשל) תורגמה לכושון. כושי היא סתם מילה מקראית, מיושנת אמנם, אבל פעם קראו לאינואיטים אסקימואים (או אפילו אסקימוסים) אז מה?
    ובאשר לאיורים (שלא ראיתי ובכל זאת) – יוסיף ברודסקי שאת ספרו "חותם מים" אני קוראת עכשיו בהנאה מרובה כותב "מפליא באיזו מידה בני אדם מחשיבים תמיד את הפסיכולוגיה על פני היופי". אורה איתן שהיא מאיירת נהדרת שייכת לאותם מתי מעט שיש להם נטייה מולדת למופשט ולפורמליזם, וזה יכול לעלות בקרירות מסוימת, אבל "לכל יש מחיר", כמו שאמרה המכשפה של אוסקר ויילד לדייג.
    לא ראיתי את הספר אבל אחפש. הרשימה עושה חשק גדול.

    • טלי  On 25/11/2010 at 10:50

      מרית יקירה,

      זה נכון מאוד אבל לא תמיד.

      הבית שלי היה מאוד בית ואהבת הספרים היא חלק מהדי.אן איי, אני מכירה אנשים שהגיעו לספרים כעיר מקלט, כמו שאת מתארת, אבל מכירה גם אחרים, שפיתחו לעצמם בעצמם תשוקת קריאה גדולה גם מתוך בית לא קורא שהוא לגמרי בית.

      אני באמת לא יודעת למה נטפלו למילה כושי ומעניין לראות שבספרים של אנדה ובספרים אחרים מאותה תקופה זו סתם מילה, אבל היום, בניגוד לאסקימואי או אסקימוסי, היא לגמרי נחשבת מילת גנאי.

      לגבי האיורים, פסיכולוגיה והיופי – יופי זה הרי עוד יותר עניין של טעם מפסיכולוגיה אפילו, מה שאני חיפשתי (ולרוב לא מצאתי) כאן היה חום, למרות שבאיורי ספרים אחרים של אורה איתן מצאתי אותו בשפע.

      חפשי חפשי – אם עשיתי לך חשק גדול, הצלחתי! (-:

  • טלי  On 25/11/2010 at 20:31

    ועוד מחשבה למרית – יש משהו גזעני במילה כושי בהקשר הניטרלי של שם גנרי לצעצוע, כי לו היתה שם בובה של ילד לבן לא היו קוראים לה "לבן" אלא "ילד"….נדמה לי שזה שורש ההבדל.

    • מרית בן ישראל  On 25/11/2010 at 20:40

      אני ממש לא בטוחה. כשקראו לו כך לא היו פה אנשים שחורים. אני מתארת לעצמי שבעולם של אנשים וילדים שחורים בהחלט יכלו לקרוא לבובה לבנה לַבנוּני, כי זה הזר והיוצא דופן, במובן הכי תיאורי ולא שיפוטי של המילה.

      • טלי  On 26/11/2010 at 13:03

        כן אם כי לא (-:

        לא היו פה אנשים שחורים בהגדרה אבל היו גם היו אנשים כהים יותר- חלק מיהודי צפון אפריקה, תימנים, בדואים, וה"נכון" וה"רגיל" היה הלבן. כמו שכשאני הייתי בגן- הרבה שנים אחרי אנדה- היה בי צבעי הפנדה צבע שקראנו לו "צבע גוף", וברור שהוא היה מין אפרסק כזה, (אגב צבע אפרסק לא דומה בכלל לצבעו של אפרסק אבל זה עניין אחר), והיה שונה מהצבע של רוב רובם של צבעי העור של הילדים האמיתיים בגן. ובכל זאת, הוא נחשב "רגיל", כי הנורמה היא תרבותית לפעמים…

        הכרתי ילדה (פולניה אסלית מכל הצדדים) עם צבע שוקולד כאילו תימני, ששמעה סיפור על "בואו של האדם הלבן" ואמרה שהיא "האדם החום". זה נכון, אבל גם מציב ספוט על הנורמות, שלא תמיד יש קשר בינן לבין הצבע האמיתי.

        בעולם של שחורים אכן קוראים ללבן זר (פרנג'י באמהרית, למשל) אבל גם זה וגם "כושי" בהחלט יוצר קונוטציה שיפוטית, גם אם מתחיל מכוונה תמימה מאוד.

  • טלי  On 25/11/2010 at 20:31

    או, הנוצה שלי חזרה (-:

  • דודו פלמה  On 26/11/2010 at 14:57

    היי טלי. בהמשך לדיון זוטא שלך ושל מרית- בספר במדבר בפרק יב מופיע קטע שעוסק בסוגיה "הכושית". מרים מתלוננת כנגד משה את דבר הינשאו לאישה כושית:
    א וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח: כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית, לָקָח. ב וַיֹּאמְרוּ, הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה–הֲלֹא, גַּם-בָּנוּ דִבֵּר; וַיִּשְׁמַע, יְהוָה. ג וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד–מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה".
    וישנו לנו כאן מידרש קטן שמופיע בתנ"ך המסביר מדוש משה התחתן עם אישה כושית בניגוד לתורת הגזע היהודית והתנ"ך משיב: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד–מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה".

    ואז אלוהים בפרץ זעם נורא מנגע את מרים בצרעת, שהיא ההפך הגמור והנורא מציפורה אישתו הכושית של משה:
    ד וַיֹּאמֶר יְהוָה פִּתְאֹם, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-מִרְיָם, צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד; וַיֵּצְאוּ, שְׁלָשְׁתָּם. ה וַיֵּרֶד יְהוָה בְּעַמּוּד עָנָן, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם, וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם. ו וַיֹּאמֶר, שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי; אִם-יִהְיֶה, נְבִיאֲכֶם–יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ. ז לֹא-כֵן, עַבְדִּי מֹשֶׁה: בְּכָל-בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא. ח פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת יְהוָה, יַבִּיט; וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם, לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה. ט וַיִּחַר-אַף יְהוָה בָּם, וַיֵּלַךְ. י וְהֶעָנָן, סָר מֵעַל הָאֹהֶל, וְהִנֵּה מִרְיָם, מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג; וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל-מִרְיָם, וְהִנֵּה מְצֹרָעַת. יא וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן, אֶל-מֹשֶׁה: בִּי אֲדֹנִי–אַל-נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת, אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ. יב אַל-נָא תְהִי, כַּמֵּת, אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ, וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ. יג וַיִּצְעַק מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה לֵאמֹר: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ. {פ}

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: