"שרשרת זהב- שירי מופת לילדים: מביאליק ועד יהונתן גפן"

בחרה וערכה נירה הראל, איירה בתיה קולטון, יצא בהוצאת אחוזת בית

בהסתכלות ראשונה- "שרשרת זהב" הוא חגיגה אמיתית לכל מי שהיה או עודנו ילד ישראלי. במתכונת אלבומית מושקעת ומוקפדת, מקובצים כאן ארבעים שירי ילדים, מהמיטב שנכתב בעברית על ידי גדולי המשוררים מכל הזמנים. העורכת נירה הראל הציבה לעצמה מטרה שאפתנית וכמעט בלתי אפשרית- להציג את הקאנון המוחלט והמחייב של שירת הילדים הישראלית.

מצד אחד- היא עמדה במשימה בכבוד, והצליחה לערוך קובץ שמייצג יוצרים גדולים ומכובדים: ביאליק, גולדברג, אלתרמן, שלונסקי, מרים ילן שטקליס, שלומית כהן אסיף, נורית זרחי יהונתן גפן ורבים אחרים.
כמעט כל שיר כאן הוא באמת "הכי הכי", ורובם מצליחים לפרוט על מיתרי הלב בזכות האיכות הספרותית, הנוסטלגיה והשילוב המנצח בין השניים.
אני מתאפקת ולא מציינת את שמות השירים האהובים עליי בקובץ, כי באמת כולם, או כמעט כולם קרובים לליבי, ואי אפשר להזכיר אחד ולקפח את האחרים (הרשימה המלאה מופיעה פה).

יש שירים שהייתי משמיטה ואחרים שבלעדיהם האנתולוגיה אינה שלמה בעיניי, אבל ברור לי שזאת פונקציה של טעם אישי והחלטות עריכה לגיטימיות.

מצד שני – עצם ההחלטה להכריז על קאנון אחיד ומצומצם של יצירות שכל ילד ישראלי "חייב" להכיר, היא החלטה בעייתית הגוררת בעקבותיה בהכרח ביקורות וחילוקי דיעות ומושכת תשומת לב מתבקשת כלפי יוצרים ויצירות שנשארו בחוץ.

המאיירת בתיה קולטון עשתה עבודה מצוינת. כל שיר קיבל את הכבוד המגיע לו, לכל איור יש אופי משלו וצבעוניות משלו והאיורים מאירים באור חדש שירים מוכרים. העיון בספר, ובעיקר ההתבוננות באיורים, הזכירו לי ספרים אנגליים שמנסים, בעזרת שירי אמא אווזה, לצייר ילדוּת בריטית קלאסית.
אני מסכימה שגם לנו מגיעה קלאסיקה לילדים, ולא מתנגדת להצבת חותמת של איכות, אבל אסור לשכוח שישראל לא נמצאת תחת המנדט הבריטי כבר שישים שנה, והילדים האמורים ליהנות מהספר, ברובם אינם ילדים ורדרדים ובהירים, כמו הילדים שמככבים באיוריה של קולטון.
הילדים המאוירים לובשים בגדים עם ניחוח "של פעם" ולא נראים כמו ילדי המילניום שאמורים להיחשף לספר, אבל מה שהפריע לי במיוחד הוא  שאין שם ילדים בעלי עור כהה, אין מזרחיים, אין דתיים, אין חרדים, אין ערבים, אין אתיופים, אין ילדי עובדים זרים ורוב הילדים שגדלים בישראל של היום לא זוכים לשום ייצוג בוויזואליה של הספר.
זה לא היה מפריע לי בכל ספר אחר, אבל כשספר מתיימר להיות המכנה המשותף של כל בני התרבות דוברי העברית, הוא לא יכול להרשות לעצמו להשאיר כל כך הרבה ילדויות ישראליות מחוץ למשחק.

ולמרות זאת, אני ממליצה בחום על "שרשרת זהב" וחושבת שהוא ספר מושקע, יפיפה, איכותי ומוקפד שמכבד ילדים ומאגד בתוכו רבים מאוצרות התרבות העברית לילדים. זה ספר שתענוג לדפדף ולקרוא בו והוא ראוי בהחלט למקום של כבוד על מדף ספרי הילדים בכל בית ישראלי, לצד ספרים נוספים שיאזנו את התמונה.

שודר בנוסח דומה בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב-9.3.08 .

 

 

גילי בר הלל, שכנתי היקרה מ"רשימות", פרסמה לפני כחודשיים ביקורת על הספר הזה, וגם היא מתייחסת להגדרה הקאנונית המחייבת ולהדרה הנובעת ממנה, אבל מציינת נקודה אחרת, חשובה ונכונה לא פחות.

 

דיון משמעותי נוסף סביב "שרשרת זהב" התנהל באתר "העוקץ", ושם התרעמו בעיקר על אשכנזיותם המוחלטת של היוצרים והיצירות ועל היעדר ייצוג לשירים "מזרחיים".

הדיון  שהתפתח שם חשוב ומעניין, ואני מבינה את תחושת הקיפוח, אבל גם חושבת שיצירות ספרות צריכות להימדד על פי איכותן הספרותית ולא על פי שיקולים זרים. מעבר לעניין העקרוני הזה, אין ספק שספרות הילדים העברית הכתובה התפתחה באופן הסטורי בעיקר באירופה ובקרב יוצרים שעלו לישראל מזרח אירופה ומרוסיה, ושאי אפשר להמציא ספרות ילדים קלאסית מזרחית אם ספרות כזו לא נכתבה או לא פורסמה בשנים הרלבנטיות.

בנוסף, אני בהחלט מברכת את כתיבתם לילדים של יוצרים "מזרחיים" כמו דורית רביניאן, יוסי אבולעפיה או רונית חכם, אבל לא מוצאת בספריהם שום אלמנט "מזרחי", בדיוק כפי שבמרבית שירי "שרשרת זהב" אני לא מוצאת שום אלמנט "אשכנזי" (והיחידים שחורגים מכך הם שיריה היפיפיים של קדיה מולודובסקי, שירים שנועדו, בין היתר, לשמר את התרבות היהודית הגלותית של מזרח אירופה…).

וכיוון שאי אפשר לייצר במכוון טקסטים "מזרחיים" קלאסיים ואיכותיים רק כדי לייצר אנתולוגיה מאוזנת, אני חוזרת אל האיורים, שהיו יכולים לתקן חלק מהמעוות, בדיעבד…

 

ובשורה התחתונה, כדי שלא יהיו ספקות, "שרשרת זהב" הוא בעיניי ספר איכותי ומצויין, הן מבחינה ספרותית והן מבחינה ויזואלית, אבל אנתולוגיה המתיימרת לשקף ולייצג "ילדות ישראלית", צריכה, לטעמי, לעשות מאמץ משמעותי ולהכליל בתוכה (באמצעות מילים ו/או איורים), מגוון רחב של ילדויות ישראליות.

 

תוספת מאוחרת: נתקלתי לאחרונה בספר פעוטות מקסים, שבלי לצאת בהכרזות יומרניות על ילדות ישראלית ועל ייצוג שווה, מצליח לעשות באיורים בדיוק מה שאליו התכוונתי.

מדובר ב"הלו, מי מדבר?" של דתיה בן דור, שמיועד לפצפונים. בכל עמוד ילד או ילדה מדברים עם חיה אחרת בטלפון. בלי רעש וצלצולים, הילדים המאוירים של הילה חבקין מגוונים מאוד- יש בנים ובנות, ילדים גדולים וקטנים ותינוקות, ילדים שחורים, לבנים, חומים, ילד עם כיפה.

אין אף מילה על "קבלת השונה" ועל ההבדלים, אבל בלי אף מילה המסר חזק הרבה יותר, כי כל ילדון שמדפדף בספר יכול למצוא שם גם מישהו שדומה לו, ויכול לראות ש"אני" או "ילד" זו הגדרה רחבה שמתאימה לכולם ושכל ילד, מכל מקום, גיל או מגזר, יכול לדבר בטלפון עם פרה, כבשה וברווז…

 

הדיון על הדרת חלק מהאנשים מתוך הילדות הישראלית מזכיר לי, קצת, את מה שכתבתי בזמנו על הקמפיין הפשיסטי "ישראלי אמיתי לא משתמט", להבדיל אלפי הבדלות, כמובן…

 

עוד ביקורות שכתבתי על ספרי ילדים.

ראיון שערך עם נירה הראל בנה, אסף הראל, לרגל צאת הספר.

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות שמתפרסמות בבלוג שלי. להרשמה לחצו כאן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On 09/03/2008 at 18:09

    המתנה האולטימטיווית
    כבר רכשתי אותו כמה וכמה פעמים כמתנות שהלהיבו זקן וטף. בעיקר זקן וזקנה כמובן
    וכתבתי עליו בזמנו אצלי בדה מארקר ואני מצרפת לך:
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=122333

  • ענת פרי  On 09/03/2008 at 19:08

    חסרים לי יעקב אורלנד, דוד זהבי, מרדכי זעירא, משה וילנסקי, מתיתיהו שלם

    לא יכולה לחשוב על הילדות שלי בלי עץ הרימון, שיבולת בשדה, החליל

    קצת הזנחה של הקלסיקה לטובת הסלבריטאות

  • אסתי  On 09/03/2008 at 20:09

    את ההתנפלות על הבחירה של השירים בספר.
    עוד כשכתבה על זה גילי בר הלל לא הבנתי וגם עכשיו לא.
    מה לעשות, אי אפשר להכניס הכל. תמיד יהיה חסר לאלו שירים ומשוררים מסויימים ולאחרים שירים ומשוררים אחרים
    אי אפשר לרצות את כולם. לא יעזור כלום.
    אבל כל זה עוד בטל בשישים, לעומת טענת הפיסי של למה אין ערבים למה אין מזרחיים למה אין אתיופים למה אין צ'רקסים למה אין רוסים וכו' כל היופי של העניין בעיני הוא דווקא בחוסר הפיסיותו. בכך שאין כאן אג'נדה מכוונת כמו שהיום אני מקבלת טלפונים מכל מיני מחברי ספרי ילדים שרוצים שאקרא ואבקר את ספרם שנכתב על "עיבוד האבל" או על"הורים מתגרשים" או על "שכול במשפחה" או על "נגד גזענות" וכזה
    יש כאן המון רצון טוב אבל ספרות אין. פמפלט פוליטי וחברתי יש ויש
    אז תשאירו את שרשרת זהב עם הנאיביות שלה ועם הגזענות שלה ועם הציונות הפומפוזית. זה כל היופי והחן של העניין.
    מרוב פיסי אין נשמה ומרוב מתיקות זה ידבק לשיניים. .

  • יובל  On 09/03/2008 at 20:26

    חותם על כל מילה

  • ענת פרי  On 09/03/2008 at 21:03

    אפשר להיות מרוצה מהבחירה

    אבל לטעון שאין כאן בחירה מכוונת שמתאימה לטעם מאד מסוים של מגזר חברתי מאד מוגדר,אשכנזי-ותיק-יוצא קיבוץ-לא שומר שבת, זו בעצם טענה נגד סירובם של אחרים לקבל את הטעם שלך כטעם קובע

    וכמו שאת מתלהבת, זכותם של אחרים להתלהב פחות

  • טלי  On 09/03/2008 at 21:20

    ראשית- תודה לשלושתכם על התגובות.
    ענת- אני לא חושבת שיש כאן הזנחה של הקלאסיקה לטובת הסלבריטאיות, אלא בחירה דוקא בלב ליבה של הקלאסיקה.
    היוצרים שהזכרת נפלאים כולם, אבל למיטב הבנתי כולם פזמונאים, בעוד שהאנתולוגיה הזאת אספה שירה לילדים במובן poetry…

    אסתי ויובל- לתחושתי זו ממש לא התנפלות, כתבתי פה שהספר איכותי ומצויין וגם גילי כתבה כך אצלה. היא כתבה שהיא לא התרגשה ממנו ואני דוקא התרגשתי מאוד, אבל עדיין אין כאן קטילה ובטח שלא התנפלות.
    התגובה שלי הגיעה כמענה לא לעצם היצירות הכלולות בספר, אלא ליומרה המפורשת שנלווית אליו.הצהרה מפורשת בהקדמת הספר לפיה מטרת הספר היא "לאסוף את השירים העבריים הטובים ביותר שנכתבו לילדים…", מובילה באופן טבעי למגוון דיעות על השירים שלא נכנסו לספר וראויים להגדרה המחייבת הזאת לדעתם של אנשים שונים.
    מבחינתי, ההתייחסות לילדים ממגזרים שונים ממש לא נועדה לשרת צורך חיצוני של פוליטיקלי קורקט, ולכן אני גם מתנגדת לקאנוניזציה מלאכותית של יוצרים ממגזרים מגוונים.

    בגב הספר כתוב שהשירים הנבחרים האלה "מרכיבים את הקאנון התרבותי ההכרחי לכל ילד וילדה בישראל", ובהודעה לעיתונות נכתבו דברים מפורשים אפילו יותר, לפיהם (אני לא מצטטת במדוייק), כל ילד ישראלי חייב להכיר אותם.

    אני לא מחפשת,חלילה, ייצוג יחסי של משוררים לפי חלקם היחסי באוכלוסיה או שום דבר דומה, אבל אני בהחלט כן מחפשת, אחרי הצהרות כאלה, שכל ילד וילדה שגדלים בישראל יוכלו למצוא את עצמם בספר שאותוהעורכת מצפה שיכירו כמעט בעל פה.
    האיורים לכשעצמם יפיפיים בעיניי כפי שכתבתי, אבל היומרה המוצהרת של הספר אמורה להיות מעבר להחלטות האמנותיות האישיות של מאיירת אחת (מוכשרת להפליא!)ולכן חשבתי שהיה מקום, לפחות באמצעותם, לתת לעוד ילדים להרגיש שהם חלק מהמועדון הישראלי הסגור.

  • אסתי  On 09/03/2008 at 21:43

    ואני מצטערת עליה.
    היא באה בגלל תחושה מצטברת שלי למקרא דברים כשלך בהזדמנויות קודמות ובמקרים דומים. היא לא מתייחסת אליך בהכרח ולא לדבריך טלי אלא כאמור למקרים דומים ואנא סלחי לי.
    חוץ מזה אני לא משנה את דעתי וחושבת שכל החן של הספר זה בדיוק באיך שהוא. כל הספרים "הבסדר" של היום בהם פתאום מצויירים ילדים עם כיפות כדי "שכל ילד יוכל למצוא את מקומו" או ילדים עם כפיה כדי ליצג את כל המגזרים באוכלוסיה הם פתאטיים במקרה הטוב ולא אמינים ומגוחכים ומדיפים ריח של שקר במקרה הפחות טוב
    לא רוצה שייחנכו לי את מקס ומוריץ ולא רוצה שינקו לי את "פעם הייתי פעם הייתי בתימן, שם ראיתי שם ראיתי כושי קטן" וגם לא שיהפכו לי את חסמב"ה לספר ליברלי פמינסטי
    אני גדלתי על כל הדברים האלו. לא חיפשתי את בני דמותי בציורים של ילדים בשווית בהיידי בת ההרים ולא הפכתי לכהניסטית בגלל חבורת סוד מוחלט בהחלט שקראתי בשקיקה. צריך לתת יותר קרדיט לילדים. באמת.

  • ענת פרי  On 09/03/2008 at 23:08

    טלי – אם ההגדרה היא שירה צרופה, הבחירה מגוחכת עוד יותר.

    ויעקב אורלנד הוא בוודאי משורר יותר חשוב מיונתן גפן.

    אבל אולי באמת לא צריך להתעצבן על היומרה של קיבוצניקית אשכנזית לקבוע קאנון שירי ילדים על פי טעמה. מה כבר נשאר לקיבוצניקים חוץ מהיומרה וההתנשאות כלפי ישראלים אחרים.

    והכל כמובן במסוה של נחמדות ואידיאליזם

    ואל תדאגי אסתי – את הגזענות אף אחד לא יקח ממך

  • אסתי  On 10/03/2008 at 6:17

    גזענות לא היתה אחת מהן.
    אבל טוב שהגענו גם ליום הזה.
    תודה.

  • טלי  On 10/03/2008 at 11:25

    אני שמחה לגלות שהנושא מעורר כל כך הרבה רגשות, אבל בואו נקפיד לא לרדת נמוך, למרות קלותה של האצבע על המקלדת ובואו נשתדל לא להרתיע קוראים אחרים מהשמעת דעתם בתור מה שמסתמן כויכוח פרטי…

    ולענייננו: ענת- אורלנד היה משורר חשוב וטוב אבל לא זכורים לי שירים בולטים שהוא כתב לילדים ואישית אני חושבת שיהונתן גפן הוא משורר נהדר, גם למבוגרים וגם לילדים.

    אסתי- בעיניי יש הבדל בין שכתוב טקסט קלאסי ברוח פי.סי (מה שלחלוטין לא מקובל עליי)לבין הכללת קבוצות אוכלוסיה אחרות באמצעות איורים כשממילא מתבצעת פרשנות ויזואלית חדשה.

    חיבתי לספרים מגויסים באיכות גרועה לא גדולה מחיבתך שלך, אבל יש פה עניין אחר.
    אני נותנת ים של קרדיט לילדים, אבל גם רואה איך מסרים סמויים מחלחלים מהספרים לתודעה.

    גם אני מזמזמת את "פעם הייתי בתימן שם ראיתי כושי קטן…", אבל מאמינה שהיום, כשברחוב ובגן עשויים (במקרה הטוב) להיות גם ילדים "כושים", לפעמים אפשר לסנן ולוותר ובשאר הפעמים אפשר לספר סיפורים ולשיר שירים באופן ביקורתי ומודע.
    אי אפשר להתווכח עם נוסטלגיה, ואני כותבת את זה כטיפוס נוסטלגי ביותר ועדיין, לא הייתי מזדרזת לתת לילדים של היום את חסמבה למשל, בטח לא על מליון המשכיו והאפקט המצטבר, ובטח לא ללא התיחסות ביקורתית.

    וגם אני לא הרגשתי שום בעיה עם השוני ביני לבין היידי, אבל היידי מתיימר לספר סיפור אחד של ילדה אחת שחיה על הרי האלפים.
    "שרשרת זהב" מתיימר לעצב ילדות ישראלית באמצעות שירים, וזה הבדל משמעותי.

  • תא  On 10/03/2008 at 18:11

    שכתבת יפה מאוד, וביטאת בדיוק את תחושותיי. אני לא יודעת אם לגבי הספר הזה דווקא, כי אני מרגישה שצריכה בכל זאת לעלעל בו כדי להרגיש את הרוח הנושבת ממנו – אבל בטח באופן כללי, לגבי תרבות מוצרי הפי.סי, שיש בה משהו שמשתק ומסרס ומוציא את החיים מכל אפשרות של יצירה מקורית ואמיתית. אני שמחה שאמרת את זה.

  • טלי  On 11/03/2008 at 12:44

    אני שמחה על תגובתך, אבל חשוב לי להדגיש שפי.סי. משתק ומסרס שמוציא את החיים מאפשרות של יצירה מקורית ואמיתית הוא ממש לא המקרה של הספר "שרשרת זהב" וגם ממש לא המקרה של מה שהצעתי והערתי…

  • רותי  On 25/03/2008 at 0:00

    שישראל לא נמצאת תחת המנדט הבריטי כבר שישים שנה,אבל לטעמי המאמר שכתבת נמצא בחשכת ימי הביניים איזה חוסר הבנה מוחלט
    מהי ישראליות בכלל ? מי אמר שציורים חייבים לדבר על ישראליות. השירים מדברים על ילדות, על בדידות, על נושאים שהמשותף להם הם דימויים חזקים מכל פוליטיקלי קורקט או ציונות מעושה זוהי עבודת אומנות ולא התגייסות למפעל הציוני זה לא סיפורי עמים וארצות אלא הרבה מעבר לזה נמאס כבר מהגישה הדידקטית הזאת עד שיוצא פה סוף סוף ספר שאפשר להנות ממנו בכל מובן ילדי מעולם לא חרשו ככה ספר כמו שעשו לספר הזה עד שנאלצתי לקנות ממנו עוד עותק

  • בתיה קולטון  On 25/03/2008 at 9:40

    שלום לכולכם,
    חברה הפנתה אותי למאמר הזה,
    בדרך כלל אינני מגיבה, כדי לא להשמע מתגוננת, או מתנצלת.
    אבל דווקא דיון מעניין וחשוב זה גרם לי לרצות להתייחס אליו,
    ולנסות להסביר את האידיאולגיה הפרטית שלי על איור ספרי ילדים.
    אגב אני גם מרצה לאיור ספרי ילדים ומנסה להעביר לסטודנטים שלי את משנתי.
    כאמא וגם כמאיירת תמיד חסרים לי ספרים טובים על המדף ,הן מבחינת הטקסט והן מבחינת האיורים
    כמו שלי כמבוגרת ישנו היצע של ספרי קריאה משובח שמספר סיפורים מעניינים,
    חשוב לי כי גם לילדיי יספרו סיפורים מעניינים שהמסר שלהם לא דידקטי או בא לפתור בעיות מסוימות
    כמו שנוהגים לעשות בהרבה חניות ספרים שראיתי ספרים לכל בעיה, פיפי, גרושים, כיתה א וכו
    אין לי בעיה שספרים עוסקים בכך אך לא באופן מובהק עם רצון לחנך , נדמה לי שנורית זרחי עושה את זה הכי טוב בספרים שלה, ולמה אני מדברת על זה
    כי אותו הדבר קורה גם באיור לילדים מקום זה הפך להיות המקום שאליו מתנקזים רגשי האשמה החינוכיים שלנו,
    שם אנו רוצים לתקן ולחנך אך לא תמיד באמצעים כשרים,
    לבוא ולומר איפה הילד עם הכיפה והילד האתיופי וכו
    זה המקום. אני מאד מסכימה עם רותי שדיברה על עולם הדימוי,
    זה ערך מחנך ומעשיר הרבה יותר גבוה בעייני מכל ניחוח ישראליות שדיברו עליו,
    איור לילדים זו אינה אומנות מגיוסת , זו אינה אומנות מתנשאת ורצוי שתהיה גם תקשורתית ולא תשרת רק את אגו האומן.
    זו אינה אומנות מתיילדת, שמחפשת את הילד שבנו, זאת אומנות בגובה העיניים
    שבראש ובראשונה, מדברת ממקום אמיתי על דימויים מעניינים, כתגובה לטקסט.
    היא לא חייבת להסביר אותו אחד לאחד. היא יכולה להתקיים לצידו ולתת פרשנות נוספת.
    היא חייבת להיות נאמנה לו כלומר, אם כתוב שהילד לבש מעיל ארוך בצבע חום ומעליו ריחפה ציפור.
    אז הילד צריך ללבוש מעיל ארוך וחום וציפור צריכה לרחף מעליו.
    איזה מעיל? איזה ילד ?איזו ציפור? כמה מעליו ואיפה הכל מתרחש?
    והאם אפשרי ונכון לטעון את זה ברגשות מסויימים המתיישבים עם הטקסט? וכמובן
    מחוות קטנות שהן הדובדבנים של המאייר. זה בידינו ובאחריותינו.

    באופן אישי אני מגדירה את עצמי כמאיירת קלאסית.
    קלאסיקה לא במובן של נוסטלגיית רטרו, ממש לא .
    אני חושבת שאופנה היא דבר חולף והמושג קלאסי הוא דבר ששורד את הזמן והאופנה
    ואני משתדלת להתחבר אליו.
    לדוגמא לבוש ילדים –
    כמו בכל תחומי החיים גם בלבוש ילדים עברנו מהפיכה ,מלבוש בתפירת יד מרובה אלמנטיים
    וייחודי, עברנו ללבוש בייצור המוני ודי אנונימי.
    נכון, זהו לבוש נח ובתור אמא אני מודה לנוחות הזאת.
    בתור מאיירת זה משעמם אותי לצייר חולצות פוקס ומרתיע אותי לצייר חולצות בטן.
    ולפעמים כשהשיר או הסיפור הוא מעל זמן ומקום
    או דווקא מדבר על ארץ רחוקה או געגוע, אני כן משתמשת בשפה קלאסית של ילדות..
    כמובן, אני ישראלית ועם זה באה לאו דווקא תמימות, אלא במקרה שלי ציניות ורצון לשבור את המתיקות.
    הרבה יותר חשוב לי להביא כל מיני סוגים של פנים ולבוש מאשר להכניס
    את עינייני המבוגרים "לקבל את השונה בצבעו ועורו".לדעתי זה מתחיל הרבה יותר קודם
    תפקידי בנים, בנות ,יפה, מכוער עיניינים של ג'נדר (הקיפוד לדוגמא)
    אלו קודים בסיסיים יותר שמדברים לילדים וחשובים בעייני הרבה יותר
    ושם אני מנסה להעביר את המציאות וכאילו "לחנך".
    הנה דוגמא לישראליות מזוייפת ,מאויירת רע ומסופרת רע לטעמי.
    ילד של שוקולד כתבה: חגית כהן איירה: כריסטינה קדמון
    אין גבול לציניות, ילד אתיופי בגן ילדים עלינו לקבל את המיוחד והשונה בו.מה הקשר? בין צבע עור לייחוד. בזה הוא מיוחד? בגלל זה הוא מיוחד? הרי זוהי התנשאות בהפוך על הפוך.
    והשם הנוראי הזה ילד של שוקולד . והציורים כל הילדות מתוקות להפליא,
    כאילו יצאו מקאנון ארי ולידם ילד השוקולד המיוחד.
    למה שאני ארצה להקריא, לאייר ,להוציא ספר שכזה .
    כן זאת ישראליות, ארץ הקומבינות והזילות.
    יש בעיה בואו נפתור אותה על פני השטח ,בשטחיות וטימטום.

    ולא חסרות דוגמאות, חנויות הספרים מלאות בהן.
    אין פה אומץ, אין פה רצון אמיתי לתת לילדים את מה שאנו מחפשים בשבילנו.
    יש פה קקופניה תרבותית וישראליות צבועה.
    ולשרשרת זהב
    מאד שמחתי לקבל את הפרוייקט הזה כמו שהזכרתי קודם אני חובבת קלאסיקות . אני גדלתי
    בבית של ניצול שואה וילידת הארץ. גם התרבות היידית נהירה לי וגם הישראלית.
    השער הראשון והשני היו מוכרים לי הרבה יותר, את השער השלישי אני מכירה פחות מהילדות
    ויותר מחיי הבוגרים.
    בתור לוחמת צדק גם אני הרמתי גבות כשראיתי את מבחר השירים.
    שוחחתי רבות עם נירה הראל על הבחירה ולא תמיד שוכנעתי, לשמחתי הכרתי אשה מקסימה הגונה ועדינה.
    גם אני אינה שלמה עם כל ההגדרות סביב הבחירה וסביב הספר לא חשבתי שצריך לייצר
    סביבו טקסט אלטיסטי
    אך אני רק עוד צד שמרכיב את הספר ואינני יכולה לקחת אחריות על כל הנאמר בו
    רק על האיורים.
    כדי להדגיש את הגלובליות של הספר
    למרות שהוא קלאסיקה ישראלית כבר יש מדינות בעולם שרוצות
    להוציא אותו בשפתן .ולו רק בגלל שהוא בראש ובראשונה מדבר על ילדות
    בכל הרמות שלה הכואבות והשמחות.

    מאייר כמו כל אומן, יוצר מתוך עולמו.
    כל דבר שאנסה לכפות על היצירה כדי להוציא אותה בסדר עם כולם, תחטוא לאמת היצירה.
    זהו אינו ספר לימוד!

    וזה גם לא חוג סגור,
    הרבה רגש והרבה מחשבה הושקעה במלאכה
    ודי למדורת השבט, זה השבט הכי סגור בעייני.
    בתיה קולטון

  • טלי  On 25/03/2008 at 12:59

    שמחתי מאוד לקרוא את תגובתך על כל רבדיה ובעיקר לקרוא את הגדרתך לאיור ואת הדוגמא המדויקת להפליא עם הילד, הציפור והמעיל שמאירה את הניואנסים הדקים בעבודת המאייר ואת הנאמנות לטקסט, לקורא ולעצמך- כל הדיון הזה היה שווה למען התגובה הזאת.

    את הספר "ילד של שוקולד" לא קראתי ולכן אני נמנעת מלהתייחס אליו ישירות, אבל גם אני לא סובלת ספרים שמגויסים לפתרון בעיה ספציפית ובעיקר לא ספרים שמעבירים מסר גזעני במסווה של התנגדות לגזענות (כפי שעולה מתיאורך את הספר).

    ספרי ילדים הם בראש ובראשונה יצירות אמנות והקריטריון האמנותי צריך, לטעמי, להיות הקריטריון הראשון במעלה בבחינת ספר כלשהו ובכלל זה, כמובן, ספרי ילדים.

    מבחינה אמנותית, לטעמי, "שרשרת זהב" הוא ספר נפלא- גם מבחינה טקסטואלית וגם מבחינה חזותית ואני מאמינה שהושקעו בו הרבה מחשבה והרבה רגש ואהבה, זה ניכר מכל עמוד בספר.

    ובכל זאת הצגתי כאן עמדה מורכבת ורב-משמעית שמשלבת בין התפעלות אמנותית לבין הסתייגות מהפער בין ההצהרות הקאנוניות (שהעלו אל השולחן נושאים כבדי משקל כמו "ישראליות" ו"ילדות ישראלית")לבין השארתם של ילדים ישראלים רבים מחוץ למשחק.

    אולי אני נאיבית, אבל אני מאמינה שאפשר ליצור גם טקסטים וגם איורים שיצליחו לבטא את המציאות הרב-תרבותית שבתוכה אנחנו חיים בלי ליפול לפח הפוליטיקלי קורקט, השטחיות והדידקטיות.

    ובכל מקרה, אני מאוד שמחה על תגובתה של בתיה קולטון ועל הדיון שהתפתח כאן, כנראה שבאמת יש מקום לדיון רציני ולא מתלהם על נושאים כאלה.
    תודה! (-:

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: