"נדמה לי שאת אני ואני את"- פוסט מתגלגל במסגרת "שאלה עוברת": פרויקט בלוגרים ספרותיים

מה הדבר הכי חשוב שלמדת בחייך מספר או מסופר? אין צורך להתייפייף ולהיות רומנטי (אלא אם כן זה מה שלמדת).
זו השאלה שהועברה אלי מפאר פרידמן, וממש עוד מעט אעשה כמיטב יכולתי כדי לענות עליה.
אבל קודם, ברשותכם, ב-א-מ-ת צריך להעביר פה סמרטוט ולנקות את האבק מהפינות, כי עברו כבר יובלות מאז שכתבתי פה ממש.
אז כן, זו באמת אני, לא פאטה מורגאנה.
אני שמחה שיש לי את המקום הזה, אבל מאז שאני אמא שמתעקשת אשכרה לגדל את הבן שלה ולהיות איתו ונאחזת, בכוונה, בסלולארי שלא יודע ולא רוצה להתחבר לרשת, וצריכה גם לעבוד לפעמים, אני לא באמת מגיעה לכתוב פה או לקרוא את הבלוגים הכה אהובים עלי. המלאכה המענגת של לרפרש ולרפרש ולקרוא תגובות ולענות לכל אחד ולשחק פינגפונג וירטואלי של תגובות- אני מאוד אוהבת אותה, אבל לא באמת מגיעה אליה עכשיו, כשאני בעיקר משחקת לוטו בלתי וירטואלי, על השטיח…
בינתיים אפשר למצוא אותי קצת בפייסבוק וקצת בפנקס וקצת בחיים האמיתיים(כולכם יודעים שכתבתי ספר, נכון? "ביום שמש בהיר", אפשר גם לבוא ולהגיד לי שלום ב16‪.‬6 בדוכן של "איגואנה" ו"כנרת" בכיכר רבין, בשבוע הספר, אני אהיה שם), אבל עכשיו אני פה, כי עדנה אברמסון הזמינה אותי וכי פרויקט בלוגרים ספרותיים זה מגניב וכי השכנים טובים בעיניי וכבוד הוא לי לכתוב לצידם בפרויקט הזה, אז הנה אני פה, בהופעת אורח בבלוג של עצמי.תנו לי דקה להתרגל אליכם שוב.
זאת (עוד פעם אחת ודי) השאלה שקבלתי מפאר פרידמן במסגרת הפרויקט המתגלגל הזה-
מה הדבר הכי חשוב שלמדת בחייך מספר או מסופר? אין צורך להתייפייף ולהיות רומנטי (אלא אם כן זה מה שלמדת).
קראתי את השאלה ושברתי את הראש. למדתי? מספר? אני?!?
מי אמר שלמדתי משהו? מי אמר שבכלל אפשר או צריך ללמוד מספרים? כלומר- ברור שלומדים מהם המון, אבל משהו אחד, ספציפי, מנוסח היטב, שאני יכולה לשים את האצבע על מראה המקום המדויק שלו ולהגיד מאיזה ספר הוא לקוח ומה למדתי? ולא סתם משהו, אלא הכי חשוב? אמאל'ה!
הסתובבתי קרוב לשבועיים עם השאלה בראש ולא היה לי מושג ואז, פתאום, נזכרתי בנוריקו סאן…
סתם נזכרתי בה, בשבת בצהרים, בלי קשר לכלום, שלפתי את הספר מהמדף, הקראתי לבני הפעוט, ותוך כדי הקראה, נזכרתי למה אני כל כך אוהבת את הספר הזה והבנתי שזו התשובה שלי.
זה הדבר הכי חשוב שלמדתי מספר.
פאר פרידמן הזהיר מהתייפייפות ואני במלכוד: הרי אין בומבסטי, מתייפייף, מלאכותי ומרוחק מלנסח בכותרת את מה שלמדתי מנוריקו סאן (ומאווה).
עכשיו משרד החינוך קורא לזה " האחר הוא אני", פעם קראו לזה "לכבד את השונה/האחר" וכל שם יותר מכובס, מנופח ובעיקר יותר ריק ממשנהו.
אז לא על זה אני מדברת.
מה שלמדתי מנוריקו סאן, ומאסטריד לינדגרן ומלאה גולדברג ומאנה ריבקין-בריק (שלוש היוצרות המופלאות של סדרת "ילדי העולם") ומהחברות הפשוטה והאנושית בין "הילדה מיפן" לבין "הילדה הבהרה משבדיה", זה שבני אדם הם בני אדם, ושאפשר, וכדאי, להכיר אותם ולתקשר איתם, בגובה העיניים, וממש לא משנה מאיזה תרבות או מקום הם באו, איך הם נראים, מה הם אוכלים לארוחת בוקר ובאיזו שפה הם מדברים.

הספר שאני קוראת ממנו הוא עותק ישן-נושן בשחור לבן, אותו עותק שהקריאו לי ממנו בילדותי, שמעוטר בהקדשה שאמא שלי קבלה ליום הולדתה ה-11 מבני דודיה הקטנים. הוא קצת מתפורר בפינות, אבל אין קסם גדול מקסם הדפדוף הרב-דורי בספר שמצליח לדבר לכולם, בכל גיל.

ברור שנוריקו סאן לא היתה היחדה שלימדה אותי שאפשר להתחבר עם בני אדם מבלי לבדוק עד כמה הם "אחרים"- אין בעולם ערך שאפשר ללמוד מספר אחד ויחיד.
אבל לנוריקו סאן היה תפקיד משמעותי ביותר בלהראות לי, מהגיל הרך ממש, שזה אפשר וכדאי וקל וגם כיף.
לא קראתי את המקור של לינדגרן ואני לא יודעת עד כמה לאה גולדברג היתה נאמנה למקור השבדי ועד כמה היא נטלה לעצמה את חירות היצירה, אבל שתיהן ביחד, עם הצלמת המופלאה חנה ריבקין-בריק, שהשכילה לצלם את הילדות מגובה העיניים, הצליחו ביצירת הקסם הזה.

איך הן עשו את זה? נדמה לי שבעיקר באמצעות דיוק רגשי וכניסה לפרטים הכי קטנים ויומיומיים: אנחנו רואים איך נוריקו סאן ישנה, מתלבשת, אוכלת ומשחקת בשילוב שיש בו, אמנם, ניחוח אוריינטליסטי מסוים והתפעמות מ"קסם המזרח" הרחוק, יפן מוצגת כארץ פלאים עם דגי נייר מעופפים בשמים, גני פרחים קסומים ודלתות הזזה מנייר, אבל היא לא רק ארץ קסמים אגדית אלא גם מקום מציאותי וארצי והיא מתוארת עם נימה של ביקורת "הילדים ביפן יודעים שבשעה שאמא עסוקה במחשבות שלה אין צריך להפריע לה. נוריקו-סאן רוצה מאוד לשאול את אמא מתי כבר תבוא הילדה הבהירה. אבל אמא חושבת את המחשבות שלה, ונוריקו סאן שותקת".
היום, ב2014, אני קוראת את המשפט הזה כביקורת על החינוך היפני הנוקשה. יכול להיות שזו לא היתה הכוונה כשהוא נכתב, אבל מבחינתי הוא מכניס סיכה קטנה לבלון האידיליה ובכך הופך את נוריקו סאן לילדה יותר "אמיתית" ואמינה.
כשאמא מלבישה לה את הקימונו המסורתי, התיאור מקרב בין האקזוטי והזר לבין רגשות שמוכרים לכל ילד באשר הוא ילד – "העיקר בקימונו היא החגורה הרחבה והארוכה מאוד-מאוד. מין צעיף כזה שמקפלים אותו סביב לגזרה. בשעה שמקפלים אותו צריך כל הזמן להסתובב וזה די שמח. אך כאשר קושרים אותו מאחור בצורת פרפר צריך לעמוד ולא לזוז אפילו טיפ-טיפה. וזה דוקא משעמם קצת".
נוריקו סאן היא אחת מגיבורי הסדרה שתיעדה ילדים במקומות שונים בעולם- רבים מספרי הסדרה ליוו אותי בילדותי ויקרים לליבי עד היום, אבל כיוון שאנחנו עוסקים כאן במה שלמדתי מספר, אני חושבת ש"נוריקו סאן" מנצח בגדול. כי אמנם כל ספרי הסדרה הציגו לי את חייהם של ילדים מתרבויות אחרות, אבל אלה קארי נשארה עם האיילים בלפלנד, ורק נוריקו-סאן נפגשה באמת עם אווה "והנה נוריקו-סאן ואווה כבר ידידות וחברות".
כששתי הילדות מתחלפות בשמלות ואווה לובשת קימונו, אובי, טבי ופוקורי, ונוריקו סאן לובשת את השמלה של אווה וגם "נועלת את נעליה הישנות והמלוכלכות קצת של אווה", אז מגיע המשפט שבחרתי לצטט בכותרת הפוסט הזה – "אה זה מעניין מאוד: נדמה לי שאת אני ואני את!".
וה"נדמה לי" הזה, בו, בשבילי, טמון כל הקסם: הרי כל מי שמתבונן בתווי פניהן של נוריקו סאן ושל אווה יודע היטב שילדה יפנית נשארת יפנית וילדה שבדית נשארת שבדית גם כשהן מתחלפות בבגדים, אבל הן יכולות לשחק בנדמה לי, הן יכולות לבחון את אפשרות החילופין, לטעום ולהרגיש אותה, הן יודעות היטב שהן שונות ומתוך הידיעה הזאת הן יכולות ללמוד להכיר אחת את השניה ולשחק בתוך מרחב הקשר שמאפשר להן מצד אחד- להיות בתוך חברות בין "ילדה משבדיה" ל"ילדה מיפן", כשהן מלמדות אחת את השנייה זו על תרבותה של זו ולא מתעלמות מההבדלים ומצד שני, פשוט להיות ילדות, פשוט להיות חברות, לשחק ןלצחוק יחד ולהסתכל אחת לשנייה בעיניים, ממקום שווה באמת של קשר שאפילו בובר היה מסכים לשים עליו את חותמו כקשר אנושי בינאישי משמעותי של "אני-אתה".

אז לא, אין לי חברה יפנית (בינתיים), אפילו לא חברה שבדית, אבל קשר אנושי בינתרבותי מקסים אותי, נכון, יפה ומעשיר בעיניי ובעיקר- קשר כזה הוא אפשרי בעיניי, וזה לא מובן מאליו במציאות הגזענית- מסתגרת- מתבדלת בתוכה כולנו חיים.

כשהייתי בת 11 או 12, אמא שלי הוזמנה לחתונה באחד מהכפרים הדרוזיים הסמוכים לחיפה. היא לקחה אותי ואת חברתי הצעירה ממני בשנה ושם, בחתונה, אני לא זוכרת איך, התיידדנו עם רים והיאם- שתי ילדות דרוזיות בנות גילנו.
החברות הכפולה הזו החזיקה מעמד למעלה משנה ונמשכה במכתבים וביקורי משפחות הדדיים. מה שאני הכי זוכרת מהקשר הזה מצחיק אותי היום, כשאני מתבוננת בזכרון ממרום שבתי כמבוגרת, כמי שאולי מבינה קצת יותר על תרבויות ויחסי כוחות ומילים גדולות כאלה אבל אז לא היה בזה שום דבר קולוניאליסטי או מתנשא: רים והיאם לימדו אותנו לקפוץ במעין "קלאס" דרוזי שמשלב גם גרסא של "ארץ עיר"- כשקופצים צריך לומר במהירות מילים בקטגוריות שונות, וחברתי נעה ואני, באופן הכי טבעי בעולם, חיפשנו רצף ארוך בקטגוריה "שמות של בנים" וקפצנו במשחק הדרוזי כשאנחנו מדקלמות בקול "ראובן, שמעון, לוי, יהודה…." כמו שלימדו אותנו בשעורי תורה בביה"ס.

אני אישה ֿיהודיה, אשכנזיה, לבנה, חילונית, סטרייטית ואמנם רוב החברים והחברות שלי עונים על הגדרות סוציו-אקונומיות דומות לשלי, אבל לא כולם.

כבר יצא לי לעשות שיחות מלב אל לב עם נשים פלסטיניות – מכאן וגם מהצד השני של חומת הכיבוש. יש לי חברים בעלי מגוון רחב של זהויות מיניות -מוגדר יותר או פחות, התחברתי גם עם אנשים צעירים ממני בהרבה ומבוגרים ממני בהרבה (וגם עם בני גילי), עם אנשים בעלי מבנה משפחתי דומה לשלי או שונה לחלוטין. התחברתי עם חילונים מאמינים כמוני וגם עם אתאיסטים מושבעים ויצרתי חברות משמעותית עם בחורה חרדית לגמרי- מבטן ומלידה (שגדלה גם היא על "נוריקו סאן", בין היתר).

מעולם לא התחברתי עם אדם בגלל שהוא שונה ממני, אבל מעולם גם לא נמנעתי מלהתחבר עם אדם בגלל זה.

כשאני הייתי ילדה, ראיתי ילדים מלוכסני עיניים רק בספרים. העולם שסובב אותנו היום הוא אמנם גזעני ומסתגר אבל גם מגוון ופלורליסטי יותר, והיום אנשים ממזרח אסיה הם מראה נפוץ ברחובותינו (בעיקר על תקן עובדים זרים שעושים את עבודת הקודש שמרבית הישראלים נמנעים מלעשות בעצמם).

כשאני הולכת עם הבן שלי לגן המשחקים השכונתי, הוא פוגש שם על בסיס יומיומי ילדים חילונים-אשכנזים-יהודים כמותו אבל גם ילדים מזרחים וגם ילדים דתיים וחרדים וגם ילדה שאמא יפנית ואביה ישראלי ואח ואחות שמוצאם מהודו וגם ילדים אתיופיים וילדים רוסים וגם- אם כי פחות ממה שהייתי רוצה- ילדים ערבים.
יוצא לו לשמוע שם ילדים שמדברים עם הוריהם עברית וערבית ואנגלית וצרפתית ויידיש והינדו ורוסית ואמהרית ולפעמים גם שפות שאני לא מזהה. לא כולן נשמעות בכל יום, אבל כולן קיימות כאן באמת.
כשהוא משחק במתקני הכושר של ה"גדולים", הוא רואה אישה הודית שמנצלת כמה שעות חופש מעבודתה כמטפלת סיעודית כדי לעשות קצת כושר, והיא תמיד מחייכת אליו ומנופפת אליו לשלום.
יוצא לו לראות גברים צעירים, פליטים מאריתריאה או מסודן, שיושבים על מתקני הכושר ומדברים זה עם זה בשפתם.
יוצא לו לראות ילדים שמברכים על האוכל שהם אוכלים וילדים שמרימים את הכיפה שנפלה מראשם תוך כדי ריצה והוא רואה שבין כל מגוון הילדים והמבוגרים האלה יש אנשים נחמדים, עוזרים ומאירי פנים וגם אנשים לא נעימים. יש ילדים שמזמינים אותו להצטרף למשחקם במאור פנים ואחרים שמנסים לחטוף מידיו צעצוע או לעקוף אותו בתור למגלשה.
אני רואה, וחשוב לי להראות גם לו, שאין שום קשר בין השפה, הצבע, הלבוש או התרבות של האנשים הללו לבין התנהגותם. אנשים נחמדים ולא נחמדים אפשר למצוא בכל תרבות ובכל מקום.
בכל פעם שאני נתקלת במגוון האנושי הזה אני שמחה. אני מרגישה שהתעשרתי, שכולנו התעשרנו.

ונדמה לי שנוריקו סאן ואווה היו הראשונות שמהן למדתי שזה אפשרי.

ואחרי כל זה, אני מעבירה את הלפיד הלאה אל הבלוגרית שקבלה את השאלה שלי. היא חברה שלי למרות שבמקרה היא יהודיה-אשכנזיה- לבנה- חילונית-סטרייטית כמוני. אבל רק במקרה.

אני שאלתי מה הספר שעליו חשבת "המלך עירום"? כלומר- ספר ש"כולם" משבחים ומקלסים ואילו את/ה חושב/ת שהוא, אפעס, לא באמת שווה ? השאלה הזאת הועברה אל גילי בר הלל ואת התשובה שלה אפשר לקרוא אצלה.

וכאן עדנה אברמסון האלופה ריכזה לינקים לכל השאלות ולכל התשובות.