ילדי הסקויה

 מאת גון בן ארי, יצא בהוצאת זמורה ביתן 

זה מתחיל בשרטוט משונה ואבסטרקטי ובאות צ' מסתורית בכתב יד ילדותי ומגיע, במפתיע, לחוויותיו של ילד נהללי שאמו נטשה אותו, את אביו ואת אחותו המוגבלת, לניקולינה -נערה תל אביבית צעירה ולחוויית השואה המוזרה והקשה של גרישא, סבא של ניקולינה, ברומניה של שנות הארבעים.

מארג הזיכרונות ההיסטורי מורכב מזוועות שואה מצמררות לצד מציאות סיפורית-אגדית שנוצרת בידי ולדימיר – מספר סיפורים ואמן קרקס גוף בדימוס שמוצמד לילד יתום בתפקיד של אב חלופי ומנסה למלא את חלל האימה ולהסביר את העולם חסר המשמעות באמצעות פנטומימה, סיפורים ומילים.

מעל כל אלה ולצידם מרחפת ההמצאה הגדולה שהשפיעה על חיי הגיבורים כולם בצורות שונות – זריקה אגדית שדוחה את גזירת המוות ויוצרת דור אנושי שעתיד לחיות אלף שנים.

השילוב בין נקודות התצפית של ניקולינה, איתמר, גרישא הילד וגרישא המבוגר, השילוב בין סגנונות כתיבה שונים, בין התכתבות איי סי קיו, כתבי קודש בדויים, איורים, רשימות, היסטוריה אמיתית והיסטוריה בדיונית, ובין ריאליזם מוחלט, מלא ואותנטי לבין יסוד פנטסטי עתידני חריף מבלבלים לעיתים אבל השילובים הללו בעיקר יוצרים פסיפס עשיר, מגוון ומפתיע ושפה פנימית שקשה להישאר אדישים כלפיה.

מבחינות מסוימות,"ילדי הסקויה" הזכיר לי את הספר הנפלא "הכול מואר" של היהודי האמריקאי ג'ונתן ספרן פוייר. גם בן ארי משלב בין ריאליזם לפנטזיה ובין קול עכשווי לקול היסטורי. שניהם סופרים צעירים בני זמננו שהעזו לכתוב לא רק על תגובות הדור השני והשלישי לשואה אלא גם על השואה עצמה, בגובה העיניים ובצורה חיה, ועשו זאת באופן מרגש ואפקטיבי.

אבל למרות שלא הצלחתי להימנע מהשוואה לפוייר וגם מהשוואה מסוימת לגרוסמן של "ספר הדקדוק הפנימי" ו"עיין ערך אהבה", ולצד האלמנטים המשותפים הבולטים, בן ארי הצליח לכתוב כאן את אחת היצירות המקוריות והמפתיעות שקראתי מזה זמן רב.

מבחינות מסוימות מדובר ברומאן התבגרות קלאסי וזאת בשל השילוב בין גיבורים צעירים לבין עיסוק רב בשאלות על משמעות החיים. כמו שקורה למתבגרים אמיתיים, גם הרומאן הזה נע קדימה ואחורה בין גילויי ילדותיות לגילויי בגרות, בשלות ועומק ומצליח לעורר את המחשבה ולהפעיל את שריר הלב.

סופו של הספר, שאני נמנעת מלגלות, מצליח להיות הכי מפתיע והכי צפוי בו זמנית, ומאיר את הספר כולו באור אחר.

בשורה התחתונה, למרות נפילות בוסר מסוימות, "ילדי הסקויה" הוא רומאן אמיץ, מקורי, מבריק ונוגע ללב ונהניתי ממנו מאוד.

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב – 24.4.11.

 

"מכתב מעולם הזוי"- טקסט נפלא שיורם קניוק כתב על הספר ב"הארץ"

"ילדים של אחרים" – ביקורת של יותם שווימר בynet (בחיי שחשבתי על ההשוואה לספרן פוייר ברגע שקראתי את הספר! אבל גם יותם היקר חשב עליה במקביל)

ביקורת אמביוולנטית של מוטי פוגל שנכתבה ל"עכבר העיר" ופורסמה בקונונסנס

המלצה מהבלוג של נוריתהה

דתיה בן דור: התרפקות, התבוננות וביקורת

כשהייתי בת שלוש, אמא שלי עבדה בפרויקט כלשהו עבור מה שנקרא אז "הטלוויזיה הלימודית". יום אחד, אפשרו לה לקחת את בן דודי ואותי לסיור מאחורי הקלעים. הייתי באמת קטנטונת, אבל אני זוכרת מהסיור הזה שני דברים חשובים: את בובת החוטים המקורית מהפתיח של "רגע עם דודלי", אותה ראינו תלויה במחסן עמוס חפצים, ואת הבמה שעליה צילמו, ממש לנגד עינינו, פרק אמיתי של קשקשתא.

הייתי קטנה מכדי להבחין בתכנים, ואני זוכרת בעיקר את ההשתאות הגדולה שלי, ילדה קטנה שראתה טלוויזיה בשחור-לבן, מהגילוי המרעיש של קשקשתא הירוק וסביבתו הצבעונית. אבל קשקשתא, שבימים כתיקונם ראיתי בבית, בטלוויזיה, היה רק חלק מהסיפור. בזכותו, ונדמה לי שגם בזכות תקליט אחד או שניים, ואולי קצת בזכות הגננת יפה, היה לי ברור שידוע הרי שבחודש תשרי מתחילה לי שנה חדשה, וידעתי שאם רואים שאין עוד בוץ בשבילים ואם רואים שנעלמו המעילים אז יודעים שבא אביב, כמו שלא היה לי ספק שאני נקי וכשאני נקי אני מותק ושזה הרוווווח זה הרוח השובב, זה הרוווווח שהביא עימו הסתיו. אז, בגן, הרבה לפני שידעתי מה זה ציונות ומה זה פוסט ציונות, זימרתי אנחנו עולים אליך, ירושלים, ירושלים הבנויה, לראות השלום לך קריה יפיפייה וגם ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת, מי בנה ומי נטע? כולנו ביחד! ועוד לא ניחשתי שהארץ האהובה והמתוסבכת הזאת היא של עוד כמה וכמה אנשים, לא רק שלי.

שיחקתי במשחק הניחושים (מה מה מה מרשרש פה, מה מה מה מה מקשקש פה? מה  מה מה מה מרשרש מה מקשקש ננננננה נא לנחש!) וזכרתי שאבל מה מה מה מה נגמר במה? מה נגמר במה? תפוח אדמה! היה לי קשה להבין איך למרות שכל העיתונים נראים אותו דבר אז למה אי אפשר היום, וגם מחר לקרוא איזה עיתון מהשבוע שעבר, חשבתי שהשיר שתי חברות טובות עושות הכל ביחד נכתב עלי ועל חברתי נעה, למדתי שלא אומרים ביצה אחת והרבה ביצות כי ככה זה בעברית רקדתי ריקוד עם בוני בובוני, הדגמתי מי יכול לשים טוסיק על הכיסא, מחאתי ורקעתי וצחקתי (חה חה חה), כמו שצריך לעשות כל מי שטוב לו ושמח והאמנתי, באמונה אמיתית ושלמה ופשוטה, שטוב, טוב יהיה לנו טוב מן ההתחלה ועד הסוף.

כשהייתי טיפה יותר גדולה התחלתי לצפות גם ב"פרפר נחמד", הטלוויזיה כבר היתה צבעונית לגמרי, וככה זכיתי לראות איך נולד הצבע הכתום (מה זאת אומרת "איך"? אחרי שהצבע האדום והצבע הצהוב התערבבובובובובו הסתובבובובובובובו כל היום..), מה קורה לשובבים שמתגלגלים ממיטה אחת, לא כל כך גדולה ואיך בתוך הכובע של דודה טובה צמח לגובה זרע של צנונית. בשנים שעברו מאז טיפלתי בלא מעט ילדים, שיחקתי עם לא מעט ילדים ושרתי ודקלמתי להם ה-מ-ו-ן מהשירים האלה וגם התוודעתי יחד איתם לחגיגת השטו"זים המבריקה (שטויות, שטויות, זה לא יכול להיות! אז מה? זאת כל החוכמה!)

יש לי בבית כמה דיסקים עם שירים של דתיה בן דור וגם כמה ספרים, אבל כדי לכתוב את ההקדמה הזאת לא פתחתי אף אחד מהם, לא האזנתי ולא דפדפתי. כל השירים האלה, ורבים אחרים שאני מתאפקת מלצטט, שמורים אצלי בזיכרון, בעל פה, אף על פי שמעולם לא התאמצתי לשנן אותם. ולמרות שאני מרגישה שהשירים האלה היו כאן מאז ומעולם, כתבה את כולם אישה אחת, אמיתית, דתיה בן דור. ולכן, כשקבלתי ממנה מייל עם הצעה לשלוח לי ספרים לביקורת, הסמקתי, והתרגשתי, והתלהבתי, הרגשתי כמעט כאילו קבלתי מייל מקשקשתא בעצמו.

היה אפשר לחשוב שמי שכתבה כל כך הרבה נכסי צאן ברזל לתרבות הילדים הישראלית (ומה שציטטתי כאן הן באמת כמה טיפות בודדות מהאוקיאנוס העצום הזה) תיהנה מהתמלוגים (בן דור זכתה השנה בפרס אקו"ם) ותשב בשקט, אבל למעשה היא חיה ובועטת, פעילה ויוצרת ומוציאה ספרים חדשים, כל הזמן. כמו שאפשר להבין, הייתי שמחה להתפייט על ענני הנוסטלגיה הרכים, ולהתלהב מהשירים של פעם, אבל אני חוששת שזה לא מספיק, וגם לא באמת הוגן. לכל ספר, לכל שיר, לכל טקסט, מגיעה התייחסות נפרדת ונראה לי שהמעשה הנכון יהיה להתייחס לכל אחד משבעת הספרים שהגיעו אלי כמו שהוא.

"נפילתו ועלייתו של המלך ארכיספקטרום היפוטטוס הראשון ובקיצור ססגוניה" – מחזה בתשעה צבעים, כתבה והלחינה דתיה בן דור, איירה סיגל משל, מודן, 2010

נדיר למצוא מחזות לילדים שיוצאים כספרים מסודרים ומושקעים. "עוץ לי גוץ לי" של שלונסקי קופץ מיד לראש, ובצדק. לצידו אני מכירה גם את "הבה נציגה" הישן מאת משה גורלי ומלבדם, ספרי הילדים הנפוצים בישראל נעים בין פרוזה לשירה ומתעלמים כמעט לגמרי מז'אנר המחזה הכתוב. הספר הזה מנסה להשלים את החסר, וכבר מהבחינה הזו הוא זוכה בנקודות לא מבוטלות.

ההצגה המבוססת על המחזה זכתה בפרס הראשון בפסטיבל חיפה להצגות ילדים ובפרס הבמה להצגות ילדים. כאן מופיע המחזה כטקסט העומד בפני עצמו ומאפשר לילדים להתוודע לסגנון הכתיבה הייחודי לז'אנר – דיבור ישיר של הדמויות השונות והוראות בימוי המופיעות בסוגריים מרובעים ובצבע שונה. למי שמורגל בקריאת פרוזה לא תמיד פשוט לקרוא מחזה, אבל הפורמט הנוכחי עושה הכל מבחינה תוכנית ומבחינה גראפית, כדי להפוך את הקריאה לקלה ואטרקטיבית, מבלי לוותר על הערך המוסף של הצצה אל מאחורי הקלעים הנלווה לקריאת מחזה. אפשר לקרוא את המחזה כמו שהוא, כספר, ואפשר גם להשתמש בו כבסיס להעלאת הצגה – בצורה ממוסדת של כיתה או חוג דרמה או כמשחק עצמאי של קבוצת ילדים.

הסיפור מזכיר לעתים הצגות ילדים ישראליות ידועות כדוגמת "המלך הלך לישון" מאת יוסי אלפי או "מעלה קרחות" ו "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור", שניהם מאת אפרים סידון, משלים פוליטיים לילדים העוסקים בשלטון, דיקטטורה ומערכת יחסים לא שוויונית בין מלך לעמו. הסיפור הבסיסי פשוט ומעט צפוי.  בממלכת ססגוניה יש אזרחים שונים בצבעים שונים – כחולים, ירוקים, אדומים וכו' ומלך שמתקשה להבחין בין ימי השבוע. המלך מוצג כתמים וטיפש ואשתו כרודנית אכזרית ומפונקת שמנצלת את תמימותו של בעלה  ומתמרנת אותו לחוקק חוק שבמסגרתו כל יום בשבוע מוקדש לצבע אחד בלבד.

הבעיה מתחילה כשמסתבר שיש שבעה ימים בשבוע אבל שמונה צבעים בממלכה, וכל האנשים הסגולים מצווים לעזוב את הממלכה מיידית. הסוף, כמובן, חיובי ופלורליסטי כמצופה: אחרי שהקשת לא מופיעה בשמיים והעם מתחיל להתקומם, המלך מבין את טעותו, לומד את ימי השבוע על פי סדרם, המלכה חוזרת בה מכוונותיה הזדוניות וכל האזרחים הצבעוניים חוזרים לחיות ביחד ולקבל אחד את השני. הסיפור, אם כן, אינו חף מבנאליה, אבל הוא כתוב היטב ובקטעים מסוימים גם הצליח ממש לרגש אותי ולגרום לי להחסיר פעימה, בעיקר כשדובר על גירושם של האזרחים הסגולים מהממלכה. הכרת הצבעים וימי השבוע מוטמעים בתוך הסיפור המסגרת החברתי- ערכי באופן שגורם, במכוון, לילדים הקוראים או הצופים להרגיש שהם מבינים יותר מהמלך המבוגר.

המחזה רווי בתכסיסים שרווחים בהצגות ילדים, כמו עידוד הילדים לצעוק, לדקלם או לשיר כחלק פעיל מההצגה, הצגת דמויות מבוגרים כנלעגות כאמצעי קומי וניסיונות הצחקה מאולצים. לרוב אני לא מחסידי הטכניקות האלה, אבל במקרה הזה אני נוטה לסלחנות מסוימת כלפיהן, משתי סיבות מרכזיות: ראשית, ה"גימור" של המחזה ושל הספר מצוינים, איכותיים ומדויקים. הטקסט בכלל והשירים בפרט כתובים בחריזה ומשקל קרובים לשלמות (ובהקשר זה ראוי לציין לשבח במיוחד את שירי הצבעים המלבבים שחוזרים כמה פעמים לאורך המחזה), האיורים מוקפדים, צבעוניים, נעימים לעין ומשולבים גם בגוף הטקסט עצמו, התווים בסוף הספר וההקפדה על הפרטים יוצרים תחושה של כבוד כלפי הילדים הקוראים וניכר שהושקעו מאמץ וחשיבה בכל פרט ופרט.

הסיבה השנייה שגורמת לי לנטות לטובתו של הספר היא המימד הערכי-חברתי החשוב מאין כמותו, בעיני. נכון, יש בישראל הצגות נוספות שעוסקות בענייני מלוכה ושלטון, ואין ספק שקל ו"בטוח" יותר להעביר מסרים נוקבים על ערכי הדמוקרטיה בעולם דמיוני הצבוע בכל צבעי הקשת ובמסגרת משל לגיל הרך. זה הרבה יותר קל והרבה פחות מאיים מלהתייחס למציאות חיינו הקונקרטית ולגילויים של היעדר דמוקרטיה העולים מהעיתון.

ועדיין, גם בעטיפה של ממתק צבעוני וקונצנזואלי, אין לזלזל בחשיבותם של ערכים דמוקרטיים ופלורליסטים כמו הערכים העולים מהמחזה הזה, שאמנם אינו חף מדידקטיקה אבל הוא גם מתאפק מלהאכיל את קוראיו בכפית ומסתיים בנימה חייכנית של ביחד ולא במוסר השכל משמים. "ססגוניה" הוא יופי של מחזה ויופי של ספר שמשלב הנאה, ערכים דמוקרטיים והיכרות עם ז'אנר לא נפוץ, והוא מומלץ בעיקר לילדים בכיתות הנמוכות של ביה"ס היסודי.

"יום הולדת פרחוני" כתבה ומספרת דתיה בן דור, איירה ליאורה גרוסמן, מודן, 2008

כשפתחתי את הספר הזה לראשונה, לא יכולתי שלא לשמוע אותו באוזני רוחי מתנגן בקולו של דודו זר מ"פרפר נחמד" שמדקלם – "מה יפה הורד שהביאה ורד בתוך האגרטל שהביאה חמוטל"… זה סיפור קטן ופשוט, בעצם סיפורצ'יק, שמונה את מתנות יום ההולדת שמקבלת הילדה רונית. חמוטל מביאה אגרטל והילדים שאחריה מביאים פרחים זהים לשמותיהם. הספר בנוי במתכונת של חידה ופונה ישירות לילדים – "ומי שיידע יקבל נקודה", עד לסוף המשעשע והמפתיע בו הילד יהושוע מביא פרח ששמו אינו ידוע.

אי אפשר להקשיב לסיפור מבלי לנסות להשלים את המשפטים, והרמזים הברורים גורמים לכך שכל ילד יידע לענות על החידות בקלות. תחושת חוסר הנוחות וחוסר הוודאות שמגיעה עם הילד יהושע, מתחלפת מהר מאוד בתחושת ביטחון, שכן אף אחד לא יודע מה התשובה לחידה הזאת. האיורים המרהיבים והעשירים של ליאורה גרוסמן מלאי חיים, דמיון וצבע והדיוק הבוטאני שלה מרשים במיוחד והופך את הספר למעין "מגדיר פרחים מקוצר", מה שמספק לו ערך מוסף לצד האלמנט הסיפורי.

יש לי חולשה חיובית לשילוב בין כל צבעי הקשת ולכן התפעלתי במיוחד מהפרח האלמוני של יהושוע, אבל חשוב לי לציין במיוחד שלוש נקודות משמעותיות לגבי האיורים: ראשית, אהבתי את איורי האלמנטים בגוף הטקסט, שמאפשרים גם לילדים קטנטנים להשתתף באופן פעיל ב"קריאה" ולהשלים את המשפטים באמצעות "קריאת" הציורים. שנית, המשפט "מי שיידע יקבל נקודה" זוכה לתרגום ויזואלי ממשי בדמות שורת נקודות צבעוניות שמצטברות להן מעמוד לעמוד ומעצימות את ההנאה ואת תחושת ההישג. ושלישית – רשמית וטקסטואלית, אין כל קשר בין הספר הזה לבין ערכים גבוהים כמו פלורליזם וקבלת האחר, אבל בלי לומר על כך מילה, האיורים מעבירים את המסר הזה בצורה ישירה, טבעית ואפקטיבית יותר מכל טקסט בעולם: ורד היא ילדה ממושקפת, נורית ילדה שחורה, רקפת שמנמנה ואמנון ותמר ג'ינג'ים, וההתייחסות האגבית לכך, לצד ההבנה שילד יכול להיות "אחר" גם אם אין בטקסט כל התייחסות לאלמנט ה"אחר" שלו, נכונה, חשובה, ראויה ולצערי גם נדירה למדי. הספר היחידי שבו אני זוכרת שראיתי התייחסות ויזואלית אגבית וטבעית שכזו לשונויות בין ילדים הוא ספר אחר של בן דור, "הלו! מי מדבר?", ספר לפעוטות קטנטנים שאוייר בידיה האמונות של הילה חבקין. הזיכרון מ"פרפר נחמד" מעניק לספר ערך מוסף, אבל הוא אפקטיבי ומוצלח בזכות עצמו, ובכוחו לשמח ילדי גן גם ללא תלות במעטה הנוסטלגיה.

"גברת קרש ומר מערוך" כתבה ומספרת דתיה בן דור, איירה נדיה עדינה רוז, מודן, 2005

קשה לי לספור את מספר הפעמים בהן יצא לי להשתתף בשיחות עם אנשים מבוגרים, בני דורי, שבהקשר מסוים ועם חיוך גדול על הפנים פונים אחד לשני ושואלים בקול גדול – "לא שמעת?לא ידעת? היום מטגנים במטבח לביבות!", בפרפראזה על סיפורם הנודע של גברת קרש ומר מערוך. הגרסא הטלוויזיונית, שוב של "פרפר נחמד", המראה של גברת קרש ושאר כלי המטבח (שהיו עשויים מכלי מטבח אמיתיים בתוספת פרצופים מודבקים) והאינטונציות המדויקות של אפי בן ישראל ועוזי חיטמן ("הבוקר נפלא, וארצי נהדרת, כל כך מתחשק לי לט—בול! בכינרת"), כל אלה חקוקים בזיכרוני כל כך חזק, שהפעם לא הצלחתי לעיין בספר מבלי שהם יאפילו על החוויה.

הסיפור תבניתי ופשוט ובמרכזו גברת קרש שרוצה לטייל ביום החופש שלה מעבודתה במטבח. היא פונה לשלל כלים (פומפייה, מחבת, תרווד) אבל כולם עסוקים במלאכת הכנת הלביבות, עד שלבסוף היא פוגשת במערוך, מגלה שגם הוא לא משתתף בהכנת הלביבות ושניהם נוסעים יחד לטיול בכינרת, כשלא ברור אם בשובם יחכו להם במטבח לביבות או פירורים. הסיפור פשוט והתבנית חוזרת על עצמה שוב ושוב, כראוי וכמקובל בסיפורים רבים לגיל הרך. המצלול מצוין והשפה מתנגנת בפה והסוף מוסיף אלמנט של הומור וקריצה לכל העניין.

כן, זה סיפור דידקטי שמלמד על תפקידם של כלי המטבח השונים ועל איך מכינים לביבות, אבל הבחירה דווקא בכלים שאין להם כל קשר לעניין כגיבורי הסיפור, והבחירה לדבר על חנוכה בלי לומר אף מילה ישירה על החג עצמו, מעניקות את ה"טוויסט" הנחוץ ומשאירות על השפתיים טעם מספק של לביבות ונוסטלגיה. אהבתי מאוד את המרקמים העשירים, המפורטים והקלאסיים שנדיה עדינה רוז שילבה באיוריה, אבל הדמויות שלה פחות מצאו חן בעיני. הספר הזה שולח אותי מייד לחפש את גרסת המקור ביוטיוב, אבל אני בטוחה שילדי גן ייהנו ממנו מאוד כמו שהוא, או שיגיעו גם הם לגרסתא דינקותא שלי וישלבו בין הישן והחדש.

"סבתא מינה מבנימינה", כתבה ומספרת דתיה בן דור, אייר ויטלי מינין, מודן, 2009

גם את הטקסט הזה אני זוכרת היטב מ"פרפר נחמד", הפעם בדמותה של עופרה ויינגרטן ובשיתוף עוזי חיטמן ז"ל (ואוזה גם). אבל מה שמהדהד לי מתוכו הוא בעיקר הרצף המחורז והשוטף שבו סבתא מינה מפרטת ומונה, שוב ושוב, את שמות נכדיה בפני כל מי שרוצה לשמוע וכל מי שלא. סבתא מינה היא דמות מפוזרת, במידה מסוימת היא אולי הגרסא הנשית ל"המפוזר מכפר אז"ר" הקלאסי של לאה גולדברג, כי היא גם מתקרבת לרכבת (אך בניגוד למפוזר, לא מגיעה לעלות עליה…) וגם היא, כמו המפוזר,  בסופו של דבר לא זזה לשום מקום.

סבתא מינה יוצאת כל בוקר מביתה בבנימינה בדרכה לבקר את נכדיה הרבים בקריית גת (וכאן ראוי לציין את ההקפדה על הפרטים הריאליסטיים, שהרי אכן יש תחנות רכבת הן בבנימינה והן בקריית גת), אבל כסבתא מבולבלת, מפוזרת ובעיקר גאה, היא נעצרת לשיחה ארוכה עם כל אדם שנקרה בדרכה (שכן, בעל מכולת, ספר במספרה וקופאי בתחנה). השיחות הן כמעט מונולוגים, זהים, מתנגנים ומחורזים היטב, ומרוב התלהבות מדיבור על נכדיה היא מפספסת את הרכבת וגם את הביקור. הטקסט צוחק על סבתא מינה, אבל אהבתה הרבה לנכדיה מחפה על הצחוק הזה ומרככת אותו כך שהנימה הכללית השורה עליו היא נימה של אהבה ורוך, לצד צחוק מתגלגל.

לצערי, לא אהבתי את האיורים של ויטלי מינין. הקו שלו ממוחשב וקר ואינו לטעמי. כן אהבתי את השימוש שלו בדמות החתול הג'ינג'י שאינו מופיע בטקסט אבל מגיב ומתייחס לכל המתרחש, אבל צרמה לי מאוד דמותה המצוירת של סבתא מינה עצמה. אני לא חושבת שסבתות, אמיתיות או מצוירות, מוכרחות להיות זקנות כפופות וכסופות שיער, אבל הדמות שמינין אייר נראית צעירה מכדי להיות סבתא של נכד אחד, ובטח שלא סבתא ל"נכדים שלושה עשר ועוד אחד בדרך, שמונה דומים לי בדיוק וחמישה בערך". החזרות הרבות המופיעות בספר עשויות לגרום להרבה ילדים בגילאי גן לדעת בעל פה ולדקלם בהנאה חלקים שלמים מתוכו, אבל האיורים, במקרה הזה, מפחיתים מהרושם החיובי שהספר מעורר.

"הגוגונים ודתיה גם – איך עושה פרה?" איור: ויטלי מינין, צילום: לי אורפז, בימוי : נגה בטלר ביח, מודן, 2011. די.וי.די

בשוק המוצרים הישראלים לילדים לא נדיר למצוא סרטים, הצגות וספרים שנדמה שנעשו כלאחר יד, ללא הבנה וכבוד אמיתיים לילדים. תוצרים שהם יותר "מוצרים" מאשר "יצירות". כאלה שנועדו "להעסקת ילדים", ולא יצירות אמנות ותרבות המדברות באמת אל ליבם. לצערי הגדול, המוצר הזה נמנה על אותה רשימה, למרות שבן דור יודעת גם יודעת להוציא תחת ידה יצירות משמעותיות שמכבדות ילדים.

הגוגונים הם שלושה יצורים צבעוניים ומוזרים, שהזכירו לי יותר מדי את השטוזונים – שלושה יצורים צבעוניים ומוזרים שראיתי לפני כמה שנים בהצגת ילדים חביבה פרי עטה של בן דור. הם מצויים בעולם משונה וחסר כל הצדקה או הסבר, חולפים בין רקעים שונים ושרים שירים. חלק מהשירים – כמו "שלום לכם שלום לכם שלום לכם שלום" או השיר על שלושה פרפרים על ענף פורח מוכרים מ"פרפר נחמד" וחלק מהאחרים לקוח, כפי שמצוין בפתח הספר, מהספר "איך עושה פרה".

מובן שכל אדם זכאי לעשות עם יצירותיו כראות עיניו, אבל אם במקרה של הסיפורונים מ"פרפר נחמד" שהפכו לספרים העומדים בזכות עצמם, הצלחתי למצוא הצדקה אמנותית לכך, במקרה הנוכחי מצאתי רק טעמים מסחריים למחזור החומרים הזה. שלושת השחקנים המופיעים בסרט לצידה של בן דור עצמה  (מיכל ברנד, דדי זוהר ורמי ציון) יודעים לשיר אבל הם מחייכים חיוכים מלאכותיים, מדברים בטון מתיילד ונדמה שהם עצמם לא מעריכים ולא מבינים את ההצדקה האמנותית לטקסט המושם בפיהם. איורי הרקע של ויטלי מינין ממחושבים, שטחיים וסתמיים ונדמה שהשחקנים ניצבים בתוך "שומר מסך" סטטי (ועוברים מדי פעם משומר מסך אחד לאחר), כשבדיוק כמו בשומר מסך, האנימציה מונוטונית וחוזרת על עצמה. הספר הוא למעשה DVD מצולם, תמונות השחקנים "מולבשות" על אותם איורים ממוחשבים דלים והקישורים בין שיר לשיר אינם קיימים בספר ומאולצים מאוד בסרט.

לבן דור יש חוש קצב משובח וזה ניכר גם בטקסטים שאינם אומרים הרבה, אבל מחרזנית מדופלמת כמוה שיודעת לכתוב בחריזה מושלמת, לא ציפיתי למשפט כמו "השיר הזה עושה לי תיאבון אז תנו לי לפחות מלפפון". הספר והסרט הנלווה אליו הם מוצר מסחרי דל ומאכזב המיועד לפעוטות אבל, לצערי, בניגוד לרבות מיצירותיה האחרות והמצוינות של בן דור, לא הייתי חושפת אליו שום פעוט שאני מכירה.

"פרדיננד והשעמום הגדול", דתיה בן דור, איירה: רונית גוליק, מודן, 2010

הספר הזה נכתב בהשראת פר ספרותי אחר בעל אותו שם, "סיפורו של פרדיננד", שעל פיו נוצרה ההצגה "הפר עם הפרח בפה", והוא גם מוקדש ליוצרו, מונרו ליף, בתודה על קנאת הסופרים. פרדיננד של בן דור הוא עגל רך המיועד למלחמות שוורים וזוכה לחיי תפנוקים. הוא נהנה מחיי הטבע והחופש אך מבקש להבין מה זה שעמום, ולשם כך הוא פונה לחיות המשק האחרות ומבקש להחליפן בעבודותיהן המשמימות. הוא לא מצליח להשתעמם מאף עבודה, עד הסוף המפתיע שבו הוא מוכנס לזירה, מתבונן בלוחם השוורים ובבד האדום המתנפנף, משתעמם, מפהק ו…נרדם.

יש משהו מרענן בעלילת ספר ישראלי הממוקמת דווקא בספרד, ואהבתי את שיבוץ השמות והמושגים הספרדיים. הסיפור עצמו מונוטוני וארוך מדי, לטעמי, תיאורי השיחות והעבודות של כל חיה וחיה מייגעים וחוזרים על עצמם באופן שלא שיעמם את פרדיננד אבל עלול לשעמם את הילדים הקוראים וההורים המקריאים. אבל הסוף מקורי, מפתיע ומשמח ובכוחו להעלות על הפנים חיוך גדול שהופך את כל חוויית הקריאה לנעימה ומשתלמת.

הספר נע בין חריזה מוקפדת וטובה, כמו שבן דור יודעת ליצור, לבין קטעי פרוזה וחריזה לא אחידה והערבוב הזה פוגע בקצב הקריאה וברמת ה"גימור" של הטקסט. האיורים של רונית גוליק יפיפיים ומוקפדים במיוחד, וחלקם נראים כמו יצירות אמנות שעומדות בפני עצמן. במיוחד אהבתי את הבעות הפנים הנפלאות של הפר הקטן המפהק בזירה, את איורי החריש הפיוטיים ואת צללית השיחה הלילית בין פרדיננד לאחיו. למרות שהספר אינו חף מבעיות, הסוף הנהדר והאיורים היפיפיים הופכים את כלל חוויית הקריאה לחיובית ומהנה.

"מעבר חציה המצאה נהדרת", דתיה בן דור, איורים: צחי פרבר, מודן, 2008

גם הסיפורון הקצרצר הזה התחיל כדקלום משוחק בתכנית "פרפר נחמד" וגם הוא עומד בזכות עצמו בגלגולו החדש כספר עצמאי. זו מיניאטורה של סיפור מחורז על אדון זערור וגברת זעירא שיוצאים, כנראה לראשונה בחייהם, לעיר הגדולה, ומגלים את נפלאות מעבר החצייה. ברור שישנה מטרה דידקטית ברורה, להאדיר את תפקידו (החשוב באמת) של מעבר החצייה, אבל הבחירה המקורית לעשות זאת באמצעות דמויות של זוג מבוגר דמיוני – מצד אחד אדון וגברת מבוגרים ומכובדים, ומצד שני, כאלה שמעולם לא נתקלו במעבר חצייה, הופכת את הטקסט הזה לפנינה אמיתית.

כל מילה משובצת בו בצדק, בדיוק במקום הנכון, והמוזיקאליות הנהדרת הזאת עוזרת להפוך את הפעולה הפשוטה של חציית כביש להרפתקה מרעישה ומרתקת. זה ספר ילדים שלא מופיע בו אף ילד. הוא מתרחש בסביבה שכולה מבוגרת, והבחירה הלא מובנת מאליה הזאת מעניקה לו ערך מוסף ומחלצת אותו מראש ממלכודת הנדושות. בנוסף, ילדי גן רכים שיקשיבו לסיפור, ייהנו מהמצלול המשובח וגם יתמלאו בתחושת חשיבות עצמית משום שהם, הקטנים, יותר בקיאים בהלכות העולם מאדון זערור וגברת זעירא המבוגרים.

האיורים של צחי פרבר הזכירו לי את דמויות ההורים מספרו של אורי אורלב "קטנה גדולה", ספר שבילדותי אהבתי ופחדתי ממנו בו זמנית, ולצערי איני זוכרת מי אייר אותו בגלגולו הראשון. משהו בדמויות גרוטסקי ומוזר ועל הספר כולו שורה הגוון האפור, כראוי לספר המתרחש בכביש, אבל איכשהו, למרות שסגנון האיור הזה רחוק מטעמי האישי, הוא מתאים להפליא לטקסט ומוסיף לו עוד גוון של פרשנות חזותית.

בטקסט כל כך קצר ראוי לציין גם את החלוקה הנכונה והמדויקת לעמודים, כשלפעמים בכפולת עמודים מופיעה רק מילה אחת או שתיים. החלוקה החכמה והטיפוגרפיה של עדה ורדי מצליחות להעשיר את הטקסט ולזקק אותו לכדי ספר קטן, מדויק, איכותי ומלבב שמכבד את קוראיו הצעירים. ספר מלמד המספר מיני-סיפור שכיף לקרוא, לשמוע ולהשמיע.

נכתב עבור כתב העת המקוון והמצוין "הפנקס"

האתר של דתיה בן דור

דתיה בן דור בויקפדיה

דתיה בן דור באתר דףדף המומלץ

חכמים בדרך – אתר זהירות בדרכים של דתיה בן דור

הפורום של דתיה – "באופן טבעי"

גן החלומות השבורים: יהונתן גפן חוזר לטלויזיה החינוכית (ולאותו מחסן עצמו שאני מזכירה בפתח הפוסט)

האישה ה – 19

 מאת דיוויד אברשוף, תרגמה מאנגלית אופירה רהט, יצא בהוצאת כתר

הקהילה המורמונית בארצות הברית, פוליגמיה וחיים בקהילה סגורה עם מנהיג כריזמטי, כולם נושאים פיקנטיים, מסקרנים ומעוררי מציצנות – זה קורה בחדשות, כמו בסיפור של גואל רצון הכת של דיוויד כורש, וזה קורה גם בסרטים וספרים. אין טעם להכחיש – השילוב בין כריזמה, דת, וגבר אחד שחי עם הרבה נשים, מצית את הדמיון ומעורר רתיעה וסקרנות משולבות.

לסקרנות הבסיסית הזאת נוסף סיפור מתח, כשג'ורדן הצעיר שגורש מהקהילה בנעוריו מגלה שאביו נרצח ושאמו, אחת מנשותיו הרבות של האב, היא החשודה ברצח.

ג'ורדן מנהל חקירה משלו כדי להגיע לחקר האמת וכדי לשחרר ממעצר את אמו, אותה לא פגש כמה שנים. בעלילת המתח משתלב סיפורה ההיסטורי של הקהילה המורמונית בראשית דרכה, תחילתם של החיים הפוליגמיים וסיפורה האישי של אן אלייזה יאנג, בת הקהילה שיצאה בשלהי המאה התשע עשרה למסע הרצאות אנטי פוליגמי ברחבי ארצות הברית.ההתבוננות האנושית באורח חיים רחוק ושונה כל כך מאפשרת למצוא בחיים הזרים האלה היבטים מוכרים ואוניברסאליים של אהבה, מצוקה, שליטה ופחד, במשפחה ובקהילה.

דיוויד אברשוף ערך מחקר מעמיק על ההיסטוריה של המורמונים והפוליגמיה בארצות הברית, והוא משלב ברומאן שלל מסמכים, בדויים ברובם, שכתובים בסגנונות שונים מנקודות תצפית שונות ומגוונות. העושר הזה וקטעי היומנים, הראיונות והעדויות ההיסטוריות מעורר הערכה ומעיד על מאמצים רבים שהשקיע הסופר, אבל לטעמי הוא דווקא בעוכרי הספר, והתחושה שהתקבלה אצלי כתוצאה מכל אלה היתה של גודש ובלבול. התמקדות בסיפור המרכזי ודילול אמצעי ההמחשה לצד עריכה קפדנית וקיצור מאסיבי יכלו, בעיניי, לשפר את התוצאה הסופית ולזקק רומאן שנוגע בנקודות עמוקות יותר בלב קוראיו.

הרומאן גדוש בביקורת על אורח החיים המורמוני אבל הוא כתוב באופן מורכב ורב מימדי שמשמיע גם את קולותיהן של דמויות התומכות באורח החיים הזה ומאפשר להתוודע למציאות הזאת באופן רב מימדי ואמיתי. עד כמה שאורח חיים כזה מעורר בי סלידה, חשוב לראות גם את נקודת מבטם של האנשים שחושבים ומרגישים אחרת.

אהבתי גם את ההתייחסות הטבעית והאגבית להומוסקסואליות של הגיבור – זה לא לב הספר או נושאו המרכזי אלא מציאות חיים של הדמות, וכך ראוי  בעיני לכתוב.

"האישה ה -19" הוא רומאן מתח היסטורי שנוגע בנושא מסקרן ומעורר מחלוקת. לטעמי הוא מדי ארוך ומורכב ועריכה קפדנית היתה עושה איתו חסד, אבל מדובר בהחלט בספר מעניין.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב – 14.4.11.

דיוויד אברשוף בראיון על הספר, "גלריה"

המלצה מהבלוג של נוריתהה

בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב

לפני כמה ימים נתקלתי בשיר הזה לגמרי במקרה, בשיטוט ברשת.

אני מודה שהוא לא "עשה לי את זה" על ההתחלה.

אני לא תמיד משתגעת על כוכבוּת מוקדמת של ילדים, יש לי יחסים מורכבים עם אופנת ה"רוחניקיות" העכשווית (אני מאמינה בהרבה דברים בלתי מוסברים, מאמינה בכל ליבי בקסמים, בניסים, בטקסים, עושה רייקי, אבל ממעטת לדבר על כל הדברים האלה ואני מודה שלרוב גם אין לי סבלנות לדיבורים "רוחניים", ועוד פחות סבלנות לסיסמאות ומנטרות ורדרדות) והכותבים שאני עורכת להם ספרי ילדים יכולים להעיד על עוצמתה של ה"אלרגיה" שלי הן לחריזה לא נכונה או לא מלאה  והן לתחביר ש"מכוּפף" לצורך החרוז בלבד.

עד כאן, מניתי את כל הסיבות שהיו אמורות, לכאורה, להרחיק אותי מהשיר הזה.

אבל למרות כל אלה, מרגע שלחצתי play וראיתי את הקליפ החצי ביתי הזה, נשביתי. הוקסמתי. הילדה הזאת, היפיפיה ורבת ההבעה והקסם, והמילים (למרות כל ההסתייגויות שלי), והמנגינה, והמקום הפנימי הזה שקשה להסביר ולתאר אבל קל מאוד לזהות, הדבר הזה שגרם לי ללחוץ play שוב ושוב, ולזמזם את הפזמון לעצמי, בלב, מרגע ששמעתי אותו לפני חמישה ימים ועד עכשיו, בזכות כל אלה, ולמרות שלל ההסתייגויות, אני בעד השיר הזה. בדיוק בדיוק כמו שהוא. ככה זה טוב.

ולצד הקסם והכריזמה האדירים של אלי יופי אור (ככה קוראים לילדה הזאת, שאני לא מכירה אבל הצליחה להכנס לי ללב), מצאתי גם גרסא נוספת, עם קסם משלה, שהוקלטה לפני כמה שנים עם ילדי אדמה

גיגלתי קצת וגיליתי שהילדים היפים שמצולמים בקליפ הראשון הם ילדי הבית העגול – יוזמה חינוכית שנראית לי מעניינת, מסקרנת וטובה.

גיליתי גם את הבלוג של בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב  ושל יוצרי השיר, אורית ושי אור ואת דף הפייסבוק שלהם.

לי השיר הזה עשה טוב והנה, בזכותו גם הוצאתי מחוש קטן מקונכייתי לטובת משהו שהוא לא ביקורת על ספר…מקוה שהוא יעשה גם לכם טוב. בדיוק בדיוק כמו שאתם.

מבוך העצמות

מאת ריק ריירדן, מאנגלית: רוני בק, ספר ראשון בסדרת "39 הרמזים", יצא בהוצאת צלטנר ספרים לנוער

הרעיון מאחורי סדרת הספרים הזאת נועז, מקורי ויומרני ביותר- לא סתם ספר ולא סתם סדרת ספרים, אלא פרויקט מקיף וחובק עולם שכולל קלפים מיוחדים, אתר אינטרנט וסופרים שונים שאמורים לכתוב את ספרי הסדרה השונים. הבנתי שחלק מרמזי הסדרה אמורים להופיע במסגרת הספרים וחלק אמורים להופיע במסגרות אחרות, כך שלא מדובר רק בסדרת ספרים אלא בפרויקט כולל שהספרים הם רק חלק ממנו.

  סיפור המסגרת אחיד וקבוע, אבל כל ספר בסדרה אמור להיכתב בידי סופר או סופרת אחרים – אתגר מסקרן ולא פשוט.

הספר הראשון נכתב בידי סופר הנוער המצליח ריק ריירדן, יוצר סדרת "פרסי ג'קסון והאולימפיים" וסדרת "משפחת קיין והאלים המצריים". ריירדן הוכיח בעבר שהוא מצטיין בדיוק בז'אנר הזה – ספרי נוער מותחים, קלילים, עתירי מתח ואקשן, שמכניסים לראשי הילדים ידע כללי דרך הדלת האחורית, ולפעמים גם דרך החלון.

גם כאן זה קורה, כשהאחים דן ואיימי נכנסים למשחק רמזים מסתורי שבמסגרתו הם מתחרים בשלל קרובי משפחה משונים על ירושת המיליונים שהשאירה סבתם האהובה.

מסתבר שבני משפחתם נמנו על השמנתה והסלתה של התרבות המערבית והחיפוש אחר רמזים על תולדות משפחתם יוביל, כנראה, לשעורים מעניינים בהיסטוריה, מוסיקה, תרבות, אמנות, מדע ותחומים נוספים.

הספר הנוכחי מתרחש ברובו בפאריז. הוא נשען, אמנם, על קלישאות מוכרות מבחינת עיצוב הדמויות והמקומות, ובחלק מהמקרים הצלחתי לנחש את הכיוון הכללי שאליו הסיפור ממשיך, אבל למרות זאת, קלילות הכתיבה של ריירדן וקצב האירועים האינטנסיבי מצליחים לשמר את אלמנט ההפתעה שעובר מסצינה לסצינה.

כמקובל בז'אנר ובספריו האחרים של ריירדן, הספר לא נרתע ממגע במוות, בקברים ובעצמות, ובאופן אישי גם נרתעתי מהכריכה המצמררת ועתירת הגולגלות, אבל האווירה הקלה והסגנון ההומוריסטי מנטרלים את אלמנט הפחד. הנשימה נעתקת מדי פעם במהלך הקריאה, אבל היא חוזרת בחזרה מהר, כי למרות התפאורה הריאליסטית, המקומות האמיתיים והגיבורים הילדים מעוררי ההזדהות, איכשהו ברור כל הזמן שזה רק סיפור, והבהלה היא בהלה בידורית ולא יותר, בהלה בשביל הכיף.

"מבוך העצמות" הוא ספר קליל, מותח וכייפי שמלמד לא מעט על הדרך. בספר עצמו אין חידוש גדול או בשורה לאנושות, אבל הוא מממש את מטרותיו במלואן. מאוד נהניתי לקרוא אותו וכמוני נהנו גם קוראים צעירים שקראו אותו מאז שוב ושוב ומחכים בקוצר רוח לספרי ההמשך – לא צריך יותר מזה.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב – 30.3.11.

הביקורת הזאת מתפרסמת כאן עם שידורה ברדיו, הרבה אחרי שהספר יצא לאור. מאז הספקתי כבר לקרוא גם את הספר השני בסדרה – תו קטלני, שממשיך את הסגנון האטרקטיבי והמותח ועוסק גם בחייו של מוצארט – גם אותו קראתי בהנאה וב"שלוק" אחד, וכמוני גם קוראים צעירים, מכורים כבדים לסדרה, וכולנו מחכים בקוצר רוח לספר השלישי שכבר יצא לאור אך טרם הגיע למחוזותינו – גנב החרבות.

ועל כולם עוד אכתוב בהרחבה בקרוב – מבטיחה (-:

אתר הסדרה באנגלית

39 רמזים בויקיפדיה (עברית, כולל רשימה של כל ספרי הסדרה העתידיים)

גילי בר הלל על הספר והסדרה

נוריתהה על מבוך העצמות

בדידותם של המספרים הראשוניים

 מאת פאולו ג'ורדנו, תרגמה מאיטלקית יערית טאובר, יצא בהוצאת כתר

על הילדה אליצ'ה עברה חוויה מאוד לא נעימה, חוויה חיה, כואבת ומכווצת לב ובטן, שעתידה להשפיע על המשך חייה.

על הילד מתיה עברה חוויה עוד יותר קשה, דרמטית וטראומטית, שמשאירה גם היא צלקות בנפש.

שתי החוויות, שאי אפשר להשוות ביניהן ולא כדאי לספר עליהן למי שלא קרא את הספר, הן חוויות מכאיבות, קשות ומעוררות חמלה, ותיאוריהן החיים, שפותחים את הספר, הם בעיני גם החלק החזק ביותר שלו.

שנים אחר כך, בגיל ההתבגרות, מתיה ואליצ'ה נפגשים והופכים לחברים קרובים. הם לא מדברים על טראומות הילדות שלהם, אבל שני הכאבים המושתקים נצמדים זה לזה כמו באמצעות מגנט ויוצרים בין השניים חברות קרובה ומשמעותית.

החומרים שבהם עוסק הספר חזקים, מרגשים ונוגעים ללב.

קראתי אותו בנשימה אחת, קריאה מהירה, אינטנסיבית וקלה, למרות החומרים הקשים.

ובכל זאת, בסוף הקריאה נשארתי עם תחושת החמצה מסוימת. תיאורי הילדות הקשה, הנעורים המסויטים, ההתעללות החברתית, יחסי המשפחה שעיקרם שתיקה, כולם אמינים ונוגעים לפרקים, אבל הטעם הסופי שנשאר לי בפה עם תום הקריאה היה טעם של מלודרמה, של דחיפה חזקה מדי, כמעט טעם של זיוף.

מעניין לראות איך טראומות ילדוּת מתגלגלות להדים בנפשם של המבוגרים, מעניין לראות איך ילדים אומללים וסובלים הופכים למבוגרים חיוורים, חלשים ומפוחדים, כמעט צללים של מבוגרים, שחוששים לחיות את חייהם במלוא חושיהם וצבעיהם ומצמצמים את קיומם כמעט למינימום ההכרחי.

מעניין לראות איך שני הכאבים השונים משיקים זה לזה ונפגשים זה עם זה במערכת יחסים חברית – חמה אך מסויגת.

החומרים האנושיים והדרמטיים, כאמור – מעניינים, אבל נדמה לי שהטיפול בהם רדוד מדי ונשאר על פני השטח בלבד. פאולו ג'ורדנו יודע לכתוב והשילוב בין כובדם של הנושאים הרגשיים לבין קלילותם של הסגנון והקריאה מקלים על הבנת הנוסחה שהפכה את הספר לרב-מכר. ועם כל זאת, למרות מיומנות הכתיבה שלו, חשתי כאילו אכלתי במסעדה של טבח שיודע לבשל ומשתמש בחומרי גלם טובים. מהארוחה הזו יצאתי שבעה ורוב המנות אפילו היו טעימות, אבל הארוחה לא השאירה אצלי חותם עמוק והיומרה של השף גדולה בעיני מיכולתו האמיתית.

"בדידותם של המספרים הראשוניים" הוא ספר קריא וסוחף שנוגע בנקודות כואבות אבל הוא לא הותיר בי את חותמו. אם הוא מתגלגל לידיכם הוא שווה קריאה, אבל לא הייתי מתאמצת במיוחד או יוצאת מגדרי כדי להשיגו…

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב -13.3.11.

ליאת אלקיים (עם שלל ספוילרים) ב"הארץ"

נמרוד דביר (עם ספוילרים דומים) ב nrg

לירז אקסלרד ב ynet

ראיון עם פאולו ג'ורדנו למיה סלע ב"גלריה"

ארוחת הערב

מאת הרמן קוך, תרגמה מהולנדית ענבל זילברשטין, יצא בהוצאות כתר ועברית

במרכז הספר הזה מונח סיפור שכאילו נלקח היישר ממהדורות החדשות הישראליות – נערים צעירים מתעללים בחסרת בית מבוגרת בפינת רחוב. כולנו רגילים להזדעזע מסיפורים כאלה, לצקצק קצת בלשון ולהמשיך הלאה והרמן קוך מחייב אותנו לתגובה קצת אחרת שקשה לי לתאר את כל פיתוליה מבלי לקלקל את התפתחות העלילה.

פאול ואשתו קלייר יוצאים לארוחת ערב במסעדה מפוארת עם אחיו של פאול וגיסתו. האח הוא פוליטיקאי בכיר, מועמד לראשות ממשלת הולנד, המסעדה מפוארת ואפילו פלצנית, ושני הזוגות נאלצים לדבר על המעשים שעשו הבנים הצעירים שלהם. הספר מחולק לפרקים לפי מרכיבי הארוחה המפוארת על כל פרטיה ודקדוקיה – מהאפריטיף ועד התשר, ומלווה בביקורתו הנוקבת של פאול על כל גינוני הטקס האלה. בתחילת הספר השתוממתי לגבי התנהגותו של פאול – לא הבנתי למה הוא מחשב כל משפט באופן אינטרסנטי לפי הדרך בה הוא מעוניין להצטייר בפני אחיו וגיסתו במקום, פשוט, להביע את דעתו העניינית. התפלאתי, וחשבתי שההתנהגות שלו משונה ומלאכותית, אבל בדיעבד, ככל שהתרחקתי יותר מדמותו והתנהגותו, הפסקתי להתפלא.

למדתי מהספר הרבה על הסיאוב, הצביעות והשחיתות שמאפיינים, כנראה, את החברה ההולנדית בת זמננו, אבל לא קראתי בו כמו במסמך אנתרופולוגי רחוק – הלוואי שיכולתי לקרוא בו כך. למרות הביקורת הנוקבת על החברה ההולנדית, מצאתי נקודות השקה דווקא עם הצדדים האוניברסאליים שעומדים בלב הספר, אלמנטים אקטואליים מתמיד כמו הקשר בין מוסר, נוער, אלימות וטכנולוגיה, המשקל הגדול של "מה יגידו" אל מול המוסר הפשוט והנקי, ההבדל בין מה נכון למה שרק נראה נכון מרחוק והמרחק העצום בין "בני טובים" לבין "אנשים טובים".

זה לא ספר מתח במובן המקובל- הפשע שעומד במוקד הספר נחשף בשלב מוקדם יחסית ואין ספק רב בנוגע לזהות הפושעים, אבל בכל זאת, "ארוחת הערב" בנוי כמו ספר מתח אינטלקטואלי שיוצר אצל הקורא ציפיות מוקדמות ואז משנה אותן, משחק בהן והופך אותן על הראש. למרות שהעובדות והנפשות הפועלות ידועות ומפורשות, הספר מצליח להפתיע, אותי הוא ממש הצליח לתפוס לא מוכנה, ללא הגנה, וזו לא עמדה נעימה במיוחד, אבל עמדה יעילה מאוד לצורך רענון שרירי המחשבה והמצפון.

"ארוחת הערב" הוא ספר מאופק, מעניין, מטלטל ומעורר מחשבות. הוא השאיר אותי עם תחושת בוקס בבטן ושלל מחשבות נוגות, ולצד איכותו הספרותית, הוא נמנה על הספרים שאפשר ממש להגדיר כחשובים.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב  23.1.11.

פרק ראשון מאתר וואלה תרבות

ביקורת מעמיקה ומעניינת של שהם סמיט ב"הארץ"

ביקורת מפורטת מאוד (ועתירת ספוילרים) של דן לחמן ב emago

ביקורת של דוד רוזנטל בוואלה תרבות

אוליבר טוויסט

 מאת צ'רלס דיקנס, תרגמו שהם סמיט ואמנון כץ, יצא בסדרת הרפתקה של הוצאות אוקיינוס ומודן

רק כשהתחלתי לקרוא את התרגום החדש של "אוליבר טוויסט", הבנתי שבעצם, מעולם לא קראתי את אוליבר טוויסט… כלומר, ברור שראיתי את הסרט בגרסת המחזמר, וקראתי לפחות גרסא מקוצרת אחת וראיתי סדרת טלוויזיה מרהיבה. ברור שהכרתי את הסצנה המפורסמת וקורעת הלב שבה אוליבר מבקש עוד קצת מהדייסה הדלוחה, וזכרתי את פייגין המרושע ואת ננסי טובת הלב ואת משחקי הכייסות של ד'ודג'ר. כמובן שהכרתי את המסגרת הכללית של הסיפור, אבל מעולם לא קראתי אותו במלואו, על אמת, כמו שצריך.

 עכשיו, סוף סוף, השלמתי את החסר וגיליתי המון דברים שלא מספיק ידעתי. גיליתי שהאכזריות הדיקנסית המפורסמת אכן שרירה וקיימת, מחרידה ומזוויעה ושילדות דיקנסית, כפי שחשבתי, היא ילדות אומללה, אכזרית ודלה במיוחד, לפעמים עד לכדי אבסורד.

גיליתי את ההומור החד, המושחז והשנון של דיקנס וגיליתי את הדרך המופתית שבה כל האכזריות הזאת היא בעצם כלי מתוחכם בשירות הסאטירה החברתית החריפה.

גיליתי שאפשר ומותר, ולפעמים אפילו כדאי, להיסחף קצת על גלי המלודרמה והשמאלץ, למקום בו הטובים מלאכיים והרעים מפלצתיים, למקום בו צירופי מקרים קורים כל הזמן ויש, בסופו של דבר ונגד כל הסיכויים, צדק אבסולוטי.

גיליתי את האמנות של דיקנס שהצליח ליצור תמהיל מדויק של סוכר ומרור, של קיטש ורוע, ולשבור אותם בקריצות אירוניות בשנייה הנכונה- רגע לפני שהתבשיל גולש מרוב מתיקות או זוועה.

נתתי את הספר לנערונת חובבת קריאה והיא נהנתה אבל התלוננה שהגרסא הזאת ארוכה ומפורטת מדי… הסברתי לה שדיקנס ידוע בכך שהוא כתב הרבה, לפעמים הרבה מדי, וחשבתי שהתגובה שלה היא תוצאה של דורות ילדים שנאלצו לקרוא רק תקצירים ועיבודים ומתייחסים למקור כאל גרסא מאורכת…

המתרגמים מאשרים וכמעט ממליצים לדלג על קטעים משעממים, ואני אמנם לא נזקקתי לאופציית הדילוג הזו, אבל אני בהחלט מברכת על קיומה וחושבת שעדיף לדלג מאשר לגדול על תקצירים דלים.

טוב עשו עורכי סדרת "הרפתקה" שהוציאו לאור את "אוליבר טוויסט" המלא וטוב עשו שהם סמיט ואמנון כץ שהיטיבו לתרגם אותו לעברית עדכנית, זורמת, עשירה ומלאת הומור.

המתרגמים השקיעו גם בכתיבת הקדמה ואחרית דבר נעימות, מכבדות ומלמדות שכתובות בדיוק איך שאני חושבת שצריך לכתוב לילדים.

דיקנס, כמו דיקנס, אמנם כולל לא מעט תיאורים קשים ללבבות רגישים, אבל אני ממליצה על הספר בחום לקוראים צעירים וגם למבוגרים כמוני, שאף פעם לא התוודעו לדבר האמיתי.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 2.3.11.

פתיחת הספר מאתר טקסט

ביקורת של מאשה צור גלוזמן ב"הארץ"

השוואת תרגומים מרתקת ומאירת עיניים, בפנקס

ועוד מהפנקס – יופי של ראיון עם שהם סמיט ואמנון כץ על עבודת התרגום

אוליבר טוויסט בדףדף

סדרת הרפתקה בפייסבוק

ביקורת שכתבתי מזמן על ניקולס ניקלבי של דיקנס – לא ספר נוער, אבל בהחלט לימד אותי מה זה דיקנס בלי קיצוצים ועיבודים

 

סיפור קטן ומלוכלך

 מאת רוני גלבפיש, יצא בהוצאת זמורה ביתן

באמצע ריצת ערב שגרתית, איתן מוצא נערה שנפלה קורבן לאונס. המפגש המקרי הזה זורק אותו אחורה ופנימה, לסיפור לא פתור מתקופת נעוריו.

מציאות החיים הבורגנית השבעה מצוירת כאן ביד אמונה שמכירה אותה היטב, מבפנים. פרטי הפרטים של חיי הנישואים, ההורות לילדה קטנה, דילמות מעולם העבודה, כסף, קשר עם משפחת המקור – כולם יוצרים תמונה עשירה, מלאה, אמינה ומורכבת של חיים.

במרכז הספר עומדת דילמה מוסרית ואי אפשר לקרוא אותו או לחשוב עליו בלי להתייחס להיבט הערכי המשמעותי שמשחק בו בתפקיד מרכזי.

אני מברכת על עצם הבחירה לעסוק בנושא חשוב כל כך – הגבולות האפורים והמטושטשים של ההסכמה ושאלת האונס שלא מתרחש בסמטה אפלה ברחוב אלא כחלק מסיטואציה מינית שתחילתה בשיתוף פעולה. הנושאים האלה צריכים להיות מדוברים לא רק בכותרות העיתונים ובתי המשפט – מקומות שמטבע הדברים מחפשים שורות תחתונות וחוקים יבשים, אלא בכלים רכים, מהורהרים ומורכבים יותר, ורומאן הוא בעיני כלי מצוין וחשוב לדיון כזה.

אבל חשיבות הנושא אינה מספיקה, וספר טוב מוכרח גם להצדיק את עצמו מבחינה ספרותית ולא לשמש רק מסגרת נוחה לדיון תיאורטי, ולכן חשוב לבחון ספר כזה משתי הפרספקטיבות.

לטעמי – "סיפור קטן ומלוכלך" עובר בהצלחה את שני המבחנים: גם מטפל בצורה מעמיקה וראויה בנושא ערכי חשוב וגם, אולי בעיקר, מספר סיפור מעניין, אמין ועשיר שנוגע בשלל רבדים נוספים ולא משרת רק את העיסוק הערכי.

ספר שמעמיד במרכזו עיסוק בשאלות של מין ומיניות לא יכול ולא צריך להימנע מעיסוק במין, וגם את המבחן הזה רוני גלבפיש עברה בהצלחה ובכבוד כשהצליחה ליצור ספר מאוד ארוטי שאין בו שמץ של פורנוגרפיה, שהמין המוצג בו הוא חלק טבעי ומשמעותי מהחיים.

גילוי נאות: אני מיודדת וירטואלית עם רוני גלבפיש וקראתי לא מעט על תהליך הכתיבה של הספר הזה הרבה לפני שקראתי אותו עצמו. ידעתי בקווים כלליים על מה הספר, מי הגיבור ושמעתי על חלק מהתהליכים שעברו על רוני תוך כדי כתיבה, אבל מרגע שהתחלתי לקרוא, כל הרקע המוקדם הזה נעלם כלא היה, ונסחפתי אחרי הסיפור שעומד בפני עצמו גם בלי קשר לזה שזה "הספר של רוני".

"סיפור קטן ומלוכלך" הוא רומאן אנושי, רגשי, רגיש ומלא. קראתי אותו בהנאה ובקלות והוא עורר בי לא מעט מחשבות. זה ספר שנעים, כדאי וחשוב לקרוא, אני ממליצה בחום!

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב 13.1.11

רוני כתבה על הספר

 ראיון מקסים של רוני אצל דפנה לוי

כתבה מעניינת של מיה סלע ב"גלריה"

רוני מתארחת ברדיו במחשבה שניה

ביקורת של שירה סתיו ב"הארץ"

ביקורת של דוד רוזנטל בוואלה

ביקורת של אריק גלסנר בבלוגו ובמעריב

כשהקורא כותב – רוני פרסמה תגובה מעניינת של מעוז מוסל, חלקה מדברת אלי וחלקה מקוממת אותי

מרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית – גם למקרה שיש ספק

 

חזרתי פתאום

קוראיי, קוראותיי, יקיריי, יקירותיי, מנויי, מנויותיי וכל מי שמזדמן הנה לפעמים או באופן קבוע וכבר נמאס לו להרים גבה ולתהות איפה אני וכמה ולמה – אני פה.

כל הזמן.

אני יודעת שזה לא נראה ככה, ואיכשהו קרה, בניגוד לכל תכנון, שכבר הרבה יותר מדי זמן אני רק מתכוונת לכתוב כאן ולא באמת מגיעה לזה, אבל אין לכם מושג כמה אני מתכננת, ומנסחת, ורוצה, וחושבת, ושוב מתכוונת ו…לא כותבת.

זה לא אתם, זו אני, באמת!

אבל עכשיו אני כאן, כי הבטחתי לעצמי ובעיקר כי הבטחתי לאנשים אחרים שאספר לכם על כמה דברים טובים ויפים. אז בואו נסכם דבר כזה – אני אספר לכם עכשיו על כמה דברים מהירים שאין ביניהם שום קשר ( בעצם יש: הם מעניינים אותי), ובימים הקרובים אחזיר לכם חובות של כמה ביקורות ספרים שכבר שודרו ופונקסו וטרם הגיעו לכאן, ואחרי זה (בלי נדר) גם ממש אחזור לכתוב, כמו שצריך. זה מה שאני מבטיחה מצידי.

 ואתם? הו, זה כבר תלוי בכם…

היום, ממש בעוד כמה שעות, יש בעיר הגדולה אירוע השקה לכבוד הספר "כתוב בגוף" של מרית בן ישראל.

הספר הזה התחיל ממש פה ממול, בבלוג העמוק, המעמיק, מרחיב האופקים ומשמח הלבב של מרית, עיר האושר. כל יום שלישי, בשמונה בדיוק (בשביל הטקס), מרית היתה מפרסמת פרק על הקשר בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לבין אמנות הגוף של ויטו אקונצ'י.

אני הייתי מגיעה בדרך כלל באחור (מה שהופך את הכתיבה הנוכחית לסוג של סגירת מעגל- גם עכשיו אני מגיעה ברגע האחרון ממש…), קוראת, מגיבה ונעה בין התפעלות עזה, התפעמות ממש – מיכולת הניתוח העדינה והחדה של מרית, לבין חמלה וכאב על אהרון קליינפלד של גרוסמן לבין התנגדות עזה ורתיעה עצומה מאמנות הגוף המפחידה, המצמררת והמחליאה של דון ויטו, כמו שנהגנו לכנות אותו.

לא קשה להבין מהתיאור הזה שאמנות הגוף ופועלו של אקונצ'י רחוקים מלהיות כוס התה שלי, אבל הקפדתי לקרוא, ולשוחח, ולהקשיב בכל זאת, גם כי המשולש הזה כלל גם שתי צלעות שאני מאוד אוהבת – מרית וגרוסמן, וגם כדי לאתגר את עצמי ואת גבולותיי.

סדרת הפוסטים הזאת הפכה לספר, ולמרות שהוא נמצא אצלי בבית, עוד לא הצלחתי להביא את עצמי ללפתוח ולקרוא אותו ממש, לפי הסדר, כמו שצריך. זה עוד יקרה.

במפתיע. ככה זה אצלי בזמן האחרון.

אבל להשקה של הספר, הערב ב 20:00 בעלמא, ת"א, אני מגיעה גם מגיעה, בשביל מרית, ובשביל שועי, ובעיקר בשבילי, כי אני פשוט לא יכולה שלא להיות חלק מההשקה של הספר הזה – למרות ובגלל.

פעם, מזמן, סיפרתי לכם על לילות ערב – חלק א' מהתרגום החדש למבחר מסיפורי אלף לילה ולילה, שתרגמה אמא שלי האהובה והמוכשרת.

לא גיליתי לכם שאני לא היחידה שחושבת שאמא שלי מוכשרת, ולא גיליתי לכם שלפני כמה חודשים היה לה הכבוד העצום לזכות בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת על התרגום הזה שהיא תרגמה מערבית קלאסית, אבל אני מגלה לכם עכשיו שחלק ב' של התרגום כבר נמצא בחנויות, ואתם לגמרי מוזמנים להתענג עליו.

אתם יכולים גם לשמוע אותה מדברת על התרגום ועל בכלל, עם גיא אלחנן היקר, אדם טוב שאני מכירה מילדות, שראיין אותה לתכנית "נטולי חרטא" ברדיו כל השלום.

וכיוון שהאינטרנט הזה מאפשר לשמוע רדיו בכל מקום ובכל שעה, אתם יכולים גם לעצום עיניים,  לטעום מהתרגום ולסדר לעצמכם סיפור לפני השינה:

לפני כמה שבועות גיליתי את תכנית הרדיו המצוינת "אנשים בלילה" של קובי מידן, בגל"צ. כל לילה, בימי ראשון עד רביעי, קובי מידן מראיין אדם אחר, בראיון קשוב ורציני שעוזר לי לנסות ללכת לישון בזמן. בסוף כל ראיון, הוא מקריא סיפור בהמשכים, בקולו המכשף. נדמה לי שמאז מותו של יוסי בנאי זצ"ל, קובי מידן הוא עכשיו הישראלי שקורא הכי יפה, הכי מכשף, הכי מרגש, ולכן כל כך שמחתי כשגיליתי, לגמרי במקרה, שהוא התחיל לקרוא בהמשכים גם את הסיפור על עבדאללה איש הים ועבדאללה איש היבשה, הסיפור הפותח את חלק ב'. 

אתם יכולים להאזין כאן, ואתם יכולים גם להדליק את הרדיו הלילה ובלילות הקרובים, בסביבות עשרה לחצות, ולהתענג.

{לצערי לא מצאתי דרך טכנית לתת לינקים יותר ממוקדים להקלטה של קובי מידן, הלינק היחיד הוא לינק התכנית כאן למעלה, הוא קורא מאלף לילה ולילה בתכנית של ה- 6.2 בשלהי ראיון עם דורי בן זאב(החל מדקה 51:28), בתכנית של ה-  15.2 בשלהי ראיון עם יהוא ירון (החל מדקה 52:58) , בתכנית של ה-  20.2, בשלהי ראיון עם ליביו כרמלי (החל מדקה 51:46), בתכנית של  ה- 21.2, בשלהי ראיון עם רפיק ידידיה-תמיר קמחי (החל מדקה 53:00), בתכנית של ה- 22.2 בשלהי ראיון עם רפיק חלבי(החל מדקה 51:18), בתכנית של ה-23.2, בשלהי ראיון עם רנה ורבין (החל מדקה 51:10), אנד קאונטינג… באמת שווה לשמוע}.

ואם שאלתם את עצמכם לאיזה שעשוע אינטרנטי התמכרתי לאחרונה, ואם אתם רוצים גם, ואם אתם נמנים על אנשי הפייסבוק, אתם יותר ממוזמנים לחידון המוזיקאלי היומי ולשלל תת המשחקונים שלו, אני ממליצה בחום.

המשך יבוא!