"משפחת המומינים – הסיפור על מגבעת המכשף" מאת טובה ינסון, תרגמה משוודית: דנה כספי, יצא בהוצאת כתר

ההיכרות הראשונה שלי עם המומינים לא היתה אהבה ממבט ראשון. הייתי בכיתה א' או ב', קבלתי במתנה מסבתא שלי ספר שנקרא, אז, "משפחת החיות המוזרות",ולא הבנתי מי זה מומינטרול ולמה הוא הולך בשלג כשכולם ישנים ומגלה עקבות מוזרים.

מאז הספקתי להתאהב במשפחת המומינים ובחבריהם, להעריך את המעוף, החום ולהתפעל מהשילוב הנכון כל כך שמציגים המומינים, בין בית חם, יציב ובטוח לבין אפשרות אמיתית של חופש, מרחבים, הרפתקאות ודמיון, מקום שמח שמאפשר גם לכעוס ולהיות עצובים, בדיוק כמו שילדות צריכה להיראות.

הספקתי להכיר את העיבוד הטלוויזיוני המוצלח לסדרה, לקרוא את רוב הספרים וגם להצטער על כך שהם נעלמו מחנויות הספרים ואין להשיגם.

לכן שמחתי כשהוצאת כתר החליטה לגאול את תושבי עמק מומין ממעמדם הנוסטלגי ולהחזירם לילדים של היום, ושמחתי לגלות שהתרגום הנוכחי המשובח של דנה כספי נעשה ישירות מהמקור השוודי. באחרית דבר מרתקת היא מיטיבה להאיר את הספרות הסקנדינבית, לנתח את סוד קסמה וכוחה של הסדרה הספרים ולתאר את בחירות התרגום שעשתה ואת השוני בינן לבין תרגומו הישן של אוריאל אופק מאנגלית.

מצאתי שפע יופי, תעוזה וכוח בתיאור החי, המצחיק והמפחיד של הקסם הטמון במגבעת המכשף ובכוחה לשנות כל מה שמונח בתוכה ונהניתי להמריא עם מומין וחבריו על עננים מכושפים, והתרגשתי עד דמעות למקרא הקסם הגדול מכולם –שבזכותו מומינאמא מצליחה לזהות את ילד שלה מבעד לכל מסווה שבעולם והדרך שבה מבטה ואהבתה של אמא מבטלים כל כישוף שבעולם.

"משפחת המומינים – הסיפור על גבעת המכשף" הוא ספר נפלא שמדבר בגובה העיניים לילדים ולכל מי שהכיר את המומינים בילדותו. הוצאתו המחודשת בתרגום רענן ונאמן ובמהדורה מזמינה ומאירת עיניים היא צעד חשוב, נחוץ ומבורך ותוספת מצוינת למדף ספרי הילדים הישראלי העכשווי. הספר מתאים להקראה בקול לילדי גן חובה וכיתה א' ולקריאה של ילדים מהכתות הנמוכות של בית הספר היסודי וגם לקריאה משפחתית בהמשכים או להקראה בכיתה. זה ספר רב קסם ורגש שבכוחו לדבר לנמענים שונים ברבדים שונים ואני מחכה ומצפה לתרגומים החדשים של שאר ספרי המומינים.

אני משוכנעת שיחד איתי מחכים עוד רבים אחרים, כי המקום החם, הקשה והאלים הזה שבו כולנו חיים זקוק מאוד לכל מה שיש לעמק המומינים להציע – שלג, מרחבים, פנאי וגם קסם, דמיון, הקשבה, חברות, הרפתקה ובעיקר רוך ואהבה.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 27.7.11

ניתוח מרתק של מרית בן ישראל היקרה על שירה וקסמי חפצים בספר הזה

לרחף על ענן מכושף ולשוט לעבר נופים קסומים – רשימה של דנה כספי לפנקס שהיוותה את הבסיס לאחרית הדבר של הספר

והביקורת הזו נכתבה מזמן על ספר שיצא מזמן, אבל הספר השני בסדרה יוצא ממש עכשיו ולכבודו מקיפה אותנו חגיגת מומינים מבורכת ששיאה באירוע השקה מרתק ביום שישי הקרוב, ה- 28.10.11 בשעה 10:30 בבוקר בבית אריאלה ת"א. לצד הסקרנות והאהבה למומינים, יש לי בלב פינה חמה במיוחד לאירוע הזה, גם בזכות המנחה, מירי שרף, אישה יקרה שהיתה הראשונה שאיפשרה לי להמליץ על ספרים ברדיו, כשהייתי רק בת 11…

והאנשים הטובים והחרוצים של הפנקס פרסמו היום חגיגת מומינים מושקעת במיוחד

סבתא מרים עמית

לרוב אני כותבת ומתנסחת בקלות, אבל הפעם הכתיבה קשה עלי במיוחד, מפני שלראשונה בחיי מאז למדתי לכתוב ועד רגע זה, אני כותבת טקסט שלא יעבור דרך עיניה ואוזניה הבוחנות של סבתא שלי.

לראשונה בחיי אני כותבת ויודעת שסבתא לא תעיר על מילה שגויה שבחרתי, לא תתקן לי את ההגייה ובעיקר – לא תהנהן באישור ובגאווה.

אין לי כוונה לספר לכם עד כמה אהבתי, אני אוהבת, את סבתא שלי, מפני ששבתי ואמרתי והזכרתי לה את זה באלף ואחת דרכים, בעל פה ובכתב, במשך כל חיי, ושבתי ושיננתי את אהבתי באוזניה אינספור פעמים בחודשי הקושי והחסד האחרונים, משום שאין אדם שמכיר אותי או אותה באמת שלא ידע עד כמה אני אוהבת אותה והיא אוהבת אותי ובעיקר משום שבכל אוצר המילים העשיר עליו חונכתי אין מילים שבכוחן לתאר את עוצמת האהבה הזו ואת עומקה.

סבתא שלי היתה שונה ממני במובנים רבים – היא היתה חתיכה ממני, כריזמטית ממני, אצילית ממני, קשוחה ממני, שובבה ממני וסגורה ממני, אבל היא היטיבה ללמד אותי כל כך הרבה ואני גאה ומאושרת על כל פיסה של ידע והתנהגות שלמדתי ממנה.

סבתא שלי לימדה אותי לחצות כביש – "באור אדום – עומדים דום, באור ירוק – הולכים רחוק!", היא לימדה אותי לקשור שרוכים, לערוך לשולחן, להבריש את השיער מאה פעמים לפני השינה ולחפוף ראש ביסודיות, לבשל גפילטע פיש עם פלפלים חריפים ו"שמאטעס" ומרק עוף שאין עשיר ממנו, היא לימדה אותי לדבר ברהיטות ובעברית מדויקת ותקנית, היא לימדה אותי לבזבז כסף בלארג'יות ולחסוך כסף באחריות, היא לימדה אותי למרוח ליפסטיק מבלי להסתכל בראי, לארוז חבילות בצורה חסכנית ומסודרת, ליהנות משוקולד משובח, מפרח יפה ומחיוך של תינוק ברחוב.

סבתא שלי לימדה אותי איך משקים ערוגה, איך שותלים צמח באדמה ואיך מסדרים פרחים באגרטל.

היא ניסתה לשווא ללמד אותי לקפוץ בחבל או לקפל כביסה בצורה מושלמת, אבל תמיד תמיד האמינה בי, כיבדה אותי והקשיבה לי.

למדתי מסבתא שלי להיות אדם, להיות מנטש.

למדתי ממנה מהי נתינה, מהי נדיבות ומהי הקשבה.

ראיתי ושמעתי איך היא הצילה אינספור אנשים – שכנים, תלמידים, חברים, קרובים וגם זרים גמורים, באמצעות הקשבה, תיווך, תמיכה ונתינה ללא גבולות, מכל הלב.

אני מכירה לא מעט אנשים, אבל מעולם לא פגשתי אדם חזק ממנה, מסודר ממנה, שקול ממנה, ישר ממנה או נדיב ממנה.

לו היא יכלה לענות לי עכשיו, היא היתה מבטלת את דבריי בזלזול ואומרת "נו באמת" או "אַיי יַי יַי"' כפי שענתה לכל מי שהחמיא לה על יופיה העוצמתי או על אישיותה הכובשת, ולפעמים, כשהסכימה בכל זאת לקבל את המחמאה, היתה מנמקת זאת בגאווה במילים "נולדתי בִירושלים", כי זה תו איכות המעיד על הקרקע הפורייה ממנה צמחה.

 כשהייתי ילדה, סבתא היתה לוקחת אותי איתה לסידורים, לקניות, לחברים, להצגות, לסרטים ולטיולים, ואני הייתי אוחזת בידה בבטחה והולכת אחריה עד סוף העולם.

גם בשנים האחרונות היינו הולכות יד ביד, מטיילות יחד ברחוב ונוסעות יחד במונית להצגות, לקונצרטים, לרופאים ומרפאים, לחוף הים ולביקורי קרובים וחברים.

כשאנשים ראו אותנו יחד, הם התפעלו לפעמים מאיך שאני שומרת עליה, אבל הם לא הבינו את מה שראו: לא אני שמרתי עליה, היא שמרה עלי.

לא היו לי סודות או מצוקות שנסתרו מעיניה, גם כי היו לי הזכות והעונג לשתף אותה בכל מה שעובר עלי וגם כי ממילא לא יכולתי להסתיר ממנה דבר – די היה לה בשמיעת ה"הלו" שלי בטלפון כדי לדעת בדיוק מה שלומי ומה מצב רוחי, ולא היה אדם בעולם שבכוחו להרגיע ולנחם אותי טוב ממנה.

לצד ההומור ורוח השטות המפורסמים שלה, סבתא שלי ידעה לקרוא ולפענח את נימי נפשי והשכילה לקבל ולכבד כל בחירה שבחרתי וכל צעד שעשיתי, גם כשבחרתי אחרת ממה שהיא חשבה לנכון. היא ליוותה אותי בכל החלטה, קטנה כגדולה, אך מעולם לא התיימרה להחליט עבורי.

כשהייתי קטנה, וגם כשהייתי כבר גדולה, שמעתי תמיד מאנשים משפטים בסגנון – "את לא יודעת איזו סבתא נהדרת ומיוחדת יש לך".

ואני רוצה לומר לכם היום, כפי שעניתי תמיד, שאני כן יודעת.

אני יודעת שסבתא שלי ספגה מהחיים יותר מדי כאבים ומפלות אבל השכילה תמיד לקום מחוזקת ולהילחם בעוז, כלביאה, עד השניות האחרונות ממש.

אני יודעת שסבתא שלי היתה יפיפייה, ואצילת נפש, וערכית, וחומלת, ומאורגנת, ומדויקת וחכמה כל כך, בכל הרבדים של חוכמת ההשכלה, חוכמת המצפון, חוכמת הלב וחוכמת החיים.

אני יודעת שסבתא שלי היתה מלכה, ואני יודעת שהיתה לי זכות עצומה לגדול לצידה, להיות נכדתה, ללמוד ממנה ובעיקר – לקבל ממנה אהבה ולאהוב אותה כל כך.

אני לא יודעת איך זה לחיות בלעדיה ונחרדת מהמחשבה שגם את השיעור הזה לא תהיה לי ברירה אלא ללמוד ממנה מהיום והלאה.

אני אסירת תודה על כל מה שנתת לי, סבתאל'ה שלי, אני מצדיעה לך, אני מריעה לך, אני מחבקת אותך, ואני אוהבת אותך כל כך כל כך כל כך.

 

 מרים עמית ז"ל (לבית פרודובסקי)

י"ג מנחם אב תרפ"ב – כ"ג אלול תשע"א

 22.9.2011 – 7.8.1922

נשיקה של טבחית

מאת מיכל שטיינר, יצא בהוצאת זמורה ביתן

אני מאוד אוהבת לבשל, אבל מעולם לא העליתי בדעתי לבשל באופן מקצועי, לעמוד שעות על הרגליים ולהאכיל המון אנשים שאני לא מכירה.

אני לא נמנית על אוהבי החתולים, לא הייתי בהודו ואין לי שום משיכה לנסוע לשם, אני שונאת קעקועים והגישה שלי כלפי מערכות יחסים, אהבה, גוף, נפש ובכי, רחוקה מרחק שנות אור מגישתה של אווה.

ולמרות זאת, למרות שאווה הזאת שונה ממני כמעט בכל פרמטר אפשרי, משהו גרם לי להזדהות איתה.

אני לא חושבת שהייתי מחליטה כמוה, כמעט בשום שלב של הספר, אבל האמנתי לכאבים שלה, לתסכולים שלה, ליצירתיות, לשברון הלב לחמלה ולאהבה, למסע שלה  מישראל לגואה ושוב ולישראל ומחיי נוודית לחיי אשת עסקים וחזרה.

בתוך הסיפור הקליל מסתתרים גם נושאים "כבדים" ורציניים. הערכתי אותה על רתיעתה מאלימות ועל המחיר הרגשי הקשה והמוצדק בעיניי, והרמתי גבה לנוכח הבחירה הרגשית שסגרה את הספר- בחירה שמצד הלב הלכתי איתה לגמרי, אבל עוררה סימני שאלה במחושים הפמיניסטיים שלי.

אני מכירה את כתיבתה של מיכל שטיינר מהבלוג היצירתי, האסוציאטיבי, המקסים והחם שלה – "סלט מחשבות", אבל הספר שלה עומד בפני עצמו ומצייר עולם, דמות וסיפור.

ועדיין, בתוך הקול השונה והסגנון החדש, גיליתי עקבות מוכרים מהכתיבה האינטרנטית של מיכל, מעין סימני דרך שקרצו מבעד לדפים ומסרו לי ד"ש – חתולים, ציפורים, עוגיות, ים, וגם כמה עניינים רציניים יותר, שמעסיקים את מיכל ומצאו את מקומם גם בתוך הסיפור של אווה.

ולמרות המוטיבים המשותפים, הספר והבלוג עומדים בפני עצמם ולא כדאי לחפש את רוח הבלוג בספר ולהיפך, אלא לתת לכל מדיום את מקומו שלו.

הספר מחולק לפרקים קצרים, וכראוי לגיבורה מסעדנית, כל פרקון כזה זכה לכותרת שהיא שם של מאכל. ברוב המקרים הבנתי ואהבתי את הקשר בין הטקסט למאכל ומשהו בספר גרם לי לחשוב בכל פעם על המאכל הספציפי הזה, לראות אותו מול העיניים ולרצות לאכול. אבטיח, קינמון, לבבות ארטישוק, סלט ירקות – כל מאכל כזה נראה לי לרגע הכי נכון והכי טעים בעולם.

"נשיקה של טבחית" הוא ספר נעים וטעים שכיף לקרוא. בלעתי אותו ביום אחד והוא השאיר לי בפה טעם של קצפת ורומן רומנטי, אבל גם שכבה עמוקה ומזינה יותר, אולי של לחם או מאפה אחר – טעים ופריך, עם ציפוי פריך מבחוץ והרבה הפתעות מבפנים.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב – 29.5.11.

על הספר באתר טקסט (ועשר עובדות על הגיבורה שמופיעות על כריכה האחורית)

המלצה חמה מהבלוג של סתיו

המלצה של רמי יצהר ב"עניין מרכזי"

ביקרות של ענבר לבנת בנענע10

ענבל מלכה מ"הארץ" כתבה ביקורת שלילית. הביקורת ראויה לקריאה ומחשבה אבל אני לא יכולה שלא להדגיש שאני לגמרי לא מסכימה איתה.

וגילוי נאות – מיכל שטיינר היא המגיבה הקבועה כאן mooncatom , זו שאני מכנה מיכלינקה למרות שפגשתי אותה רק פעם אחת במציאות הבלתי וירטואלית ואני מאוד ממליצה על סלט המחשבות שלה, שמתעדכן ומשתנה בקצב מעורר השתאות ונוגע לי בלב לעיתים קרובות מאוד.

פילים, גמדים, כוכבים, חלומות ונימוסים – ריבוי קולות בקובץ שירי ילדים של לאה גולדברג

מאז שלמדתי, בגיל מאוחר, איך נראה יקינטון, אני לא יכולה לראות את הפרח המרשים הזה מבלי לזמר לעצמי בראש "לילה לילה מסתכלת הלבנה/ בפרחים אשר הנצו בגינה…".

השיר הזה יושב במקום כל כך עמוק וראשוני בדי.אן.איי. הנפשי שלי, במקום של נים לא נים, של קדם-זיכרון, בו אני שומעת אותו באוזני רוחי בקולה של אמא שלי, לצד נומי נומי ושירי ערש ספורים נוספים.

אני עצמי עוד לא אמא אבל לתשתית הזיכרון הרגשי שלי הצטרפו עם השנים מאות ואולי יותר פעמים בהם הרדמתי בעצמי ילדים אהובים לצלילי "פזמון ליקינטון" ו"מה עושות האיילות בלילות", פעמים בהן חשבתי על המילים וציירתי אותן לעצמי בעיני רוחי ופעמים בהן מלמלתי אותן בשקט והמשכתי לזמזם מנגינות מרדימות בלבד.

רבים משיריה של לאה גולדברג המופיעים בקובץ החדש וגם שירים וסיפורים אחרים פרי עטה הם חלק אינטגראלי ואינטימי כל כך ממני, עד שקשה לי להתבונן עליהם מהצד ולנתח אותם.

ובכל זאת, הנה אני מנסה…

לא במקרה התחלתי דווקא מאזכור שני השירים האלה. הם פותחים את הספר, וזו נראית לי בחירה מקורית ואפילו אמיצה, כיוון שלרוב מקובל לשמור שירי ערש לסופם של קבצי שירים. ישנה מוסכמה בלתי כתובה לפיה ספר ילדים מתחיל בבוקר ונגמר בלילה והבחירה הנוכחית שוברת את המוסכמה הזו באופן שנראה לי רלבנטי ונכון כשמדובר בשירים מוכרים כל כך.

הספר עדיין נסגר בנימה מערסלת ומרדימה, עם כמה שירי חלומות יפיפיים וסיום קורע לב  בשיר ערש מערסל, מנחם ומרגיע אבל גם חריף בביקורתו המובלעת והמוצדקת נגד הלינה המשותפת בקיבוצים – "ערב מול הגלעד" ("כבשה פועה, בוכה בדיר- / זה בנה הקט אשר אבד./ ישוב טלה אל חיק האם/ישכב בדיר ויירדם/ והכבשה תישק אותו/ והיא תקרא אותו בשם…").

שלושה משירי הערש האהובים הללו של לאה גולדברג ראו אור לאחרונה בפורמט אחר, כספר פעוטות מקרטון קשיח עם איורים יפים וצבעוניים של כריסטינה קדמון (ספריית פועלים) אבל שם מופיעים רק שלושה שירים, כולם שירי ערש ולילה ("מה עושות האיילות בלילות", "פזמון ליקינטון" ו"מדוע הילד צחק בחלום"). הפורמט המצומצם והקשיח מתאים לדפדוף אינטימי של הורה מזמר ופעוט סקרן ואילו הקובץ הנוכחי, שכולל את שלושת השירים הללו לצד רבים אחרים, מיועד לילדי גן גדולים הרבה יותר, ילדים שמתעניינים לא רק במנגינה המערסלת אלא גם במשמעותן העמוקה של המילים, וזוכים כאן להזדמנות מצוינת להיחשף לקובץ שירים איכותי ומגוון.

העורכת יעל גובר הצליחה לעשות את הבלתי אפשרי ולבחור מתוך אוקיאנוס היצירות העצום של גולדברג קובץ מצוין, משקף ומייצג המספק טעימה משלל הנושאים והסגנונות של כתיבתה.

ולמרות זאת, ואולי דווקא בשל רמתו הגבוהה של הקובץ, חסרו לי במיוחד שלושה שירים – השיר הסיפורי הנפלא המתחיל ב"בארץ סין גר צ'אן- סו- לין בבית עם גינה ולו שלושה בנים גדולים ובת אחת קטנה…." (שעל אף אורכו, נדמה לי שמכיתה ג' ועד היום אני יודעת לצטט אותו בעל פה), שיר הנונסנס המצוין (שהוא כנראה תרגום של צ'וקובסקי) "פלא עץ" והשיר הלירי העדין המספר על "חתיכה של שמים מצאתי ברחוב/… חתיכה של שמי תכלת/ עמוקה וצלולה,/ כך, פשוט, היא מוטלת/ בשלולית הגדולה" (כולם מופיעים בקובץ "מה עושות האיילות בלילות", ספרית פועלים, 1957). מבין שירי הקובץ הנוכחי, אישית גם הייתי מוותרת על השיר "כביסה גדולה" שלתחושתי לא מעלה ולא מוריד דבר אבל ברור לי שמדובר בטעם אישי וששום בחירה לא יכולה לרצות את כל הטעמים כולם.

יש בקובץ שירים נוספים מלבד שירי הערש שאני לא יכולה להישאר אדישה כלפיהם, כמו השיר על "לסבתא של אפרים/לסבתא ברווזיים", שאמא שלי היתה מציגה עבורי עם בובות כפפה בצורת ברווזיים (אצלנו לא היו אחד לבן שני אפור אלא אחד מפוספס ואחד חלק, ומסתבר שבגרסא המשפחתית שלנו גם חסר בית שבו הברווזיים מושיטים צוואריים), אבל אחרי שלקחתי נשימה עמוקה ופיזרתי קצת את ענני הנוסטלגיה המתוקים והכבדים, ניסיתי לראות מה מסתתר בשירים האלה, לצד היותם נכסי צאן ברזל תרבותיים שאני, וישראלים רבים נוספים, בני דורות שונים יודעים לדקלם בעל פה.

ניסיתי לראות איזו מין ילדוּת לאה גולדברג ראתה בעיני רוחה, והופתעתי לגלות שקולה של גולדברג, שהיה ועודנו דומיננטי מאוד בהתוויית חוויית הילדות הספרותית הישראלית, הוא למעשה כמה קולות שונים, ולעיתים אפילו מנוגדים זה לזה.

מצד אחד, חשוב לה להדגיש את חשיבות קיומו של "הילד הטוב", שהוא בעצם הילד הצייתן, השקט, המנומס, זה שעושה כל מה שאומרים לו, זה שמספר איך "הייתי אתמול בבית הדודה,/ אמרתי "שלום" ואמרתי "תודה",/ אמרתי "סליחה" ו"בבקשה",/ שאלתי תמיד: "זה מותר? את מרשה?…", זה שמתנהל לפי הקודים של המבוגרים, כמו דודתה של ענת שלא מרשה לאכול ממתקים לפני הארוחה "אך הקשיבי ענת, הלא את מבטיחה/ לחכות עד אחר הארוחה?/ ובינתיים תאכלי מכל כיס רק אחת…".

העולם הזה, שנכתב שנים לפני עידן הפוליטיקלי קורקט וכשהמלצותיה של הפסיכולוגיה של הילד היו שונות מההמלצות בנות זמננו, העולם הזה מחולק, לכאורה, ל"ילדים טובים" ו"ילדים רעים" – "…ואולי זה לא הדב/ כי הדב הוא ילד טוב./ ואולי זה אך ורק/ בן דודי ששמו יצחק…".

בעולם הזה ברור שיש ילדים טובים שעושים מה שהמבוגרים אומרים להם לעשות ויש ילדים רעים או שובבים, ילדים ששוברים את הכללים.

גולדברג מבינה, אמנם, לרגשותיו של הילד שמשליך את ההתנהגות השלילית לעבר דמות דמיונית אחרת: הסוסים הרקומים על הכיסים של ענת הם שאכלו את הסוכריות לפני האוכל, הם ולא היא – "…איך זה קרה וכיצד זה היה?/ ובכיס אין סימן של סוכריה./… מי גזל את הכל משני הכיסים?/ אולי אכלו אותן הסוסים?" אבל ההזרה הזאת מאפשרת לה גם להתאכזר לדמותו של "הילד הרע". בחסות התשובה המגינה והרחוקה "זה הדב/ הצהוב/ בן הפיל אחי הקוף" היא לועגת לזה שנדמה כדב צהוב וחסר רגשות אך מסתבר בסוף כילד קטן, ושואלת במילים קשות "מי הוא זה אשר שכח/את השכל במטבח/ ובמקום ההגדה/ את כרסו מילא גלידה?" וגם "מי הוא זה שלא רצה/ לאכול את המצה/ ושכח בכוונה (הדגשה שלי, ט.כ.)/ איך אומרים 'מה נשתנה'?"

באופן דומה היא שמה מילים קשות ומכאיבות בפיהם של כל המבוגרים הסובבים את גד – "… ואמא הסמיקה מאוד ואמרה:/ 'גד, תתבייש! זה איום ונורא!'/ ואבא אמר: 'באמת זה לא צחוק!/ תלמיד כיתה א' נוהג כתינוק!'… ואמא שלה כעסה ואמרה:/ 'פרא אדם! איום ונורא!'/ וסבתא שלה יצאה ואמרה:/ 'אל תבכי, את יודעת, שגד ילד רע!'".

וגד עצמו, כש"הילד הרע" משתלט עליו ו"נכנס בי בלי כל אזהרה/ הילד הרע!", מפנים לחלוטין את המסר של המבוגרים לגבי ההתנהגות הנורמטיבית הרצויה אבל נותר בודד בעולם, חסר בני ברית וחסר כלים להתמודדות מול הילד הרע שנכנס בו בפנים, למעט התקווה הרחוקה והמתסכלת ש"אולי כשקצת אגדל-/ יעזוב אותי וחסל?".

לאור העמדה הקשה, המרוחקת והאכזרית הזאת, המסנגרת על עולם המבוגרים הנורמטיבי והמנומס ומציגה אותו במלוא עוזו, מפתיע לגלות אצל גולדברג גם את הצד השני, את העמדה ההפוכה, הילדית והמתמרדת המהדהדת את אמירתו הנודעת של אנטואן דה סנט אכזופרי – "המבוגרים מתעלמים מדברים חשובים".

העמדה הזאת מעמידה מצד אחד של המתרס את עולם הילדים המדמיינים, האמיצים, החולמים ופורצי הגבולות, ומצידו השני את המבוגרים השגרתיים והאפרוריים שאינם מבינים דבר. בעולם הזה דן ממריא בלילה לשמיים לגן הכוכבים בזמן ש"...אמא שלו וגם אבא שלו/ וגם סבתא שלו וגם סבא שלו/ חושבים כי הכל בסדר/ וכי דן ישן לו בחדר". בעולם הזה ילדה מתארת בפרטי פרטים איך "כל ערב וערב אצלנו בגן/ יושב על ענף גמד קטן./ מאין הוא בא, בעצמי לא אדע,/ ענף האילן לו כנדנדה." התיאור הנפלא והפיוטי הזה ממשיך בעוד חמישה בתים נוספים המתארים את לבושו של הגמד, את זמזומיו ואת השירים שהוא שר על ארצו היפה והעשירה, אבל השיר מסתיים בהצבה בוטה של מתרס בין עולם הילדים לעולם המבוגרים כש"גם אבא ראה אותו ואמר:/ 'הנה על העץ מתנודד צנובר.'/ הגדולים – כמה הם משונים:/ הם רואים ורואים ואינם מבינים!".

גם גיבורת השיר האהוב והנהדר "כובע קסמים" חולמת חלומות מרחיקי לכת אבל המוטיבציה המרכזית שלה היא ש"אמא בערב כבר לא תאמר:/'לכי לישון כבר מאוחר!' / ואבא לא יגער עוד במילים:/ 'אל תתערבי בשיחת הגדולים!'/ וכשאדבר יקשיבו כולם/ כי אני הגדולה בכל העולם" וגם היא נשארת לחלום לבדה, ללא בני ברית, שכן "את אבא ואמא לא אשאל,/ כי הגדולים לא יבינו כלל!".

במקרה אחר, באחד משירי הילדים הליריים העוצמתיים ביותר שנכתבו בעברית, גולדברג דווקא מיטיבה להבין לעומק רגשותיה של ילדה, היא מבינה שמותר, גם לילדים, לכעוס ולרגוז "סתם כך", ומאפשרת לתרצה המסולסלת לחוות את מצב הרוח הרע במלוא עוצמתו, ללא פילטרים ומרככים "כך… ותרצה המסולסלת/מתנדנדת כמטוטלת/נרגזה ומתבטלת/ מזמזמת כמו זבוב/ במטבח בובה שוכבת,/ עם מרים הלכה יוכבד,/ תרצה לבדה יושבת./ ע-צוב!".

אבל במקרה הזה, אין בשיר שום נוכחות של מבוגר – לא במתכונת הנוזפת, לא במתכונת המבוגרים שאינם מבינים ואפילו לא בתפקיד משני, וגם תרצה נאלצת להתמודד לבד עם מצוקתה.

יש בספר גם מבוגרים אחרים, מבוגרים ממריאים, מדמיינים וחופשיים, אבל אלה מבוגרים דמיוניים, מר גוזמאי הבדאי ואדון חלום, אבל הם מבוגרים ילדיים, והם לא מקיימים כל אינטראקציה עם ילדים.

כשהייתי קטנה, חשבתי שהשיר "מי ראה איך דודה לאה/מתחפשת לצפרדע?" מתייחס לקרובת משפחה מבוגרת שהיתה לי ורק עכשיו, בזכות האיור המוצלח של עפרה עמית, הבנתי שדודה לאה המחופשת היא למעשה "דודה של שומיש" הזכורה לי מ"ניסים ונפלאות" המופתי, והיא היא לאה גולדברג עצמה.

כמו שבספרי הפרוזה שלה לילדים, "ניסים ונפלאות" ו"ידידיי מרחוב ארנון" לאה מיטיבה להתבונן בילדים ולהבין את מסתרי נפשם אבל היא מסתכלת בהם בעיקר מהחלון הגבוה (או נותנת להם להיכנס לביתה ואפילו להקים שם קרקס ובכך היא מתגלה כמבוגרת מאפשרת, אבל תפקידה מתמצה בלאפשר ובלכתוב על כך, ולכבד את הילדים בשוקולדה כמו "דודה טובה" ומרוחקת, היא לעולם לא יורדת אל החצר או אל השטיח ולעולם לא לוקחת חלק פעיל במשחקם ופעילותם של הילדים), גם בשיריה, היא מסתכלת ומאבחנת אבל אינה משתתפת.

דודה לאה המחופשת היא דמות רחוקה ומרתיעה "כי יודעת דודה לאה/ גם לבלוע כצפרדע!".

עפרה עמית היטיבה להלביש את השירים בלבוש חדש עדין, נעים ומאופק ששומר על רוח הטקסט בהומור, בדמיון וברגש.

השילוב בין עיפרון עדין לצבעים חזקים מצא חן בעיניי ורק הצטערתי קצת על הבחירה העיצובית ברקע ורוד דהוי לכל הדפים, רקע שמשרה על הספר אוירת מלנכוליה מסוימת.

אהבתי מאוד את איורי "הדב הצהוב" שהם מחווה חזותית מקורית ומוצלחת למקס מ"ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק ואת האיור הקטן והצנוע ל"שיר ההפלגה" הידוע ("כל זה היה, היה היה/ לפני הרבה שנים:/ בים הפליגה אניה/ ולה שלושה תרנים"), איור של גיגית סוערת עם אניית נייר וטווס צעצוע המעניק משמעות חדשה לשיר כולו.

נהניתי במיוחד מהשילוב בין האיורים והטקסט בשיר המינימליסטי והמחוייך "ילדים בגשם" המתאר שלושה גמדים הצועדים על פני שלוליות – "עמדו, אוטובוסים, המתינו,/ הולכים שלושה גמדים -/ זעיר, אצבעוני וקטינא, שלושה כובעים חדים" ואת ה"מטמורפוזה" שהם עוברים – "…הנה כבר פסק הגשם,/ בחוץ אנשים עומדים./נוריד כתפיות הגשם./ היכן הם הגמדים?/ אנחנו שלושה ילדים!". (ובספר עצמו סדר האיורים, כמובן, הפוך לסדר המופיע כאן – קודם הם "גמדים" ורק אחר כך ילדים…)

אני לא בטוחה שהייתי מבינה את השיר לולא האיור, לא נראה לי שהייתי מנחשת ש"כתפיות גשם" הם פשוט כובעי קפוצ'ון של מעילים, והאיור המדויק ממחיש את הסיטואציה יותר טוב מכל מילה.

"מה עושות האיילות" הוא אחד מהשירים שאני הכי אוהבת, אבל האיור שלו הרגיז ותסכל אותי. אני משערת שלא קל לצייר איילות משחקות, אבל החיות המוזרות לבושות השמלות המשחקות עם הפילות הגדולות, פשוט אינן איילות. הן נראות כמו מעין קנגורו נטול כיס או חיה חסרת הגדרה אחרת, ומזכירות מאוד את האיור של בתיה קולטון לשיר הזה בקובץ "שרשרת זהב"(הוצאת אחוזת בית) – גם שם קשה למצוא קשר זואולוגי בין היצורים המוזרים האלה לבין איילות, ובשני המקרים, באיורים של מאיירות מוכשרות מאוד ולצידן של פילות שהאנשתן אינה פוגמת כהוא זה בפילותן, האיילות, הגיבורות הגדולות של השיר, הן, בעיניי, החמצה עצומה.

העטיפה בלבלה אותי במקצת.  

אני לא רגילה למצוא בקובצי שירים כותרת הלקוחה משיר אחד ואיור הלקוח משיר אחר לגמרי, ונראה לי שהבחירה הזו עלולה לבלבל גם ילדים שמצפים, לרוב, למצוא באיור הדהוד לכותרת ולתוכן.

אבל במחשבה שנייה, ולאור מה שראיתי לגבי יחסה של גולדברג לילדים, נראה לי שלא יכולה להיות בחירה נכונה מזו לעטיפת הקובץ.

האיור הזה, שנועד, במקור, למשפט "אולי הוא חלם שהפיל הגדול/ ישב ושיחק עם הילד בחול!" מתוך השיר "מדוע הילד צחק בחלום", מציג, אמנם פיל, אבל זה פיל אנושי מאוד, וזהו המקרה היחידי בקובץ כולו בו מבוגרוילד מקיימים ביניהם אינטראקציה חיובית, קשובה ודיאלוגית.

 

 

 

 

 

 

הביקורת/ניתוח הזו נכתבה עבור כתב העת המקוון והמצויין הפנקס ופורסמה בו אתמול

לצידה, פורסמו שם שתי רשימות אחרות שמתכתבות, בעיניי, עם הקריאה שלי – שחר קובר שכתב על הספר הזה מנקודת מבט איורית, בעיקר  וד"ר גיתית שמעון שניתחה את הילדוּת המשתקפת בשיר "כובע קסמים" של לאה גולדברג ובשיר מכמיר הלב "ילדה בודדת" של מרים ילן שטקליס.

וזו הביקורת שכתבתי בזמנו על "דוד ירח בשמים", קובץ משירי אנדה עמיר שיצא במסגרת אותה סדרה של הוצאת דביר

היום שלפני האושר

"היום שלפני האושר" מאת ארי דה לוקה, תרגמה מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו, יצא בספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, כנרת, זמורה-ביתן

ילד יתום גר לבד בחדרון קטן. אלה עשויים להיות נתוני פתיחה לילדות אומללה וטראגית, אבל גיבור הספר דווקא שמח בחלקו. השוער מבשל לו ומספר לו סיפורים, יש לו לחם וריבת חבושים שמחלקים בחינם בבית הספר ל"ילדים מהעוני", יש לו אפשרות ללמוד, יש לו ספרים שהוא מקבל בהשאלה ממוכר ספרים משומשים ופינה סודית וחשוכה לקרוא בהם, הוא משחק כדורגל עם הילדים הגדולים ויש לו את אנה, השכנה השתקנית, שבה הוא מאוהב בה עד מעל הראש.

ארי דה לוקה פופולארי באיטליה, בעולם וגם בישראל. רוב ספריו המתורגמים לעברית מזנקים לרשימות רבי המכר ומשהו בסגנון הכתיבה שלו או בתפאורה הנפוליטנית שבתוכה הם מתרחשים מדבר, כנראה, ללב הקוראים הישראלים.

"היום שלפני האושר" הוא הספר השני שלו שאני קוראת, לפני שנים קראתי ואהבתי את "הר אדוני", שעלה בזמנו גם כהצגה קסומה ומרגשת בתיאטרון חיפה.

יש הרבה מן המשותף בין הספרים האלה – שניהם מתרחשים בעיירה נפוליטנית בה כולם מכירים את כולם, במרכז שניהם נמצא סיפור אהבה בין הילד הגיבור לבין ילדה שנתפסת בעיניו ככליל השלמות, ושניהם כוללים מערכת יחסים של חניכה ותמיכה בין הילד-נער לבין בעל מלאכה מבוגר שגר בשכנות.

היו רגעים במהלך קריאת הספר הנוכחי בהם הרגשתי כאילו דה לוקה כותב שוב את אותו ספר עצמו, אבל היו גם רגעים בהם לא היה אכפת לי שהוא ימשיך לכתוב אותו, שוב ושוב.

למרות שעלילת הספר מתרחשת מספר שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, צילה הכבד של המלחמה נוכח לכל אורכו כאשר דון גאטנו, שוער הבניין המשמש למספר מעין דמות אב, מרגיש מחויבות להעביר לו שלל מיומנויות חיים ובכללן בישול, משחק בקלפים, עצות בענייני נשים ושימוש בסכינים וגם סיפור חוויות המלחמה, בפרטי פרטים.

התרגשתי מהצהרתו של דון גאטנו שמספר לילד על המלחמה כדי שאם הילד היתום והעני הזה יתגלגל למשרת נשיאות, הוא יפקפק ויהסס לפני שישלח חיילים לקרב.

ומצד שני, התחלחלתי מהתפקיד המשמעותי והטבעי שהאלימות משחקת בחיי הגיבורים, מהתפיסה הפטליסטית המקוממת לפיה אלימות היא חלק בלתי נפרד מחייו של גבר נפוליטני ומהקלות והמהירות בהן נשלפות שם סכינים.

"היום שלפני האושר" הוא ספר פיוטי, כן ומרגש שכתוב בגובה העיניים ומספר סיפור קטן שנוגע בעניינים גדולים. למרות שלרגעים הוא עוסק בנושאים קשים ומרתיעים, חוויית הקריאה הכללית שלי היתה נעימה והשאירה אצלי טעם של עוד.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 16.5.11.

ביקורת של דוד רוזנטל בוואלה

ביקורת של סמדר שיפמן ב"הארץ"

ביקורת של ענבר ליבנת בנענע10

ביקורת של ציפי גוריו מורדי בסלונה

ביקורת של לירז אקסלרד בynet

נסי מילים כלליות יותר – על ספר שירה של טלי לטוביצקי, ברגע האחרון לקראת אירוע השקה

"נסי מילים כלליות יותר", מאת טלי לטוביצקי, יצא בהוצאת קשב לשירה, 2010.

אני קצת מכירה את טלי לטוביצקי, כשרק הצטרפתי ל"רשימות" היא הסכימה – באצילות רבה – לכנות את עצמה "טלילה" כדי שיוכלו להבדיל בינינו ולדעת שאני לא היא ולהיפך, ומאז יש לי איתה מדי פעם קשר מיילים ותגובות ידידותי ונעים. נפגשנו פעם אחת, באירוע ההשקה לספר "כתוב בגוף", של מרית בן ישראל היקרה (שגם עליו עוד אכתוב בבוא היום…) ולפני כמה חודשים שמחתי לקבל את ספרה החדש בעל השם המדויק והמבריק, הנעוץ בעולם האינטרנטי – "נסי מילים כלליות יותר".

בזמנו דפדפתי בספר, אהבתי חלק לא מבוטל ממה שראיתי והשארתי אותו באגף ה"בקרוב" העולה על גדותיו כתמיד.

בשבוע שעבר קבלתי ממנה את אחד מאי-מיילי התזכורת המלבבים שקבלתי, כשתחת הכותרת תזכורת: יום שישי ה-13 לבונטין 16:00 חגיגת ספרי. בואו לחזק ולהתחזק מופיעים הלינק הזה וההבטחה הקסומה הפיצו לעוד עשרה אנשים ותזכו באושר ובאריכות חיים! הפיצו לעוד עשרים איש ותזכו בחיי נצח!

נו, אז אני שואלת אתכם: אפשר (או כדאי) לסרב לבקשה כזאת?

איכשהו, כמו שקורה לי יותר מדי פעמים, אני מוצאת את עצמי כותבת ומפרסמת בדקה ה-90 אבל אם אתם תל אביביים ו/או ספונטניים, עוד יש לכם מספיק זמן לעטות מחלצות ולהתייצב שם בשעה ארבע, כדי לשמוע את השירים המוקראים של טלי, את השירים המושרים של עינב ג'קסון כהן, ושאר תופינים.

ובכל מקרה, גם בלי קשר לאירוע הזה, שווה לשים לב לספר הזה כי לצד חינניותה ולצד היותה בלוגרית חברתית-תרבותית-פוליטית, טלי לטוביצקי היא קודם כל משוררת. טובה.

 אחרי צילום העטיפה מעורר החיוך פרי מצלמתו של יורם קופרמינץ מסתתרים שלושה שערים ועוד קצת: אמולסיה – שמאגד בתוכו שירי אהבה – ממומשת, נכזבת, רגשית, גופנית (כל התשובות נכונות), ארץ – הכולל שירים חברתיים-פוליטיים, שירי מחאה ותיאור מצב הנוגעים בעוני, בכיבוש, ברעב, באלימות, בתסכול ובפחד, הדימוי הלא נכון – שבתוכו עוד שירי אהבה ובעיקר שירי פרידה והחמצה, ושלל נגיעות ארס-פואטיות, והמורס שעל המים – שני איתותי שירה מעניינים שאני לא מצליחה ולא צריכה להגדיר.

רבים משירי האהבה בחלק הראשון הביכו אותי. שאלתי את עצמי אם אני נבוכה בגלל השוני בינה לביני, ניסיתי לבדוק אם המבוכה שלי נובעת מהלסביות הברורה והמוצהרת של טלי לטוביצקי, מכך שנמענותיה הן נשים, אבל אני חושבת שזה לגמרי לא קשור. לא ההטרוסקסואליות שלי היא שהקשתה עלי להתחבר לחלק מהשירים האלה, אלא החשיפה העצומה שעולה מהם.

שירי האמולסיה הם שירים עירומים.

הנפש, הגוף, התשוקה, המימוש – כולם כל כך גלויים, הבשר והנשמה של המשוררת ולפעמים גם של בנות זוגה מונחים בין הדפים בחשיפה מוחלטת שגרמה לי להרגיש כאילו נכנסתי בטעות לטריטוריה אינטימית ופרטית שאין לי דריסת רגל בתוכה. יש שם אומץ, בשפע, והקפאה כמו מצולמת של רגעים ספציפיים בחיי הגוף והנפש. הם כתובים ומתוארים היטב, אבל אני מודה שזה היה קצת יותר מדי עבורי.

ובכל זאת, שני משפטים מתוך שני שירים בחלק הזה נוצצים, בעיניי, כמו קריסטלים יפים, מלוטשים וזוהרים: "הולכת רחובות הרבה/ מחפשת אבן נגף/ שתפריך את ודאות הלב…."

וגם, או אולי בעיקר: "כלב יושב מאחורי הדלת של הלב./ שורט ושורט."

שירי ארץ מצלמים גם הם רגעים, אבל אלה רגעים חיצוניים, סביבתיים, קשים, רגעי מציאות שנתקלים בהם ברחוב או בחדשות, ומבטה של טלי חד, מדויק, מתעד תיעוד נוקב מבלי לעגל ומבלי לרכך. אלימות במשפחה, אלימות של חיילים כובשים, משבר כלכלי, ערב שירה עגמומי – כולם מונחים על הדף כפי שהם ומתחתם רוחשת זעקת המחאה, הכאב והתסכול של זו שנאלצת להיות עדה שקטה לכל אלה.

התיאור עשיר ורווי דימויים, מטאפורות ואלוזיות תנ"כיות וספרותיות, אבל הקישוטים המילוליים מקפידים (ומצליחים) לשמור על נוכחות מינורית, שלא תאפיל על המציאוּת שנותנת בוקס בבטן.

"אצל הקצב/זקנה, ממתינה בצד לשאריות/ לא אומרת מילה/ לא מבקשת דבר/ גם לא מקבלת."

שירי  "הדימוי הלא נכון" כוללים שלל דימויים – נכונים ומדויקים מאוד. דימויים של עולם עכשווי, טכנולוגי, עולם של מקלדות ואסאםאסים, עולם של פסקול דיגיטלי רועש ובתוכו  – געגוע. בדידות. כמיהה. החמצה.

מלאכת השירה של לטוביצקי מדויקת ונכונה ומצליחה להפוך כל קש רגשי לזהב מילולי, רגשות שהופכים למילים שממשיכות להדהד ולכווץ את הלב ואת הבטן.

כמו בציטוט מתוך שיר הנושא: "…ממוטטת את זכרך עד שהוא ניבט מתוך בבואתי/ שבמסך, הוכחה מעגלית מושלמת:/ החיפוש שלך אינו תואם אף מסמך – / נסי מילים אחרות./ נסי מילים כלליות יותר."

וגם – "לפתוח את הדלת/ אל חדר המדרגות המחורר מחושך,/ מטפטף את תפלותו של סוף היום,/ בלי להבין, בלי להעליל./ לעמוד שם/ בטיפשות העין/ בתדהמה החדשה הזאת:/ שכל זה רק דימוי."

ושני השירים האחרונים יפים ומוזרים ומסרבים להיכנס למגירות והגדרות. טלי כותבת ש"… הסוף נקוד ציפורים וספקות-/ אי אפשר לקרוא את המורס שעל המים/ וגם אין צורך… ומתחת לשפה/ נעים במהירות חשאית/ דגיגי חור הרשת/ (כיפת השמים/ מערסלת תינוק)".

והיא מתארת איך "… וכל הזמן העלים הצהובים שורטים/ מבפנים, רוצים להיאמר./ מחכים בשקט שאמצא להם/ את הצורה הודאית/ שלא ניתן להתכחש לה, אבל היד/ עוד לא יודעת למשש אותם בחושך, כל שכן לומר."

טלי לטוביצקי כותבת כל כך חשוף וכן, שאני מאמינה לכל מילה שלה. אני מאמינה שהיא חושבת שהיא עוד לא יודעת למשש אותם בחושך, כל שכן לומר, אבל לכתוב, לכתוב אותם היא לגמרי לגמרי יודעת.

שירים מתוך הספר מאתר טקסט

"הספארי של האהבה" – שירים מהספר בynet

 אלי הירש כתב על הספר

ביקורת של ארז שוויצר ב"הארץ" (ביקורת משותפת על הספר הזה ועל ספרו של אשר רייך)

"מילות חיפוש" – מה ששועי כתב על הספר

"התשוקה למשש מילים" – אליסיה שחף צילמה את טלי לטוביצקי משחקת ע אותיות ומילים, ב"סלונה", זה מקסים!

אירוע ההשקה בפייסבוק

איזה בזבוז- פוסט אישי מאוד על שכול בן שישים (ושלוש)

כבר שישים שנה, עומדות על הפסנתר של סבתא שלי שתי תמונות במסגרת אחת.
כשהייתי קטנה הייתי משוכנעת שאלה שתי תמונות של שני אנשים שונים, ובמובן מסוים זה באמת כך.
ל"שני הבחורים" בתמונות קוראים אריה פרודובסקי, "שניהם" נולדו בירושלים ב-1927, "שניהם" גדלו בחיפה ו"שניהם" נהרגו באותו יום, 21.4.48 – י"ד ניסן תש"ח, יום לפני ליל הסדר.

שתי התמונות צולמו בהפרש של כמה חודשים, אבל באחת מצולם נער צעיר בוגר בית ספר, ובשנייה מצולם בחור צעיר שחזר מקרב, שראה את המוות בעיניים, שאולי הרג אנשים, שאולי ראה את חבריו נהרגים, שלא ידע שגם המונה הפרטי שלו כבר דופק.

אריה היה אחיה הצעיר של סבתא שלי. בן שלישי אהוב בין שלוש אחיות, ילד טוב ירושלים.

אני לא יודעת עליו הרבה.
אני יודעת שהוא אהב מוזיקה וניגן בכינור, אני יודעת שהוא היה ילד רגיש שמרוב געגועים קיבל חום גבוה כשאבא שלו נסע לחו"ל, אני יודעת שהוא הספיק ללמוד שנה אחת בבניין הטכניון הישן בהדר, אני יודעת שהייתה לו חברה שהוא אהב. סבתא שלי לא זוכרת את שמה, אבל זוכרת שהייתה יפיפייה.
אני יודעת שהוא אהב את אחייניתו התינוקת והיה מניף אותה גבוה בזרועותיו. הוא קרא לזה "הופלה"- אני יודעת, כי ההנפה הזאת למעלה לתקרה היא הזיכרון הראשון של אמא שלי.

וזה כמעט כל מה שאני יודעת על חייו של אריה.

על מותו, אני יודעת קצת יותר.
אני מכירה את העובדות – יודעת שהוא היה חבר ב"הגנה", יודעת שהוא שירת בבריגדה היהודית של הצבא הבריטי ועזר, יחד עם גיסו (סבא שלי…) לשחרר את מחנות ההשמדה באירופה.
אני יודעת שאריה היה אחראי על נשק באחד ממחסני "ההגנה" בחיפה ושבשלב מסוים הוא ביקש להילחם כי לא היה יכול לסבול את העובדה שהוא נותן לחבריו נשק (מועט ודל…) ושולח אותם לסכנה מבלי לשאת יחד איתם בעול. אני יודעת שאריה נפצע בבטן במהלך קרב בבית הנגא'דה בחיפה ומת מפצעיו עם אחדים מחבריו. ראיתי אינספור פעמים את הבניין המחורר מכדורים שבתוכו הוא נהרג, אני עוברת לידו בכל פעם שאני יורדת מנוה שאנן להדר או לעיר התחתית.
אני יודעת איך נודע למשפחה שהוא מת, כשבהיעדר מערך מסודר של הודעה למשפחות המשימה הבלתי אפשרית הוטלה על כתפיה של אחותו הצעירה חיה, ששירתה איתו בגדוד 22 של "ההגנה" ושנאלצה להביא בעצמה את בשורת האיוב להוריה ואחיותיה.
יום לפני ליל הסדר, באמצע הכנת קניידלך בדירת המשפחה ב"בית הגדול" ברחוב עקיבא, השתנה הכל.
למחרת בערב, חיים לסקוב, חבר המשפחה, הצטרף אל שולחן הסדר המשפחתי ותפס את מקומו סביב השולחן כדי לא להשאיר כסא ריק, ואי אפשר היה אלא לבכות.
אריה לא היה ההרוג היחיד באותם ימים. כשאנחנו מחפשות את שמו בין שקופיות השמות האינסופיות שמוקרנות בערוץ 33 בטלוויזיה ביום הזיכרון, רשימת השמות בתאריכים סביב מותו היא תמיד ארוכה במיוחד.
חלק גדול מהמבקרים הרבים שהגיעו לניחום אבלים, זכו לביקורי אבלים בעצמם מספר ימים קודם או מספר ימים מאוחר יותר.

סבתא שלי, מרים, הייתה אז אישה צעירה בת 26, נשואה לגבר אהוב ואם לתינוקת חמודה.
כשהקרקע נסדקה מתחת לרגליה, היא הסתכלה בתינוקת שלה והבינה- בצלילות מחשבה שמגיעה ברגעי הכרעה בחיים- שעומדות בפניה שתי ברירות: לגדל את התינוקת הזו ואת ילדיה העתידיים על ברכי השנאה והנקם, או על ברכי הפיוס והשלום.
כבר אז, מתוך השבר העצום והכאב הנורא, ולמרות קריאות הנקמה ששמעה סביבה, היא אמרה שאין לה ספק שהאמהות הערביות מתאבלות וכואבות על בניהן בדיוק כמו אמא שלה, והכריעה בעד הדרך השנייה.

באותן שנים אף אחד לא הכיר בכאבם של אחים שכולים, אבל שבע שנים אחר כך, אחרי שילדה גם בן שנקרא על שם אחיה, סבתא שלי "זכתה" להפוך גם לאלמנת צה"ל שמקבלת עד היום בכל שנה, "שי לחג" ממשרד הביטחון…

לא יכולתי להכיר את אריה ואת סבי מרדכי עמית (אקסי), אבל מאז שאני זוכרת את עצמי, היעדרם הוא חלק ממני.

סבתא שלי היא אישה חזקה והמשפחה שלי היא משפחה חזקה. ממעטים לבכות, חושקים שפתיים, מעריכים הומור שחור, לא מייללים, לא מתלוננים, וגם כמעט ולא עוסקים בפעילויות הנצחה.
הפוסט הזה, שנכתב בהסכמתה ובאישורה של סבתא שלי, הוא אולי ההנצחה הפומבית המפורטת הראשונה שמתרחשת שישים שנה אחרי.

ודווקא מתוך האיפוק הזה, ומתוך הכבוד המפוקפק שנפל בחלקי להיות "דור שני" ו"דור שלישי" לשכול, ודווקא היום, בערב יום הזיכרון, אני יכולה להעיד, מקרוב, על כיעורם, עוצמתם ופלצותם של השכול, ההיעדר והמוות.
לפני שישים שנה בדיוק, כשבן גוריון הכריז על קום המדינה, חודש אחרי מותו של אריה, ההמונים חוללו ברחובות וסבתא שלי בכתה בבית. היא לא בכתה על גדולתו של הרגע, לא בכתה על אחיה שלא זכה לחוות אותו, היא בכתה על הקורבנות הבאים- היא הבינה שבעקבות ההכרזה תפרוץ מלחמה ובכתה על הבחורים הטובים שחייהם יתבזבזו ועל בני משפחותיהם ואוהביהם שירגישו את הכאב הנורא שהיא כבר הכירה. וסבתא שלי, שמקמצת בדמעות, בכתה גם ב-67', בתוך שכרון הניצחון והילולת הגנרלים, מאותה סיבה בדיוק.
ובכל פעם שהיא שומעת בחדשות על חייל שנהרג היא מתכווצת מכאב- כמעט פיזי. כי היא כבר יודעת את מה שבני משפחתו של המת עוד לא יודעים.
והיא מתכווצת מכאב גם בכל פעם שהיא שומעת בחדשות על עוד מוות מיותר של אזרח, ילד, זקן, נערה, על עוד מוות מיותר של קורבן  "שלנו", ועל עוד מוות מיותר של קורבן "שלהם".
היא מתכווצת בכאב כי היא מכירה את עוצמת הכאב שהמוות מביא, וגם כי היא רואה בעיני רוחה את המוות המיותר הנוסף שיגיע בעקבותיו, את שרשרת הדמים הבלתי פוסקת שמונעת בידיהם של האנשים- משני הצדדים, שלא הבינו ששום נקמה לא תכהה את כאבם, ושום הרג לא יחזיר את יקיריהם.

בניגוד לסיסמאות הבריסטול שהיו תלויות בגן הילדים שלי, לא טוב למות בעד ארצנו- טוב לחיות בעדה. הארץ הזאת צריכה עשייה, יצירה, בנייה- היא זקוקה לאנשים שיחיו בה, ישקיעו בה ויעצבו את דמותה בחיים, ולא בדם.
אני יודעת, כי ראיתי מקרוב, שהמוות הוא לא הירואי, לא אלגנטי, לא מצוחצח ולא סקסי.
המוות הוא בן לוויה אכזר, מכוער ונורא, שבכוחו להציב ענן שחור מעל ליבם של אלו שהוא נגע בהם בכל רגע קטן או גדול בחיים.
המוות, השכול והאובדן שולחים אצבעות ארוכות וקשות שנים ודורות קדימה, והם אחראיים על אינספור כאבים, תסביכים, תקיעויות ודפקטים, כפי שראיתי כל כך הרבה פעמים במשפחה שלי ובמשפחות אחרות.
לסבתא שלי היה אח במשך פחות מעשרים ואחת שנים ואין לה אח במשך שישים שנה, והכאב לא מרפה, לא עוזב, לא נעשה יותר נוח, גם אחרי כל כך הרבה שנים.

אם אריה היה חי, אולי הוא כבר היה מת מזיקנה…
במפגשים המשפחתיים הנדירים בהם סבתא שלי ואחיותיה אביבה וחיה נפגשות ביחד, אני לא יכולה שלא לחשוב על אריה, לא יכולה שלא לחשוב שהם היו ארבעה וכבר כל כך הרבה שנים הן רק שלוש.
אני לא יכולה שלא לחשוב על הילדים, הנכדים והנינים השקופים שלא נולדו לאריה. אני לא יכולה לדמיין את פניהם או שמותיהם, אני לא יודעת אם הם היו מוצאים חן בעיניי או מסתדרים איתי, אבל אני מרגישה את היעדרם.

אין לי מושג מה היו דעותיו הפוליטיות של אריה לו היה חי היום.
הוא גדל בבית מפא"יניקי ושירת ב"הגנה", אבל זה לא אומר דבר וחצי דבר על איך שהוא היה רואה את המציאות הנוכחית. אני לא יודעת אם הוא היה מסכים איתי, ואני לא יכולה לשאול.
אני יכולה רק לנחש שהוא וחבריו לא העלו בדעתם ששישים שנה אחרי מותם, המוות יתקבע בתודעה הלאומית כבן לוויה הכרחי ומובן מאליו, שהמוות שלהם יהיה רק חוליה אחת בשרשרת מוות בלתי נגמרת.
בתור אדם שנולד בארץ הזאת, אהב אותה והשקיע בה, הייתה לו זכות להשפיע על עיצוב דמותה בחייו, ולא רק במותו.

כשאני חושבת על אריה, ועל עשרות האלפים שנהרגו לצידו, לפניו ובעיקר אחריו, אני חושבת בעיקר על הבזבוז הנורא. אני חושבת כמה משאבים, כמה אנרגיה, זמן, דמעות, רגשות, השקעה, מחשבה, אהבה, מושקעים בגידולו של כל אדם. כמה שעות הסתובבו איתו על הידיים כדי שלא יבכה, כמה פעמים הורידו לו חום, שמו לו יוד, הכינו איתו שעורי בית, כעסו עליו, נישקו אותו, שיחקו איתו, רבו איתו, בישלו לו, האכילו אותו, שוחחו איתו – חיו איתו, ואיך משאב החיים הזה, היקר מכל, מתבזבז כל כך בקלות.

זה לא פוסט פוליטי, ובטח שלא מפלגתי.
אני לא מציעה כאן שום מניפסט של שום מפלגה – גם כי אני לא מאמינה לאף מפלגה, וגם כי זה לא הזמן ולא המקום, לא היום.
עמדותיי הפוליטיות והדרך שהיא בעיני הדרך הנכונה לשבירת מעגל הדמים נכתבו וייכתבו במקומות אחרים בבלוג הזה בהזדמנויות אחרות.

אבל מתוך הסיפור האישי של המשפחה שלי, מתוך מותו של אריה ש"חוגג" שישים שנה יחד עם מדינת ישראל, אני לא יכולה להסתפק בעצב ביום הזיכרון.
יש מקום לעצב, יש מקום לגעגוע, יש מקום לשירים עצובים, לסיפורים אישיים, לכאב ולזיכרון.

אבל לצידם, יש מקום, יש הכרח בזעקה נואשת, עיקשת וקולנית, בדרישה חד משמעית מכולנו – מהאנשים שמנהיגים אותנו, מהאנשים ששולחים חיילים למלחמות מיותרות, מהחיילים והקצינים וגם מכל אחד מאיתנו – אורזי החבילות, מגהצי המדים, המצביעים בקלפי, כותבי הטוקבקים, המקווים והמתפללים, לא להסתפק בתקוות ובתפילות, לא להסתפק במילים יפות וסטריליות על מות גיבורים, אלא לעשות הכל, הכל כדי לצמצם את רשימת הנופלים של השנה הקרובה, כדי לחסוך מעוד ועוד משפחות – בשני הצדדים, את הכאב המיותר והנורא, ולהשתמש בזהירות, בחסכנות ובחרדת קודש במשאב היקר ביותר, החשוב ביותר והמקודש ביותר שיש בנמצא – חיי אדם.

ערב יום הזכרון 2009: בחרתי לפרסם היום שוב את הפוסט הזה, ככתבו וכלשונו, מפי שהאבל נותר בעינו, הזכרון נותר בעינו, ותחוש הבזבוז וההחמצה שלי נותרה בעינה, ואלו פניו של יום הזכרון בשבילי.

השנה שעברה מיום הזכרון הקודם הביאה עלינו עוד מלחמה מיותרת ועוד מתים שמותם מיותר, והעמיקה את הבטחון שלי בחשיבותה ובהכרחיותה של קדושת החיים.

לאריה יש שלוש אחיות שכואבות את היעדרו, כבר 61 שנים, ולשתיים מאחיותיו יש ילדים ונכדים. לא כולם שותפים לתפיסת העולם שלי, אבל כולם שומרים לו מקום מיוחד בלב וזוכרים אותו גם מבלי להכירו, בדיוק כמוני.

לפני כמה שבועות, יום לפני ליל הסדר, בדיוק 61 שנים אחרי שאריה נהרג, נולדה יובל – הנינה הראשונה במשפחה המורחבת שלנו. יובל נולדה לסמדר טוילי (לבית צור) ובעלה נעם, נכדה ראשונה לעזר ושרית, נינה ראשונה לחיה ויחזקאל.

לא יכולתי שלא לחשוב על הסמליות בתאריך, לא יכולתי שלא לחשוב על הנינים והנינות שלא יוולדו לאריה לעולם, לא יכולתי שלא להניח שגם יובל, כשתגדל, תכיר את שמו ותמונתו של אריה, כמו כל ילדי המשפחה, ולא יכולתי שלא לחשוב על כך שבחשבון אחרון, החיים ניצחו את המוות.

ערב יום הזכרון 2010: ושוב בחרתי לפרסם את הפוסט הזה בפרסום חוזר, מאותן סיבות בדיוק.

במהלך השנה הזאת כתבתי קצת גם על סבא שלי אקסי ז"ל, שיום הזכרון בשבילי, כילדה קטנה, התחלק בינו לבין אריה.

לא היתה פה מלחמה השנה, ברוך השם, ובכל זאת נדמה לי שאנחנו הולכים ומתקרבים למקומות מסוכנים יותר ויותר, מאלף ואחת סיבות שזה לא הזמן המקום לפרטן.

ובכל זאת, מהאזנה בחצי אוזן לנאומים שננאמו היום בראשיתם של הטקסים של היום, נדמה לי שהרוח נושבת אחורה, וזה מדאיג אותי.

תפיסת מגש הכסף שוב נהיית התפיסה השלטת, הערצת והאדרת המתים שולטת בכיפה, וזה מפחיד אותי – דוקא מתוך כבוד עצום למתים ולחיים שהם חיו טרם מותם.

הם לא היו מושלמים, הם לא היו מורמים מעם. הם נהרגו, ועל כך אני מצטערת מאוד, ומזילה דמעות, אבל אני מאמינה שהדבר הנכון והמכבד ביותר כלפי זכר המתים, הוא לעשות הכל כדי להפחית את שורות המצבות הבאות, כדי להגן על החיים, וכדי לתת למקום הזה שלנו משאבים של אנרגיה, זמן, בנייה, אהבה, אכפתיות, עזרה הדדית ושפע דברים אחרים, אבל לא דם. האדמה לא צריכה דם. היא צריכה חיים.

ערב יום הזכרון 2011: ושוב אני מפרסמת את אותן מילים בערב יום הזכרון, כי זה הסיפור שיש לי לספר ביום הזה. ושוב אני מקפידה, ממש לפני שאני הולכת להיות עם סבתא שלי בערב שבו המדינה שלה מחטטת בפצעי הנפש שלה, להעלות את סיפורו של אריה.

סבתא שלי איבדה השנה את חיה, אחותה הצעירה ביותר. חיה, שהיתה בקושי בת עשרים כשנאלצה להכנס אל המטבח בו אמה ואחיותיה הכינו קניידלאך לפסח ולבשר למשפחתה את בשורת האיוב, בשנים בהן המוות היה פחות מסוגנן ופחות מנוהל, בימים בהן לא היו קצינות נפגעים או אנשי קצין העיר, בימים בהם הטילו עליה, כמי ששירתה יחד עם אריה בגדוד 22 של "ההגנה", לספר למשפחתה את הנורא מכל. מתוך ארבעה ילדים ירושלמים מחייכים, נשארו עכשיו רק שתיים. סבתא התאבלה על אחותה הצעירה בכאב גדול אבל גם באיפוק, לצערה, היא כבר מאוד מיומנת בלהיות אחות שכולה.

וגם השנה סבתא שלי נאלצת להתכווץ בכאב מול החדשות בכל פעם שמדווחים על הרוגים – לא חשוב איפה, לא חשוב מי, וגם השנה היא אומרת לי שהמוות הזה כל כך מיותר, ושגם המוות של אחיה היה מיותר.

ועוד לא למדנו כלום.

לא משחק ילדים – על שני הספרים הראשונים בטרילוגיית "משחקי הרעב"

בין פופולריות ו"קוּליוּת" לרצינות, ערכים וזעזוע

"משחקי הרעב", מאת סוזן קולינס, תרגמה מאנגלית: יעל אכמון, כנרת, 2010.

"משחקי הרעב – התלקחות", מאת סוזן קולינס, תרגמה מאנגלית: יעל אכמון, כנרת, 2011.

עמוד הפייסבוק המוקדש לטרילוגיית "משחקי הרעב" מלא וגדוש בתגובות נלהבות ונרגשות, עתירות סימני קריאה. רשימת רבי המכר מתקשטת בספרי הסדרה והתרגום לעברית של הספר השני, "התלקחות", מיהר לתפוס בה את מקומו מיד עם צאתו לאור. הרשת גועשת ורועשת מהימורים, ניחושים, ספקולציות ותמונות של כוכבים הוליוודיים ומרמזים והדלפות לקראת צילומי הסרט המבוסס על הספרים ושעתיד, קרוב לוודאי, להיות שובר קופות גם הוא. אני שומעת על יותר ויותר ילדים-נערים וילדות-נערות שהתמכרו לסדרה ומחכים לספר השלישי והאחרון בציפורניים כסוסות ובעיניים נוצצות.

את מבחן הפופולריות, אם כן, "משחקי הרעב" עובר בקלות, גם בעיניים עצומות וידיים קשורות מאחורי הגב (מצבים לא לגמרי דמיוניים בעולם בו הטרילוגיה מתרחשת…), ובצדק. למרות שכקוראת מנוסה אני מכירה את כל הטריקים הספרותיים המשמשים ליצירת מתח, גם אני קראתי את הספר הראשון בטרילוגיה בנשימה עצורה, ברצף, בלי יכולת להתנתק ממנו אפילו לשנייה. גם אני חיכיתי בכיליון עיניים לספר השני וגם אני ממשיכה לחכות עכשיו לתרגומו לעברית של החלק האחרון.

סוזן קולינס יודעת לבנות סיפור, יודעת איך לכווץ לבבות וקרביים, להפתיע כל פעם מחדש ולשמור על קצב אינטנסיבי ועל מתח גבוה מעמוד לעמוד, מפרק לפרק ומספר לספר. אבל מאחורי הכתיבה המיומנת והמותחת ומאחורי המעטפת המזמינה והאטרקטיבית, בעולם של "משחקי הרעב" מסתתרים רבדים עמוקים ומשמעותיים הרבה יותר.

אחרי מלחמה עקובה מדם, השלטון המחוזי הנהיג מסורת מפלצתית של משחקים שנתיים – תרגום אכזרי במיוחד לתפיסות של "לחם ושעשועים" (תוך שמירה על כמות מינימלית בלבד של מזון) ואפילו "אופיום להמונים" – משחקים שנועדו לבדר את ההמון ובמקביל להזכיר לו את מורא השלטון ולמנוע התמרדות. בכל אחד משנים עשר המחוזות נבחרים בהגרלה נער ונערה שנשלחים לעיר הגדולה, הופכים לכוכבי טלוויזיה עתירי סטיילינג ואז נשלחים אל זירת המשחק, שם הם אמורים להילחם זה בזה עד מוות בשידור חי לעיני ההמון המריע. מדובר בשילוב מעוות ומבריק בין מלחמות הגלדיאטורים העתיקות לבין תכניות הריאליטי העכשוויות, ולצידו גם שפע שאלות מוסריות וביקורת חברתית.

קשה לנתח פופולריות של יצירה (ואלמלא היה קשה, היינו נתקלים בהרבה יותר רבי מכר), אבל אני רוצה, בכל זאת, להעז ולנסות להבין לפחות נקודה אחת שיוצרת את כוח המשיכה של "משחקי הרעב". הקוראים הצעירים המתלהבים כל כך מהעולם הבדוי של הספרים, צופים בקביעות בתכניות ריאליטי בטלוויזיה. בין אם הם צופים ב"הארדקור" של "האח הגדול" או "הישרדות", שמזכירים את זירת משחקי הרעב מבחינת התפאורה (אי בודד, הישרדות בטבע) או המהות (משתתפים המצולמים ומשודרים 24 שעות ביממה על מנת לבדר את ההמונים). בין אם הם מסתפקים בתחרות כישרונות כמו "כוכב נולד", (כולם, אגב, פורמטים פופולריים בכל העולם ולא תופעה ישראלית מקורית), ואפילו אם אחדים מהקוראים הם יחידי סגולה שאינם צופים בתכניות ריאליטי, הם נחשפים לפיסות מידע משם באמצעות פרסומות, אינטרנט ושיחות בין חברים. כולם רגילים למהלך עניינים שבו קבוצת אנשים מתחילה את המשחק ובהמשך נפלטת ממנו, אחד אחד, אחרי שנלחמו זה בזה ונלחמו על אהדת הקהל, עד לשרידתו של מנצח אחד ויחיד.

הפרוצדורה, אם כן, מוכרת לכולנו היטב, אבל קולינס מיטיבה לתמרן בין דפוס הריאליטי וההדחה המוכר לבין החידוש הקיצוני והמזעזע. בעולמה של קטניס, גיבורת הסיפור, דו קרב "ראש בראש" פירושו הרג ו"הדחה" פירושה מוות. הקרבנות, כדי להקצין את הזוועה, הם נערים ונערות צעירים. התמהיל הזה, המשלב בין טרמינולוגיה מוכרת לבין הקצנה והזרה של הסיטואציה, הוא זה שמאפשר לקוראים לאזן בין הזדהות עם מצב מוכר לבין המקום המוגן בו אפשר לומר בבטחה "זה לא באמת, זה לא קורה, זה רק ספר". ממש כמו בסצנה הידועה בעיבוד הקולנועי לספר המופת "הסיפור שאינו נגמר" מאת מיכאל אנדה, כשבסטיאן היושב בעליית הגג וקורא נרעד, ונבהל, וצועק, ואז מרגיע את עצמו, מתכסה בשמיכה מגינה עד מעל הראש, נוגס ביס בתפוח ואומר לעצמו בקול "It's only a story".

מנגנון ההגנה הזה יושב בבסיס ההצלחה של "משחקי הרעב". המנגנון הזה  גורם לנו לשמוח בהקלה על כך שבתכניות הריאליטי שלנו לא הורגים אף אחד, בטח שלא ילדים, אנחנו לא כאלה, אנחנו בסדר, זה רק סיפור. אפשר להתכסות בשמיכה ולהמשיך לקרוא בבטחה. אבל כמו שבסטיאן גילה ביצירה אחרת, גם במקרה הנוכחי זה לא כל כך פשוט. כי ספרי "משחקי הרעב" מתרחשים, אמנם, בעולם עתידני דמיוני ורחוק שמאפשר את ההזרה הזאת, עולם בו השלטון יושב בעיר תענוגות דקדנטית ומושחתת ומנהל מנגנון ציני של הרעבת תושבי המחוזות ושליטה בהם, עולם בו מעלים ילדים כקורבן בהליך טקסי ומסודר ומכריחים את התושבים לצפות בהרג ציני ואכזרי המוקרן על מסכי ענק בכיכרות העיר. עולם המאפשר לנו, הקוראים, להתכסות בבטחה בשמיכת הבדיון, ולהרגיע את עצמנו במחשבה שזה רק סיפור בדיוני ורחוק, זה לא באמת.

ואכן, אנחנו לא חיים בעולם דמיוני-סיוטי שכזה, אבל האם אכן כל רכיבי העולם הזה הם "לא באמת"? השלטון המרכזי של שנים עשר המחוזות ושליטו העליון, הנשיא סנואו, טיפוס נאלח וחלקלק שריח דם נודף מפיו, יושבים במקום הקרוי הקפיטול – בחירה מצמררת ורבת משמעות, בעיקר עבור קוראים אמריקאים. אני לא מנסה לטעון, חלילה, שאנחנו חיים במציאות מחרידה וקיצונית כמו זו המתוארת בטרילוגיה. קולינס השכילה ליצור עולם סיפורי מורכב ועשיר, שיש בו שפע של ביקורת חברתית כלפי החברה המערבית בפרט והחברה האנושית בכלל, אבל הוא איננו רומן מפתח המתייחס ישירות לתרבות ספציפית או נורמות ספציפיות.

אין לי כוונה לרדד את חוויית הקריאה ב"משחקי הרעב" או את עמדותיי החברתיות-ערכיות-פוליטיות לכדי השוואה פשטנית למציאות הישראלית או העולמית כאן ועכשיו, אבל הספר מזמֵן, בעיניי, לכל קוראיו – הצעירים והבוגרים, אתגר של בחינה עצמית בשאלה המפחידה, האמיצה והקשה: באילו נקודות ובאילו היבטים חיינו כאן ועכשיו מזכירים היבטים מהעולם המאיים והמרוחק של הספרים, באילו נקודות אין מנוס מלהוריד את השמיכה מהראש ולהודות ש"זה כן באמת", ובעיקר – מה בכוחנו לעשות כדי לשנות את המצב ולמנוע ממנו מלהתדרדר.

רשימת הביקורת הזו נכתבת ומתפרסמת בתקופה הטעונה ביותר בלוח השנה הישראלי, בימים שבין יום השואה ליום הזיכרון ויום העצמאות. ימים המעוררים, מטבע הדברים, את הדמיון והפחד, ימים המעלים – אל פני השטח או אל ירכתי התודעה, שאלות קשות מסוג "מה הייתי עושה אילו…" קל להיות אדם טוב ומוסרי בעולם פשוט ונטול קונפליקטים. קשה יותר וחשוב הרבה יותר לעשות זאת במציאות שכופה על המצויים בה להרוג או להיהרג. קטניס מוכנסת לזירות המשחקים ונראה, לכאורה, שאין לה ברירה אלא להיות אכזרית. אבל היא מצליחה, לא בתנאים סטריליים של עמדות מוסריות תאורטיות אלא "תחת אש", פשוטו כמשמעו, לשמור גם על חייה וגם על צלם אנוש מוסרי וערכי.

"תזכרי מי האויב", מזכיר לה המאמן שלה לפני כניסתה אל הזירה והיא מצליחה לזכור זאת, במובן העמוק והבסיסי של המושג. קטניס משכילה להבין שאלה המצויים איתה באותה זירה אמנם מנסים להרוג אותה, אבל הם קורבנות של הסיטואציה בדיוק כמוה ולכן לא אותם צריך לנצח, אלא את השיטה, את הקונספציה, את הנחת היסוד השלטונית המקדשת את המוות. כל קורא רשאי להגיע למסקנותיו שלו, שאינן בהכרח חופפות את שלי. אבל אני חושבת שאין לזלזל בחשיבותה של עצם העלאת נושאים של שלטון, מוסר, תקשורת, כוח, בידור, הרג והקשרים ביניהם, לתודעתם של קוראים בכלל וקוראים צעירים בפרט.

סוד כוחם של הספרים נובע גם מהמינון המדויק בין שאלות מוסריות וערכיות לבין תחומים אחרים, וכמקובל בספרות לבני הנעורים, שמור בהם מקום נכבד לענייני הלב. קטניס נתונה באמצעו של משולש רומנטי רב תהפוכות, כשלכל אורך שני הספרים הראשונים היא מתלבטת בין שני נערים – גייל ופיטה. גייל הוא חבר טוב שלה, יתום מאב כמוה המקיים איתה קשר חברי מתמשך ותומך, אפלטוני ברובו. שניהם יוצאים יחד לצוד כדי להאכיל את בני משפחותיהם ושניהם לומדים, עם השנים, לסמוך לחלוטין זה על זה. פיטה הוא הנער שעימו קטניס מובאת לזירת המשחק. הוא מאוהב בה בסתר מילדות והשניים מוצגים כלפי חוץ כזוג אוהבים על מנת לזכות באהדת קהל הצופים.

קטניס מתקשה לבחור בין שני הנערים, הן מסיבות רגשיות-פנימיות שלה והן מסיבות חיצוניות- אסטרטגיות, כאשר חיי האהבה שלה הופכים לעניין לאומי הנגוע באינטרסים של הממשל. כל בחירה מציבה על המאזניים חיים ומוות ובממדים ההירואים הללו שלובים גם לבטים טבעיים מעולם הרגש. קולינס אינה נרתעת מסצינות רומנטיות ודביקות, אבל בה בשעה היא משכילה להתבונן ברומנטיקה מהצד, מתבוננת במבט הקר והציני בצורך לרצות את קהל הצופים הצמא לקיטש, ובאמצעות המודעות הזו היא מצליחה להימלט בעצמה ממלכודת הדבש והסכרין. ההתלבטות הרגשית של קטניס מוצגת באופן מורכב, מלא ואותנטי. אין "תשובה נכונה" אחת בשאלה במי היא אמורה לבחור, וכקוראת מצאתי את עצמי מתלבטת יחד איתה ונוטה פעם לזה ופעם לזה, כיאה לסיטואציה רגשית רב מימדית.

באופן דומה מוצגות גם דילמות מורכבות אחרות הניצבות בפניה של הגיבורה, כמו הצורך להכריע בין הנאמנות לרעיון החופש ולמחויבותה כלפי ציבור המדוכאים הנושא אליה את עיניו, לבין נאמנותה ואהבתה לאמה ואחותה הקטנה ולאנשי שלומה במחוז הבית שלה. אמנם יש בספר חלוקה ברורה ל"טובים" ו"רעים", אבל החלוקה הזו עומדת למבחן מתמיד משום שגם דמויות שליליות זוכות לאפיונים חיוביים ומעוררי אמפתיה.

בנוסף, היכרות מעמיקה של קטניס ושל הקוראים עם דמויות מעוררות סלידה מביאה אותה ואותנו להבנה הדרגתית של עולמן ומניעיהן, ולהגדרתן כחלק מעולם ה"טובים" בזכות ולא בחסד. דפוס האפיון הזה מתרחש הן לגבי שאר השותפים לזירת המשחק והן לגבי דמויות מפתח בצוות הסובב את קטניס ופיטה, והוא מוסיף עוד רבדים וגוונים לעולם הנרקם בספרים.

ניתן להציב את "משחקי הרעב" על מדף אחד יחד עם ספרי נוער חברתיים העוסקים במשטרים דיקטטוריים כגון "הגל" מאת מורטון רו, "הכחול האבוד" ו"המעניק" מאת  לויס לורי ומהתקופה האחרונה – "הצד האחר של האי" מאת אלגרה גודמן. אבל לצד אהבתי והערכתי הרבות לספרים הללו, נדמה לי שב"משחקי הרעב" יש משהו מלא יותר, בוגר יותר ומפחיד יותר מכולם.

כן, זה ספר נעורים אמריקאי פופולארי, והדבר בהחלט ניכר בו, אבל מתחת לשכבת הפופולאריות המתקתקה ומתחת למתח והאקשן שנועדו להצמיד את הקורא לכסא ולשעבד אותו להמתנה להמשך, מסתתרים ב"משחקי הרעב" הרבה חומר למחשבה וגם רגש אמיתי, והם ממשיכים ללוות אותי גם אחרי הקריאה, והופכים את הציפייה לחלקה האחרון של הטרילוגיה למעניינת יותר.

משחקי הרעב בויקיפדיה (מה שרומז, מעט, על מימדי התופעה)

ביקורת של אהוד מימון על הספר הראשון באתר "בלי פאניקה"

ביקורת של ענבל מלכה ב"הארץ" על הספר הראשון

ביקורת שלי על "הצד האחר של האי", ספר נוער נוסף המתרחש בחברה עתידנית דיקטטורית וסיוטית

נכתב עבור כתב העת המקוון והבאמת מצוין "הפנקס"

והספר הזה הצליח איכשהו להישמט מתחת לרדאר שלי, גיליתי אותו קצת באחור, בזכות רוני ובזכות מרית, כלומר בזכות הבנים שלהן. תודה גדולה!

ילדי הסקויה

 מאת גון בן ארי, יצא בהוצאת זמורה ביתן 

זה מתחיל בשרטוט משונה ואבסטרקטי ובאות צ' מסתורית בכתב יד ילדותי ומגיע, במפתיע, לחוויותיו של ילד נהללי שאמו נטשה אותו, את אביו ואת אחותו המוגבלת, לניקולינה -נערה תל אביבית צעירה ולחוויית השואה המוזרה והקשה של גרישא, סבא של ניקולינה, ברומניה של שנות הארבעים.

מארג הזיכרונות ההיסטורי מורכב מזוועות שואה מצמררות לצד מציאות סיפורית-אגדית שנוצרת בידי ולדימיר – מספר סיפורים ואמן קרקס גוף בדימוס שמוצמד לילד יתום בתפקיד של אב חלופי ומנסה למלא את חלל האימה ולהסביר את העולם חסר המשמעות באמצעות פנטומימה, סיפורים ומילים.

מעל כל אלה ולצידם מרחפת ההמצאה הגדולה שהשפיעה על חיי הגיבורים כולם בצורות שונות – זריקה אגדית שדוחה את גזירת המוות ויוצרת דור אנושי שעתיד לחיות אלף שנים.

השילוב בין נקודות התצפית של ניקולינה, איתמר, גרישא הילד וגרישא המבוגר, השילוב בין סגנונות כתיבה שונים, בין התכתבות איי סי קיו, כתבי קודש בדויים, איורים, רשימות, היסטוריה אמיתית והיסטוריה בדיונית, ובין ריאליזם מוחלט, מלא ואותנטי לבין יסוד פנטסטי עתידני חריף מבלבלים לעיתים אבל השילובים הללו בעיקר יוצרים פסיפס עשיר, מגוון ומפתיע ושפה פנימית שקשה להישאר אדישים כלפיה.

מבחינות מסוימות,"ילדי הסקויה" הזכיר לי את הספר הנפלא "הכול מואר" של היהודי האמריקאי ג'ונתן ספרן פוייר. גם בן ארי משלב בין ריאליזם לפנטזיה ובין קול עכשווי לקול היסטורי. שניהם סופרים צעירים בני זמננו שהעזו לכתוב לא רק על תגובות הדור השני והשלישי לשואה אלא גם על השואה עצמה, בגובה העיניים ובצורה חיה, ועשו זאת באופן מרגש ואפקטיבי.

אבל למרות שלא הצלחתי להימנע מהשוואה לפוייר וגם מהשוואה מסוימת לגרוסמן של "ספר הדקדוק הפנימי" ו"עיין ערך אהבה", ולצד האלמנטים המשותפים הבולטים, בן ארי הצליח לכתוב כאן את אחת היצירות המקוריות והמפתיעות שקראתי מזה זמן רב.

מבחינות מסוימות מדובר ברומאן התבגרות קלאסי וזאת בשל השילוב בין גיבורים צעירים לבין עיסוק רב בשאלות על משמעות החיים. כמו שקורה למתבגרים אמיתיים, גם הרומאן הזה נע קדימה ואחורה בין גילויי ילדותיות לגילויי בגרות, בשלות ועומק ומצליח לעורר את המחשבה ולהפעיל את שריר הלב.

סופו של הספר, שאני נמנעת מלגלות, מצליח להיות הכי מפתיע והכי צפוי בו זמנית, ומאיר את הספר כולו באור אחר.

בשורה התחתונה, למרות נפילות בוסר מסוימות, "ילדי הסקויה" הוא רומאן אמיץ, מקורי, מבריק ונוגע ללב ונהניתי ממנו מאוד.

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב – 24.4.11.

 

"מכתב מעולם הזוי"- טקסט נפלא שיורם קניוק כתב על הספר ב"הארץ"

"ילדים של אחרים" – ביקורת של יותם שווימר בynet (בחיי שחשבתי על ההשוואה לספרן פוייר ברגע שקראתי את הספר! אבל גם יותם היקר חשב עליה במקביל)

ביקורת אמביוולנטית של מוטי פוגל שנכתבה ל"עכבר העיר" ופורסמה בקונונסנס

המלצה מהבלוג של נוריתהה

דתיה בן דור: התרפקות, התבוננות וביקורת

כשהייתי בת שלוש, אמא שלי עבדה בפרויקט כלשהו עבור מה שנקרא אז "הטלוויזיה הלימודית". יום אחד, אפשרו לה לקחת את בן דודי ואותי לסיור מאחורי הקלעים. הייתי באמת קטנטונת, אבל אני זוכרת מהסיור הזה שני דברים חשובים: את בובת החוטים המקורית מהפתיח של "רגע עם דודלי", אותה ראינו תלויה במחסן עמוס חפצים, ואת הבמה שעליה צילמו, ממש לנגד עינינו, פרק אמיתי של קשקשתא.

הייתי קטנה מכדי להבחין בתכנים, ואני זוכרת בעיקר את ההשתאות הגדולה שלי, ילדה קטנה שראתה טלוויזיה בשחור-לבן, מהגילוי המרעיש של קשקשתא הירוק וסביבתו הצבעונית. אבל קשקשתא, שבימים כתיקונם ראיתי בבית, בטלוויזיה, היה רק חלק מהסיפור. בזכותו, ונדמה לי שגם בזכות תקליט אחד או שניים, ואולי קצת בזכות הגננת יפה, היה לי ברור שידוע הרי שבחודש תשרי מתחילה לי שנה חדשה, וידעתי שאם רואים שאין עוד בוץ בשבילים ואם רואים שנעלמו המעילים אז יודעים שבא אביב, כמו שלא היה לי ספק שאני נקי וכשאני נקי אני מותק ושזה הרוווווח זה הרוח השובב, זה הרוווווח שהביא עימו הסתיו. אז, בגן, הרבה לפני שידעתי מה זה ציונות ומה זה פוסט ציונות, זימרתי אנחנו עולים אליך, ירושלים, ירושלים הבנויה, לראות השלום לך קריה יפיפייה וגם ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת, מי בנה ומי נטע? כולנו ביחד! ועוד לא ניחשתי שהארץ האהובה והמתוסבכת הזאת היא של עוד כמה וכמה אנשים, לא רק שלי.

שיחקתי במשחק הניחושים (מה מה מה מרשרש פה, מה מה מה מה מקשקש פה? מה  מה מה מה מרשרש מה מקשקש ננננננה נא לנחש!) וזכרתי שאבל מה מה מה מה נגמר במה? מה נגמר במה? תפוח אדמה! היה לי קשה להבין איך למרות שכל העיתונים נראים אותו דבר אז למה אי אפשר היום, וגם מחר לקרוא איזה עיתון מהשבוע שעבר, חשבתי שהשיר שתי חברות טובות עושות הכל ביחד נכתב עלי ועל חברתי נעה, למדתי שלא אומרים ביצה אחת והרבה ביצות כי ככה זה בעברית רקדתי ריקוד עם בוני בובוני, הדגמתי מי יכול לשים טוסיק על הכיסא, מחאתי ורקעתי וצחקתי (חה חה חה), כמו שצריך לעשות כל מי שטוב לו ושמח והאמנתי, באמונה אמיתית ושלמה ופשוטה, שטוב, טוב יהיה לנו טוב מן ההתחלה ועד הסוף.

כשהייתי טיפה יותר גדולה התחלתי לצפות גם ב"פרפר נחמד", הטלוויזיה כבר היתה צבעונית לגמרי, וככה זכיתי לראות איך נולד הצבע הכתום (מה זאת אומרת "איך"? אחרי שהצבע האדום והצבע הצהוב התערבבובובובובו הסתובבובובובובובו כל היום..), מה קורה לשובבים שמתגלגלים ממיטה אחת, לא כל כך גדולה ואיך בתוך הכובע של דודה טובה צמח לגובה זרע של צנונית. בשנים שעברו מאז טיפלתי בלא מעט ילדים, שיחקתי עם לא מעט ילדים ושרתי ודקלמתי להם ה-מ-ו-ן מהשירים האלה וגם התוודעתי יחד איתם לחגיגת השטו"זים המבריקה (שטויות, שטויות, זה לא יכול להיות! אז מה? זאת כל החוכמה!)

יש לי בבית כמה דיסקים עם שירים של דתיה בן דור וגם כמה ספרים, אבל כדי לכתוב את ההקדמה הזאת לא פתחתי אף אחד מהם, לא האזנתי ולא דפדפתי. כל השירים האלה, ורבים אחרים שאני מתאפקת מלצטט, שמורים אצלי בזיכרון, בעל פה, אף על פי שמעולם לא התאמצתי לשנן אותם. ולמרות שאני מרגישה שהשירים האלה היו כאן מאז ומעולם, כתבה את כולם אישה אחת, אמיתית, דתיה בן דור. ולכן, כשקבלתי ממנה מייל עם הצעה לשלוח לי ספרים לביקורת, הסמקתי, והתרגשתי, והתלהבתי, הרגשתי כמעט כאילו קבלתי מייל מקשקשתא בעצמו.

היה אפשר לחשוב שמי שכתבה כל כך הרבה נכסי צאן ברזל לתרבות הילדים הישראלית (ומה שציטטתי כאן הן באמת כמה טיפות בודדות מהאוקיאנוס העצום הזה) תיהנה מהתמלוגים (בן דור זכתה השנה בפרס אקו"ם) ותשב בשקט, אבל למעשה היא חיה ובועטת, פעילה ויוצרת ומוציאה ספרים חדשים, כל הזמן. כמו שאפשר להבין, הייתי שמחה להתפייט על ענני הנוסטלגיה הרכים, ולהתלהב מהשירים של פעם, אבל אני חוששת שזה לא מספיק, וגם לא באמת הוגן. לכל ספר, לכל שיר, לכל טקסט, מגיעה התייחסות נפרדת ונראה לי שהמעשה הנכון יהיה להתייחס לכל אחד משבעת הספרים שהגיעו אלי כמו שהוא.

"נפילתו ועלייתו של המלך ארכיספקטרום היפוטטוס הראשון ובקיצור ססגוניה" – מחזה בתשעה צבעים, כתבה והלחינה דתיה בן דור, איירה סיגל משל, מודן, 2010

נדיר למצוא מחזות לילדים שיוצאים כספרים מסודרים ומושקעים. "עוץ לי גוץ לי" של שלונסקי קופץ מיד לראש, ובצדק. לצידו אני מכירה גם את "הבה נציגה" הישן מאת משה גורלי ומלבדם, ספרי הילדים הנפוצים בישראל נעים בין פרוזה לשירה ומתעלמים כמעט לגמרי מז'אנר המחזה הכתוב. הספר הזה מנסה להשלים את החסר, וכבר מהבחינה הזו הוא זוכה בנקודות לא מבוטלות.

ההצגה המבוססת על המחזה זכתה בפרס הראשון בפסטיבל חיפה להצגות ילדים ובפרס הבמה להצגות ילדים. כאן מופיע המחזה כטקסט העומד בפני עצמו ומאפשר לילדים להתוודע לסגנון הכתיבה הייחודי לז'אנר – דיבור ישיר של הדמויות השונות והוראות בימוי המופיעות בסוגריים מרובעים ובצבע שונה. למי שמורגל בקריאת פרוזה לא תמיד פשוט לקרוא מחזה, אבל הפורמט הנוכחי עושה הכל מבחינה תוכנית ומבחינה גראפית, כדי להפוך את הקריאה לקלה ואטרקטיבית, מבלי לוותר על הערך המוסף של הצצה אל מאחורי הקלעים הנלווה לקריאת מחזה. אפשר לקרוא את המחזה כמו שהוא, כספר, ואפשר גם להשתמש בו כבסיס להעלאת הצגה – בצורה ממוסדת של כיתה או חוג דרמה או כמשחק עצמאי של קבוצת ילדים.

הסיפור מזכיר לעתים הצגות ילדים ישראליות ידועות כדוגמת "המלך הלך לישון" מאת יוסי אלפי או "מעלה קרחות" ו "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור", שניהם מאת אפרים סידון, משלים פוליטיים לילדים העוסקים בשלטון, דיקטטורה ומערכת יחסים לא שוויונית בין מלך לעמו. הסיפור הבסיסי פשוט ומעט צפוי.  בממלכת ססגוניה יש אזרחים שונים בצבעים שונים – כחולים, ירוקים, אדומים וכו' ומלך שמתקשה להבחין בין ימי השבוע. המלך מוצג כתמים וטיפש ואשתו כרודנית אכזרית ומפונקת שמנצלת את תמימותו של בעלה  ומתמרנת אותו לחוקק חוק שבמסגרתו כל יום בשבוע מוקדש לצבע אחד בלבד.

הבעיה מתחילה כשמסתבר שיש שבעה ימים בשבוע אבל שמונה צבעים בממלכה, וכל האנשים הסגולים מצווים לעזוב את הממלכה מיידית. הסוף, כמובן, חיובי ופלורליסטי כמצופה: אחרי שהקשת לא מופיעה בשמיים והעם מתחיל להתקומם, המלך מבין את טעותו, לומד את ימי השבוע על פי סדרם, המלכה חוזרת בה מכוונותיה הזדוניות וכל האזרחים הצבעוניים חוזרים לחיות ביחד ולקבל אחד את השני. הסיפור, אם כן, אינו חף מבנאליה, אבל הוא כתוב היטב ובקטעים מסוימים גם הצליח ממש לרגש אותי ולגרום לי להחסיר פעימה, בעיקר כשדובר על גירושם של האזרחים הסגולים מהממלכה. הכרת הצבעים וימי השבוע מוטמעים בתוך הסיפור המסגרת החברתי- ערכי באופן שגורם, במכוון, לילדים הקוראים או הצופים להרגיש שהם מבינים יותר מהמלך המבוגר.

המחזה רווי בתכסיסים שרווחים בהצגות ילדים, כמו עידוד הילדים לצעוק, לדקלם או לשיר כחלק פעיל מההצגה, הצגת דמויות מבוגרים כנלעגות כאמצעי קומי וניסיונות הצחקה מאולצים. לרוב אני לא מחסידי הטכניקות האלה, אבל במקרה הזה אני נוטה לסלחנות מסוימת כלפיהן, משתי סיבות מרכזיות: ראשית, ה"גימור" של המחזה ושל הספר מצוינים, איכותיים ומדויקים. הטקסט בכלל והשירים בפרט כתובים בחריזה ומשקל קרובים לשלמות (ובהקשר זה ראוי לציין לשבח במיוחד את שירי הצבעים המלבבים שחוזרים כמה פעמים לאורך המחזה), האיורים מוקפדים, צבעוניים, נעימים לעין ומשולבים גם בגוף הטקסט עצמו, התווים בסוף הספר וההקפדה על הפרטים יוצרים תחושה של כבוד כלפי הילדים הקוראים וניכר שהושקעו מאמץ וחשיבה בכל פרט ופרט.

הסיבה השנייה שגורמת לי לנטות לטובתו של הספר היא המימד הערכי-חברתי החשוב מאין כמותו, בעיני. נכון, יש בישראל הצגות נוספות שעוסקות בענייני מלוכה ושלטון, ואין ספק שקל ו"בטוח" יותר להעביר מסרים נוקבים על ערכי הדמוקרטיה בעולם דמיוני הצבוע בכל צבעי הקשת ובמסגרת משל לגיל הרך. זה הרבה יותר קל והרבה פחות מאיים מלהתייחס למציאות חיינו הקונקרטית ולגילויים של היעדר דמוקרטיה העולים מהעיתון.

ועדיין, גם בעטיפה של ממתק צבעוני וקונצנזואלי, אין לזלזל בחשיבותם של ערכים דמוקרטיים ופלורליסטים כמו הערכים העולים מהמחזה הזה, שאמנם אינו חף מדידקטיקה אבל הוא גם מתאפק מלהאכיל את קוראיו בכפית ומסתיים בנימה חייכנית של ביחד ולא במוסר השכל משמים. "ססגוניה" הוא יופי של מחזה ויופי של ספר שמשלב הנאה, ערכים דמוקרטיים והיכרות עם ז'אנר לא נפוץ, והוא מומלץ בעיקר לילדים בכיתות הנמוכות של ביה"ס היסודי.

"יום הולדת פרחוני" כתבה ומספרת דתיה בן דור, איירה ליאורה גרוסמן, מודן, 2008

כשפתחתי את הספר הזה לראשונה, לא יכולתי שלא לשמוע אותו באוזני רוחי מתנגן בקולו של דודו זר מ"פרפר נחמד" שמדקלם – "מה יפה הורד שהביאה ורד בתוך האגרטל שהביאה חמוטל"… זה סיפור קטן ופשוט, בעצם סיפורצ'יק, שמונה את מתנות יום ההולדת שמקבלת הילדה רונית. חמוטל מביאה אגרטל והילדים שאחריה מביאים פרחים זהים לשמותיהם. הספר בנוי במתכונת של חידה ופונה ישירות לילדים – "ומי שיידע יקבל נקודה", עד לסוף המשעשע והמפתיע בו הילד יהושוע מביא פרח ששמו אינו ידוע.

אי אפשר להקשיב לסיפור מבלי לנסות להשלים את המשפטים, והרמזים הברורים גורמים לכך שכל ילד יידע לענות על החידות בקלות. תחושת חוסר הנוחות וחוסר הוודאות שמגיעה עם הילד יהושע, מתחלפת מהר מאוד בתחושת ביטחון, שכן אף אחד לא יודע מה התשובה לחידה הזאת. האיורים המרהיבים והעשירים של ליאורה גרוסמן מלאי חיים, דמיון וצבע והדיוק הבוטאני שלה מרשים במיוחד והופך את הספר למעין "מגדיר פרחים מקוצר", מה שמספק לו ערך מוסף לצד האלמנט הסיפורי.

יש לי חולשה חיובית לשילוב בין כל צבעי הקשת ולכן התפעלתי במיוחד מהפרח האלמוני של יהושוע, אבל חשוב לי לציין במיוחד שלוש נקודות משמעותיות לגבי האיורים: ראשית, אהבתי את איורי האלמנטים בגוף הטקסט, שמאפשרים גם לילדים קטנטנים להשתתף באופן פעיל ב"קריאה" ולהשלים את המשפטים באמצעות "קריאת" הציורים. שנית, המשפט "מי שיידע יקבל נקודה" זוכה לתרגום ויזואלי ממשי בדמות שורת נקודות צבעוניות שמצטברות להן מעמוד לעמוד ומעצימות את ההנאה ואת תחושת ההישג. ושלישית – רשמית וטקסטואלית, אין כל קשר בין הספר הזה לבין ערכים גבוהים כמו פלורליזם וקבלת האחר, אבל בלי לומר על כך מילה, האיורים מעבירים את המסר הזה בצורה ישירה, טבעית ואפקטיבית יותר מכל טקסט בעולם: ורד היא ילדה ממושקפת, נורית ילדה שחורה, רקפת שמנמנה ואמנון ותמר ג'ינג'ים, וההתייחסות האגבית לכך, לצד ההבנה שילד יכול להיות "אחר" גם אם אין בטקסט כל התייחסות לאלמנט ה"אחר" שלו, נכונה, חשובה, ראויה ולצערי גם נדירה למדי. הספר היחידי שבו אני זוכרת שראיתי התייחסות ויזואלית אגבית וטבעית שכזו לשונויות בין ילדים הוא ספר אחר של בן דור, "הלו! מי מדבר?", ספר לפעוטות קטנטנים שאוייר בידיה האמונות של הילה חבקין. הזיכרון מ"פרפר נחמד" מעניק לספר ערך מוסף, אבל הוא אפקטיבי ומוצלח בזכות עצמו, ובכוחו לשמח ילדי גן גם ללא תלות במעטה הנוסטלגיה.

"גברת קרש ומר מערוך" כתבה ומספרת דתיה בן דור, איירה נדיה עדינה רוז, מודן, 2005

קשה לי לספור את מספר הפעמים בהן יצא לי להשתתף בשיחות עם אנשים מבוגרים, בני דורי, שבהקשר מסוים ועם חיוך גדול על הפנים פונים אחד לשני ושואלים בקול גדול – "לא שמעת?לא ידעת? היום מטגנים במטבח לביבות!", בפרפראזה על סיפורם הנודע של גברת קרש ומר מערוך. הגרסא הטלוויזיונית, שוב של "פרפר נחמד", המראה של גברת קרש ושאר כלי המטבח (שהיו עשויים מכלי מטבח אמיתיים בתוספת פרצופים מודבקים) והאינטונציות המדויקות של אפי בן ישראל ועוזי חיטמן ("הבוקר נפלא, וארצי נהדרת, כל כך מתחשק לי לט—בול! בכינרת"), כל אלה חקוקים בזיכרוני כל כך חזק, שהפעם לא הצלחתי לעיין בספר מבלי שהם יאפילו על החוויה.

הסיפור תבניתי ופשוט ובמרכזו גברת קרש שרוצה לטייל ביום החופש שלה מעבודתה במטבח. היא פונה לשלל כלים (פומפייה, מחבת, תרווד) אבל כולם עסוקים במלאכת הכנת הלביבות, עד שלבסוף היא פוגשת במערוך, מגלה שגם הוא לא משתתף בהכנת הלביבות ושניהם נוסעים יחד לטיול בכינרת, כשלא ברור אם בשובם יחכו להם במטבח לביבות או פירורים. הסיפור פשוט והתבנית חוזרת על עצמה שוב ושוב, כראוי וכמקובל בסיפורים רבים לגיל הרך. המצלול מצוין והשפה מתנגנת בפה והסוף מוסיף אלמנט של הומור וקריצה לכל העניין.

כן, זה סיפור דידקטי שמלמד על תפקידם של כלי המטבח השונים ועל איך מכינים לביבות, אבל הבחירה דווקא בכלים שאין להם כל קשר לעניין כגיבורי הסיפור, והבחירה לדבר על חנוכה בלי לומר אף מילה ישירה על החג עצמו, מעניקות את ה"טוויסט" הנחוץ ומשאירות על השפתיים טעם מספק של לביבות ונוסטלגיה. אהבתי מאוד את המרקמים העשירים, המפורטים והקלאסיים שנדיה עדינה רוז שילבה באיוריה, אבל הדמויות שלה פחות מצאו חן בעיני. הספר הזה שולח אותי מייד לחפש את גרסת המקור ביוטיוב, אבל אני בטוחה שילדי גן ייהנו ממנו מאוד כמו שהוא, או שיגיעו גם הם לגרסתא דינקותא שלי וישלבו בין הישן והחדש.

"סבתא מינה מבנימינה", כתבה ומספרת דתיה בן דור, אייר ויטלי מינין, מודן, 2009

גם את הטקסט הזה אני זוכרת היטב מ"פרפר נחמד", הפעם בדמותה של עופרה ויינגרטן ובשיתוף עוזי חיטמן ז"ל (ואוזה גם). אבל מה שמהדהד לי מתוכו הוא בעיקר הרצף המחורז והשוטף שבו סבתא מינה מפרטת ומונה, שוב ושוב, את שמות נכדיה בפני כל מי שרוצה לשמוע וכל מי שלא. סבתא מינה היא דמות מפוזרת, במידה מסוימת היא אולי הגרסא הנשית ל"המפוזר מכפר אז"ר" הקלאסי של לאה גולדברג, כי היא גם מתקרבת לרכבת (אך בניגוד למפוזר, לא מגיעה לעלות עליה…) וגם היא, כמו המפוזר,  בסופו של דבר לא זזה לשום מקום.

סבתא מינה יוצאת כל בוקר מביתה בבנימינה בדרכה לבקר את נכדיה הרבים בקריית גת (וכאן ראוי לציין את ההקפדה על הפרטים הריאליסטיים, שהרי אכן יש תחנות רכבת הן בבנימינה והן בקריית גת), אבל כסבתא מבולבלת, מפוזרת ובעיקר גאה, היא נעצרת לשיחה ארוכה עם כל אדם שנקרה בדרכה (שכן, בעל מכולת, ספר במספרה וקופאי בתחנה). השיחות הן כמעט מונולוגים, זהים, מתנגנים ומחורזים היטב, ומרוב התלהבות מדיבור על נכדיה היא מפספסת את הרכבת וגם את הביקור. הטקסט צוחק על סבתא מינה, אבל אהבתה הרבה לנכדיה מחפה על הצחוק הזה ומרככת אותו כך שהנימה הכללית השורה עליו היא נימה של אהבה ורוך, לצד צחוק מתגלגל.

לצערי, לא אהבתי את האיורים של ויטלי מינין. הקו שלו ממוחשב וקר ואינו לטעמי. כן אהבתי את השימוש שלו בדמות החתול הג'ינג'י שאינו מופיע בטקסט אבל מגיב ומתייחס לכל המתרחש, אבל צרמה לי מאוד דמותה המצוירת של סבתא מינה עצמה. אני לא חושבת שסבתות, אמיתיות או מצוירות, מוכרחות להיות זקנות כפופות וכסופות שיער, אבל הדמות שמינין אייר נראית צעירה מכדי להיות סבתא של נכד אחד, ובטח שלא סבתא ל"נכדים שלושה עשר ועוד אחד בדרך, שמונה דומים לי בדיוק וחמישה בערך". החזרות הרבות המופיעות בספר עשויות לגרום להרבה ילדים בגילאי גן לדעת בעל פה ולדקלם בהנאה חלקים שלמים מתוכו, אבל האיורים, במקרה הזה, מפחיתים מהרושם החיובי שהספר מעורר.

"הגוגונים ודתיה גם – איך עושה פרה?" איור: ויטלי מינין, צילום: לי אורפז, בימוי : נגה בטלר ביח, מודן, 2011. די.וי.די

בשוק המוצרים הישראלים לילדים לא נדיר למצוא סרטים, הצגות וספרים שנדמה שנעשו כלאחר יד, ללא הבנה וכבוד אמיתיים לילדים. תוצרים שהם יותר "מוצרים" מאשר "יצירות". כאלה שנועדו "להעסקת ילדים", ולא יצירות אמנות ותרבות המדברות באמת אל ליבם. לצערי הגדול, המוצר הזה נמנה על אותה רשימה, למרות שבן דור יודעת גם יודעת להוציא תחת ידה יצירות משמעותיות שמכבדות ילדים.

הגוגונים הם שלושה יצורים צבעוניים ומוזרים, שהזכירו לי יותר מדי את השטוזונים – שלושה יצורים צבעוניים ומוזרים שראיתי לפני כמה שנים בהצגת ילדים חביבה פרי עטה של בן דור. הם מצויים בעולם משונה וחסר כל הצדקה או הסבר, חולפים בין רקעים שונים ושרים שירים. חלק מהשירים – כמו "שלום לכם שלום לכם שלום לכם שלום" או השיר על שלושה פרפרים על ענף פורח מוכרים מ"פרפר נחמד" וחלק מהאחרים לקוח, כפי שמצוין בפתח הספר, מהספר "איך עושה פרה".

מובן שכל אדם זכאי לעשות עם יצירותיו כראות עיניו, אבל אם במקרה של הסיפורונים מ"פרפר נחמד" שהפכו לספרים העומדים בזכות עצמם, הצלחתי למצוא הצדקה אמנותית לכך, במקרה הנוכחי מצאתי רק טעמים מסחריים למחזור החומרים הזה. שלושת השחקנים המופיעים בסרט לצידה של בן דור עצמה  (מיכל ברנד, דדי זוהר ורמי ציון) יודעים לשיר אבל הם מחייכים חיוכים מלאכותיים, מדברים בטון מתיילד ונדמה שהם עצמם לא מעריכים ולא מבינים את ההצדקה האמנותית לטקסט המושם בפיהם. איורי הרקע של ויטלי מינין ממחושבים, שטחיים וסתמיים ונדמה שהשחקנים ניצבים בתוך "שומר מסך" סטטי (ועוברים מדי פעם משומר מסך אחד לאחר), כשבדיוק כמו בשומר מסך, האנימציה מונוטונית וחוזרת על עצמה. הספר הוא למעשה DVD מצולם, תמונות השחקנים "מולבשות" על אותם איורים ממוחשבים דלים והקישורים בין שיר לשיר אינם קיימים בספר ומאולצים מאוד בסרט.

לבן דור יש חוש קצב משובח וזה ניכר גם בטקסטים שאינם אומרים הרבה, אבל מחרזנית מדופלמת כמוה שיודעת לכתוב בחריזה מושלמת, לא ציפיתי למשפט כמו "השיר הזה עושה לי תיאבון אז תנו לי לפחות מלפפון". הספר והסרט הנלווה אליו הם מוצר מסחרי דל ומאכזב המיועד לפעוטות אבל, לצערי, בניגוד לרבות מיצירותיה האחרות והמצוינות של בן דור, לא הייתי חושפת אליו שום פעוט שאני מכירה.

"פרדיננד והשעמום הגדול", דתיה בן דור, איירה: רונית גוליק, מודן, 2010

הספר הזה נכתב בהשראת פר ספרותי אחר בעל אותו שם, "סיפורו של פרדיננד", שעל פיו נוצרה ההצגה "הפר עם הפרח בפה", והוא גם מוקדש ליוצרו, מונרו ליף, בתודה על קנאת הסופרים. פרדיננד של בן דור הוא עגל רך המיועד למלחמות שוורים וזוכה לחיי תפנוקים. הוא נהנה מחיי הטבע והחופש אך מבקש להבין מה זה שעמום, ולשם כך הוא פונה לחיות המשק האחרות ומבקש להחליפן בעבודותיהן המשמימות. הוא לא מצליח להשתעמם מאף עבודה, עד הסוף המפתיע שבו הוא מוכנס לזירה, מתבונן בלוחם השוורים ובבד האדום המתנפנף, משתעמם, מפהק ו…נרדם.

יש משהו מרענן בעלילת ספר ישראלי הממוקמת דווקא בספרד, ואהבתי את שיבוץ השמות והמושגים הספרדיים. הסיפור עצמו מונוטוני וארוך מדי, לטעמי, תיאורי השיחות והעבודות של כל חיה וחיה מייגעים וחוזרים על עצמם באופן שלא שיעמם את פרדיננד אבל עלול לשעמם את הילדים הקוראים וההורים המקריאים. אבל הסוף מקורי, מפתיע ומשמח ובכוחו להעלות על הפנים חיוך גדול שהופך את כל חוויית הקריאה לנעימה ומשתלמת.

הספר נע בין חריזה מוקפדת וטובה, כמו שבן דור יודעת ליצור, לבין קטעי פרוזה וחריזה לא אחידה והערבוב הזה פוגע בקצב הקריאה וברמת ה"גימור" של הטקסט. האיורים של רונית גוליק יפיפיים ומוקפדים במיוחד, וחלקם נראים כמו יצירות אמנות שעומדות בפני עצמן. במיוחד אהבתי את הבעות הפנים הנפלאות של הפר הקטן המפהק בזירה, את איורי החריש הפיוטיים ואת צללית השיחה הלילית בין פרדיננד לאחיו. למרות שהספר אינו חף מבעיות, הסוף הנהדר והאיורים היפיפיים הופכים את כלל חוויית הקריאה לחיובית ומהנה.

"מעבר חציה המצאה נהדרת", דתיה בן דור, איורים: צחי פרבר, מודן, 2008

גם הסיפורון הקצרצר הזה התחיל כדקלום משוחק בתכנית "פרפר נחמד" וגם הוא עומד בזכות עצמו בגלגולו החדש כספר עצמאי. זו מיניאטורה של סיפור מחורז על אדון זערור וגברת זעירא שיוצאים, כנראה לראשונה בחייהם, לעיר הגדולה, ומגלים את נפלאות מעבר החצייה. ברור שישנה מטרה דידקטית ברורה, להאדיר את תפקידו (החשוב באמת) של מעבר החצייה, אבל הבחירה המקורית לעשות זאת באמצעות דמויות של זוג מבוגר דמיוני – מצד אחד אדון וגברת מבוגרים ומכובדים, ומצד שני, כאלה שמעולם לא נתקלו במעבר חצייה, הופכת את הטקסט הזה לפנינה אמיתית.

כל מילה משובצת בו בצדק, בדיוק במקום הנכון, והמוזיקאליות הנהדרת הזאת עוזרת להפוך את הפעולה הפשוטה של חציית כביש להרפתקה מרעישה ומרתקת. זה ספר ילדים שלא מופיע בו אף ילד. הוא מתרחש בסביבה שכולה מבוגרת, והבחירה הלא מובנת מאליה הזאת מעניקה לו ערך מוסף ומחלצת אותו מראש ממלכודת הנדושות. בנוסף, ילדי גן רכים שיקשיבו לסיפור, ייהנו מהמצלול המשובח וגם יתמלאו בתחושת חשיבות עצמית משום שהם, הקטנים, יותר בקיאים בהלכות העולם מאדון זערור וגברת זעירא המבוגרים.

האיורים של צחי פרבר הזכירו לי את דמויות ההורים מספרו של אורי אורלב "קטנה גדולה", ספר שבילדותי אהבתי ופחדתי ממנו בו זמנית, ולצערי איני זוכרת מי אייר אותו בגלגולו הראשון. משהו בדמויות גרוטסקי ומוזר ועל הספר כולו שורה הגוון האפור, כראוי לספר המתרחש בכביש, אבל איכשהו, למרות שסגנון האיור הזה רחוק מטעמי האישי, הוא מתאים להפליא לטקסט ומוסיף לו עוד גוון של פרשנות חזותית.

בטקסט כל כך קצר ראוי לציין גם את החלוקה הנכונה והמדויקת לעמודים, כשלפעמים בכפולת עמודים מופיעה רק מילה אחת או שתיים. החלוקה החכמה והטיפוגרפיה של עדה ורדי מצליחות להעשיר את הטקסט ולזקק אותו לכדי ספר קטן, מדויק, איכותי ומלבב שמכבד את קוראיו הצעירים. ספר מלמד המספר מיני-סיפור שכיף לקרוא, לשמוע ולהשמיע.

נכתב עבור כתב העת המקוון והמצוין "הפנקס"

האתר של דתיה בן דור

דתיה בן דור בויקפדיה

דתיה בן דור באתר דףדף המומלץ

חכמים בדרך – אתר זהירות בדרכים של דתיה בן דור

הפורום של דתיה – "באופן טבעי"

גן החלומות השבורים: יהונתן גפן חוזר לטלויזיה החינוכית (ולאותו מחסן עצמו שאני מזכירה בפתח הפוסט)