שלום, קוראים לי טלי, ואני מכוּרה.
החומרים הנרקוטיים היחידים שמעורבים בעניין הם שמש, מי מלח, חול וילדים ולצידם חומר שאני מתקשה להגדיר בשם אבל יש לו קשר ללב פתוח, למפגש אנושי ישיר, לפשטות ולניסיון לעשות טוב.
בקיץ שעבר שמעתי על קבוצת נשים מרמת השרון שמארגנות ימי כיף בים לילדים פלסטינים. לא הכרתי אף אחת מהן, אבל רציתי להתחיל להפעיל פרויקט חינוכי שיזמתי עבור קבוצות של ילדים ישראלים וילדים פלסטינים וחשבתי שזו יכולה להיות הזדמנות מצוינת לפגוש ילדים פלסטינים מהגדה.
כן, בזכות צביה, רחל, רחלי, רוחל'ה, עמירה, ריקי ושאר המארגנות אכן חנכתי בקיץ שעבר את הפרויקט שלי (שעליו עוד ידובר ויסופר) ובזכותן אני עדיין ממשיכה להעביר פעילויות לקבוצות של ילדים פלסטינים, וגם לקבוצות של ילדים ישראלים –לאורך כל השנה כולה- אבל לא על זה אני רוצה לספר לכם עכשיו.
כי בזכות הקשר המקרי הזה שיצרתי עם המארגנות בשנה שעברה, גיליתי את הפלא הזה, פלא ימי הים, בועה קטנה של חיים ושל שמחה שכאמור, התמכרתי אליה קשות…
בפעם הראשונה שפגשתי פלסטינים מהגדה, בסמינר בקפריסין לפני חמש שנים, נדהמתי לגלות שאלה מביניהם שלא התמזל מזלם לנסוע לחו"ל, לא היו בים מעולם. ראיתי באיזה צמא ובאיזו מהירות הם רצו אל הגלים והרגשתי טיפשה ובזבזנית על כך שאני, כאזרחית חופשייה שגרה בעיר עם חוף ים ארוך ויפה, לא הולכת לים מספיק ולא נהנית מהדבר הבסיסי והזמין הזה שאנשים אחרים מייחלים לו כל כך.
שנתיים מאוחר יותר, פגשתי בחורה פלסטינית בת 19 ונחרדתי לגלות שחלומה הגדול ביותר הוא לראות את הים. אפילו כתבתי על זה כאן, כשהבלוג הזה היה ממש בחיתוליו, ושאלתי אם באמת אפשר להגיד שהים לכולנו פתוח?
אני נחרדתי, אבל הנשים האלה, שגילו את זה כמוני ונחרדו כמוני, עשו מעשה, השיגו אישורים, והתחילו את המפעל המרגש הזה.
בקיץ שעבר הצטרפתי אליהן כל שבוע והקיץ אני שם פעמיים בשבוע, משתדלת להגיע לכל יום ים שבו מגיע אוטובוס עמוס בהורים וילדים מכפר או עיר בגדה ולמשך כמה שעות פשוט לעשות טוב.
כולנו כבר מאורגנים ורגילים, המתנדבים הקבועים יודעים מה צריך לעשות והמתנדבים החדשים נכנסים לעניינים מהר מאוד – מנפחים גלגלים, מחלקים מים קרים, מורחים קרם הגנה, מחלקים סנדוויצ'ים, אבטיח וקפה, הפעולות רגילות ומוכרות וחוזרות על עצמן בכל פעם אבל ההתרגשות, הקווץ' הזה בלב למראה הנשים המחוג'בות והילדים הקטנים שרצים על החול החם, בפעם הראשונה, השמחה המזוקקת על פניהם של הילדים והילדות, הנשים והגברים שנהנים במים כמו ילדים, המבטים, החיוכים, המילים, האמון המוחלט של הורים שמפקידים בידינו את ילדיהם הקטנים ומודים לנו שוב ושוב כשהם רואים כמה הילדים נהנים, כל אלה חוזרים על עצמם מפעם לפעם, אבל מצליחים לרגש אותי כל פעם מחדש, כי בשבילם זאת תמיד הפעם הראשונה .
מדהים לראות, כל פעם מחדש, את השינוי המהיר שעובר עליהם, כמעט תמיד. בדקות הראשונות הם נותנים לי יד, פוחדים, בקושי מעיזים להציב רגל על קו המים, צורחים בבהלה מהגל הראשון. ואני, מחזיקה את היד חזק חזק ומתאמנת על הערבית שלי, כי בזכותם, בזכות הילדים, גיליתי שאני יודעת יותר ערבית משחשבתי, ובעיקר- התחלתי להעז ולדבר.
"כולשי תמאם" (הכל בסדר) אני מרגיעה. "שוואי שוואי" (לאט לאט). "אנא הון, אנא מאעכ" (אני כאן, אני איתך), "מא תח'אפיש" (אל תפחדי). והם רועדים קצת, מחייכים קצת, מחזיקים לי את היד חזק חזק, אפילו שנפגשנו רק לפני כמה דקות, ועושים עוד צעד פנימה. ועוד אחד.
אחרי שעה הם כבר רוצים לשחות לבד, משפריצים, משתוללים, משחקים בכדור וצוחקים בצחוק מתגלגל, ומדי פעם פתאום מבקשים שוב יד, או מחבקים אותי בהפתעה מאחור, או מושכים אותי אל החוף, בלי לפחד.
ורק ילדה אחת, מהקיץ שעבר, לא יוצאת לי מהראש, ילדה בת 3-4, עם תלתלים קצרים, שלא הפסיקה לפחד מהים עד סוף הביקור. ניסיתי להיכנס איתה לאט לאט, אמא שלה ניסתה, אחרים ניסו, והיא בכתה ופחדה. מובן שלא הכרחנו אותה. היא ישבה על החול, מהצד, אבל תחושת ההחמצה היתה גדולה, כי זו עלולה להיות ההזדמנות היחידה שלה להגיע לים, והיא לא הצליחה ליהנות ממנו.
אני אמנם מתאמנת על הערבית שלי, אבל רוב המתנדבים לא יודעים מילה בערבית, וזה לא משנה בכלל. כי מה שמדבר בתוך הים זה הלב, לא השפה.
אני יודעת שזה קיטשי ומתוק, אבל זאת האמת – בקיץ שעבר, כשעמדתי בין הגלים הגבוהים והחזקתי חזק בידה של רנין בת ה 9, מנהלת בית הספר שלה התקרבה אלינו. הגיע גל גדול והיא תפסה לי את היד השנייה. לא היה צורך במילים. עמדנו ככה, במעגל ספונטני של נשים וילדות, וידענו שמול הים כולנו בדיוק אותו דבר – בכלל לא משנה מה אנחנו לובשות, איזו שפה אנחנו מדברות או איזה צבע יש לתעודת הזהות שלנו.
שאפיקה הקטנה בת הארבע השתאתה למראה הים הגדול –למי שלא ראה ים קשה לתפוס את המרחב, הגודל, האופק, בעיקר למי לגדולים וקטנים שחיי היומיום שלהם סגורים בין חומות ומחסומים.
"מין עמילתו?" (מי עשה אותו?) היא שאלה אותי בפליאה. ואני הצבעתי למעלה ואמרתי "אללה".
והיו ילדים שהיו בטוחים שהחבל התוחם שמוצב בתוך הים נמצא שם בגלל שהם פלסטינים. כמה נאבקתי בערבית המגומגמת שלי כדי להסביר להם שהחבל נמצא שם כדי לשמור עליהם (רובם לא יודעים לשחות) ושהוא שם כיוון שאנחנו קבוצה, לא בגלל שהם פלסטינים. מה שהיה נורא היה ההשלמה שבה הם אמרו את זה. הם כל כך רגילים להפרדות, לשטחים שאליהם אסור להם להיכנס, שזה אפילו לא נראה להם מוזר.
בקיץ שעבר, שלוש ילדות מבילעין משכו אותי הצידה לחפש דגים. מצאנו רכיכות קטנות כאלה, והן היו מאושרות. ואז, ע'לה וטלא המשיכו לרכון אל הסלעים ולחפש רכיכות, והילדה השלישית רצתה לחזור.
חוף בת ים, אמצע היום, ילדות שלא מדברות אף מילה בעברית, במרחק של כמה דקות מהקבוצה. אני אחראית על השלוש האלה, ואחת מהן, בת שש, מתחילה לרוץ בחזרה. ואני, בלית ברירה, מודעת לסוריאליזם שבסיטואציה, פותחת את הפה וקוראת לה בשמה בקול רם – "פלסטין, סתאני שוואי!" (פלסטין, חכי רגע!)…
והיתה רח'מה, הקיץ, שסיפרה לי שההורים שלה גרים בגרמניה והיא גרה אצל הדודים בבורין. לכן היא יודעת לשחות – למדה בברלין. אחר כך כיסיתי לה את הרגליים בחול והיא היתה מאושרת מתשומת הלב, עד שנמאס לה והיא קמה בבת אחת ומשכה אותי איתה, לשטוף בים את כל החול הזה.
ועוד ילדה מהקיץ שעבר, מטול כארם, שכחתי את שמה אבל אני זוכרת את פניה היפים. היא סיפרה לי שאמא שלה רוסיה ואבא שלה פלסטיני. בניגוד לשאר הילדים, היא כבר היתה בים, מזמן, כשהיתה קטנה, בים השחור, כשהיא ביקרה את סבתה באוקראינה…
והילדה מבורין, ששאלה אם אנחנו כל יום בים. כשהבינה שלא, היא שאלה "כול יום אל חמיס?" (כל יום חמישי). "איחנא הון מינשאנכום" (אנחנו כאן בגללכם/בשבילכם) עניתי לה. "מינשאננא?!?" (בגללנו/בשבילנו?) היא שאלה בתדהמה מוחלטת, מתקשה להאמין.
ואסמא היפה, בת 15 משכם, ששאלה אותי באנגלית מושלמת, אחרי שתי דקות בים, אם כולנו ישראלים. אמרתי שכן. "ואתם רוצים להרוג פלסטינים?" היא המשיכה ושאלה. "לא!" עניתי בזעזוע אמיתי. "אז איפה כל הישראלים שרוצים להרוג פלסטינים?" היא שאלה שוב. ואני, לקחתי אויר ואמרתי "מיש הון" (לא כאן), כי מה עוד יכולתי לענות לה?…
כבר באותו ערב היא צירפה אותי ואת שאר המתנדבים כחברים שלה בפייסבוק….
וגם המבוגרים מדברים. פועל בניין עם עברית מצוינת אמר לי שהוא מכיר את הישראלים, הראה לי את אישור העבודה שלו, אבל התפלא מהמסירות שגילינו כלפי הילדים, מאיך ששמרנו עליהם. קרובת משפחתו הצעירה, עוד לא בת 30 וכבר אמא לשבעה, הודתה לי כשהחזקתי את ליאן, התינוקת שלה ואפשרתי לה לטפל בילדים הגדולים יותר. כשסיפרתי שהגעתי בבוקר ברכבת מחיפה, עיניהם נצצו כאילו סיפרתי שהגעתי בחללית מהירח.
אחר כך הסתבר שהמשפחה שלה מקורה בשכונה שלי, בחיפה. נרעדתי. סיפרתי לה על אחיה של סבתא שלי, שנהרג בחיפה, ב48'.
היא הבטיחה לי שהיא תספר לחברים והקרובים שלה שהיא פגשה אותנו, ישראלים אחרים, שרואים בה אדם ולא אויב. הבטחתי לה שאעשה בדיוק אותו דבר.
בורין, שכם, חברון, בילעין, נעלין, חווארה, ענתא, טול כארם, בתיר, ג'הלין, רמאללה – את כל השמות האלה אני שומעת בחדשות, בחצי אוזן, אבל בים, הם מפסיקים להיות שמות רחוקים מהחדשות ומתחילים להיות בית של אנשים שנמצאים איתי על החוף.
ואחר כך, כשאני שומעת שוב את השמות האלה, כשמדברים בחדשות על הפגנות, על מהומות, על סגר, על פצועים, אלה כבר לא סתם שמות זרים בערבית, אלה שמות מקומות שגרים בהם ילדים שחיבקתי, שהחזקתי על הידיים, ילדים שנתנו לי יד, ששיחקו איתי, שהצטלמו איתי, ילדים שמשלמים את המחיר הכבד של המציאות, החדשות, הפוליטיקה, הכיבוש.
ילדים שחיים בין חומות, שעומדים שעות במחסומים כדי להגיע ממקום למקום ולא תמיד מגיעים, שתלויים ברצון הטוב של הבירוקרטיה, של המערכת, של גוף מסורבל וסבוך ששולט בכל תנועה של אזרחים חפים מכל פשע.
ולכמה שעות, רק לכמה שעות, מרגע שהם יורדים מהאוטובוס על חוף הים, הם פשוט ילדים, חופשיים, כמו כל ילד, כמו שצריך.
ואני? אני חוזרת מימי הים גמורה. עייפה, מותשת, לפעמים קצת שרופה למרות שמרחתי קרם, לפעמים מלאה בצריבות מדוזה (המדוזות עזבו, למרבה ההקלה), לפעמים עם כאב ראש, לפעמים עם כאב גב, אבל כל זה מתגמד, באמת ובתמים מתגמד ונעלם, מול השמחה, הסיפוק, והכיף. מול הידיעה שלקחתי חלק קטן במפעל הנהדר הזה, שכל כולו טוב, אנושיות ואהבה. מה צריך יותר?
יש עוד ארבעה ימי ים השנה, מחר (29.7), 2.8, 5.8, 8.8.
מתנדבים נוספים יתקבלו בברכה ובשמחה, אצל המארגנות: צביה שפירא – 054-7474994 ,
רחל אפק – rchlafek@gmail.com 0523-251859
בכל יום ים כזה אני משאירה מאחור את הבעיות, הטרדות והמחשבות ומקדישה את עצמי נטו לילדים. כמות האהבה והאושר שאני מקבלת חזרה, מתדלקים אותי עד יום הים הבא.
ואני לא יודעת מה יהיה אחרי ה 8.8, כי באמת התמכרתי…
עדכון מיום הים של ה -29.7 עם אנשי בתיר – הים היה סוער מהרגיל ולצערי, בניגוד לשאר הפעמים, גם מאוד מלוכלך, אבל זה לא העיב על השמחה של הקבוצה הגדולה מהכפר בתיר. לקראת סוף היום, איש מבוגר, סב לנכדים שחילק לנו פירות מגפנו ותאנתו שאל "היינו בסדר? התנהגנו יפה?" ואמר שהוא מוגבל, לצערו הוא לא יכול לעזור לנו בחזרה אבל אם יש משהו שהוא יכול לעשות למעננו, שנגיד בבקשה…
ודיע' התינוק היפיפה שיחק איתי משחקי קוקו ורץ לידיים שלי, צוחק ומבסוט, ואח"כ נודע לי מאביו שהוא נולד עם ליקוי שמיעה קשה. בישראל מנתחים כל הזמן תינוקות במצבו, עכשיו אבא שלו צריך לפנות למרכז פרס לשלום ולארגון רופאים לזכויות אדם כדי שהם אולי יצליחו, בדרך לא דרך, לארגן לו ניתוח בישראל…
ומעל הכל, כמו תמיד, הילדות והילדים שחו איתי, ושיחקו, המון מעגלי נשים וילדות ספונטניים נוצרו בתוך הים, מעגלי כוח ויחד מול הגלים הגבוהים, שצימררו אותי כל פעם מחדש. כשירדתי מהאוטובוס למתנ"ס ביפו, אחת הנשים המבוגרות נאחזה ביד שלי, גם על היבשה, והלכה איתי ככה, יד ביד.
כשההמציל גירש אותנו מהים הסוער מוקדם מהמתוכנן, כולם התיישבו על החול בשורה, אכלו קרטיבים והתחילו לשיר ולמחוא כפיים. הילדות המשיכו לקפוץ מכל גל גם בישיבה על קו המים, ולמרות שהיו אתמול מעט צדפים, השתדלתי לאסוף ולתת לכל ילדה צדף אחד, שיישאר להן ביד משהו מוחשי.
האתר החדש של ימי הים (כבר עלה לאויר אבל עדיין בהליכי בניה)
* "מבצע שלום הגלים" זו הברקה של שועי שכתב את זה בהקשר אחר לגמרי, לפני כמה שבועות ,בתגובות לבלוג של מרית.נדמה לי שזה קולע בול למה שאנחנו מנסים לעשות שם בים, אז במיטב המסורת של שודדי הים האלטרואיסטים, שדדתי ממנו…
עכשיו תורי 
תגובות
מה אגיד. עצוב, שמח, נפלא. מחזקת את ידייך.
תודה רבה אורלי, אני ממליצה בחום!
טלי יקרה,
בים אין גבולות ואין מחסומים וכולנו קצת יותר קרובים.
תודה על פוסט יפה, מחכים ומרגש.
שולח כמה אדוות משלי ))))
מקסים, גם הפעילות הזו שלך וגם איך שכתבת על כך, תודה
תודה לך על הפוסט המרגש!
מרגש, טלי. מלח ים ודמעות
איזה יופי של התמכרות.
שלום הגלים הוא מבצע מאד יפה. כבר מעבירה למי שאני יודעת שישמח ויוכל להתנדב.
אני יודעת שזה יעצבן אותך,
אני יודעת שאת עושה את זה רק בשביל לעשות טוב,
לעשות נכון, ובכל זאת,
אני לא יכולה שלא להשתאות, להתפעל,
אפילו להעריץ (בסדר, אני יודעת זו מילה גדולה…)
אותך.
כן אותך.
תסמיקי, מה איכפת לי?
זה מקסים, מרגש, זה הטוב האמיתי,
וזה נותן שמצוץ של תקווה
בימים הקשים המרים האלה.
ת ו ד ה.
טלי יקרה
באורח מדויק רגיש ויפה תיארת הקסם שבימי הים שלנו
משותפתך לחוויה
ריקי
טלינקה
ריגשת אותי מאד
בתור מכורה פחות ותיקה, אני יודעת היטב במה מדובר…
איזה תענוג לבוא לשם, לפגוש אנשים נעימים ואנושיים, פלסטינים וישראלים. גדולים וקטנים. המפגש עם הים מחדד את הקצוות האנושיים של כולנו, כך אני מרגישה, וזה מה שמאפשר לי להרגיש הכי בנח בעולם שם. ממש כך – פשוט, נח, במקום.
ריגש אותי מאד לקרוא את חוויותייך, והרגשתי את הערך המוסף של החוויה כשיודעים את השפה… בקרוב אצלי!
מלא נשיקות
שאלה לגמרי טכנית: איך הם מגיעים לים? כלומר אני מתארת לעצמי שצריך לעבור מחסומים ולקבל אישורים. איך זה מתבצע מבחינה טכנית?
כמה שימחתם אותי, כולכם כולכם! (-:
שועי, שרון, ליאור, כרמית, מחסנאית (כמה טוב שאת מעבירה!), מיכלינקה (אוף איתך, להעריץ זה באמת מוגזם. זה פשוט פשוט וכיף כיף), ריקי יקירה(תודה תודה, את יודעת בדיוק מה זה אומר ואני גם ממליצה לקרוא את תיאוריך המפורטים באתר, לינק למעלה בגוף הפוסט), מורני (אני גאה להיות זאת שהדיחה אותך להתמכרות הזאת והערבית שלך בדרך, אמרתי לך (-: .הדרך עוד ארוכה, גם אי אתמול שמעתי הרבה פטפוטים שוטפים שלא הבנתי ולא ידעתי איך לענות להם, אבל שוואי שוואי) ושירה – בעבודה קשה… רחל אפק מעבירה רשימות של שמות ומספרי תעודת זהות, הצבא בודק כל שם ושם (גם תינוקות)ומעביר אישורים. יש כאלה שלא מקבלים אישור, יש כאלה שלא מקבלים ושבוע אח"כ פתאום כן מקבלים, וגם עם אישורים, כשהכל עובר חלק ומהר הם עומדים שעה במחסום, כבר קרה שחיכינו להם שעות יקרות על החוף כי עיכבו אותם במחסום בגלל טעות בירוקרטית.
ואני מעדכנת בגוף הפוסט טיפה מהים של אתמול, כי קשה לי להתאפק…
בסדר בסדר,
אבל רק שתדעי לך, שגם היום התרגשתי מהתוספות,
את יודעת מה זה בשבילי צדפים מהים…
אני בטוחה שהם ישמרו את הצדף,
ליד הזיכרון של החיוך שלך.
את, אין כמוך! אור ליהודים את.
נו, מה?
איך בדיוק את מצפה שאני אגיב על התגובה הזאת, מרית יקירתי?
אמנם הים היה סוער אבל לא צריך להיסחף…
משטר צבאי זה מוי כיף. אני חושבת שהצבא מנהל גם את ביטוח לאומי ורשות השידור. אם לשפוט על פי השירות שניתן.