איזה בזבוז – פוסט אישי מאוד על שכול בן שישים (ושתיים)

כבר שישים שנה, עומדות על הפסנתר של סבתא שלי שתי תמונות במסגרת אחת.
כשהייתי קטנה הייתי משוכנעת שאלה שתי תמונות של שני אנשים שונים, ובמובן מסוים זה באמת כך.
ל"שני הבחורים" בתמונות קוראים אריה פרודובסקי, "שניהם" נולדו בירושלים ב-1927, "שניהם" גדלו בחיפה ו"שניהם" נהרגו באותו יום, 21.4.48 – י"ד ניסן תש"ח, יום לפני ליל הסדר.

שתי התמונות צולמו בהפרש של כמה חודשים, אבל באחת מצולם נער צעיר בוגר בית ספר, ובשנייה מצולם בחור צעיר שחזר מקרב, שראה את המוות בעיניים, שאולי הרג אנשים, שאולי ראה את חבריו נהרגים, שלא ידע שגם המונה הפרטי שלו כבר דופק.

אריה היה אחיה הצעיר של סבתא שלי. בן שלישי אהוב בין שלוש אחיות, ילד טוב ירושלים.

אני לא יודעת עליו הרבה.
אני יודעת שהוא אהב מוזיקה וניגן בכינור, אני יודעת שהוא היה ילד רגיש שמרוב געגועים קיבל חום גבוה כשאבא שלו נסע לחו"ל, אני יודעת שהוא הספיק ללמוד שנה אחת בבניין הטכניון הישן בהדר, אני יודעת שהייתה לו חברה שהוא אהב. סבתא שלי לא זוכרת את שמה, אבל זוכרת שהייתה יפיפייה.
אני יודעת שהוא אהב את אחייניתו התינוקת והיה מניף אותה גבוה ביד אחת – אני יודעת, כי ההנפה הזאת למעלה לתקרה היא הזיכרון הראשון של אמא שלי.

וזה כמעט כל מה שאני יודעת על חייו של אריה.

על מותו, אני יודעת קצת יותר.
אני מכירה את העובדות – יודעת שהוא היה חבר ב"הגנה", יודעת שהוא שירת בבריגדה היהודית של הצבא הבריטי ועזר, יחד עם גיסו (סבא שלי…) לשחרר את מחנות ההשמדה באירופה.
אני יודעת שאריה היה אחראי על נשק באחד ממחסני "ההגנה" בחיפה ושבשלב מסוים הוא ביקש להילחם כי לא היה יכול לסבול את העובדה שהוא נותן לחבריו נשק (מועט ודל…) ושולח אותם לסכנה מבלי לשאת יחד איתם בעול. אני יודעת שאריה נפצע בבטן במהלך קרב בבית הנגא'דה בחיפה ומת מפצעיו עם אחדים מחבריו. ראיתי אינספור פעמים את הבניין המחורר מכדורים שבתוכו הוא נהרג, אני עוברת לידו בכל פעם שאני יורדת מנוה שאנן להדר או לעיר התחתית.
אני יודעת איך נודע למשפחה שהוא מת, כשבהיעדר מערך מסודר של הודעה למשפחות המשימה הבלתי אפשרית הוטלה על כתפיה של אחותו הצעירה חיה, ששירתה איתו בגדוד 22 של "ההגנה" ושנאלצה להביא בעצמה את בשורת האיוב להוריה ואחיותיה.
יום לפני ליל הסדר, באמצע הכנת קניידלך בדירת המשפחה ב"בית הגדול" ברחוב עקיבא, השתנה הכל.
למחרת בערב, חיים לסקוב, חברו של אריה מביה"ס, הצטרף אל שולחן הסדר של המשפחה ותפס את מקומו סביב השולחן כדי לא להשאיר כסא ריק, ואי אפשר היה אלא לבכות.
אריה לא היה ההרוג היחיד באותם ימים. כשאנחנו מחפשות את שמו בין שקופיות השמות האינסופיות שמוקרנות בערוץ 33 בטלוויזיה ביום הזיכרון, רשימת השמות בתאריכים סביב מותו היא תמיד ארוכה במיוחד.
חלק גדול מהמבקרים הרבים שהגיעו לניחום אבלים, זכו לביקורי אבלים בעצמם מספר ימים קודם או מספר ימים מאוחר יותר.

סבתא שלי, מרים, הייתה אז אישה צעירה בת 26, נשואה לגבר אהוב ואם לתינוקת חמודה.
כשהקרקע נסדקה מתחת לרגליה, היא הסתכלה בתינוקת שלה והבינה- בצלילות מחשבה שמגיעה ברגעי הכרעה בחיים- שעומדות בפניה שתי ברירות: לגדל את התינוקת הזו ואת ילדיה העתידיים על ברכי השנאה והנקם, או על ברכי הפיוס והשלום.
כבר אז, מתוך השבר העצום והכאב הנורא, ולמרות קריאות הנקמה ששמעה סביבה, היא אמרה שאין לה ספק שהאמהות הערביות מתאבלות וכואבות על בניהן בדיוק כמו אמא שלה, והכריעה בעד הדרך השנייה.

באותן שנים אף אחד לא הכיר בכאבם של אחים שכולים, אבל שבע שנים אחר כך, אחרי שילדה גם בן שנקרא על שם אחיה, סבתא שלי "זכתה" להפוך גם לאלמנת צה"ל שמקבלת עד היום בכל שנה, "שי לחג" ממשרד הביטחון…

לא יכולתי להכיר את אריה ואת סבי מרדכי עמית (אקסי), אבל מאז שאני זוכרת את עצמי, היעדרם הוא חלק ממני.

סבתא שלי היא אישה חזקה והמשפחה שלי היא משפחה חזקה. ממעטים לבכות, חושקים שפתיים, מעריכים הומור שחור, לא מייללים, לא מתלוננים, וגם כמעט ולא עוסקים בפעילויות הנצחה.
הפוסט הזה, שנכתב בהסכמתה ובאישורה של סבתא שלי, הוא אולי ההנצחה הפומבית המפורטת הראשונה שמתרחשת שישים שנה אחרי.

ודווקא מתוך האיפוק הזה, ומתוך הכבוד המפוקפק שנפל בחלקי להיות "דור שני" ו"דור שלישי" לשכול, ודווקא היום, בערב יום הזיכרון, אני יכולה להעיד, מקרוב, על כיעורם, עוצמתם ופלצותם של השכול, ההיעדר והמוות.
לפני שישים שנה בדיוק, כשבן גוריון הכריז על קום המדינה, חודש אחרי מותו של אריה, ההמונים חוללו ברחובות וסבתא שלי בכתה בבית. היא לא בכתה על גדולתו של הרגע, לא בכתה על אחיה שלא זכה לחוות אותו, היא בכתה על הקורבנות הבאים- היא הבינה שבעקבות ההכרזה תפרוץ מלחמה ובכתה על הבחורים הטובים שחייהם יתבזבזו ועל בני משפחותיהם ואוהביהם שירגישו את הכאב הנורא שהיא כבר הכירה. וסבתא שלי, שמקמצת בדמעות, בכתה גם ב-67', בתוך שכרון הניצחון והילולת הגנרלים, מאותה סיבה בדיוק.
ובכל פעם שהיא שומעת בחדשות על חייל שנהרג היא מתכווצת מכאב- כמעט פיזי. כי היא כבר יודעת את מה שבני משפחתו של המת עוד לא יודעים.
והיא מתכווצת מכאב גם בכל פעם שהיא שומעת בחדשות על עוד מוות מיותר של אזרח, ילד, זקן, נערה, על עוד מוות מיותר של קורבן  "שלנו", ועל עוד מוות מיותר של קורבן "שלהם".
היא מתכווצת בכאב כי היא מכירה את עוצמת הכאב שהמוות מביא, וגם כי היא רואה בעיני רוחה את המוות המיותר הנוסף שיגיע בעקבותיו, את שרשרת הדמים הבלתי פוסקת שמונעת בידיהם של האנשים- משני הצדדים, שלא הבינו ששום נקמה לא תכהה את כאבם, ושום הרג לא יחזיר את יקיריהם.

בניגוד לסיסמאות הבריסטול שהיו תלויות בגן הילדים שלי, לא טוב למות בעד ארצנו- טוב לחיות בעדה. הארץ הזאת צריכה עשייה, יצירה, בנייה- היא זקוקה לאנשים שיחיו בה, ישקיעו בה ויעצבו את דמותה בחיים, ולא בדם.
אני יודעת, כי ראיתי מקרוב, שהמוות הוא לא הירואי, לא אלגנטי, לא מצוחצח ולא סקסי.
המוות הוא בן לוויה אכזר, מכוער ונורא, שבכוחו להציב ענן שחור מעל ליבם של אלו שהוא נגע בהם בכל רגע קטן או גדול בחיים.
המוות, השכול והאובדן שולחים אצבעות ארוכות וקשות שנים ודורות קדימה, והם אחראיים על אינספור כאבים, תסבי�
�ים, תקיעויות ודפקטים, כפי שראיתי כל כך הרבה פעמים במשפחה שלי ובמשפחות אחרות.
לסבתא שלי היה אח במשך פחות מעשרים ואחת שנים ואין לה אח במשך שישים שנה, והכאב לא מרפה, לא עוזב, לא נעשה יותר נוח, גם אחרי כל כך הרבה שנים.

אם אריה היה חי, אולי הוא כבר היה מת מזיקנה…
במפגשים המשפחתיים הנדירים בהם סבתא שלי ואחיותיה אביבה וחיה נפגשות ביחד, אני לא יכולה שלא לחשוב על אריה, לא יכולה שלא לחשוב שהם היו ארבעה וכבר כל כך הרבה שנים הן רק שלוש.
אני לא יכולה שלא לחשוב על הילדים, הנכדים והנינים השקופים שלא נולדו לאריה. אני לא יכולה לדמיין את פניהם או שמותיהם, אני לא יודעת אם הם היו מוצאים חן בעיניי או מסתדרים איתי, אבל אני מרגישה את היעדרם.

אין לי מושג מה היו דעותיו הפוליטיות של אריה לו היה חי היום.
הוא גדל בבית מפא"יניקי ושירת ב"הגנה", אבל זה לא אומר דבר וחצי דבר על איך שהוא היה רואה את המציאות הנוכחית. אני לא יודעת אם הוא היה מסכים איתי, ואני לא יכולה לשאול.
אני יכולה רק לנחש שהוא וחבריו לא העלו בדעתם ששישים שנה אחרי מותם, המוות יתקבע בתודעה הלאומית כבן לוויה הכרחי ומובן מאליו, שהמוות שלהם יהיה רק חוליה אחת בשרשרת מוות בלתי נגמרת.
בתור אדם שנולד בארץ הזאת, אהב אותה והשקיע בה, הייתה לו זכות להשפיע על עיצוב דמותה בחייו, ולא רק במותו.

כשאני חושבת על אריה, ועל עשרות האלפים שנהרגו לצידו, לפניו ובעיקר אחריו, אני חושבת בעיקר על הבזבוז הנורא. אני חושבת כמה משאבים, כמה אנרגיה, זמן, דמעות, רגשות, השקעה, מחשבה, אהבה, מושקעים בגידולו של כל אדם. כמה שעות הסתובבו איתו על הידיים כדי שלא יבכה, כמה פעמים הורידו לו חום, שמו לו יוד, הכינו איתו שעורי בית, כעסו עליו, נישקו אותו, שיחקו איתו, רבו איתו, בישלו לו, האכילו אותו, שוחחו איתו – חיו איתו, ואיך משאב החיים הזה, היקר מכל, מתבזבז כל כך בקלות.

זה לא פוסט פוליטי, ובטח שלא מפלגתי.
אני לא מציעה כאן שום מניפסט של שום מפלגה – גם כי אני לא מאמינה לאף מפלגה, וגם כי זה לא הזמן ולא המקום, לא היום.
עמדותיי הפוליטיות והדרך שהיא בעיני הדרך הנכונה לשבירת מעגל הדמים נכתבו וייכתבו במקומות אחרים בבלוג הזה בהזדמנויות אחרות.

אבל מתוך הסיפור האישי של המשפחה שלי, מתוך מותו של אריה ש"חוגג" שישים שנה יחד עם מדינת ישראל, אני לא יכולה להסתפק בעצב ביום הזיכרון.
יש מקום לעצב, יש מקום לגעגוע, יש מקום לשירים עצובים, לסיפורים אישיים, לכאב ולזיכרון.

אבל לצידם, יש מקום, יש הכרח בזעקה נואשת, עיקשת וקולנית, בדרישה חד משמעית מכולנו – מהאנשים שמנהיגים אותנו, מהאנשים ששולחים חיילים למלחמות מיותרות, מהחיילים והקצינים וגם מכל אחד מאיתנו – אורזי החבילות, מגהצי המדים, המצביעים בקלפי, כותבי הטוקבקים, המקווים והמתפללים, לא להסתפק בתקוות ובתפילות, לא להסתפק במילים יפות וסטריליות על מות גיבורים, אלא לעשות הכל, הכל כדי לצמצם את רשימת הנופלים של השנה הקרובה, כדי לחסוך מעוד ועוד משפחות – בשני הצדדים, את הכאב המיותר והנורא, ולהשתמש בזהירות, בחסכנות ובחרדת קודש במשאב היקר ביותר, החשוב ביותר והמקודש ביותר שיש בנמצא – חיי אדם.

ערב יום הזכרון 2009: בחרתי לפרסם היום שוב את הפוסט הזה, ככתבו וכלשונו, מפי שהאבל נותר בעינו, הזכרון נותר בעינו, ותחוש הבזבוז וההחמצה שלי נותרה בעינה, ואלו פניו של יום הזכרון בשבילי.

השנה שעברה מיום הזכרון הקודם הביאה עלינו עוד מלחמה מיותרת ועוד מתים שמותם מיותר, והעמיקה את הבטחון שלי בחשיבותה ובהכרחיותה של קדושת החיים.

לאריה יש שלוש אחיות שכואבות את היעדרו, כבר 61 שנים, ולשתיים מאחיותיו יש ילדים ונכדים. לא כולם שותפים לתפיסת העולם שלי, אבל כולם שומרים לו מקום מיוחד בלב וזוכרים אותו גם מבלי להכירו, בדיוק כמוני.

לפני כמה שבועות, יום לפני ליל הסדר, בדיוק 61 שנים אחרי שאריה נהרג, נולדה יובל – הנינה הראשונה במשפחה המורחבת שלנו. יובל נולדה לסמדר טוילי (לבית צור) ובעלה נעם, נכדה ראשונה לעזר ושרית, נינה ראשונה לחיה ויחזקאל.

לא יכולתי שלא לחשוב על הסמליות בתאריך, לא יכולתי שלא לחשוב על הנינים והנינות שלא יוולדו לאריה לעולם, לא יכולתי שלא להניח שגם יובל, כשתגדל, תכיר את שמו ותמונתו של אריה, כמו כל ילדי המשפחה, ולא יכולתי שלא לחשוב על כך שבחשבון אחרון, החיים ניצחו את המוות.

ערב יום הזכרון 2010: ושוב בחרתי לפרסם את הפוסט הזה בפרסום חוזר, מאותן סיבות בדיוק.

במהלך השנה הזאת כתבתי קצת גם על סבא שלי אקסי ז"ל, שיום הזכרון בשבילי, כילדה קטנה, התחלק בינו לבין אריה.

לא היתה פה מלחמה השנה, ברוך השם, ובכל זאת נדמה לי שאנחנו הולכים ומתקרבים למקומות מסוכנים יותר ויותר, מאלף ואחת סיבות שזה לא הזמן והמקום לפרטן.

ובכל זאת, מהאזנה בחצי אוזן לנאומים שננאמו היום בראשיתם של הטקסים של היום, נדמה לי שהרוח נושבת אחורה, וזה מדאיג אותי.

תפיסת מגש הכסף שוב נהיית התפיסה השלטת, הערצת והאדרת המתים שולטת בכיפה, וזה מפחיד אותי – דוקא מתוך כבוד עצום למתים ולחיים שהם חיו טרם מותם.

הם לא היו מושלמים, הם לא היו מורמים מעם. הם נהרגו, ועל כך אני מצטערת מאוד, ומזילה דמעות, אבל אני מאמינה שהדבר הנכון והמכבד ביותר כלפי זכר המתים, הוא לעשות הכל כדי להפחית את שורות המצבות הבאות, כדי להגן על החיים, וכדי לתת למקום הזה שלנו משאבים של אנרגיה, זמן, בנייה, אהבה, אכפתיות, עזרה הדדית ושפע דברים אחרים, אבל לא דם. האדמה לא צריכה דם. היא צריכה חיים.