רוז הקטנה – להסתכל לה בעיניים

אין עוד מילים שיכולות להביע את שאט הנפש, את גועל הנפש, את הזעזוע ואת ההתכווצות בבטן ובלב ובכל האיברים, ההתכווצות שמשתלטת על הגוף כשרואים את פניה של הילדה הקטנטנה הזאת וחושבים על מה שעברה בחייה הקצרים והאומללים.

אין עוד מילים לתאר את הפתולוגיה הזוועתית שעברה במשפחה הזאת מדור לדור של חוסר יכולת להתמודד עם גידול ילדים ואין עוד מילים לתאר את תחושת ההחמצה העצומה, את המחשבה שאם היא רק היתה מגיעה למשפחה אומנת או אפילו למוסד לילדים בסיכון, היה לה סיכוי להמשיך לחיות, ואולי אפילו להיות מאושרת.

אין עוד מילים, וגם כאן ב"רשימות" כבר נכתב הכל – אצל חני שטרנברג, ריקי כהן, איריס יער אדלבאום, אסתי סגל, חנה בית הלחמי, אורי פז ומוטי לקסמן.

 

הפושע המוחלט בסיפור הזה הוא הרוצח הפסיכופט, השותפים לאחריות הם בני המשפחה שלא הצליחו לגדל ילדה אחת קטנה, אבל שותפים לאחריות גם כל השכנים והמכרים והחושדים והמרכלים, כל מי שמספר מול מצלמות הטלוויזיה על מכות ובכיות ושלטון טרור בבית, כל עובדי המוסדות שאליהם ניסו להכניס את רוז- מוסדות למפגרים, ישיבות וכפרים ערבים, שלא הרימו טלפון לדווח לרשויות על בקשה מוזרה שהגיעה אליהם לגבי ילדה קטנה.

כולם אחראים, כולנו אחראים.

את רוז הקטנה כנראה שכבר אי אפשר להציל, אבל מסתובבים בינינו עוד ילדים וילדות אחרים, חיים ונושמים, שחיים במשפחות עם פחות סטיות ופחות פתולוגיות ממשפחתה של רוז, אבל סובלים ומתייסרים לא פחות ממנה.

וגם אחרי שתשכך הסערה, וסיפורה של רוז יירד מהכותרות, ואחרי שתיפסק התופעה הנקרופילית המתועבת של שידורים חיים מהחיפוש אחר הגופה, ואחרי שהתעלומה תיפתר או שלא תיפתר, כל הילדים והילדות האלה ימשיכו לסבול ולהתייסר.

                                                                       

והעיניים האלה של רוז צריכות לרדוף את כולנו מעכשיו והלאה. לא בסיוטי הלילה, לא בשיחות סלון, לא באמירות צדקניות ומזדעזעות כמו הפוסט הזה.

העיניים של רוז צריכות לרדוף אותנו בכל פעם שתידלק לנו נורה אדומה. בכל פעם שנראה ילד או ילדה שיהיה לנו נדמה שחיים בגיהינום. בכל פעם שנשמע רכילות על התעללות במשפחה, בכל פעם שנשמע מכות ממעבר לקיר, בכל פעם שנשמע ילד מדבר על מכות, או נראה ילד אלים במיוחד או סגור במיוחד, או ילד שמתנהג בצורה מינית בוטה בגיל צעיר מאוד.

העיניים של רוז צריכות לרדוף אותנו בכל פעם שנחשוב, ונחשוד, ונחשוש, ולא נהיה בטוחים.

יש סיכוי שנטעה. יש סיכוי לא קטן. הלוואי שנטעה. אבל עדיף לדווח אלף דיווחי שווא, על כל אי הנעימות האמיתית שכרוכה בדבר- ולהציל ילד אחד שסובל באמת.

ואני יודעת היטב – מערכת הרווחה בישראל רחוקה מלהיות מושלמת.
אני יודעת שאין תקנים, ואין שעות, ואין משכורות, אני יודעת שהעובדים הסוציאליים קורסים מרוב עומס ואני יודעת שלפעמים נעשה עוול נוראי להורים ולילדים.
אני יודעת שילדים להורים בלי כסף ובלי השכלה מוּצאים לפעמים מהבית בשרירותיות ואכזריות, ושהורים מתעללים שגרים בבתים יפים ומדברים בעברית רהוטה יכולים לזרות חול בעיני המערכת.

אני מודעת לכל זה, ובכל זאת, אני לא יכולה להפסיק לחשוב שאפשר היה להציל את רוז, ולא יכולה להפסיק לתבוע מעצמי ומכם ומכולנו, שבפעם הבאה שיתעורר אצלנו חשד על התעללות בילד, נראה בעיני רוחנו את העיניים של רוז הקטנה, ונרים טלפון.

 

המועצה הלאומית לשלום הילד

אל"י- האגודה להגנת הילד

מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

משרד הרווחה

מספרי חירום מתוך האתר של המשטרה

 

וכדאי גם לזכור את מה שכתבה מזמן דפנה לוי, השכנה מ"רשימות" – למתעללים בילדים אין זנב וקרניים