"דארווין באיילון דרום"

מאת סמדר רייספלד, יצא בהוצאת כתר

העלילה הבסיסית פשוטה: נעמה- אחות בפגייה, נשואה באושר, מנהלת רומן עם עידן- גבר נשוי שבנו נולד פג. המסלול כמעט ידוע מראש וכולל התאהבות הדרגתית, התלבטות, רומן סוער, רגשות אשם מייסרים וחזרה למוטב.
חייה של נעמה מתוארים לפרטי פרטים: ממחשבותיה הכמוסות דרך השניצלים והקציצות שהיא מכינה, מילדותה בצל אב אוהב וידען שעבר מאישה לאישה ואם דיכאונית, דרך האינפוזיות, הבקבוקים והחיתולים שהיא מחליפה בעבודתה, מחיי המין שלה ועד לפגישותיה עם חברים.

דמותה של נעמה נפרשת בפירוט מקסימאלי, בריאליזם מוחלט ובכנות רבה ולמרות זאת, לא השתכנעתי שהיא אמיתית.
היא מוצגת כמי שמקדישה את כל חייה לעזרה לאחרים ומבטלת לחלוטין את רצונותיה שלה, ולאור ההיגיון הפנימי הזה כל הפרטים מסתדרים בלי לבלוט מהשורה – היא בחרה לעבוד עם פגים חסרי ישע, היא נהנית להיות האישה הקטנה, המסורה והמטפלת בבעלה אורי שמוצג, באופן סטריאוטיפי לא פחות, כאמן ילדותי וקפריזי שמאוהב במושג "האישה" ולא מצליח לראות באמת את האישה שחיה לצידו.

חלוקת התפקידים השטחית הזאת משמשת כרקע ואפילו הצדקה לרומן שנעמה מנהלת מחוץ לנישואין, כי במציאות כזאת, גם קוראים חסרי לב ישתכנעו שזכותה לדאוג לעצמה פעם אחת בחיים. אבל גם את זה נעמה לא מסוגלת לעשות עד הסוף, ובהיותה דמות חיובית שאמורה לעורר הזדהות, היא מתייסרת, מתמלאת רגשות אשם קשים וסובלת מבעיות בריאות כדי להעניש את עצמה על הכניעה ליצר.

לעלילה הזו נוסף רובד יומרני הרבה יותר, בדמותו של צ'ארלס דארווין. נעמה מעריצה אותו מנעוריה והוא גם התירוץ הרשמי לתחילתו של הרומאן, כשמסתבר שהיא ועידן שותפים להתבוננות רגשית בתורת האבולוציה. דמותו של דארווין וקטעים מכתביו מופיעים לכל אורך הספר ואמורים להאיר באור אחר את ההתרחשויות. אין לי ספק שבחלק הזה הושקעו הרבה ידע ואיסוף חומרים, אבל ההשוואה בין נעמה לבין אלוהים ש"נרצח" בידי דארווין וגם בין נעמה לבין דארווין עצמו נשארת פשטנית ויומרנית.

"דארווין באיילון דרום" הוא ספר שנכתב עם הרבה כוונות טובות. מבין השורות עולים הקשר הרגשי העמוק שהסופרת חשה כלפי הגיבורה שלה והמאמץ הרב שהושקע בניסוח משפטים שמשתדלים להיות ספרותיים ורגישים. אין לי ספק גם שרייספלד הכינה שעורי בית והתעמקה בדמותו של דארווין. מאמץ היתר שלה מורגש בתוצאה הסופית ובסופו של דבר, לטעמי, יש כאן ספר שאפשר לקרוא ואפילו להפיק ממנו הנאה מסוימת, אבל לא הרבה יותר מזה.

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 17.3.08.

 

פרק ראשון מהספר אפשר לקרוא כאן.

 

ספר אחר שעוסק בדמותו של דארווין הוא "הקופסא של אנני", שנכתב על ידי אחד מצאצאיו של דארווין ושהצליח, לטעמי, להחיות את דמותו בצורה יותר מלאה ומוצלחת מהספר הנוכחי.

 

 

כן, חזרתי ממסעותיי, ואני מתחייבת לדווח בקרוב מעבר לכך שהיה מצויין, מדהים ומחכים, אבל בינתיים קל ומהיר יותר לפרסם כאן את מה ששודר בהיעדרי. המשך יבוא.

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות שמתפרסמות בבלוג שלי. להרשמה לחצו כאן.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • חני  ביום 25/03/2008 בשעה 16:10

    חסרת לי כאן. מחכה לשמוע חוויות.

  • ענת פרי  ביום 25/03/2008 בשעה 16:23

    ברוכה השבה, טלי

    יש עכשיו אופנה כזו להכניס לספרים דמויות היסטוריות – וירג"יניה וולף, פרויד, קפקא.

    נראה לי סוג של זילות

  • אסתי  ביום 25/03/2008 בשעה 16:48

    וגם אני אודיע שאני מחכה לרשמיך.

    וחוץ מזה שמחה שכתבת על הספר כי תהיתי ביני לביני אם לקרוא או לא ובסופו של דבר מסיבות לא ברורות לא הצלחתי להביא את עצמי לקחת אותו ליד.

  • טלי  ביום 25/03/2008 בשעה 19:17

    וחוויות יגיעו בקרוב.

    לגבי הספר, ענת-יש משהו בדברייך למרות שלא הייתי פוסלת את כל הספרים האלה על הסף, דיאלוג עם דמויות הסטוריות יכול גם להיות מהנה ומחכים, וכאן דארווין לא מופיע כדמות של ממש אלא כמקור השפעה על הדמויות הראשיות.
    אבל אני חושבת שלא בגלל זה לא יצאתי מגדרי מהספר הזה…

    ואסתי- נראה שהאינסטינקטים שלך היו נכונים.

  • מיכל  ביום 26/03/2008 בשעה 9:24

    ממתינה לסיפורי חוויות

  • שירה  ביום 27/03/2008 בשעה 0:02

    הביקורת סקרנה אותי, אז נכנסתי וקראתי את הפרק הראשון.

    מתה על ספרים שבהם הסופרים תוקעים בפי גיבוריהם משפטים כגון: "בשביל גברים היופי הוא נצחי", אמרה לה. "דור הולך ודור בא ובכל פעם נערה אחרת פורחת, פושקת את כותרותיה וחושפת את עצמה לראווה. אחר כך היא נובלת ומצטמקת, אך בינתייים חדשה פורחת, כך שמבחינת המתבונן לא קרה דבר. היופי תמיד נשאר."
    ומייד לאחריו משפט כמו: ""תאכלי כבר את הגלידה. תיכף זה יימס ולא יישאר כלום."

    אותנטיות. הכי חשובה האותנטיות. והעיקר שהדמויות לא יואשמו בשטחיות.

    אני חושבת שהיה יותר נכון לסרוג את דארווין לתוך העלילה בצורה קצת שונה. לפחות, כך אני הייתי עושה את זה.

    ובכלל, דארווין הוא שוס אדיר. קשה לתאר על אלו תחומים מגוונים ושונים כל כך זה מזה, השפיעה תורתו של דארווין. למעשה, אפשר למצוא הדים לא מעטים למחשבה הדארוויניסטית אפילו בהמשגות חינוכיות אלטרנטיביות כאלו ואחרות. מסקרן לראות איך שני התחומים הלכאורה שונים כל-כך אלו מאלו, משתרגים יחדיו בנקודה מסוימת בזמן.
    אבל כדי להבין באמת ובתמים את ההמשגה הדארוויניסטית ובכדי לקשר אותה היטב לכאן ולעכשיו היומיומי והפשוט, לא די בהתעמקות בתורתו של הלז (המרתקת בפני עצמה), אלא יש לשוב ולשאול כיצד קם בבוקר אדם מחליט שהוא עם ומתחיל ללכת.
    או אם להסחף פחות בשירה בת ימנו, מה היו התנאים המדוייקים שהביאו את דארווין להגות את תורת האבולוציה, וכוונתי היא לא רק להשתלשלות אירועים מקרית כזו או אחרת שהביאה את דארווין להתבונן בחיי החברה המרתקים של שבלולי ספינות (Barnacles), אלא מה היה הלך הרוח המחשבתי, החברתי והתרבותי שהווה קרקע לצמיחת האדם ולצמיחת הרעיון.

    נו טוב, אולי זו רק אני.

    ברוך שובך 🙂

  • טלי  ביום 27/03/2008 בשעה 11:56

    תודה תודה מיכל- אני מבינה שיש ציפיות כבדות ואעשה כל מאמץ להתחיל לכתוב את הדיווח היום, אם המחשב שלי לא יקדים את שעת כדור הארץ שלו (זה הערב!!!!) ויחשיך עצמו ספונטנית כמו שהוא כבר עשה הבוקר…

    anyway שירה דארלינג, סחתיין על ההשקעה ומובן שהיטבת ללכוד את סוגי הניסוח השונים המופיעים שם.

    אין ספק שהרעיונות החינוכיים של דארווין קרובים לליבי ברובם וזה גם הדבר המרכזי שבלט לעיניי בספר הדארוויניסטי השני שהזכרתי שם-"הקופסא של אנני".
    או במילים אחרות- זו לא רק את.

  • r  ביום 24/06/2012 בשעה 21:20

    האמת שיש טענה די מעניינת נגד התיאוריה. נניח שאנו מוצאים שעון מתרבה. האם שעון שכזה מצריך תכנון? אם כן, מדוע לא האדם עצמו?

    http://www.evolutionnews.org/

כתיבת תגובה