בלוגולדת שנתיים

 

היום יומולדת.  לא לי, אבל לחלק ממני, במובן מסוים – היום יש יומולדת לבלוג שלי, שנפתח בדיוק בדיוק לפני שנתיים, ב 9.12.07.
(כן, נו, אני יודעת שהתאריך הזה עבר לפני כמה דקות, אבל לצערי, גם זה מאפיין של הבלוג הזה, איכשהו אני מגיעה לרוב לכתוב כאן דברים אחרי התכנון המקורי…)

בחגיגות השנה של הבלוג לא יצא לי לכתוב, וכיוון שהתחלתי מלהעלות לארכיון 70 ביקורות ספרים ישנות, חגיגת פוסט המאה הגיעה מוקדם מהצפוי ונראתה לא לעניין, וככה יצא שעד עכשיו נמנעתי מפוסטים מסכמים.
עכשיו, לכבוד התאריך העגול, אני רוצה לכתוב לא רק על ספרים וחדשות ועוולות ומופעי תרבות וכל הנושאים שאני כותבת עליהם בדרך כלל, הפעם אני רוצה לכתוב קצת על מה שקורה כאן.

לפני שנתיים, בפוסט הראשון, כתבתי מה אני חושבת שהולך להיות כאן. לשם שינוי, תרשו לי לצטט את עצמי:
מה הולך להיות פה?
לא יודעת.
מה שאני חושבת שהולך להיות פה, זה מחשבות על ספרים שאני אוהבת – ספרי ילדים, ספרי נוער ו"ספרי מבוגרים", ומחשבות על חינוך אחר, ועל מה שקורה מסביב, ועל תרבות, ועל האנשים הקטנים שמושפעים מהפוליטיקה הגדולה.
אני חושבת (ומקווה…) שיהיה כאן מקום לדיונים אינטליגנטים, לויכוחים ענייניים ומאירי עיניים, להסכמות ומחלוקות לגופו של עניין, עם הרבה כבוד למילה הכתובה ובלי עלבונות אישיים.
אני חושבת שיהיה כאן מקום שבו אני יכולה להשמיע את דעתי ולקבל על זה פידבק, ואני חושבת שעם הזמן, תיווצר כאן קבוצה של אנשים קבועים, והופעות אורח של קוראים מזדמנים.
אני חושבת שזה יהיה מקום שבו אני מבטאת חלק ממני, אני חושבת שכל מילה שתיכתב פה תעבור דרך הפילטר האישי שלי, אבל העניינים הבאמת פרטיים שלי ימשיכו להתקיים במקומות אחרים, בחיים האמיתיים.
זה מה שאני חושבת שיהיה פה, אבל יכול להיות שיקרו פה דברים אחרים לגמרי, אי אפשר לדעת.

כשאני קוראת את זה עכשיו, לשמחתי, זה לא נראה לי רחוק ממה שקורה פה באמת בשנתיים האחרונות, כולל החלקים של "אי אפשר לדעת"…
כתבתי על חינוך פחות ממה שתכננתי וחשבתי, אני משערת שגם זה עוד יקרה, כך או אחרת, ונדמה לי שמפה ומשם, מהמעט שבכל זאת כתוב פה ומתגובות שלי אצל אחרים, אפשר לקבל מושג לא רע על התפיסה החינוכית שלי. המדור בסוף עוד תצא מזה משנה חינוכית ראוי למילוי נוסף של תכנים, אני בהחלט לוקחת את זה לתשומת ליבי…

ביקורות הספרים הן, במובן מסוים, העוגן של הבלוג הזה. המדור פשוט ספרות הוא המדור שבו אני כותבת הכי הרבה, והוא גם, במובנים מסוימים, המדור שעליו יש לי הכי פחות שליטה – רוב רובן של ביקורות הספרים שלי מפורסמות פה אחרי שידורן ברדיו (לכן הן מגיעות, לצערי, באחור לא ממש אופנתי ממועד יציאת הספר וממועד כתיבתן…) אבל אני מוכרחה להודות שעם כל הכבוד (האמיתי!) שיש לי למאזינים הנאמנים של רשת א', כשאני כותבת ביקורת, קוראי הבלוג יושבים לי בראש.
דבר דומה קורה גם לגבי הביקורות שלי על ספרות פנטזיה , ספרי נוער  וספרי ילדים – ז'אנרים שאני מאוד מאוד אוהבת, ושלפעמים גם זוכים לביקורת ספיישל ישירות הנה.

אחד מהתהליכים שקרו לי במהלך השנתיים הבלוגריות האלה, הוא שהתחלתי להיות מעורבת יותר בעניינים ברומו של עולם ואפשר לומר ש"יצאתי מהארון הפוליטי".
כן, מי שקורא את הפוסטים במדור אכפת לי יודע שאני נגד הכיבוש, אני נגד החומה, אני נגד מלחמות בכלל ונגד פגיעה באוכלוסיה אזרחית בפרט, אני נגד גירוש ילדים ונגד גזענות כלפי חרדים-ערבים-עובדים זרים ובני אדם באשר הם.
לא, אני לא קובעת את דעותיי באופן אוטומטי כתוצאה מטרנדים כאלה או אחרים, בדיוק להיפך: לא פעם אני מתמודדת עם הידיעה, הלא פשוטה, שחלק מהחברים שלי ומהאנשים הקרובים אלי חושבים לגמרי אחרת ממני, בנושאים שבנפשי.
לא תמיד יש לי אנרגיה להתווכח – לא בבלוג ולא בחיים, אבל בזכות המקום הזה, אני כבר לא מסתירה את מה שאני חושבת. כאזרחית במדינה דמוקרטית יש לי זכות להביע את דעותיי, ואני משתדלת להשתמש בזכות הזאת, כאן, גם כשזה לא תמיד נוח במפגש עם העולם החיצוני.

כתבתי כאן גם קצת דברים אישיים, הפרטיות שלי מאוד חשובה לי, אבל יש עניינים פרטיים שהחלטתי בכל זאת לחלוק אתכם. לא תכננתי את זה מראש, אבל אני מאוד שלמה עם הבחירה הזאת.

ויש פה גם תופינים ומגדנות, אירועי תרבות וממתקים אחרים – חלקם של חבריי המוכשרים ואחרים של מוכשרים אחרים, אלה המקומות שאני נהנית מהם הנאה צרופה ונהנית עוד יותר להפיץ את ההנאה הלאה.

הקשר בין הבלוג לבין העולם החיצוני מעניין.
חלק מהחברים שלי קוראים כאן בקביעות (כולל כמה מאותגרים טכנולוגית), חלקם אפילו מגיבים לפעמים – בשמות אמיתיים או בשם בדוי, וזו תמיד הפתעה נעימה ומרגשת בשבילי.
ויש, כמובן, גם את החברים מפה, אנשים שהכרתי ב"רשימות" והפכו לחלק משמעותי מאוד בחיי, חלק מהקשרים האלה חצו מזמן את גבולות התגובות הפומביות והגיעו למחוזות פרטיים יותר, ויחידי סגולה גם הפכו, דרך המסך הזה והמילים האלה, לחברי נפש של ממש ולחלק משמעותי מהעולם הפרטי שלי.

לפעמים, כשאני מפרסמת פוסט, אני יושבת שעות מול כפתור ה"ריפרש", מודדת את כמות הכניסות ועונה מיד על כל תגובה. לפעמים אני כותבת ויוצאת מהבית, או הולכת לכתוב עניינים אחרים על המחשב, והמילים ממשיכות לחיות בלעדיי.
בפעמים הבודדות שבהן היו כאן תגובות משתלחות ואני לא הייתי בסביבה, חברים וירטואליים נחלצו להגנתי באבירות, וגם בזכותם- בזכותכם, אני כל כך אוהבת את המקום הזה.

כן, היו פה הערות סוערות ועלבונות. לשמחתי, אחוז התגובות הגועליות והתגובות שבחרתי למחוק היה נמוך מאוד – לעולם לא מחקתי בשל אי הסכמה, אלא בשל ירידה אל מתחת לחגורה, פגיעה באנשים שאני אוהבת או מה שאני תפסתי כניצול לרעה של המקום הזה.
כי המקום הזה הוא שלי. הוא פתוח ומזמין אורחים, הוא מכבד כל עמדה ודעה, אבל אחד מהדברים שלמדתי כאן, בעיקר אחרי התקופה המתסכלת של העופרת היצוקה, הוא שאין לי אנרגיה לויכוחי סרק. אני כאן כדי להשמיע את דעתי, אני פתוחה לשמוע דעות אחרות, אבל לשכנע אפשר רק לעיתים נדירות, ולמרות שבהתחלה יכולתי ממש ליהנות מויכוח עסיסי, זה עבר לי לגמרי.

עכשיו אני מעדיפה לעשות.

וזה, אולי, הדבר הכי מרגש קרה כאן – כשהמילים הקטנות שלי הצליחו להזיז משהו בעולם האמיתי שמחוץ למחשב – לעזור להעביר חבילות מזון לעזה הנצורה, לתרום ספרים לספריית גן לוינסקי המופלאה, להביא עוד אנשים לתמיכה במשפחת עראמין בבג"ץ , לחתום נגד סגירת ההוספיס בתל השומר, להשמיע קול, להזדהות, לעזור למישהו במעשה קונקרטי, אלה הרגעים שבשבילם שווה שיש בלוג.

וכן, הבלוג הזה מגיע גם למקומות ואנשים שלא חלמתי עליהם.
כמה חודשים אחרי שפתחתי אותו, ישבתי במפגש מקצועי של חוקרי חינוך דמוקרטי. עשינו סבב וכל אחד הציג את עצמו. כשהגיע תורי, אמרתי כמה מילים עלי, ואז מישהו מהמשתתפים אמר "וגם יש לה אחלה בלוג". לא היה לי שמץ של מושג שהוא יודע, קורא ועוקב, אבל יש גם הפתעות כאלה, מסתבר.
ממש לאחרונה, בפסטיבל Act 2, אחד הבמאים (ולא סתם, אלא במאי ההצגה הזוכה…) ניגש אלי ושאל אם אני טלי. היו שם הרבה אנשים שאני מכירה, ככה שחשבתי שהוא פגש אותי פעם או מכיר אותי דרך מישהו אחר אבל לא, מסתבר שהתמונה הקטנה פה למעלה אפשרה לו לזהות אותי בעולם האמיתי.

ויש גם מיילים, אנשים שאני לא מכירה בכלל, עושים שימוש בכפתור ה"כתבו אלי" למעלה מימין וכותבים לי בעניינים שונים ומשונים.
יש כאלה שלמרבה ההפתעה התייעצו איתי לגבי מסגרות לימוד לילדיהם (עד כמה שיכולתי- עניתי בשמחה, אבל לא תמיד אני מכירה ויודעת. מה שכן, האמון הזה במישהי שהם לא מכירים מפתיע אותי כל פעם מחדש), יש כאלה שביקשו לשלוח לי ספרים לביקורת (ספר הילדים המתוק של עידו אנג'ל יושב לי על המצפון ועל הספה, זה עוד יקרה- הנה, אפילו סינדלתי את עצמי בפומבי), יש שניסו להמשיך שיחות או ויכוחים באופן פרטי, או לספר לי על אירועים ועניינים ויש גם אנשים טובים שנענו לבקשות שלי ומנסים לעזור (הפרויקט שלי עדיין זקוק נואשות למתכנת/ת מתנדב/ת…).
כל מייל כזה משמח ומפתיע, וכמעט תמיד אני עונה ובשמחה.

אחד מהדברים שאני כל כך אוהבת בקונספט הזה של בלוג, הוא שהמילים שלי נשארות כאן, והן ממשיכות לחיות ולצבור צפיות גם כעבור זמן. כשאני מקבלת פתאום תגובה לפוסט ישן מהארכיון, זו תמיד הפתעה נעימה במיוחד. ועוד סוג של הפתעות נעימות הן תגובות של ילדים שמגיעות, לפעמים, לביקורות על ספרי נוער או פנטזיה.

אני לא יודעת מי הם או בני כמה הם, אבל אפשר להרגיש את הגיל הצעיר מהניסוח וגם מהנושא, וזה תמיד מעלה על פני חיוך מיוחד.

אני יודעת שהרוחות כאן ברשימות סוערות לאחרונה, לקראת "תהליך ההגירה" שאנחנו עומדים לעבור לוורדפרס. אני לא מתרגשת. אין לי שמץ של מושג בטכנולוגיה, אבל אני סומכת על מייסדי "רשימות" שיארגנו לנו נחיתה רכה. כנראה שהכתובת של הבלוג תיאלץ להשתנות, אבל כל השאר יישאר בדיוק אותו דבר.

 כבר הצהרתי פעם שהבלוג הזה מבחינתי הוא ריצה למרחקים ארוכים, ולרוץ אני אמנם לא יודעת, אבל לתחזק קשרים עם אנשים לאורך זמן דווקא כן, ואני לא הולכת לשום מקום.

מקווה שגם אתם לא.

אחד מהדברים החשובים שהשנתיים האלה לימדו אותי, זה להרפות קצת, ולהשאיר מקום להפתעות ואילתורים. לפעמים אני מפתיעה את עצמי, ובאינספור פעמים אחרות אתם מפתיעים אותי.
לפעמים אני מתחרטת קצת על משהו שכתבתי. למדתי שתיקוני עריכה אפשר לעשות גם תוך כדי תנועה, בזמן אמת (וסליחה עם החרוצים שקוראים מיד עם הפרסום…) אבל לפעמים, כשאני מגיבה כאן או במקומות אחרים, גם אם זה לא בדיוק מושלם או מדויק או מתאים למידת החשיפה שאני רוצה, אני יודעת שזה לא נורא, זה בסדר, תמיד יבואו מילים חדשות.

אני לא עיתונאית, אני לא סלב, חוץ ממי שמכיר אותי אישית אף אחד לא שמע עלי לפני שהחלטתי להכריז  שעכשיו תורי ופתחתי את המקום הזה. אולי בגלל זה אני משתאה, כל פעם מחדש, לנוכח כל האנשים שמעניין אותם לקרוא מה יש לי להגיד.
ה"רייטינג" של הבלוג הזה לא גבוה במיוחד, אבל בעיני זה לגמרי לא מובן מאליו שבשנתיים של כתיבה לא מאוד אינטנסיבית (204 פוסטים) צברתי 119099 צפיות (והמונה דופק…), ו 34 מנויים קבועים ועוד אין-לי-מושג-כמה מנויי RSS, ומגיבים, וקוראים שקטים, ושכנים וירטואליים, וחברים נאמנים, וקשרים אנושיים חמים וכל הדבר הזה שאתם עוזרים לי לעשות כאן, ושאני אוהבת כל כך.

תודה גדולה ואמיתית לכל הקוראות והקוראים, המגיבים, התומכים, המתנגדים, העושים, נותני ההשראה, מנהלי הדיאלוג, החברים – תודה לכם!

כן, כן, זו לגמרי אני בתמונה כאן למעלה, ביומולדת שנתיים האמיתי שלי.

המעמד החגיגי מזמין וידויים נרגשים, אז למי שתהה, הקו המקווקו מתחת למילה טליה על העוגה הוא לא חלק מתוכנת סימון השגיאות של word, זה שמי האמיתי והרשמי. אמנם מאז ומתמיד קראו לי טלי (וטלי הוא אפילו השם שהופיע על העוגה של יומולדת שנה), אבל גם זה השם שלי, לפחות במקומות רשמיים.

התכוונתי גם לצאת בוידוי סנסציוני נוסף ולגלות שעד גיל ארבע בערך הייתי בלונדינית, אבל בתמונה הזאת ממילא קשה לראות, תיאלצו להאמין לי…