להתנגד למלחמה, לבחור בחיים

לפני קצת יותר משבוע, כשהמלחמה המיותרת והאכזרית הזאת התחילה, כעסתי. נורא כעסתי.
ככל שהמלחמה מתקדמת ומייצרת עוד קורבנות, התנגדותי אליה רק מתגברת אבל עכשיו אני בעיקר עצובה.

לפני שבוע כתבתי למה אני מתנגדת למלחמה הזאת.
אסי סיקורל, שכן מ"רשימות", תהה על האוטומאטיות והמהירות שגרמו לי ולבלוגרים אחרים להתנגד למלחמה מייד, להצמיד באנר אדום וחד משמעי לצד מה שכתבנו, בלי סימני שאלה, כאילו שאנחנו יודעים הכל, כאילו שהכל ברור ופשוט.
חשוב לי להסביר את מה שכל כך ברור ומובן לי, וחשוב לי להסביר גם מה לא פשוט ולא מובן ולא חד משמעי בשבילי, בעיקר היום.

 

ואייל גרוס היטיב להסביר מה משמעות ההתנגדות למלחמה, ובעיקר מה אינה המשמעות של התנגדות למלחמה.

ברשותכם, אעתיק הנה גם פסקאות שכתבתי בהזדמנויות אחרות, כי מלחמה זו מלחמה ומוות זה מוות והרג זה הרג, והסיטואציה הנוכחית לא שונה מהותית מאלה שקדמו לה.

אז לא, אני לא יודעת הכל ולא הכל פשוט לי אבל כן- אני נגד מלחמות באופן אוטומטי.

כמעט אבסורדי שאני צריכה להסביר למה מלחמה זה דבר רע, אבל כן- ברור לי, באופן מיידי ואינסטינקטיבי, שמלחמה- סיטואציה שבה בני אדם עוסקים בהרג של בני אדם אחרים, סיטואציה שאדם נכנס אליה על מנת להרוג או להיהרג, לא יכולה להיות דבר טוב. אף פעם.

ולכן גם עכשיו, ואפילו ביתר שאת, אני מתנגדת בכל כוחי למלחמה הזאת.

לא פשוט לי, מאוד לא פשוט לי לראות מאתמול את תמונות החיילים הישראלים שנכנסים לעזה.
לא פשוט לי אחרי שאתמול העברתי בראשי את כל הקרובים, החברים והמכרים שעלולים להיות שם עכשיו. אנשים שיקרים לי, אנשים שאני אוהבת, אנשים שאכפת לי מהם ושנמצאים עכשיו בסכנה.
אני מתפללת לשלומם, ואני מצטערת שהם שם. מצטערת בשבילם, ומצטערת בשביל קורבנותיהם.
אלה ששלחו אותם למלחמה הזאת לקחו בחשבון את הסיכוי הגדול שהם ימותו. אבל הם לא עשו הכל כדי למנוע את מותם האפשרי.

מחיפה המופגזת במלחמת לבנון לפני שנתיים וחצי, כתבתי שחייל מת נשאר חייל מת גם הרבה אחרי שהדי המלחמה שוככים. חייל מת לא יאכל, לא יישן, לא יעשה אהבה, לא ייצא לבלות , לא יקרא ספרים ולא יגדל ילדים. אני רואה בטלוויזיה את תמימותם של החיילים היוצאים לקרב לכאורה בשמי, מאמינים בכל ליבם שהם מסכנים את עצמם כדי להגן עליי, מרגישים חזקים, גברים, בלתי מנוצחים.
וגם היום, בכאב גדול, אני רואה בעיני רוחי את יום הזיכרון הקרוב בו הם עלולים, חלילה, להצטרף לרשימות הנופלים הבלתי פוסקות, הרבה אחרי שכולנו נשכח מזמן את שמותיהם, כשיהפכו לפצעים מדממים בנשמתם של בני משפחתם, חבריהם ואוהביהם.

וביום הזיכרון כתבתי שאני חושבת בעיקר על הבזבוז הנורא. אני חושבת כמה משאבים, כמה אנרגיה, זמן, דמעות, רגשות, השקעה, מחשבה, אהבה, מושקעים בגידולו של כל אדם. כמה שעות הסתובבו איתו על הידיים כדי שלא יבכה, כמה פעמים הורידו לו חום, שמו לו יוד, הכינו איתו שעורי בית, כעסו עליו, נישקו אותו, שיחקו איתו, רבו איתו, בישלו לו, האכילו אותו, שוחחו איתו – חיו איתו, ואיך משאב החיים הזה, היקר מכל, מתבזבז כל כך בקלות.

מול מוות של חייל או של אזרח, יש מקום לעצב, געגוע, כאב וזיכרון.
אבל לצידם יש הכרח בזעקה נואשת, עיקשת וקולנית, בדרישה חד משמעית מכולנו- מהאנשים שמנהיגים אותנו, מהאנשים ששולחים חיילים למלחמות מיותרות, מהחיילים והקצינים וגם מכל אחד מאיתנו- אורזי החבילות, מגהצי המדים, המצביעים בקלפי, כותבי הטוקבקים, המקווים והמתפללים, לא להסתפק בתקוות ובתפילות, לא להסתפק במילים יפות וסטריליות על מות גיבורים, אלא לעשות הכל, הכל כדי לצמצם את רשימת הנופלים, כדי לחסוך מעוד ועוד משפחות – בשני הצדדים, את הכאב המיותר והנורא, ולהשתמש בזהירות, בחסכנות ובחרדת קודש במשאב היקר ביותר, החשוב ביותר והמקודש ביותר שיש בנמצא- חיי אדם.

את הפסקאות האחרונות כתבתי ביום הזיכרון שעבר, ואני מעתיקה אותן שוב כי אני מרגישה שלא עשינו הכל. לא דברנו עם החמאס על הארכת הרגיעה, לא אפשרנו לתושבי עזה לחיות חיים נורמאליים ולהתפרנס ללא תלות בחמאס, לא השקענו אחוז בודד מהאנרגיה, הנכונות והכסף שמושקעים עכשיו בהרג והרס, בבנייה, בחינוך, ברפואה, ברווחה, ביצירה- בחיים.
ורק השקעה בבניית חיים ראויים, לתושבי הדרום ולתושבי עזה, רק השקעה בחיים יכולה לנצח את ההשקעה בתעשיית המוות.

לא, אני לא תומכת בחמאס. לגמרי לא. אני מתנגדת לחמאס, שונאת את החמאס, פוחדת מהחמאס והייתי מאוד שמחה אם הוא לא היה קיים.
פיגועי ההתאבדות והירי של החמאס על אזרחים ישראלים הם מעשים מכוערים, אכזריים ואיומים ובלתי מוסריים. זה כל כך מובן מאליו, שאני נעלבת מכך שיש כאלה שמפקפקים בכך שזה מה שאני חושבת.
ואני נעלבת מכך שיש כאלה שחושבים שההתנגדות למלחמה נובעת משנאה לישראל.

כי כמו שכתבתי במלחמה הקודמת, אני אוהבת את המקום הזה, את השפה, את האוויר, את האור, את האנשים. כשהייתי בגן למדתי לצייר את דגל ישראל בצבעי פנדה בלי לצאת מהקווים הכחולים ולנופף בו בגאווה. אני אוהבת את ישראל כי זה הבית שלי, אבל אני מתביישת עד עמקי נשמתי בכך שמדינתי האהובה הפכה לרוצחת ילדים ואזרחים. מבעד לכוונות המשוכללות של מטוסי צבאנו הגיבור לא רואים ילדים. משם המציאות דומה למשחק מחשב – איקס, מטרה, בול פגיעה ועשן. כל הכבוד לצה"ל.
אבל על הקרקע התמונה שונה. על הקרקע, שוב ושוב, אנחנו הורגים ילדים חפים מפשע.
הדוברים הרשמיים של צה"ל והממשלה עברו קורס מזורז במלאכת כיבוס מלים – מביעים צער על פגיעה ב"בלתי מעורבים", משוכנעים שילדים ונשים וזקנים וחולים יכלו לרוץ בקור המקפיא ובין הפצצות, לברוח כשאין לאן לברוח, כשהם כלואים בין מחסום ארז למחסום רפיח לבין המצור הימי.
דוברינו המסוקסים נאחזים בטיעון ה"מגן האנושי", כאילו שאנחנו כאזרחים יכולנו לעשות משהו מול לוחמים חמושים שמאלצים אותנו להישאר במקומנו וכאילו שבסיסי צה"ל ומתקנים ביטחוניים לא יושבים בלב ליבה של אוכלוסייה אזרחית בחיפה, בתל אביב או בדימונה.

זה שאנחנו נמצאים תחת איום – זו אינה סיבה לאפסן בבוידעם את הערכים, העקרונות והמוסר. אסור להרוג אזרחים חפים מפשע, אסור להרוג ילדים (ולא משנה איזה פשע עשו הוריהם, אחיהם או שכניהם) לא מסיבות של הסברה, לא בגלל שזה נראה לא טוב בתקשורת הזרה, אלא פשוט מפני שזה אסור. לא הגון. לא מוסרי. רע.
מוסר הוא לא מלה גסה. מוסר הוא הבסיס שעליו כל חברה אנושית מתקיימת, מוסר הוא מה שנובע מיכולתנו לחשוב ולשקול, להתלבט ולהרגיש, מוסר הוא מותר האדם.
ולהרוג ילדים זה לא מוסרי, נקודה . בלי "אבל", בלי כוכבית , בלי אותיות קטנות.
הילדים שנהרגים במלחמה המיותרת הזאת ובכל המלחמות המיותרות האחרות הם לא "שבבים שעפים כשחוטבים עצים". הם נשמות שלא עשו כל רע, בני אדם שנקלעו שלא ברצונם לשדה הקרב ואינם יכולים להגן על עצמם. ילד הוא ילד הוא ילד – בשדרות ובג'בליה, בבאר שבע ובבית להיא, באשקלון ובעזה . ולאף ילד לא מגיע למות, לא בכוונה ולא בלי כוונה ולא בכלל.

וגם בגלל זה אני מתנגדת למלחמה האיומה הזאת, בגלל כל הילדים והילדות וכל האזרחים וכל החפים מפשע שחיילי צה"ל הרגו בשבוע האחרון, בשמי ובשמכם.

אין ויכוח על חוסר המוסריות של החמאס שחרט על דגלו רצח אזרחים. אבל כשממשלת ישראל כבר לא טורחת אפילו להתנצל על רצח ילדים קטנים, כשאני שומעת וקוראת יותר ויותר ישראלים שתומכים במפורש ברצח ילדים, ויותר ויותר ישראלים שתיאורטית מתנגדים לכך אבל מעשית תומכים בפעולה צבאית שמשמעותה רצח ילדים, אז, במבחן המעשה, אנחנו לא יותר מוסריים מהחמאס.

לא, לא הכל ברור לי ושום דבר לא פשוט. ולכן העמדה שלי הערב היא עמדה מורכבת.
אני מייחלת ומתפללת, בו זמנית, לשלומם של כל הילדים והילדות שסובלים ונמצאים בסכנה עכשיו- בדרום הארץ ובעזה, ולשלומם של כל האזרחים, בשני הצדדים, ולשלומם של כל חיילי צה"ל שאני מתנגדת לפעולותיהם ורוצה בחייהם ובבריאותם.

בתחילת הפוסט הארוך הזה כתבתי שהמלחמה מייצרת קורבנות. היא לא גובה קורבנות אלא מייצרת אותם, כי המלחמה היא לא גזירה משמיים. ההיסטוריה הישראלית העקובה מדם המתבוננת במציאות רק דרך כוונות, והמעבר ממלחמה למלחמה הם מעשה ידי אדם. אנחנו, כולנו, בשני הצדדים, בחרנו,שוב ושוב, בדרך המלחמה. ורק בכוחנו שלנו, של כל אחד ואחת מאתנו, להתנגד למלחמה ולבחור בחיים.

 

הפסיכולוג הקליני נחי אלון כתב על תפיסת ה"אחר" ועל ההנחה, השגויה, שהפסיכולוגיה של הצד השני הפוכה מזו שלנו. וגם על מידת היעילות של הנחות היסוד של המלחמה הזאת.

לא אוטופיה. פרקטיקה.