"השיבה לחיפה" – דמעות משותפות

לפני כמה שבועות ראיתי הצגה חשובה.

"השיבה לחיפה" היא עיבוד של המחזאי בועז גאון לנובלה של הסופר הפלסטיני רסאן כנפאני. זו הצגה שנוגעת בלב הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, ולמרות זאת היא רחוקה מאוד מלהיות מניפסט פוליטי.

ראיתי את ההצגה עם משתתפי סדנה מקצועית שאורגנה על ידי ארגון "זרעים של שלום" לאנשי חינוך ישראלים – ערבים ויהודים. אני שמחה שראיתי את ההצגה הזאת, ואני שמחה עוד יותר שראיתי אותה דווקא בהקשר הזה, דווקא עם האנשים האלה.

ספיה וסעיד הם זוג פלסטינים שגורשו/ברחו מחיפה ב48' ובמהומה הגדולה ששררה שם התינוק שלהם, חלדון, נשאר מאחור. מרים ואפרים גושינסקי הם זוג מבוגר, ניצולי שואה, שאיבדו את בנם הקטן באירופה הבוערת ונפלטו אל חופי ישראל בחוסר כל. פקיד מפא"יניקי טיפוסי משליך אותם אל כור ההיתוך הישראלי, מחליף את שמם מגושינסקי לגושן ונותן להם את הבית הערבי הריק בתנאי שיגדלו את התינוק שנמצא בו.
ב67', ברגע שנפתח הגבול, סעיד וספיה מגיעים לחיפה ומתעמתים עם מרים במעין משפט שלמה מאוחר שסובב סביב חלדון שלהם, שבשבילה הוא דובינק'ה שלה. הילד, שגדל כישראלי, חוזר הביתה לבוש מדי צה"ל ונקרע בין אהבתם של ההורים השונים.

הסיפור לא משקף את המציאות אחד לאחד, ודמותו של חלדון–דובינק'ה יכולה להתפרש בדרכים שונות. בשבילי הוא סימל בעיקר את הארץ, האדמה, המולדת, העיר – זו שנשארה מאחור עם לכתם של אלה שצמחו מתוכה והפכה לביתם של אלה שביתם הקודם עלה בלהבות (כן, אני יודעת שבמציאות האלגוריה מסובכת ומורכבת עוד יותר ויודעת שבשביל היהודים שהגיעו הנה הארץ לא היתה רק ארץ חדשה אלא גם מולדת היסטורית, עתיקה ואהובה).

חלק מהאנשים שהיו איתי בהצגה פירשו את חלדון-דובינק'ה דווקא כמי שמייצג אותם, את הערבים הישראלים, שהושארו מאחור ב48' , גודלו על ידי ישראלים וממשיכים להיקרע בין זהותם הפלסטינית וזהותם הישראלית.
כמו בכל יצירת אמנות טובה, גם כאן אין פירוש "נכון" אחד, וזה גם לא באמת משנה.

אין בהצגה הזאת "טובים" ו"רעים", אין "צודקים" ו"טועים", יש הרבה כאב, הרבה אובדן והרבה אהבה. ויש הכרה, מפוכחת ובוגרת, בכך שהכאב, האובדן, האהבה והמחויבות נמצאים בשני הצדדים מבלי שאחד מקטין מעוצמתו ומתקפותו של האחר.

ביציע העליון של אולם 2 בתיאטרון הקאמרי היה נורא קר מתחת למזגן. ישבתי שם בחושך עם כמה בחורות שהשתתפו איתי בסדנה, יהודיות וערביות. יחד התכרבלנו בצעיפים גדולים כדי לברוח מהמיזוג המקפיא, יחד בכינו ויחד חיטטנו בכיסים ובתיקים, מחפשות עוד טישו לנגב את הדמעות.
בכיתי בגלל הסיפור האנושי המרגש – סיפור אישי על ילד שנקרע בין עולמות, בכיתי כי על הבמה היתה חיפה שלי האהובה, בכיתי כי לחיפה של 48' יש בשבילי משמעות אחת ויחידה, משפחתית וכואבת, בכיתי כי ברגע מסוים דיברו על הבמה על האפשרות המייאשת שמשמעותה עוד הרג ניצחי, מכל הכיוונים, בכיתי על כאבן של כל אחת מהדמויות על הבמה, בכיתי על כאבם של אנשים שאני מכירה שהדהד מהכאב הבדוי בהצגה, בכיתי על כאבם של האנשים שישבו לידי וראו על הבמה את האסון של משפחתם ושל עמם ובכיתי גם בכי אופטימי, בכיתי על כך שיכולנו לבכות ביחד.

בחיפה של 48, לא חיפה הבדויה על הבמה אלא חיפה האמיתית של המשפחה שלי, סבא וסבתא שלי סירבו לקבל "רכוש נטוש" ולעבור לגור בבית ערבי מרווח ויפה כפי שהוצע להם והעדיפו, משיקולים מוסריים, להצטופף בחדר אחד קטן עם תינוקת ולחלוק דירה, מטבח, שירותים, מקלחת ופרטיות עם שתי משפחות נוספות. אני גאה בהם על הצעד הזה ושמחה על שנולדתי למשפחה בעלת עקרונות כאלה, אבל אני גם יודעת שהם היו אנשים צעירים שגדלו בארץ, דברו עברית על בוריה ונהנו מבסיס משפחתי וחברתי יציב שאיפשר להם להקפיד על עקרונות מוסריים. אני יודעת שבאותו מקום ובאותו זמן היו גם אנשים אחרים, ניצולי שואה שהתגלגלו לחופי ישראל בלי משפחה, בלי רכוש, בלי כסף, ולפעמים גם בלי תקווה, אנשים שלא תמיד הבינו את המקום החדש שאליו נקלעו ושחיפשו רק גג מעל הראש. לאנשים האלה, שאיבדו את המקום שהיה ביתם באירופה, לא היתה הפריבילגיה של התלבטות מוסרית כשהוצעו להם בתים שהיו שייכים לאנשים אחרים.
בתוך כל זה חשוב לזכור ולהזכיר שהערבים של חיפה, ולא רק של חיפה, לא היו אשמים בשואה ולא היו צריכים לשלם בבתיהם ואדמותיהם על פשעי הנאצים שהתבצעו מעבר לים.

אני לא מדברת עכשיו על פתרונות ולא על מה שיכול וצריך היה להיעשות אחרת. אני מדברת על הטרגדיה האנושית, על הכאב האישי של כולם ועל כך שההכרה ההדדית בכאב היא הצעד הראשון, החשוב וההכרחי לקראת מציאת כל סוג של פתרון.

בסוף ההצגה הופתעתי והתרגשתי לראות אולם מלא מוחא כפיים ומוחה דמעה. חשבתי שהצלחתה של ההצגה היא סימן להתבגרות מסויימת של החברה הישראלית שמתחילה, לאט לאט, להבין שהכרה בכאב של מישהו אחר איננה ויתור על הכאב שלך.
בשיטוטיי באינטרנט גיליתי שכן היו הפגנות ואירועי מחאה נגד העלאת ההצגה בתיאטרון הקאמרי, אבל כנראה שאיש מהמתנגדים לא ראה את ההצגה כי המחאה התמקדה בסופר ולא בשום דבר שקרה על הבמה.

"השיבה לחיפה" היא הצגה טובה. השחקנים מצויינים, במיוחד שני זוגות ההורים – מירה עווד, נורמן עיסא, רוזינה קמבוס  ויוסי קאנץ.
המחזה מוצלח וכמוהו גם הבימוי של סיני פתר והמוסיקה המרגשת שמערבבת שיר ערש פלסטיני עם שיר ערש באידיש.

זאת הצגה טובה מבחינה אמנותית, אבל זו גם הצגה חשובה מאין כמוה, כי היא מספרת את הסיפור שלנו. לא רק "שלנו" היהודים ולא רק "שלהם" הערבים, אלא שלנו, של כולנו. של כל האנשים שרואים במקום הזה בית.

 

 

יונה ברגור מפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני בחוויות  מההצגה

ביקורות חיובית של דן לחמן מאתר אימגו

ביקורת נלהבת של יונית נעמן ב nrg

המלצה של אלעד נעים מאתר פרשן

ראיון ב"גלריה" עם המחזאי בועז גאון