מאת נתן אנגלנדר, תרגמה מאנגלית כרמית גיא, יצא בהוצאות מטר וכתר
קדיש פוזנן הוא בן זונה.
אין פה אמירה שיפוטית כלפי האופי שלו, אלא תיאור עובדתי פשוט. אמא שלו הייתה זונה יהודיה בבואנוס איירס והוא, שנולד כילד לא חוקי לבחורה נחותה משולי החברה, היה מנודה כל חייו.
עם עליית שלטון החונטה המושחת קדיש מקבל עבודה חשאית כשאנשים מכובדים משלמים לו כדי למחוק את השמות והסימנים המזהים מעל המצבות של בני משפחתם העבריינים ולמחות מההיסטוריה כל עדות לקשר בינם לבין קרוביהם.
קדיש ואשתו ליליאן חיים עם בנם הסטודנט פאטו חיים רגילים ופשוטים – הם אוהבים זה את זה אבל גם מתווכחים, רבים ופוגעים זה בזה. קדיש מתעקש להיעזר בפאטו בעבודתו הלילית בבית הקברות, ופאטו מורד, מחפש דרך עצמאית ומתעמת עם אביו.
עימותים קשים בין אב לבין בנו המתבגר הם עניין שכיח, אבל כשהם מתרחשים תחת שלטון טוטאליטרי וקפריזי, הכל יכול להשתנות ברגע, כשהשלטונות מעלימים את פאטו.
מרגע זה הספר משנה כיוון ומתחיל לתאר את הבנאליות של הייאוש, המאבק והנחישות של שני הורים בעלי אופי שונה ושיטת התמודדות שונה ואת מאבקם העיקש, היצירתי וחסר התקווה במנגנון של הממסד הבירוקרטי שמכחיש שאי פעם היה להם בן.
קדיש וליליאן מנסים לפעול בכל דרך כדי לשחרר את בנם או לפחות להבין מה עלה בגורלו. הם עומדים שעות בתור, משתמשים באסטרטגיות של נימוס, חוצפה, צעקות, חנופה, שוחד, תחכום, תחנונים, איומים וכל טכניקה אפשרית ובלתי אפשרית אחרת, והכל לשווא.
הספר כתוב בכישרון רב ובאיפוק, ומצייר תמונה מלאה וריאליסטית של החיים במשטר טוטאליטרי, של הבנאליה והבירוקרטיה של הרוע, הצביעות, הנאמנות הפנימית וההתחסדות של הקהילה היהודית המקומית ושל חוסר האונים של האנשים הקטנים מול כל זה.
במהלך הקריאה ניסיתי להרגיע את עצמי ולהאמין שזה רק סיפור ושאצלנו לא יכולים לקרות דברים כאלה, אבל לא יכולתי להימנע מהמחשבה על האפשרות של מציאות מסוייטת דומה. הרקע ההיסטורי שעומד בבסיס הספר הוא, אמנם, ארגנטינה תחת שלטון החונטה בשנות השבעים, אבל עיקר כוחו נעוץ דווקא באוניברסאליות שלו ובתחושה מעוררת החרדה שבנסיבות מסוימות, דבר כזה יכול לקרות לכל הורה ולכל ילד בכל זמן ובכל מקום.
"המשרד למקרים מיוחדים" הוא ספר מטריד, מכביד ומפחיד, כתוב מצוין ומעורר מחשבה. אני ממליצה עליו בלב שלם, אבל רק לרגעים בהם יש פנאי רגשי להתמודדות עם חומרים קשים ונטולי נחמה.
שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 23.7.08.
ראיון של אריאנה מלמד עם נתן אנגלנדר
אסתי סגל, השכנה היקרה מ"רשימות", כתבה ביקורת ב"גלובס", אבל שוכנעתי (לא בקלות…) לקרוא את הספר אחרי מה שאסתי כתבה כאן.
ואם כבר מדברים על השראת אסתי, העטיפה הזאת, עם ההברקה של טבילת אדם על תקן שקית תה היא עטיפה נהדרת, מצמררת וגאונית והקרדיט עליה מגיע למאיירת קרן תגר ולמעצבת טליה בר.
עכשיו תורי 
תגובות
המצב בארץ גרוע יותר בסביבות ארגוניות מסויימות כמו למשל עובדי מערכת הבטחון. שלטון האימים, ההתערבות ביחסי המשפחה, אף גרוע יותר ואלים וטרגי יותר. רוב הציבור מעדיף להסתכל לכיוון השני, כי יש רווח משני אדיר מקיומן של מערכות כאלה, כאשר חברות מתפוררות והופכות לפרדאטוריות, וזה המצב בישראל בשניים שלושה עשורים אחרונים.
העניין אינו כה סבוך ואקזוטי, מערכות הזקוקות לעובדים הנשלטים לחלוטין (עבדים) נוהגות – אם בצורה מושכלת ומכוונת, ואם באופן ספונטני- להתערב ביחסי המשפחה של העובדים כדי להשיג בידוד, שליטה, הפרד ומשול ומיקסום הניצול של העובד ומשפחתו. גם המעמד החברתי הנמוך של העובד הוא נושא מוכר בתרבות הארגונית הטוטאליטרית, שוב, בהסמתך על פסיכולוגיה פשוטה וגם על כך שלבן המעמד הנמוך אין הגנה חברתית, כלכלית, משפחתית נגד המערכת.
בעידן שבו העבדות היתה חוקית, הפרקטיקות האלה היו מוסדרות ונרכשות, כיום זה נעשה תחת מערכת נורמטיבית כפולה וצבועה. אך עבדות קיימת, והיא חריפה יותר משום שהיא מוכחשת, והיא חריפה יותר משום שהיא מתוחמת למגזרים המשרתים את הרווחה הפוליטית (דמוקרטיה, חופש) של אליטות.
הסיבה שספרים כאלה לא נכתבים כאן היא הצורך במידור ותיחום התופעה כדי שהיא תהיה מוכחשת. אחרת היא לא תוכל להתקיים באותה יעילות רצחנית.
העטיפה באמת נהדרת. האיור הוא של קרן תגר, והעיצוב של טליה בר.
יכול לקרות גם פה, וקורה בכל מיני צורות אפורות, ולא מוגדרות.
כתבתי פעם על "משרד להשכחה" כזה שקיים ומארגן את הזכרון הפרטי והשבטי, מפעם לפעם, כך שדברים ואנשים ייעלמו גם אם הם ישנם, וזה אפילו יותר מתוחכם ממה שקורה בספר, ממה שקורה בדיקטטורות בוטות, לכן אולי זו המתה יותר נוחה.
אנשים לא יודעים שהם מתים, שהם מושכחים. ואם הם יודעים, הם לא יודעים מי "הרג" אותם, מה בעצם בודד אותם מהחברה.
אבל זה לא רק עניין של מערכות. יש פרטים שהרצון לשלוט נמצא בטבע שלהם, הם עושים הפרד ומשול בין הסמוכים להם, 'מוחקים' חברים לפי הצורך או לפי איך שבא להם, עושים 'רשימות שחורות' ו'רשימות אנשי שלומנו' – מניפולציות שמתחילות מהגן וממשיכות בבגרות.
הרי בסך הכל המערכות הגדולות מתרכבות מהמולקולות הקטנות. ככה זה ביקום, ככה זה גם באדם.
אבל רק באדם יש את הצורך להתקרבן ולהצדיק את המניפולציות באידיאולוגיות, באויבים וב'טובים' ו'רעים' בכל מיני רמות, גם אפורות.
מישהו חילק פעם את בני האדם לאלה שיש להם את הצורך לשלוט (שעושים את המניפולציות), אלה שמתאים להם להישלט (שהמניפולציות ו'ססמאות הגיוס' עובדים עליהם) שזה כנראה רוב בני האדם, ואלה ש"אינם כשירים" לא לזה ולא לזה.
פ.פ.- תודה רבה, עדכנתי בגוף הפוסט ושמחה לגלות שקראת,כבוד גדול. (-:
לאיריס ולצועד- לא בדיוק קלקלתם את המסיבה כי בביקורת הזו לא היה שמץ של מסיבה…
אני בהחלט מודעת להרבה מקרים בהם המערכות רומסות את הפרט, גם אצלנו, ואני בערך האחרונה שתגן על מערכת הבטחון הישראלית.
ובכל זאת, בספר מדובר על אדם, אזרח המדינה, שמועלם לפתע והרשויות מתכחשות לכך שהוא אי פעם היה קייים. דברים כאלה, למיטב ידיעתי, עדיין רחוקים מאוד מלקרות כאן, לפחות בתוך גבולות הקו הירוק.המערכת מתעמרת בפרט ומתערבת בפרטיותו לעיתים קרובות, אבל עד לסיטואציה המאוד ספציפית ומאוד קיצונית שמתוארת בספר הזה עוד לא הגענו…
וכולי תקווה שגם לא נגיע.
אבל לא הבנתי את ההקשר לארץ.
בארגנטינה וגם בארצות דרום אמריקה אחרות נחטפו מתנגדי המשטר והועלמו והמספרים מדברים על אלפים ועשרות אלפים.
איך זה באיזושהי דרך יכול להתקשר למה שקורה כאן?
עם כל הביקורת על מצבנו הנפלא כאומה וכעם כובש, נראה לי שהלכת קצת רחוק עם הרמז הזה טלי ולכן מפתיע שהצועד ואיריס עוד הלכו רחוק הרבה יותר למחוזות רחוקים אלפי מונים ממטרת הסיפור המקורית ובעיקר הפרטים ההיסטוריים שלו.
לדעתי, אם יותר לי, הדיון הזה עושה עוול גדול לעובדות ההיסטוריות שעדיין הולכות ומתגלות כל פעם חחדש, כמו עכשיו למשל, הסיפור על הילדים של אלו שנרצחו והועלמו שאומצו בילדותם על ידי משפחות מהכת השלטת ובימים אלו מתגלה להם בכלל שהם יתומים מהורים שהועלמו
לעניות דעתי החלק הקשה והחזק ביותר בספר זו האכזריות הבירוקרטית שקדיש והורים אחרים עוברים שם על ספסלי המשרד למקרים מיוחדים. קפקאי מאוד בירוקרטי מאוד.
וזה מעניין אגב, שג'ונתן ליטל מדבר על כך רבות ב"נוטות החסד" וגם מולינה ב"ספרד". על האכזריות והסתמיות של הבירוקרטיה הרצחנית. על איך בוקר אחד מתעורר יוזף ק. ומגלה שהוא אשם לא על מה שעשה או אמר אלא על עצם עובדת היותו.
שזה פחות או יותר מה שקרה שם.
ולכן הדימוי לשקית התה כסמל הקלאסי לבירוקרטיה עובד כאן נפלא.
בניגוד מוחלט לצועד ולאיריס-אני לא חושבת שזה יכול לקרות פה. פוחדת כן, מכאן הרמז העדין מאוד שכתבתי. חושבת? ככה? ממש לא.
ולגבי העטיפה- בטח. הבירוקרטיה היא לב ליבו של העניין, מכאן גאוניות העטיפה.