"המהלכים בקצוות" מאת דיאנה ווין ג'ונס, תרגום: ענבל שגיב-נקדימון, יצא בהוצאת גרף, בסדרת גרף צעיר – הסדרה של גילי בר-הלל 
יש אנשים שמוקסמים מהאפשרות של ריבוי עולמות מקבילים, אנשים שחושבים שפנטזיה כזאת פותחת בפניהם חופש מוחלט ואינסופי. אני לא. אותי, זה מפחיד.
ג'יימי בן ה 12 לא הוקסם מהאפשרות הזאת ולא פחד ממנה, הוא בכלל לא חשב עליה, עד שהיא הפכה למציאות חייו.
הוא גילה במקרה את "ההם" -יצורים מסתוריים, חובשי ברדסים, שעומדים מעל שולחות משחק, מחשבים חישובים, זורקים קוביות ומשחקים. הוא גילה גם שהמשחק הזה קובע מה יקרה במציאות של כל אחד מהעולמות האלה – מי ינוע לאן, איזה מלחמות יפרצו, מי יחיה, מי ימות ומי יתקרב למי, גם בעולמו של ג'יימי, גם בעולמנו שלנו.
עבור "ההם", ג'יימי הוא רק חייל משחק קטן וחסר משמעות, ולכן, אחרי שהוא מגלה אותם במקרה, הם זורקים אותו הצידה, אל הגבולות שבין העולמות, אל הקצוות.
"המהלכים בקצוות" הוא ספר מפחיד ומטריד. ההתחלה והסוף שלו לפתו אותי בגרון, הציקו לי, העמידו מולי מראה של אימה. כולנו פוחדים לפעמים להיות לבד, כולנו מרגישים תלות מסוימת באנשים שאנחנו אוהבים וכולנו משקיעים הרבה זמן, אנרגיה וכסף כדי למנוע בדידות. אבל הבדידות שמוצגת כאן היא לא "סתם" בדידות, היא בדידות מוחלטת, גורפת, כוללת.
מי שמושלך אל הקצוות, לפחות בתחילת הספר ובסופו, נדון לחיים של נווד נצחי, שאינו יכול להשתקע בשום מקום ואינו יכול ליצור קשרים אנושיים קבועים ומתמשכים עם אף אחד.
גם השרירותיות המצמררת שמתגלה ככל שהספר חושף יותר פרטים על "ההם" שמשחקים בגורלנו- פשוטו כמשמעו, מעוררת זיעה קרה של אימה צרופה.
הפחד שליווה אותי במהלך הקריאה היה שונה מאוד מהפחד הרגיל המאפיין ספרי מתח או ספרים מפחידים אחרים. זה לא פחד שגורם לכסיסת ציפורניים או זעקה קולנית, לא פחד כייפי של רכבת הרים או סרט מפחיד, אלא פחד עמוק, רציני, אמיתי, שמחלחל לבטן ונוגע במי התהום של הנפש.
פחד כזה הרגשתי בתחילת הספר, ואז, בפרק הזמן שלקח לי להבין את החוקיות המורכבת שרקחה ווין ג'ונס, שאלתי את עצמי אם הספר הזה בכלל מתאים לילדים או בני נוער. המועקה והספקות נעלמו ברגע שהצלחתי להבין מה קורה בעולמות של הספר וגם, אם להודות על האמת, ברגע שג'יימי פגש "מוקצים" נוספים והפסיק להיות לבד.
ברגע הזה הספר הפסיק להציק לי וקיבל את כל המאפיינים שאני מכירה ואוהבת מספרי נוער טובים – נסחפתי עם הסיפור, סוקרנתי, הופתעתי, דאגתי, חייכתי, חשבתי, וכמעט שכחתי את המועקה האפלה שהתחבאה בקרקעית הבטן.
בסוף הספר, כשהבדידות המוחלטת חזרה במידה מסוימת וכשהרגשתי שג'יימי הקטן, בן פחות מ- 13, בוחר לשאת על כתפיו את העולם כולו, המועקה והפחד חזרו.
זה לא ספר "לא הולם" לילדים ונוער, אין בו תכנים בוטים מדי ובעצם, יכול מאוד להיות שהמצוקה שהרגשתי נבעה דווקא מהיותי מבוגרת, אולי לקחתי את הסיפור והשלכותיו התיאורטיות רחוק מדי, ברצינות מדי, קשה מדי, עגום מדי, אולי ילדים רבים יצלחו אותו בקלילות מבלי לעמת את עצמם עם האימה המרומזת שטמונה בו ולא יפחדו בכלל, ואולי זו פשוט אני שלקחתי אותו כל כך ללב, אולי יש גם מבוגרים שהוא יכביד עליהם פחות.
חשוב לי להדגיש – לא סבלתי במהלך הקריאה! בלעתי את הספר בכל רגע פנוי במשך יום וחצי, התרגשתי, החכמתי ואני לא מצטערת לרגע על כך שקראתי אותו, אבל זו הייתה חוויה מורכבת, משמעותית ותובענית, רחוקה מאוד מקריאת קיץ קלילה ולא מחייבת.
דיאנה ווין ג'ונס כתבה הרבה ספרים מצוינים וברבים מהם היא מתארת מעבר לעולמות מקבילים. בימים אלה דיאנה ווין ג'ונס חולה מאוד, ואנשים מכל העולם, שאוהבים את ספריה, מקפידים לשלוח לה זר פרחים רענן מדי שבוע. הידיעה העצובה הזאת ליוותה אותי כמו צל במהלך הקריאה, ולא יכולתי שלא לחשוב שבאחד הימים, כנראה, היא פשוט תעבור לאחד מאינסוף העולמות האחרים שמחכים לה.
פורסם גם בכתב העת המקוון "הפנקס"
ענבל שגיב נקדימון, שתרגמה את הספר, סקרה כמה ספרים אחרים עם עולמות מקבילים
מה שכתבתי בזמנו על "הבריון של ארצ'ר" של אותה סופרת שיצא גם הוא בסדרה הצעירה של גרף
עכשיו תורי 
תגובות
עשית לי כזה חשק לקרוא את הספר…
(למרות התנגדותי הגורפת לנשיאת העולם, הוא כבד מדי גם למבוגר)
אני שמחה לשמוע (-:
לא חשבתי על זה אבל הייתי צריכה לנחש שהתגובה הרגשית שלי תעשה דווקא לך חשק…ועוד זמן קצר אחרי שקראתי סוף סוף את "בנות הדרקון" הנפלא, המרטיט והמצמרר שלך, שהבעית אותי בהתחלה…
ולגבי נשיאת העולם, אני כמובן מסכימה בכל פה.
טלי ומרית יקרות,
אטלס נשא את העולם (כלומר את השמים), הוא פעם ניסה לעבוד על הרקולס, בכדי שהוא יחליף אותו, אבל הרקולס ידע לצאת מזה בזמן…
לפחות קוראים על שמו את ספרי-מפות.
אני חושב שרעיון העולמות המקבילים הגיע כתוצאה מתשומת לב לכך שבאשר לכל אדם יש את חיי הכרתו, עולמו הפנימי וזרם תודעה, אנו חיים בריבוי עולמות מקבילים, בין כה ובין כה.
השפה בעצמה היא אוסף של סמלים, שלמרות משמעותם המילונית, אף פעם לא ברור לי עד כמה בני אדם מייחסים לאותן מלים משמעות זהה.
טלי, איזו קוראת נדיבה את, תודה!
ושועי, עניין העולמות הדומים-שונים של בני אדם בולט במיוחד בטרילוגיית חומריו האפלים של פולמן, ששם העיר אוקספורד למשל, מופיעה בוריאציות קלות עד בינוניות בעולמות מקבילים. אבל בספרים אחרים זה פשוט הצורך באופציות נוספות. זה ה-לא ייתכן שזה הכל.
שועי יקר – כן, אני נמנעת מלהגיב על אטלס מפאת חשש ספוילרים.
העולמות המקבילים שמופיעים בספר הזה (ובספרים רבים אחרים, כמו שמרית היטיבה להזכיר מהטרילוגיה המופתית של פולמן וכמו שמתרגמת הספר סקרה בקישור שהוספתי) שונים מאוד מהעולמות הפנימיים שאתה מתאר, כמעט הפוכים, שכן לא מדובר במצב בו אדם מתכנס פנימה ומחשבותיו ופעולותיו הפנימיות מתנהלות במקביל למעשיו בעולם האמיתי, אלא במצב בו כל העולם החיצוני משתנה לחלוטין ואדם עובר/נזרק מסביבה לסביבה, בכל מקום נופים שונים, אנשים שונים, חוקיות שונה, שפה שונה וכו', מצב שמבחינתי לפחות הוא ממש מפחיד.
לתפיסתי זה, כמו שמרית אומרת, ה"לא יתכן שזה הכל וגם ה – מה היה קורה אילו.
ומרית יקירה – לא יודעת אם נדיבה, משתדלת להיות כנה.
עוד יותר טוב :-)!
אני לא יכולה שלא להתייחס למה שאותי תפס כאן,
וזה שהאישה בדרכה אל מעבר לקצה,
וגם אם לא ממש מקובל לדבר עם ילדים על מוות,
היא כנראה מרגישה צורך לעשות את זה איכשהו…
נורא עצוב.
מיכלינקה – זה נכון אבל לא באמת קשור… את הספר היא כתבה ממש מזמן, נדמה לי שבשנות השמונים, וגילי בר הלל דאגה שיתרגמו אותו עכשיו לעברית, כך שהתקרבותה של הסופרת לקצה לא באמת קשורה למוטיבציה שלה לכתוב אבל כן, גם אצלי זה התחבר למצב שלה, גם אם בדרך אחרת, וזהכוחם של ספרים טובים, שהם רלבנטיים תמיד, בשלל הקשרים שונים.
למרות שאין הרבה סיכוי שאקרא את הספר, אהבתי את הסקירה.
תודה דודו, אולי תנסה פעם לקרוא ספר נוער, לך תדע, אולי תפתיע את עצמך ותהנה…(-:
טרקבאקים
[…] עדכון: טלי כוכבי בביקורת על הספר "ללכת עד קצה הפחד" […]