"הבריון של ארצ'ר"

"הבריון של ארצ'ר" מאת דיאנה ווין ג'ונס, תרגמה יעל אכמון, יצא בסדרת גרף צעיר בהוצאת גרף

בחבילה שקבלתי מהוצאת "גרף" היו שני ספרים – הספר השלישי בסדרת פרסי ג'קסון, ו"הבריון של ארצ'ר", שעליו לא ידעתי הרבה, מלבד תו האיכות המבטיח של דיאנה ווין ג'ונס ותו האיכות המבטיח לא פחות של גילי בר הלל, שהעידה שהוא אחד הספרים האהובים עליה.

פרסי ג'קסון זאת באמת סדרת ספרים חמודה להפליא, אבל עדיין לא היה לי צ'אנס לבדוק את השלל בעצמי, בשל ילדים מקסימים שאני משמשת, בין השאר, כספריה הפרטית שלהם, שחיכו לפרסי בשקיקה ובקוצר רוח ולקחו אותו ממני ברגע שהוא הגיע מהדואר.

אני נשארתי עם ארצ'ר.
כעבור כמה שעות, כשלא הצלחתי לזוז מהספר ולקחתי אותו איתי באשר הלכתי ברחבי הבית, הבנתי שעשיתי עסק טוב. עם כל הכבוד לפרסי, ויש כבוד, בחיי – ארצ'ר הוא ממתק אמיתי, למבוגרים, לילדים וגם לכאלה שעוד לא החליטו לאיזו קטגוריה הם משתייכים בדיוק.

קשה לכתוב על "הבריון של ארצ'ר" כי הוא משתנה ומתפתח מרגע לרגע ומלא וגדוש בכל כך הרבה ספוילרים וכל כך הרבה הנחות יסוד שמתבררות, מתהפכות ומשתנות, עד שנדמה שכמעט כל המידע הבסיסי הוא בעצם ספוילר אחד גדול.
ניסיון להסביר מה זה בעצם הספר הזה מביא אותי למשהו כמו "כשתעלת בלאומליך פוגשת את אליס בארץ הפלאות". זה ספר ריאליסטי, יומיומי ובעצם מוניציפאלי, וזאת גם פנטזיה פרועה שחוצה גבולות וזמנים. זה ספר על כוחות גדולים – כמעט אלים ששולטים בעולם, אבל זה בכלל סיפור משפחתי אישי על ילד אחד, אחותו הקטנה, ההורים, הסטודנטית שגרה אצלם וסוד משפחתי אישי שהילד מגלה על עצמו.
זה ספר קטן ופשוט, אפילו צנוע, וכמעט באותה נשימה – ספר גדול מהחיים עם חלליות, עבר, עתיד, שליטה בעולם וכל זה.
זה ספר מותח גדוש באקשן והפתעות, מה שמחייב אותי לאתגר שאני מנסה לעמוד בו ממש עכשיו – לכתוב על ארצ'ר מבלי לגלות שום דבר עליו. זה גם ספר מרגש שנוגע בשאלות הרות גורל על מידת השליטה שיש או אין לנו על הגורל של עצמנו ושל האנשים הקרובים לנו ועל מידת השליטה שיש (או אין) לנו על איזה מין אנשים אנחנו הופכים להיות, כשלמדתי חינוך קראו לזה "הויכוח על תורשה-סביבה"…
ולפני ואחרי כל אלה, זה ספר נורא מצחיק, עם הומור בריטי מעודן ודקיק עם שפע של סיטואציות הזויות ואבסורדיות.

הכל מתחיל כשהווארד חוזר הביתה מביה"ס ומגלה בריון שממלא את כל המטבח ולא מוכן לזוז משם. הווארד, אחותו הקטנה איומה (יש לה שם, אבל כולם קוראים לה איומה, ולא נראה שיש לה בעיה עם זה), פיפי – הסטודנטית/מטפלת/סוכנת בית שגרה איתם והוריו – קוונטין הסופר וקתרינה המפקחת על לימודי המוסיקה, מנסים להבין מי הבריון, מי זה ארצ'ר ששלח אותו, ואיך כל זה קשור להבטחה שאבא קוונטין הבטיח פעם, לקושי שלו לכתוב ובעיקר לבורות שנחפרים בכביש, לדחפורים ותזמורות הנוער שלא נותנים להם לישון או לנשום, לאספקת המים, החשמל והגז שלהם ולשליטה בעולם באופן כללי.

ממש עכשיו, אחרי הרבה חודשים מייגעים ומורטי עצבים שבהם כל השכנים שלי, מכל הכיוונים, כולל שכנים שלא ידעתי על קיומם, גמרו לבנות ממ"דים, לשפץ, לבנות, להרוס, לדפוק, לנסר, לגרור, לקדוח ובעיקר ל-ה-ר-ע-י-ש, השתרר שקט.
מהבחינה הזאת הספר הגיע אלי בעיתוי מושלם (למרות עיכובים מסתוריים בדואר…), ורק למען הסר ספק, אני רוצה להבהיר לארצ'ר ולאחיו שאני לגמרי בעדם. באמת.
ועוד יותר בעד הספר שכתבו עליהם, שהצליח להעמיד בפרופורציה את הרעשים ששררו כאן בסביבה, ורק זה הישג בלתי מבוטל, אפילו אלמלא הוא היה ספר כל כך משובח.

חוץ מזה, נדמה לי ש"הבריון של ארצ'ר" הוא בדיוק התמריץ שאני צריכה כדי לכתוב את שלל הביקורות שאני דוחה כבר יותר מדי זמן ושאני נחושה מתמיד לכתוב עכשיו, ולו בכדי למנוע מעיריית חיפה להיזכר בקיומו של הרחוב שלי…

יאללה, תקראו !

 

פרק ראשון מוואלה zone

דורה קישינבסקי ב"גיבורים קטנים"

דוד רוזנטל בmsn

המלצה (כוללת ספוילרים) של סיגלית בן ישראל