"האריה שחשב שהוא פחדן"

 מאת גדי טאוב, איורים: כריסטינה קדמון, יצא בהוצאת ידיעות ספרים

לכפר אפריקאי קטן מגיע אריה פצוע. החיות מטפלות בו ומגלות שברח ממלך האריות כיוון שפחד להיות צייד. כמה חיות מתחפשות ביחד למפלצת מפחידה, מבריחות את מלך האריות ותומכות באריה שמעדיף להגשים את עצמו באמצעות אפיית לחמניות ולא בציד.

הספר הנוכחי הוא השלישי בסדרת סיפורי החיות שכתב גדי טאוב לילדים. לא קראתי את שני קודמיו- "הג'ירף שאהב לרחם על עצמו" ו"האיל שאהב ניקיון", אבל עושה רושם שנוצרת כאן סדרה שבה כל ספר עומד בפני עצמו ושולח רמזים אל הספרים האחרים, כשדמויות החיות מלוות את כל הסדרה וכל ספר שופך אור על חיה אחת ספציפית.

ספרות ילדים ישראלית שממוקמת באפריקה הרחוקה והאקזוטית הייתה מקובלת כאן לפני שנים רבות והחזרה לדגם הזה די נעימה, אבל חבל שטאוב לא הלך צעד אחד קדימה מעבר להתבוננות הקולוניאליסטית, לא שילב בספרו שום אלמנט מהתרבות האפריקאית האותנטית, והסתפק בתפאורת אפריקה סמלית ובתוכה חיות "מערביות" בעלות מקצועות חופשיים ותסביכים פסיכולוגיים עכשוויים .

לטעמי, הספר הזה לא מצליח להתעלות לרמת הדיוק, הרגישות והקסם אליהם הגיעו הספרים שכתב טאוב לילדים גדולים יותר ("דברים שאני לא מגלה", "דברים שאני לא מגלה ליעל" ו"המכשפה מרחוב מלצ'ט 3"), אבל הוא בהחלט כתוב היטב ומספר סיפור מעניין, מותח ומעורר אמפטיה שנותן מענה גם לילדים שנרתעים משימוש בכוח וגם לילדים חובבי אקשן.
השגת הניצחון באמצעות תחבולה מתוחכמת, תיאור דמותו של השליט הגדול והחזק כפחדן סמוי וניצחונו של האנדרדוג הנעזר בחשיבה, תושייה וחברים טובים- כל אלה מוכרים מספרי ילדים רבים, אבל הם חשובים ורלבנטיים תמיד.

האיורים של כריסטינה קדמון מדהימים ומצליחים לשלב בין ריאליזם של ציורי טבע לבין נימי הנימים הדקים והמדויקים ביותר של הבעות אנושיות על פניהן של חיות פרא.
יש ילדים שנהנים לשבת שעות מול ספר ולספוג את האיורים גם בלי קשר לסיפור. ילדים כאלה מצליחים ממש "לקרוא" את הספר דרך האיורים, הרבה לפני שהם יודעים לקרוא מילים. אני למדתי לקרוא לפני הרבה שנים, אבל למרות זאת, חזרתי שוב ושוב לאיורים של הספר הזה, ובעיקר לשאגה מקפיאת הדם של מלך האריות ולמבטים מכמירי הלב של האריה הצעיר והפנתר האופה שיושבים יחד על כוס תה ולחמניות טריות בחמאה.

"האריה שחשב שהוא פחדן" הוא ספר מומלץ לילדים בגילאי ארבע- חמש- שש, והוא מתאים להקראה בקול, לקריאה עצמאית של ילדים שיודעים לקרוא לבד ולהתענגוּת על האיורים בכל גיל.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 10.6.08.

 

ראיון עם גדי טאוב על ילדים ותרבות לילדים.

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות שמתפרסמות בבלוג שלי. להרשמה לחצו כאן.

"שלם יותר מלב שבור"- שעור בגזענות במסווה של חינוך לסובלנות

מאת אבי רט והודיה בונן, יצא בסדרת פרוזה עשרה של הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד

קבלתי את הספר הזה לביקורת מבלי שידעתי דבר עליו או על מחבריו, וההתחלה דווקא נראתה מבטיחה: ספר נוער מקורי שמתאר את חייהם של נערים ונערות ישראלים ושמתיימר להיות "סיפור על סטריאוטיפים מתנפצים, שכבות מתקלפות… ושברים שמתאחים".

כיוון שאני תומכת בכל ליבי בשבירת סטריאוטיפים וברב-תרבותיות, התחלתי לקרוא בנפש חפצה, והתחלחלתי מרגע לרגע ומעמוד לעמוד כשגיליתי שבניגוד מוחלט ליומרותיו המוצהרות, הספר משריש, מעצים ומנחיל התייחסות שטחית, סטריאוטיפית וגזענית, כמעט כלפי כל מגזר אפשרי, לתפארת מדינת ישראל. ארבעת הגיבורים מגיעים מקצוות סטריאוטיפיים בחברה היהודית בישראל- זוהר היא "צפונית" מפונקת מהרצליה, ליאוניד הוא עולה מרוסיה שמעריץ את התרבות הרוסית ובז לישראל, אדיסה- הדס היא עולה מאתיופיה שמנסה להתנכר למוצאה ונריה הוא מתנחל מאלקנה שאחיו נהרג בצבא.

הכותבים אמנם ניסו להציג שאלות שנויות במחלוקת בקרב גיבוריהם ובחברה הישראלית, כמו שאלת הגיוס לצה"ל, שאלת ההשתלבות או ההיטמעות של עולים בחברה הישראלית, גזענות נגד עולים מאתיופיה ושאלות של דת ואמונה, אבל בסופו של דבר, לאחר רצף אירועים טלנובלי דחוס, מסתבר שכל הארבעה קשורים זה לזה במערכת קשרים סבוכה ודרמטית וכולם מיישרים קו עם האתוס הבורגני-ציוני-ימני ולקינוח אפילו מדליקים משואות ביום העצמאות (!).
כל הנימוקים כבדי המשקל, התסכולים והויכוחים שמלווים את הדמויות לאורך הספר, נעלמים כבמטה קסם לנוכח אתוס המוות ההרואי, וכך ליאוניד שהתנגד למדינה עושה כושר לקראת הגיוס לאחר שגילה דוד נסתר שנהרג בקרב לטרון, אחיה של הדס הופך מעבריין צעיר וזועם לתלמיד מצטיין שרוצה להיות רופא לאחר שנקלע במקרה לפיגוע, זוהר ה"צפונית" האדישה חוזרת ממסע לפולין ומעבירה פעולה ב"בני עקיבא" וחלומה הורוד של האם האתיופית הוא כמובן בית בורגני עם שלט "כאן גרים בכיף"…

בהתחלה תהיתי על כך שבספר שמתיימר לייצג את גווני החברה הישראלית אין ולו נציג ערבי אחד, אפילו לא כדמות משנית במסגרת מועצת התלמידים הארצית שבה חברים, כמובן, כל הארבעה, אבל הזדעזעתי יותר כשגיליתי לאיזו התייחסות זוכה הנער הפלסטיני היחיד שכן מופיע בספר.
הנער הזה, בן גילם של הגיבורים הראשיים, הוא מחבל מתאבד חסר אפיונים אישיותיים וחסר רקע מלבד שנאה יוקדת ורצח בעיניים, ואיש הדת המוסלמי שמגייס אותו מתואר במונחים דמוניים שלא הופיעו בספרות הילדים הישראלית החילונית מאז ימי "חסמבה" הרחוקים.

"שלם יותר מלב שבור" מספר סיפור בינוני בסגנון כתיבה קריא וקולח. בני נוער עשויים להפיק הנאה מסוימת מקריאתו, אבל לקבל באותה הזדמנות גם שעור מזוקק בגזענות שימושית ובהאדרת המוות.
כל שנותר לי לעשות הוא לקרוא, בפרפראזה על קריאתו של הנסיך הקטן – "ילדים, הישמרו מעצי באובב ומספרים גזעניים במסווה של ספרי נוער תמימים!".

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 30.5.08.

 

אפרת אבן צור כתבה ב"הארץ" דברים דומים לשלי, וב ynet פרסמו המלצה גורפת וראיון עם הכותבים  

שבוע הספר- זכרונות והמלצות

שבוע הספר התחיל, ועם כל ההסתייגויות ממסחור הספרים, מהיותו של הארוע הזה ארוע צרכני בעיקרו ומכך שלפעמים עיתונים, משחקים, דיסקים ומה לא נוגסים במנדט של שבוע הספר, בכל זאת אני מרגישה משהו חגיגי באויר. אני זוכרת את הביקורים שלי כילדה קטנה בדוכני שבוע הספר בגן הזכרון בהדר (כן, יש גם חיים מחוץ לתל אביב, ובמקרה שלי מדובר על חיפה…), זוכרת את השפע העצום של ספרים, את החופש לדפדף ולקרוא ולבחור ואת השקיות העמוסות והכבדות שחזרו איתי הביתה.

אהבת קריאה לא מתחילה בארוע חד פעמי ובטח שלא מסתכמת בו, אבל יש משהו נעים דוקא בהמוניות של שבוע הספר, ב"יציאה מהארון" שמביאה המוני אנשים לצאת מהבית ולהצהיר – "כן, גם אני אוהב/ת לקרוא", בפעם היחידה בשנה שבה הגוף האמורפי הזה של המוני ב. ישראל כפי שיהונתן גפן מכנה אותם, מתכנס בכיכרות לא סביב כדורגל, מנגל או פוליטיקה, אלא סביב ספרים.

 

שבוע הספר בחיפה עבר בשנים האחרונות גלגולים ונדודים רבים, ובחלק מהשנים קרטע והיה ארוע קצת עצוב וקצת בודד, אבל בכל שנה, כשהתחלתי לראות איך מסדרים את הדוכנים הלבנים האלה, במבוך אינסופי של שמות הוצאות ספרים, התחלתי לחייך.

 

לפני שבע שנים יצא לי לפגוש את שבוע הספר גם מצידו השני של הדוכן, כשמכרתי ספרים.

זה התחיל מכמה ספרי ילדים שאמא שלי ואני תרגמנו ביחד מאנגלית לעברית ("המדריך לזיהוי מפלצות הבית" ו"היה הים" מאת סטניסלב מריאנוביץ, "אין בעיה" מאת דוד מורישון וגם "אדון קוקו" שלבושתי אני לא מצליחה להזכר מי כתב). תרגמנו אותם עבור הוצאת "נור"- הוצאה קטנה של מרוואן חורי, בעל בית דפוס מחיפה שרכש את הזכויות על מגוון ספרי ילדים מקסימים מחו"ל ורצה להפיצם בתרגום לעברית ולערבית.

תרגמנו עבורו בערך עשרה ספרים, אבל בסופו של דבר מתוכם יצאו לאור רק המעטים האלה, כשאדון קוקו האומלל אפילו לא זכה לכריכה קשה של ממש.

מרוואן החליט למכור את הספרים בשבוע הספר, ואני גייסתי כמה חברות, העמדנו דוכנים בחיפה ובת"א, הדפסנו פלאיירים והתחלנו לתרגל את המשפט "שלום, שמעת על המדריך לזיהוי מפלצות הבית?" בליווי חיוך נלהב.

השנתיים האלה שבהן מכרתי בשבוע הספר היו הפעם הראשונה (וכנראה גם האחרונה…) שבה ממש עבדתי במכירות. חייכתי בנימוס, פטפטתי עם כמות עצומה של אנשים זרים, קבלתי כסף, נתתי (וחישבתי!) עודף וקבלות, ספרתי מלאי, סידרתי את הדוכן ואפילו גיהצתי ידנית את המכשיר הזה של כרטיסי אשראי שאז, בתקופת האבן, עוד השתמשו בו.

שמעתי בפעם השבע מאות אלף את כל החכמים הגדולים שהיו משוכנעים שהשוואת הילדים/הבעל/האישה/החמות שלהם למפלצות הבית זו הברקת המאה, הייתי גאה נורא לארח חברים ומקורבים מאחורי הדוכן "שלי", פיתחתי אחוות לוחמים וידידות אמיצה וזמנית עם המוכרים בדוכנים הסמוכים והרגשתי חשובה מאוד כשהגעתי כל יום עם מפתח לפני הקהל הרחב והשתרכתי מאחור כל לילה אחרי שכולם הלכו, עם רגליים כואבות, עם שותפותיי הנאמנות ועם שקית כסף שהעברתי להוצאה.

 

האמת? היה כיף.

 

ומאז, כשאני מגיעה לדוכני שבוע הספר, אני מרגישה שזה גם קצת שלי…

 

כשפתחתי את הבלוג הזה, העליתי לארכיון את כל ביקורות הספרים ששידרתי ברדיו בשלוש השנים האחרונות. כיוון שהיה מדובר במאסה די רצינית של הרבה ביקורות בבת אחת, העליתי אותן "בלי לאנדקס", כלומר בלי להגיע לדף הראשי של הבלוג ולדף הראשי של "רשימות".

מאז הן מסתתרות שם, בארכיון הוירטואלי שלי, צוברות צפיות בשקט בשקט, ולעיתים רחוקות גם זוכות לתגובות שמשמחות אותי.

שבוע הספר זו הזדמנות טובה לגאול כמה מהן מחשכת הארכיון, ולהביא רשימה אישית לגמרי של המלצות.

בעיצוב הרשימה מנחים אותי שני קריטריונים עיקריים – ספרים שבאמת באמת אהבתי, ושלתחושתי נדחקו קצת מהתודעה ומרשימות רבי המכר, ומגיע להם צ'אנס נוסף:

ספרות יפה:

פפסי ומריה, בובי ונטורה מת כמו שחי,  צלליות, עשבי פרא, מעוף העורב, יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה (על ספר הביכורים של סיון בסקין כן דברו, בעיקר באינטרנט, אבל ספרי שירה ממילא לא מקבלים אף פעם מספיק תשומת לב…),הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו (לא, זה ממש לא ספר ארכיטקטורה…),דמי מפתח, סיפור כתוב במניפה.

 

ספרות פנטזיה:

ג'ונתן סטריינג' ומר נורל, סבריאל (מתאים גם לנוער), אם החיטה- חורים במסך וירטואלי.

 

ספרי ילדים:

המטאטא של האלמנה, האי של יאשקה, ניקולא הקטן.

 

ספרי נוער:

ילדת כוכבים, אהבה בשכונת הפרחים, עד קצה המושב , סאלי לוקהארט- מסתרי אבן האודם (ספר מתח שמתאים גם למבוגרים שלא רגילים לקרוא ספרי נוער), מלך הגנבים.

 

ולכל אלה מצטרפת גם המלצה על ספר שקשה לקטלג בז'אנר כלשהו, אלבום הצילומים והטקסטים פעם, כשהייתי קטן וכמובן, במסגרת התמיכה במפעלות המשפחה, גם המלצה חמה על לילות ערב- התרגום החדש למבחר מסיפורי אלף לילה ולילה.

 

וגם כל כך הרבה ספרים נוספים שנמצאים כאן בארכיון ובבית על המדפים ובראש ובכלל. תיהנו!

 

ואם זה לא מספיק, אפשר גם לקרוא את ההמלצות של שכנתי היקרה ל"רשימות" גילי בר הלל ואת מה שכתבו שכנותיי היקרות האחרות- אסתי סגל בהרהורים על המבצעים ושיחה עם מו"לים ודפנה לוי בשיחה עם מו"ליות של הוצאות קטנות. ועכשיו גיליתי שגם יעל שכנאי (שבעבר עשיתי לה קצת עבודות עריכה ולקטורה בהנאה גדולה) הצטרפה לשכונת "רשימות" וכתבה קצת על נסיונה כמו"לית.

וגם גלעד סרי לוי מוסיף המלצות והרהורים על המפגש והקונפליקט בין צרכנות לבין תרבות.

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות בבלוג שלי. להרשמה לחצו כאן.

"ילדת כוכבים"- ביקורת לא רשמית על ספר ששבה את ליבי

מאת ג'רי ספינלי, תרגם מאנגלית חגי ברקת, יצא בהוצאת כנרת

הצ'ופר הכי גדול שנלווה לכתיבת ביקורות ספרים, הוא הספרים שאני מקבלת בחינם (על הגרושים הספורים שמשלמים לי אין טעם להרחיב את הדיבור…), ואני מודה שמאז שהתחלתי לקבל ספרים לביקורת אני קונה הרבה פחות ספרים, אם לא סופרים בולמוסי קנייה מזדמנים בחנויות ספרים משומשים, קניית ספרים מעטים שאני מרגישה שאני חייבת לקרוא ואפסו הסיכויים שאקבלם בחינם ואת הכמות העצומה של ספרי ילדים באנגלית שסחבתי לאחרונה במזוודה מלונדון…

את הספר הזה לא קבלתי מההוצאה לביקורת ברדיו ואפילו לא לביקורת כאן בבלוג, ולא ידעתי עליו כלום כשנתקלתי בו לפני שבועיים בחנות ספרים, ובכל זאת הוא ממש "קרא לי" מהמדף, ואפילו הספיק בדיוק בדיוק להשלים את הסכום שחסר לניצול תווי הקנייה שהיו לי לאחת הרשתות הגדולות.
כשגמרתי לקרוא אותו, הרגשתי שאני פשוט חייבת לתת אותו במתנה לפחות לחמישה אנשים ושהאנשים האלה מוכרחים, אבל ממש מוכרחים, לקרוא אותו.

אני קוראת הרבה ספרים ונהנית מלא מעט ספרים, אבל דברים כאלה קורים לי לעיתים נדירות ולכן, למרות ששילמתי על הספר הזה בתלוש שווה כסף מלא ולמרות שאף אחד לא ביקש ממני לכתוב על "ילדת כוכבים", אני כותבת עליו.

אפשר לקרוא אותו כמשל חברתי שמציג שאלות על אינדיבידואליזם ועדריות, כספר שמצמיד זכוכית מגדלת לגיל ההתבגרות- הגיל הכי קונפורמיסטי שיכול להיות ולבי"ס תיכון אמריקאי- המקום הכי קונפורמיסטי שיכול להיות, ושותל בתוכו את הדמות הכי מוזרה, תמוהה ואחרת שרק אפשר.
השאלה הנצחית שתקפה בכל גיל ומתחדדת בגיל הנעורים- שאלת הנאמנות לעצמך ולקולך הפנימי אל מול הנאמנות לקולקטיב והצורך להרגיש שייך לקבוצה גדולה יותר, השאלה הזאת מוצגת כאן בצורה חדה ודרמטית, ולצידה גם קונפליקט הנאמנות של ליאו הגיבור לנערה שהוא אוהב או לחבריו, לזוגיות או לחבר'ה. אפשר לקרוא את הספר הזה כספר שמחייב את קוראיו למקם את עצמם על הסקאלה שבין הייחודי לנורמטיבי, שמותח עד הקצה את האפשרות להיות "אחר" ולא מצייר קו ברור וחד משמעי שמבחין בין האמנותי, המקסים, החינני ומעורר ההשראה לבין התימהוני, ההזוי, המוגזם וה"פריקי".

ואפשר גם לקרוא את הספר הזה בלי להתייחס לכל המילים הגדולות, החשובות וה"חינוכיות" שכתבתי בפסקה האחרונה. אפשר לקפוץ לתוכו בקפיצת ראש בלי לחשוב איך זה נראה מהצד, אפשר להתמסר לו, אפשר לפתוח פה גדול ולשתות לרוויה את הרעננות המיוחדת שיש בו, אפשר להתאהב בליאו, בילדת כוכבים ובסיפור האהבה שלהם, ללקט באצבע אחת, בזהירות, את אבקת הקסמים שפזורה על הסיפור בלי לאבד אף פירור, לחייך חיוך גדול ומטופש כמו בסוף סרט הוליוודי מתוק, ולהאמין.

ורק הערה קטנונית קטנה אבל חשובה לגבי העטיפה- הציור הפשוט של כוכב וילדה בקווים ילדותיים מינימליסטיים, לקוח, כנראה, מהמקור ונעדר קרדיט למעצב העטיפה.
הפשטות והילדותיות האלה מתאימות לרוח הספר והסימן הגראפי הזה גם מופיע פעם אחת בגוף הטקסט, כחתימה של הגיבורה, אבל ההוצאה הישראלית שכחה להפוך את סדר הסימנים ואיבדה חלק ניכר מהמשמעות. באנגלית, מן הסתם, שם הספר ושם הגיבורה הוא stargirl, ומכאן ההיגיון לחתימה מצוירת שמציגה כוכב ומתחתיו ילדה. בעברית, לעומת זאת, אומרים "ילדת כוכבים", ולכן האייקון של הילדה היה אמור להופיע מעל לאייקון של הכוכב ולא להיפך…

 

אפרת אבן צור כתבה ב"הארץ" ביקורת הרבה פחות נלהבת משלי אבל גם יותר קונבנציונאלית, למי שרוצה בכל זאת לקרוא גם תקציר עלילה ודברים שכאלה…

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות שמתפרסמות בבלוג שלי. להרשמה לחצו כאן

"חיי פאי"- מהדורה חגיגית מאויירת

מאת יאן מירטל, תרגם מאנגלית עופר שור, אייר  טומיסלאב טוריאנק, יצא בהוצאת כינרת

 
למרות שהספר הזה כיכב ברשימת רבי המכר ובשיחות הסלון של השנים האחרונות, הצלחתי איכשהו לפספס אותו כשהיה בשיא תהילתו וקראתי אותו רק עכשיו, עם צאת המהדורה המאוירת.

הספר, שמתיימר להביא את קוראיו לאמונה באלוהים אבל רחוק מאוד מלהיות ספר הטפה שיגרתי, עוסק בנער הודי שנקרא על שם ברכת שחיה צרפתית, מכנה את עצמו בשם של מושג מתמטי ומאמין בכל ליבו בישו, מוחמד ובודהא, בו זמנית.
אביו של פאי הוא מנהל גן חיות בהודו שעולה על ספינה יפנית בחיפוש אחר עתיד טוב יותר בקנדה לבני משפחתו ולחלק מבעלי החיים שבגן. כשהספינה טובעת בפתאומיות, פאי מוצא את עצמו בלב האוקיינוס כשהוא חולק סירת הצלה עם נקבת אורנג אוטנג, זברה, צבוע וטיגריס בנגלי העונה לשם ריצ'ארד פארקר. כולם פרט לנער ולטיגריס נטרפים מהר מאוד והשניים הנותרים נשארים ביחד בלב ים למשך למעלה ממאתיים ימים ובונים מערכת יחסים מורכבת המבוססת על מאזן אימה, סימוני טריטוריה ותלות הדדית.

גם בחלקים ההזויים והמשונים ביותר בהרפתקאותיהם, וכאלה יש בשפע, התנהגותו של הטיגריס נשארת התנהגות של חיית בר פראית אמיתית, מה שמוסיף מימד של אמינות לעלילה שנדמית כמופרכת.

המהדורה הנוכחית יצאה לאור בעקבות תחרות בינלאומית למציאת מאייר. איוריו של טומיסלאב טוריאנק הקרואטי צוירו בצבעי שמן עזים, בוהקים וחמים והם מצליחים להקים לתחייה בריאליזם מלא את תיאורי המציאות המוזרה והמופרכת שמביא המספר. הקפדתו של המאייר על ציורים מנקודת המבט של המספר מגבירה את האמינות לאורך כל הספר ומקבלת פרשנות אחרת עם המפנה העלילתי המפתיע ומעורר המחשבה שמגיע לקראת הסוף.
למרות שהספר כולל תכנים קשים לעיכול והרהורים קיומיים בשפע, הקריאה בספר בעל איורים צבעוניים נדמתה לי כמו קריאה בספר ילדים וגרמה לי להצטער על כך שרובם המוחלט של ספרי הקריאה למבוגרים אינם מלווים באיורים.

"חיי פאי" רחוק מלהיות ספר שישנה את חיי והוא לא גרם לי להארה רוחנית, אבל בהחלט קראתי בו בעניין ובחרדה לגורלו של הגיבור ומשקלו הסגולי גדול ממשקלם הסגולי של מרבית הספרים המתיימרים לשנות את חיי קוראיהם. האיורים המרהיבים מצליחים להעניק לקריאה ערך מוסף ואם עד עכשיו הצלחתם כמוני להימנע מקריאתו ואתם מחפשים חומר קריאה מעניין ומפתיע, ולא נרתעים מתיאורים פלסטיים של בעלי חיים מדממים, עדיף שתיחשפו לספר בגרסתו המאוירת.

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 25.5.08.

"אהבה בשכונת הפרחים"- על ספר נוער מקסים וכמעט בלתי מוּכר

מאת גרסיאלה מונטס, תרגמה מספרדית פנינה פלמן, יצא בהוצאת שבתאי גל-און, כפר תבור.

על הספר הזה שמעתי לראשונה לפני כמה שנים, בתקופה שבה כל פעילותי האינטרנטית הצטמצמה לפורום ספרות ילדים ונוער ב"תפוז" באחד מגלגוליו הקודמים.
לאחרונה הוא עלה שם לדיון מחודש, ובעקבותיו יצרתי קשר עם פנינה פלמן, שתרגמה אותו לעברית ויזמה את הוצאתו לאור.
קבלתי ספר קטנטן, שעל כריכתו אפשר לראות את האיור הרומנטי והחמוד שמופיע כאן משמאל (העטיפה עוצבה ע"י אוסוולדו רוז'ס ולקוחה, כנראה, מהמקור הארגנטינאי) ובתוכו מסתתר סיפור אהבה אנושי ומקסים.

סנטיאגו מתאהב בטרסיטה, ילדה קוריאנית שמגיעה לכיתתו ובאהבה שלו יש משהו ראשוני ותמים מאוד לצד נחישות גדולה ורצון להיות "גדול מהחיים".
במקום להביא לה פרח, הוא קוטף פרחים מכל הגינות בשכונה ומביא לה על קרונות סקייטבורד את הזר הכי צבעוני והכי גדול שאפשר לתת. כשטרסיטה עוברת דירה, הם מתחילים להתכתב ומצרפים לכל מכתב פיסות קטנות מחיי היומיום שלהם- עלה, פתק, חתיכת פשטידה מהצהריים ואפילו מרצפת מהמדרכה בשכונת הפרחים, עד שבסוף, לקראת יום הולדתה, סנטיאגו מחליט לשלוח לאהובתו את המעטפה הגדולה ביותר ובתוכה ההפתעה הגדולה ביותר, וכמעט כל השכונה מתגייסת כדי לעזור לו לממש את חלומו.

למרות המחוות הגדולות מהחיים שעומדות במרכזו, הספר כתוב בצניעות, איפוק ותום אמיתיים והצליח לחמם לי את הלב. האיורים של מאיר קליפר פחות מצאו חן בעיניי, בעיקר בשל הבעות הפנים של הדמויות הראשיות שמצטיירות באיורים כקריקטוריסטיות וכמעט גרוטסקיות, בניגוד לרוח הנקייה והמדויקת ששורה על הטקסט.

בסך הכל נהניתי מאוד מהספר וכמוני נהנו גם קוראות מבוגרות וצעירות ממני בהרבה. קוראת צעירה במיוחד שנמצאת רק בתחילת העשור השני לחייה נהנתה מאוד, אבל התאכזבה קצת מהסוף הפתוח…

המהדורה העברית הצנועה אינה חפה מפגמים טכניים כמו שגיאות הגהה ו"חריקות" קטנות בעברית, אבל הסיפור עצמו מצליח להאפיל על הבעיות הקטנות ומעורר (לפחות אצלי) סקרנות לגבי יצירותיה האחרות של גרסיאלה מונטס ולגבי ספרות הילדים הדרום אמריקאית שכמעט אינה מוכרת כאן.
כיוון שמדובר בפרויקט אישי של המתרגמת שמסירותה לעניין מעוררת הערכה והתפעלות, הספר לא יצא לאור במסגרת הוצאת ספרים גדולה ומוכרת ולכן קשה מאוד להשיגו.
יש בו חן, אופטימיות, הומור, קסם ואותנטיות רגשית של אהבה לא ריאלית שהולכת עד הסוף, ובזכות כל הסיבות האלה אני בעדו. ומפני שאני בעדו, אני חורגת ממנהגי ומנצלת את הבלוג הזה הפעם לא רק כדי להמליץ על ספר, אלא גם כדי לעזור לקוראיי להגיע אליו.
פנינה פלמן, המתרגמת והיוזמת, מוכרת את הספר ואפשר ליצור איתה קשר ב- hector@shekelsc.co.il.

לטעמי – שווה ביותר!

"אהבה בשכונת הפרחים" הוא ספרון קטן (בסה"כ 56 עמודים, קטנים יותר מדף מחברת) שמספר סיפור של אהבה גדולה מהחיים, סיפור אופטימי ומרגש שיש בכוחו להשאיר חיוך גדול על פניהם של ילדים מגיל תשע-עשר ועד בכלל ושל מבוגרים שאוהבים לאהוב.

כשקראתי את הספר, לצד החיוך הגדול שעלה על פניי, נזכרתי בשיר ששמעתי פעם ובסיפור שמאחוריו.
לפני שנה הייתי בהופעה שהשתתף בה, בין השאר, הזמר – יוצר המוכשר שלמה יידוב. הוא סיפר שאת השיר היפיפה שכולנו מכירים בתור "ערב כחול עמוק" הוא כתב כשהיה בסך הכל בן שלוש-עשרה. הוא היה מאוהב בילדה בת גילו בארגנטינה, אבל הוריו החליטו לעלות לישראל והנער ישב בביתו החדש בירושלים וכתב שיר אהבה לאהובתו שנשארה בארגנטינה.
שנים אחר כך מאיר אריאל כתב ללחן המקורי את המילים העבריות הקסומות שכולנו מכירים, אבל בעיני, גם בלי להבין אף מילה בספרדית, יש קסם מיוחד דווקא במקור הספרדי – como la luna שכתב נער צעיר לאהובתו שמעבר לים.
הגרסא שמצאתי באינטרנט צולמה כנראה במצלמה ביתית באיכות לא מזהירה, אבל אני חושבת שזה הפסקול המושלם לספר הזה.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות שמתפרסמות בבלוג שלי. להרשמה לחצו כאן.

התחנה האחרונה – עוד מקרה של ערלות לב מאיים לסגור את ההוספיס בתל השומר

קבלתי מייל מחברה עם הפנייה לעצומה נגד סגירת ההוספיס לחולים סופניים בתל השומר.

את העצומה יזמו שתי נשים שהמקום נגע בחייהן האישיים והן החליטו לעשות הכל כדי לבטל את רוע הגזירה.

לשמחתי אין לי כל נגיעה אישית לנושא, אבל שמעתי מאנשים אחרים שהמקום הזה ומקומות נוספים כמותו עושים חסד עם אנשים בישורת האחרונה של חייהם ומאפשרים לחולים- מכל מגזר, מוצא או סטטוס חברתי, להקל קצת על הכאב והפחד ולסיים את חייהם בכבוד, בתחושה שיש מי שזוכר שהם עדיין בני אדם.

יוסי לוי, השכן מ"רשימות", כתב על נסיונו האישי בהוספיס הזה בו ליווה את אמו בימיה האחרונים וכאן אפשר לראות כתבה של יגאל מוסקו מ"עובדה" שליווה את ההוספיס במשך שלושה חודשים, עוד לפני איום הסגירה.

 

שוקי גלילי מתאר את הבירוקרטיה היבשה של המאבק בין הנהלת בית החולים לבין משרד הבריאות ומשרד האוצר.

 

גם כאן, כמו בנושא מרפאת הפליטים (ואגב- בעניין ההוא עדיין לא קבלתי תשובה ממשרד האוצר ושוקי גלילי לא קיבל הבהרות ממשרד הבריאות…), פקידי האוצר ופקידי משרד הבריאות מנהלים משחק "מסירות" ציני שבמהלכו כל צד זורק את האחריות לעבר הצד השני.

הבעיה היא שבמקרה הזה, "כדורי המשחק" הם בני אדם חולים מאוד, כאובים מאוד וחלשים מאוד.

לאדם גוסס אין יכולת להילחם מול משרדי ממשלה וערלות לב בירוקרטית, לבני משפחתו של אדם חולה- שמשתדלים לנצל כל שנייה אחרונה של יחד, יותר חשוב לסדר את הכרית מאחורי הראש, להגיד עוד משפט, ללטף, או פשוט לשבת ביחד, מאשר לחתום על עצומות ולפנות למשרדי ממשלה.

 

ולכן כולנו צריכים לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי לעזור להם במלחמה הזאת, וכולנו צריכים לזכור שאטימות שמתחילה כלפי "אחרים", מגיעה במהירות שיא גם לחצר האחורית שלנו, וגם לדלת הראשית.

 

בבקשה תחתמו ותפיצו הלאה!

 

עדכון מה- 14.5.08: את המשפט הזה אני מעתיקה מהאתר של העצומה –

למרות הודעות בתקשורת שהאוצר מקצה להוספיס תקנים,
שום גורם ממשלתי לא הודיע לבית החולים על כך!
העצומה והפעילות נגד הסגירה ממשיכים,
עד שיגיע מסמך רשמי כתוב, לידי בית חולים תל השומר וההוספיס. נעדכן ברגע שיהיו לנו חדשות.

המשיכו לחתום – תודה

 

עדכון נוסף מה-23.5.08 מועתק גם הוא מהאתר של המחתימים-

שמחים להודיע כי נמצא פתרון לבעית ההוספיס בתל השומר.

הודעה מסודרת תצא בקרוב

תודה

אני שמחה שהפעם זה נגמר בטוב.

 

והגראנד פינאלה הגיע במייל ב-28.5.08, אני מצרפת אותו כתודה לכל התומכים, החותמים והמזדהים:

ברצוננו להודות לך באופן אישי על הצטרפותך למאבק, באמצעות הצטרפותך לעצומה, כנגד סגירת ההוספיס בבית החולים "שיבא" (תל השומר)

בזכותך ובזכות כל אחד ואחת מ – 58 אלף החותמים הצלחנו במאבק :

הוספיס "שיבא" (תל השומר) לא ייסגר!

 

מטה המאבק:

יהודית גבע

אביחי גלמן

יהודית רשף

דר' מיקי ברקוביץ

"כיצד נעשיתי לסבא של עצמי" – קטע ישן וחמוד של מארק טווין (ואולי בכלל לא שלו…)

לפני כמה ימים, בעקבות שיחה עם ילדים ונסיון להגדיר את הקשר המשפחתי המדוייק בינם לבין קרובי משפחה רחוקים, נזכרתי בקטע הזה שמונח בערימת הניירות הענקית שלי, על נייר ישן ומצהיב.

סבתא שלי מצאה אותו איפשהו לפני שנים רבות, הדפיסה במכונת כתיבה וחילקה בתפוצת נאט"ו לכל דיכפין, שזו כנראה הגרסא הקדומה של פרסום בבלוג…

 

הקטע מיוחס לסופר מארק טווין ולצערי אין לי מושג מי המתרגם/ת המוכשר/ת שאחראי/ת לגרסא העברית, אבל אני חושבת שהוא מצחיק גם היום, לקוראים בכל גיל.

 

כיצד נעשיתי לסבא של עצמי / מארק טווין

"באחד הימים מימות השנה
התאהבתי פתאום באשה אלמנה
ומייד התחתנתי עם אותה הגברת שאם כבר הייתה לבת בוגרת.
אבי היקר הסתכל בה בבת
מצאה חן בעיניו והתאהב בה מייד.
הרבה לא חשב ולא התבושש
ובו במקום את ידה הוא ביקש.

ומאחר שאבי נפל כבר בפח
ולבעלה של בת אשתי הוא נהפך
הרי מובן הדבר אם לסכם
כי בתי החורגת הייתה לי לאם.
ואבי היקר אם תבינו הבן
במקרה שכזה הפך לי לבן.
תנסו נא לחשב ולסכם החשבון
ואז תיווכחו שהחישוב הוא נכון.

תשעה ירחים עברו, ומייד
נולד לאשתי בן נחמד.
והדבר כבר ברור, זה כבר לא סוד
כי בני הקטן היה לי לדוד.
ומה פתאום דוד? תשאלו ודאי כך
כי לבתה של אשתי הוא הרי אח.
ובני זה שלי נולד לא מכבר
גם אח של אבי הוא וכך הוא נשאר.

ובשעה טובה נולד גם בן
לבתה של אשתי שאבי התחתן
וכאן זה חשוב שבהחלט לא נשכח,
שבנה של בתי הוא גם לי אח.
ומפני שהילד הוא נכדה של אשתי
ואבא שלי הוא בעל בתי
הרי אשתי היא לי סבתא לפי החשבון
ואני לאבי הנני סבא נבון.

וכך בפשטות אפשר להצהיר
שאף כי לאשתי אני בעל צעיר,
שייך אני לה ואני בעלה
אבל יחד עם זה אני נכד שלה,
ואם כבר הסכמנו שאשתי היא סבתא
ואני הפכתי לסבא אתה בצוותא
הרי איזה סבא אני ושל מי
אם לא סבא פשוט- של עצמי…"

 

בשיטוט מקרי באינטרנט גיליתי פתאום את המקור באנגלית, ושם דוקא כתוב שזה בכלל לא שיר של מארק טווין אלא של Dwight Latham and Moe Jaffe .

כך או כך, נראה לי שווה.

 

ומסתבר שהדף המצהיב שקראתי אצל סבתא מאז שהייתי פצפונת הוא נכס תרבותי מוכר וידוע, שזכה אפילו לקליפים מושקעים.

זו הגרסא של החבובות-

 

וזאת גרסת אנימציה ממוחשבת עם מוסיקת קאנטרי-

 

בתור בנאדם של מילים, תרשימים גורמים לי ללכת לאיבוד, אבל מי שמפקפק  במילים ומתעצל לחשב לבד את הקשרים המשפחתיים הסבוכים, יכול להיעזר בקליפ הזה שמציג את השיר לצד תרשים זרימה מפורט, ושם דוקא כן מוזכר מארק טווין…

"תמונות משפחה"

מאת מאיה ערד, יצא בסדרת חרגול פלוס של הוצאות חרגול ועם עובד

שלושה סיפורים שונים, שלוש משפחות שונות, שלושה שלבים שונים בסיפורי גירושין, הרבה אומללות, הרבה כאב והרבה תחושת החמצה כתובים במילים אווריריות וקלות. מאיה ערד מאירה בזרקור חזק את הפינות החשוכות ונטולות הדרמה בחייהם המורכבים של גיבוריה ומתארת לפרטי פרטים סיטואציות אנושיות, אמיתיות וישראליות: מתרגם ספרות מתחמק מאחותו למחצה שמנסה להתקרב אליו באמצעות כתיבתה, בחור צעיר מתמודד עם בדידותה של אימו המזדקנת, הזוגיות החדשה והמפתיעה של אביו והתאהבות נכזבת בבתה של חברתו של אביו, ואם לוקחת את בנה לטיול בר מצווה בפריס למרות מצבה הכלכלי הרופף.
כל אחד מהסיפורים כתוב במבנה מהודק ומוקפד, ושילובם יחד יוצר אפקט מצטבר חזק.

מערכות היחסים בין הדמויות בשלושת הסיפורים השאירו לי טעם חמוץ בפה. הורים וילדים, אחים ואחיות, בני זוג ובני משפחה אחרים, מנהלים זה עם זה מערכות יחסים פונקציונאליות וטכניות המבוססות על מחויבות עמוקה, הרגלים ולפעמים חמלה, ללא טיפה של רגש אמיתי ועמוק. הדמויות בספר מסוגלות לעבור חיים שלמים לצידם של אלו האמורים להיות הקרובים אליהם ביותר, מבלי שנגעו ולו לרגע בשורשי נשמתם של קרוביהם.

האפקט המצטבר של מערכות היחסים הריקות האלה הביא אותי כמעט לידי ייאוש, אבל כנראה שאפילו עבור הסופרת זה היה יותר מדי ולכן, ממש לקראת הסוף, היא שתלה רגע אחד של חסד אנושי שלמרות הבנאליה והקיטש הנודפים ממנו אפשר לי לנשום לרווחה.

ספריה הראשונים של מאיה ערד, "מקום אחר ועיר זרה" ו"צדיק נעזב", היו, לטעמי, משב רוח מרענן בספרות הישראלית וכשקראתי אותם הלכתי שבי אחרי סגנונה המיוחד ואחרי הדרך שבה היא עשתה להטים בשפה העברית. ספרה השלישי, "שבע מידות רעות", היה רומאן ראוי, אבל אני התקשיתי לעבור מהחרוזים של ארד לפרוזה שלה ומקריאת הספר ההוא יצאתי בעיקר בתחושת אכזבה. הפעם, למרות שמדובר שוב בפרוזה קונבנציונאלית, אני שמחה לבשר שהקסם חזר.

ועדיין, בסיפור Fail better בקובץ הנוכחי אפשר לראות קמצוץ משליטתה הוירטואוזית של ערד במלים, שמגיעה לשיאה בקטעי התרגום והשירה המשובצים בסיפור. ועם כל הכבוד לרומאנים שלה, אני אישית אשמח לקרוא עוד טקסטים מחורזים פרי עטה.

"תמונות משפחה" הוא ספר קריא מאוד, שמתבונן בחיים באמצעות זכוכית מגדלת אכזרית בדיוקה, אבל בכל זאת אפשר לסיים את קריאתו עם חיוך על השפתיים. בהחלט כדאי  לקרוא.

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 5.5.08.

 

פתיחת הסיפור "יעל של אורה"

פתיחת הסיפור "Fail better"

 

בזמנו, כאמור, התלהבתי מ"צדיק נעזב" של מאיה ערד והתאכזבתי מ"שבע מידות רעות".

 

זה מה שאריק גלסנר, השכן מ"רשימות", כתב  על "תמונות משפחה" ועל "שבע מידות רעות", וזה מה שהשכנה יעל ישראל כתבה על "תמונות משפחה".

 

פינת העטיפה בהשראת אסתי: הפעם, לטעמי, העטיפה מדוייקת ומתאימה לרוח הספר, בנוסף להיותה אסתטית. תמיר להב רדלמסר בחר בתמונה משפחתית יומיומית ופסטורלית שנראית כמו ערכת הרכבה וצביעה של ילדים ליצירת "אינסטנט משפחה". הרושם הזה מתעצם כשרואים את הצד האחורי של העטיפה, בו אותה תמונה עצמה מוצגת בשחור-לבן, כביכול לפני שנצבעה. יופי של עטיפה!

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות שמתפרסמות בבלוג שלי. להרשמה לחצו כאן.

"גנבת הספרים"

"גנבת הספרים" מאת מרקוס זוסאק, תרגמה ורד טוכטרמן, יצא בהוצאת אופוס

ילדה קטנה שאין לה אבא, נאלצת להיפרד גם מאמה ולעבור למשפחה אומנת. בדרך, אחיה הקטן מת בפתאומיות והיא מגיעה לגמרי לבדה לבית חדש במקום חדש עם הורים חדשים. האם המאמצת מתגלה כאישה גסה, קולנית ואלימה, וזאת רק ההקדמה לצרות האמיתיות…
אם נוסיף למשוואה הזאת גם את נתוני המקום והזמן- גרמניה הנאצית, נדמה שהאמפטיה לליזל ממינגר הקטנה והאבודה מובטחת, אבל התמונה הופכת למורכבת עבור קוראים יהודים ישראלים, כשמסתבר שליזל היא ילדה גרמניה נוצרייה.

בגיהינום של חייה, ליזל מוצאת גם כמה נקודות אור- האנס הוברמן, האב המאמץ, מתגלה כדמות אב מושלמת ומעניק לה את כל הסבלנות, הקשב, הרגישות והאהבה שאפשר לתת, ורודי שטיינר, חברה הטוב, כורת איתה ברית נאמנות ומספק לה גיבוי חברתי.
הספר כתוב מנקודת המבט ההפוכה להסתכלות היהודית הטבעית והמוכרת. ליזל וחבריה הולכים לתנועת נוער היטלר ונפגעים מהפצצות בעלות הברית על גרמניה, ועדיין- משפחתה המאמצת של ליזל משתייכת לצד ה"טובים", כמתנגדים שקטים לשלטון הנאצי וכמי שמסתירים בביתם יהודי נמלט שאביו הציל את חיי האב במלחמת העולם הראשונה.

הסיפור מסופר מפי הדמות הדומיננטית ביותר באירופה של שנות השלושים והארבעים- המוות.
המוות העסוק, המרוחק והציני וסגנונו המשועשע והקליפי, שקוטע את רצף הסיפור בהערות אגב וברמזים מתחכמים, הרגיז אותי בתחילת הקריאה אבל במהלכה התרגלתי לדמותו ואפילו, למרבה הזוועה, התחלתי לחבב אותו.
הסיפור ההיסטורי הקשה משתלב בתוך אגדה תמימה על ילדה קטנה, וקצת כמו בסרט "החיים יפים" של בניני, יש בשילוב הזה משהו מרגיז אבל יש בו גם כוח ודיוק רגשי.
כשאחיה מת, ליזל הרימה מהשלג את החפץ הראשון שנקרה בדרכה- ספר קטן עם הוראות לחפירת קברים. הפעולה האינסטינקטיבית הזאת, שעזרה לה להתחבר לאחיה, הפכה את ליזל הקטנה לגנבת ספרים, והספרים הגנובים והאהבה העזה לקריאה ולמילים תופסים חלק נכבד מחייה של ליזל ומהספר. העניין הזה יכול להתפרש כמחווה או כהתחנפות לאוהבי ספרים מושבעים, אני ראיתי בכך בעיקר אקט סימלי של התנגדות שקטה למשטר הטוטליטארי וניסיון לשמירה על העצמי.

אין ספק שהקורבנות הגדולים, המוחלטים והמובהקים ביותר של הנאצים היו היהודים. הספר לא מתכחש לאקסיומה הזאת, אבל הוא מראה, לצידה, שבמלחמה – גם במלחמה הגדולה והנוראה ביותר, כל האזרחים הם בעיקר קורבנות של מפלצת המלחמה והמוות.

למרות שהוא לא חף מפגמים, "גנבת הספרים" הוא ספר מרגש, מותח וייחודי, ואני בהחלט ממליצה לקרוא אותו.

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 26.4.08.

 

פתח הדבר של הספר מאתר "טקסט" 

ימימה עברון, השכנה היקרה מ"רשימות" כתבה ביקורת על הספר הזה והיתה הרבה יותר מסוייגת ממני.

 

פינת העטיפה בהשראת אסתי–  העטיפה בעיצובה של יפה נוימן, שמציגה את המוות יוצא במחול עם ילדה קטנה הטרידה אותי, הרגיזה אותי וגרמה לי להפוך את הספר לצד השני (בעיקר כשהיה על המיטה…), אבל היא תואמת את רוחו של הספר, יש בה משהו חזק ומדוייק מאוד, ונדמה לי שבמקרה הזה התגובה הקשה שלי מעידה על הצלחתו של העיצוב.

 

ספר אחר שמתייחס לשואה מנקודת מבט שאינה ישראלית/יהודית הוא ספר הנוער המומלץ "המזוודה של חנה", למרות שחשוב להדגיש שבניגוד למה שמופיע בחלק מההתיחסויות ברשת, "גנבת הספרים" הוא ממש לא ספר ילדים…

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות שמתפרסמות בבלוג שלי. להרשמה לחצו כאן.