ארכיון קטגוריה: תופינים ומגדנות

בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב

לפני כמה ימים נתקלתי בשיר הזה לגמרי במקרה, בשיטוט ברשת.

אני מודה שהוא לא "עשה לי את זה" על ההתחלה.

אני לא תמיד משתגעת על כוכבוּת מוקדמת של ילדים, יש לי יחסים מורכבים עם אופנת ה"רוחניקיות" העכשווית (אני מאמינה בהרבה דברים בלתי מוסברים, מאמינה בכל ליבי בקסמים, בניסים, בטקסים, עושה רייקי, אבל ממעטת לדבר על כל הדברים האלה ואני מודה שלרוב גם אין לי סבלנות לדיבורים "רוחניים", ועוד פחות סבלנות לסיסמאות ומנטרות ורדרדות) והכותבים שאני עורכת להם ספרי ילדים יכולים להעיד על עוצמתה של ה"אלרגיה" שלי הן לחריזה לא נכונה או לא מלאה  והן לתחביר ש"מכוּפף" לצורך החרוז בלבד.

עד כאן, מניתי את כל הסיבות שהיו אמורות, לכאורה, להרחיק אותי מהשיר הזה.

אבל למרות כל אלה, מרגע שלחצתי play וראיתי את הקליפ החצי ביתי הזה, נשביתי. הוקסמתי. הילדה הזאת, היפיפיה ורבת ההבעה והקסם, והמילים (למרות כל ההסתייגויות שלי), והמנגינה, והמקום הפנימי הזה שקשה להסביר ולתאר אבל קל מאוד לזהות, הדבר הזה שגרם לי ללחוץ play שוב ושוב, ולזמזם את הפזמון לעצמי, בלב, מרגע ששמעתי אותו לפני חמישה ימים ועד עכשיו, בזכות כל אלה, ולמרות שלל ההסתייגויות, אני בעד השיר הזה. בדיוק בדיוק כמו שהוא. ככה זה טוב.

ולצד הקסם והכריזמה האדירים של אלי יופי אור (ככה קוראים לילדה הזאת, שאני לא מכירה אבל הצליחה להכנס לי ללב), מצאתי גם גרסא נוספת, עם קסם משלה, שהוקלטה לפני כמה שנים עם ילדי אדמה

גיגלתי קצת וגיליתי שהילדים היפים שמצולמים בקליפ הראשון הם ילדי הבית העגול – יוזמה חינוכית שנראית לי מעניינת, מסקרנת וטובה.

גיליתי גם את הבלוג של בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב  ושל יוצרי השיר, אורית ושי אור ואת דף הפייסבוק שלהם.

לי השיר הזה עשה טוב והנה, בזכותו גם הוצאתי מחוש קטן מקונכייתי לטובת משהו שהוא לא ביקורת על ספר…מקוה שהוא יעשה גם לכם טוב. בדיוק בדיוק כמו שאתם.

חזרתי פתאום

קוראיי, קוראותיי, יקיריי, יקירותיי, מנויי, מנויותיי וכל מי שמזדמן הנה לפעמים או באופן קבוע וכבר נמאס לו להרים גבה ולתהות איפה אני וכמה ולמה – אני פה.

כל הזמן.

אני יודעת שזה לא נראה ככה, ואיכשהו קרה, בניגוד לכל תכנון, שכבר הרבה יותר מדי זמן אני רק מתכוונת לכתוב כאן ולא באמת מגיעה לזה, אבל אין לכם מושג כמה אני מתכננת, ומנסחת, ורוצה, וחושבת, ושוב מתכוונת ו…לא כותבת.

זה לא אתם, זו אני, באמת!

אבל עכשיו אני כאן, כי הבטחתי לעצמי ובעיקר כי הבטחתי לאנשים אחרים שאספר לכם על כמה דברים טובים ויפים. אז בואו נסכם דבר כזה – אני אספר לכם עכשיו על כמה דברים מהירים שאין ביניהם שום קשר ( בעצם יש: הם מעניינים אותי), ובימים הקרובים אחזיר לכם חובות של כמה ביקורות ספרים שכבר שודרו ופונקסו וטרם הגיעו לכאן, ואחרי זה (בלי נדר) גם ממש אחזור לכתוב, כמו שצריך. זה מה שאני מבטיחה מצידי.

 ואתם? הו, זה כבר תלוי בכם…

היום, ממש בעוד כמה שעות, יש בעיר הגדולה אירוע השקה לכבוד הספר "כתוב בגוף" של מרית בן ישראל.

הספר הזה התחיל ממש פה ממול, בבלוג העמוק, המעמיק, מרחיב האופקים ומשמח הלבב של מרית, עיר האושר. כל יום שלישי, בשמונה בדיוק (בשביל הטקס), מרית היתה מפרסמת פרק על הקשר בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לבין אמנות הגוף של ויטו אקונצ'י.

אני הייתי מגיעה בדרך כלל באחור (מה שהופך את הכתיבה הנוכחית לסוג של סגירת מעגל- גם עכשיו אני מגיעה ברגע האחרון ממש…), קוראת, מגיבה ונעה בין התפעלות עזה, התפעמות ממש – מיכולת הניתוח העדינה והחדה של מרית, לבין חמלה וכאב על אהרון קליינפלד של גרוסמן לבין התנגדות עזה ורתיעה עצומה מאמנות הגוף המפחידה, המצמררת והמחליאה של דון ויטו, כמו שנהגנו לכנות אותו.

לא קשה להבין מהתיאור הזה שאמנות הגוף ופועלו של אקונצ'י רחוקים מלהיות כוס התה שלי, אבל הקפדתי לקרוא, ולשוחח, ולהקשיב בכל זאת, גם כי המשולש הזה כלל גם שתי צלעות שאני מאוד אוהבת – מרית וגרוסמן, וגם כדי לאתגר את עצמי ואת גבולותיי.

סדרת הפוסטים הזאת הפכה לספר, ולמרות שהוא נמצא אצלי בבית, עוד לא הצלחתי להביא את עצמי ללפתוח ולקרוא אותו ממש, לפי הסדר, כמו שצריך. זה עוד יקרה.

במפתיע. ככה זה אצלי בזמן האחרון.

אבל להשקה של הספר, הערב ב 20:00 בעלמא, ת"א, אני מגיעה גם מגיעה, בשביל מרית, ובשביל שועי, ובעיקר בשבילי, כי אני פשוט לא יכולה שלא להיות חלק מההשקה של הספר הזה – למרות ובגלל.

פעם, מזמן, סיפרתי לכם על לילות ערב – חלק א' מהתרגום החדש למבחר מסיפורי אלף לילה ולילה, שתרגמה אמא שלי האהובה והמוכשרת.

לא גיליתי לכם שאני לא היחידה שחושבת שאמא שלי מוכשרת, ולא גיליתי לכם שלפני כמה חודשים היה לה הכבוד העצום לזכות בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת על התרגום הזה שהיא תרגמה מערבית קלאסית, אבל אני מגלה לכם עכשיו שחלק ב' של התרגום כבר נמצא בחנויות, ואתם לגמרי מוזמנים להתענג עליו.

אתם יכולים גם לשמוע אותה מדברת על התרגום ועל בכלל, עם גיא אלחנן היקר, אדם טוב שאני מכירה מילדות, שראיין אותה לתכנית "נטולי חרטא" ברדיו כל השלום.

וכיוון שהאינטרנט הזה מאפשר לשמוע רדיו בכל מקום ובכל שעה, אתם יכולים גם לעצום עיניים,  לטעום מהתרגום ולסדר לעצמכם סיפור לפני השינה:

לפני כמה שבועות גיליתי את תכנית הרדיו המצוינת "אנשים בלילה" של קובי מידן, בגל"צ. כל לילה, בימי ראשון עד רביעי, קובי מידן מראיין אדם אחר, בראיון קשוב ורציני שעוזר לי לנסות ללכת לישון בזמן. בסוף כל ראיון, הוא מקריא סיפור בהמשכים, בקולו המכשף. נדמה לי שמאז מותו של יוסי בנאי זצ"ל, קובי מידן הוא עכשיו הישראלי שקורא הכי יפה, הכי מכשף, הכי מרגש, ולכן כל כך שמחתי כשגיליתי, לגמרי במקרה, שהוא התחיל לקרוא בהמשכים גם את הסיפור על עבדאללה איש הים ועבדאללה איש היבשה, הסיפור הפותח את חלק ב'. 

אתם יכולים להאזין כאן, ואתם יכולים גם להדליק את הרדיו הלילה ובלילות הקרובים, בסביבות עשרה לחצות, ולהתענג.

{לצערי לא מצאתי דרך טכנית לתת לינקים יותר ממוקדים להקלטה של קובי מידן, הלינק היחיד הוא לינק התכנית כאן למעלה, הוא קורא מאלף לילה ולילה בתכנית של ה- 6.2 בשלהי ראיון עם דורי בן זאב(החל מדקה 51:28), בתכנית של ה-  15.2 בשלהי ראיון עם יהוא ירון (החל מדקה 52:58) , בתכנית של ה-  20.2, בשלהי ראיון עם ליביו כרמלי (החל מדקה 51:46), בתכנית של  ה- 21.2, בשלהי ראיון עם רפיק ידידיה-תמיר קמחי (החל מדקה 53:00), בתכנית של ה- 22.2 בשלהי ראיון עם רפיק חלבי(החל מדקה 51:18), בתכנית של ה-23.2, בשלהי ראיון עם רנה ורבין (החל מדקה 51:10), אנד קאונטינג… באמת שווה לשמוע}.

ואם שאלתם את עצמכם לאיזה שעשוע אינטרנטי התמכרתי לאחרונה, ואם אתם רוצים גם, ואם אתם נמנים על אנשי הפייסבוק, אתם יותר ממוזמנים לחידון המוזיקאלי היומי ולשלל תת המשחקונים שלו, אני ממליצה בחום.

המשך יבוא!

על דיוקן של ציפור ועל דרכונים מעופפים – מופעים חדשים

חגיגה ביריד

  מאת: ז'אק פרוור, תרגום מצרפתית: חני עמית-כוכבי

מאושר כדג השמך השט במעלה הנחל

מאושר ליבו של העולם

הנע על סילון של דם

מאושרת תיבת הנגינה 

הצורחת בעפר

בקולה הלימוני

מלות שיר עממי

בלי חרוז, בלי מה ומי

האוהבים מאושרים

על רכבת ההרים

מאושרת הנערה האדמונית

על גב סוסה הצחור

מאושר הנער חום השיער

המחכה לה בחיוך שמח

מאושר הגבר האָבֵל

העומד בסל כדורו הפורח

מאושרת הגברת השמנה

השמחה בעפיפונה

מאושר השוטה הזקן

השובר את הכלים

מאושר בעגלת טיול

תינוק קטן קטנטן

אומללים המגוייסים

העומדים לפני ביתן הירי

המכוונים אל לב העולם

המכוונים אל לב עצמם

המכוונים אל לב העולם

ומתפקעים מצחוק.

הפשטות הישירה של השיר הזה מדברת אלי, ואני גאה לבשר שהתרגום הנוכחי לשיר הזה של פרוור מופיע כאן, בבלוגי הקט, בהופעת בכורה.

קוראיי הנאמנים יודעים שיש לי חולשה לאמנויות הבמה, יודעים כמה אני אוהבת תיאטרון, ויודעים שיש לי לא מעט חברים מוכשרים שעוסקים בתיאטרון (לצד חברים מוכשרים שעוסקים ועוסקות בנושאים אחרים לגמרי…).

אחד מהחברים המוכשרים שלי הוא דורי אנגל, ועל הפרויקט החדש שלו שמעתי עוד כשהוא היה רק רעיון שטרם בקע מהביצה.

אם אתם קוראים כאן בהתמדה, אתם עשויים לזכור שאמא שלי, ד"ר חני עמית-כוכבי, היא מתרגמת מקצועית שאוהבת לתרגם שירה. היא נענתה לאתגר שדורי הציב בפניה ותרגמה מצרפתית שירים של פרוור במיוחד כדי שדורי וחבריו יוכלו להעלות אותם לבמה.

הטקסטים המולחנים תורגמו תוך דגש על תרגום לזמרה, כלומר תרגום שתואם את הלחן המקורי, וכולם נבחרו למען האמירה התיאטרונית הזאת.

דורי ליקט שחקנים ויוצרים נוספים, רקח את הטקסטים להצגה מוסיקאלית והתוצאה תעלה בהופעת בכורה ביום שלישי הקרוב, בתיאטרון תמונע בת"א.

השירים של פרוור קשים, ישירים, בועטים. הם מדברים על האיוולת שבמלחמה ועל האדם הפשוט, האוהב, החי. התלמיד העצלן והחייל היוצא לקרב, אלה שיוצאים לצוד לווייתן ואלה שיוצאים לצוד ילד קטן. החומרים שמרכיבים את הטקסטים הם גשם, אהבה, פרח, עפיפון, תינוק, רובה, עיפרון ודם. החומרים האלה רלבנטיים בכל מקום ובכל זמן וגם, מאוד, כאן ועכשיו.

ולמקרה שקשה לקרוא את ההזמנה, אני מעתיקה: הצגה מוסיקלית המבוססת על שיריו של ז'ק פרוור, משורר של פשטות, המשמיע את קולו של האדם הקטן הנאבק על חירותו מול צביעות החברה ואיוולת המלחמה. ההצגה היא קולאז' משיריו החברתיים והאנטי-מלחמתיים של פרוור. כל שיר הוא סיפור, וכולם שזורים במשחק ובשירה ומהווים משל נוקב למציאות בה אנו חיים כאן ועכשיו. 

אתם מוזמנים להצגה שתתקיים בתיאטרון תמונע בת"א (שונצינו 8), ביום שלישי ה-20.7.10 בשעה 20:30.

כרטיסים במחיר 55 ש"ח בתיאטרון תמונע , 03-5611211.

מילים: ז'ק פרוור. מוסיקה: ז'וז'ף קוסמא, בימוי: דורי אנגל. עיבודים וניהול מוסיקלי: שוש רייזמן. תרגום: חני עמית-כוכבי.

עיצוב תפאורה ותלבושות: ימימה כרמל. עיצוב תאורה: מיכאל צ'ארניאבסקי. פסנתר וקורפטיציה: מיכל סולומון.

שחקנים: גיל אלון, נדב נייטס, נתלי פינשטין.

"דיוקן של ציפור" בפייסבוק

חופשה ללא הגבלה

 מאת: ז'אק פרוור, תרגום מצרפתית: חני עמית-כוכבי

שמתי את הכומתה שלי בכלוב

ויצאתי עם הציפור על הראש

אז מה

כבר לא מצדיעים

שאל המפקד

לא

כבר לא מצדיעים

ענתה הציפור

אה טוב

סליחה חשבתי שמצדיעים

אמר המפקד

סלחתי לך בלי בעיות כל אחד יכול לטעות

אמרה הציפור.

את גיא אלחנן אני מכירה מאז שהיינו ילדים, וכבר שנים ארוכות שבין המשפחות שלנו יש קשרי אהבה עמוקים וחמים. אני יודעת שגיא מוכשר ביותר, עוד מאז שראיתי את ציוריו לפני המון המון זמן, וכבר כמה שנים שאני שומעת רסיסים מסקרנים על המחזה "עמוּס לבאים", מחזה פיוטי-אנושי-פוליטי שגיא כותב ויוצר. השבוע יעלו בהופעת בכורה שני קטעים מהמחזה הזה, ואני מקווה שמדובר בסנוניות ראשונות שמבשרות על העלאת המחזה המלא בקרוב.

 

 "ביקור בסילוואן" יועלה במרכז תיאטרון בובות, חולון, וגם כאן אני מעתיקה מהקומוניקט:

דרכונים ירוקים רועים על הר מתנשם. שיעול מעלה בנייני מגורים ובסיס צבאי מתוך ההר.
בתחרות הגובה בין צריח המסגד שבכפר לבין מגדל התצפית של הבסיס, מכריעה זרועו של הצבא.
יונה צחורת כנף וציפור דרור בעל דרכון כחול וזהות מתלבטת נפגשים ברגע מביך של בורות וגיחוך ההווה.
פרק מתוך המחזה "עמוס לבאים".
מחזה, בימוי ועיצוב: גיא אלחנן ונעה אבנד
מוסיקה וסאונד: אלון כהן
עיצוב תאורה: זיו וולשין
ביצוע: נעה אבנד, גיא אלחנן, אלון כהן
צילום: אילן סביר
כ-15 דק'. כניסה חופשית.
רביעי 21.7 בשעה 22:00
שישי 23.7 בשעה 22:30
מרכז תיאטרון בובות – במת האבן
  "דרכונים של שחר האביב" בפסטיבל קליפה אדומה  יצירה: גיא אלחנן ונעה אבנד.

בפיוט והומור הופכים דרכונים לציפורים – חלקן נודדות בשחקים, אחרות קנאיות לממלכתן, וישנן גם את אלו שאינן עפות לשום מקום, צמודות לקרקע. מופע קצר ללא מילים על חופש התנועה של ציפורים ובני אדם בצומת הדרכים של המזרח התיכון.

הערב- מוצ"ש, 17.7.10 בשעה 20:00 ומחר, יום א' 18.7.10 בשעות 19:00 ו 21:00, בתיאטרון קליפה, ת"א.

מלכוליה אהובתי/תיאטרון השכול – ראיון עם גיא ב"מעריב", לקראת מופעי השבוע

לכאורה אין שום קשר בין המופעים של גיא ושל דורי, אבל שניהם אנשים מוכשרים ביותר ויקרים מאוד לליבי, ושניהם משתמשים בחומרים של פיוט ותיאטרון כדי להגיד קצת ממה שהם חושבים על מה שקורה פה וכדי לדבר על המפגש בין האדם, האהבה והחיים לבין המלחמה, השרירותיות והכיבוש.

ואצל שניהם יש ציפורים, שמנסות לעוף מעל כל זה. ציפורים זה טוב.  עוד לא ראיתי אף אחד מהמופעים האלה, אבל אני לגמרי בעדם, אתם מוזמנים בחום!

סיפור חיפאי ומופע תל אביבי

 

בחמישי בערב, בחיפה שלי, צפוי ערב מעניין עם שלל כוונות טובות של תרבות, ספרות ורב-תרבותיות ונסיון לחשוף ספרים שהם לא הסטנדרט של הרשתות הגדולות להשמיע את קולם של חיפאים ששייכים לחלק מהמגוון התרבותי החיפאי הרחב.

יהיה שם יריד ספרים אלטרנטיבי, מכירת מוצרים בסחר הוגן, שיחות על תרבות, מוסיקה ועוד ועוד.

היוזמה מבורכת, והמנחה של הפאנל המרכזי בערב היא…אמא שלי, ככה שאני עוד יותר בעד.

הארוע בפייסבוק

ואלה הפרטים שמופיעים שם:
ספרים בעברית, ערבית, רוסית ושפות נוספות, הוצאות מוכרות לצד הוצאות קטנות וייחודיות, כתבי עת, ספרי אמן, ספרי קומיקס, ועוד…

יצירה המקומית, הנכתבת ומופקת בחיפה וסביבתה מתוך דיאלוג בין יחידים וקהילות בעיר, לצד פרוייקטים ספרותיים מעניינים מבחוץ.

לצד היריד יתקיימו אירועי תרבות העוסקים בשפה וחברה.

האירוע נהגָה ומופק על ידי פעילי חברה ותרבות בחיפה בשיתוף עם צוות "עט לשינוי" – פסטיבל לספרות ואמנות חברתית .

האירוע ייתקיים בשותפות ובמקביל לאירוע האמנות
"U Turn You" ברחוב מסדה
ולכנס "חיפה- מעיר מעורבת לעיר משותפת" של ארגון שתיל

במקום יפעל בית קפה סחר הוגן.

עוד פרטים אצל אמיתי סנדי

סיכום ממצה של הארוע אצל יוסי רן

ארוע אחר לגמרי, במקום ובסגנון, קורה במוצ"ש, בתל אביב. 

גם שם מדובר בתרבות וגם שם מקורבים שלי מעורבים עד צוואר וגם על הארוע הזה אני ממליצה בלב שלם בלי שום קשר. מוצ"ש הקרוב, 20:30, מרכז סוזן דלל, אולם ענבל.

כבר כתבתי על זה המון, תסלחו לי שהפעם אני לא מכניסה לינקים, אבל יאללה, הגיע הזמן שתבואו לראות על מה אני מדברת כל כך הרבה!

הארוע בפייסבוק

האתר של דוז.פואה (כול פרטי קשר להזמנת כרטיסים בהנחה)

סלינו על כתפינו, דוז.פואה בעקבותינו

אני יודעת שהכותרת הזאת לא מזהירה, אבל תרשו לי רגע לקחת אויר מכל העניינים הבאמת חשובים שכתבתי עליהם לאחרונה וגם מהדברים החשובים של רמי אלחנן שציטטתי כאן – לא עצימת עיניים, לא הדחקה, רק נשימה עמוקה של אויר אסקפיזם צלול כיין למילוי מצברים.

ותרשו לי להזמין אתכם, שוב למופע מצחיק וכייפי שאני תמיד יוצאת ממנו עם חיוך ענק על הפנים, מופע שמתאים למי שאוהב את הארוויזיון וגם למי שלא סובל את זה בכלל, למי שאוהב מוסיקה, למי שאוהב נוסטלגיה, למי שאוהב לשמוח, למי שיודע לזהות ולהעריך מופע שנעשה מתוך אהבה אמיתית והנאה אמיתית.

כבר תיארתי כל כך הרבה פעמים מה קורה שם, אבל למי שלא קרא – כל השירים שישראל שלחה לארויזיון במשך השנים מועלים בשחזור מדויק של תלבושות, פאות, כוריאוגרפיה והבעות פנים ומבוצעים בליפסינג ("תזמורת בצורת").

רוצים להבין איך זה נראה? תציצו בקטע מאולפן יום העצמאות של ערוץ 2:

אני כבר ראיתי את המופע הזה כמה וכמה פעמים (לא רק בגלל שזה מופע של חברים שלי…) והתמכרתי.

המופע מודולרי ומשתנה כל פעם מתוך הרפרטואר המלא של השירים הישראלים בארויזיון, הפעם צפויים שני שירים חדשים שעדיין לא עלו על הבמה וגם חידושים בהנחייה, ואת האנרגיה התוססת שעוברת מהבמה לקהל קשה לתאר במילים ואפילו לא בוידאו – בואו ותרגישו לבד.

יום חמישי 20.5.2010

בשעה 20:30

במרכז סוזן דלל (אולם ענבל)

להזמנת כרטיסים:
03-5180179
 

על הבמה: יונתן שוורץ, סיון בן ישי, אמיר ירושלמי, רוני וידמן, עומר טל, רותם גולדנברג

 

 
אני כתבתי עליהם כבר כמה וכמה פעמים (כולל סרטונים מושקעים ונורא מצחיקים):
 
 
 
בואו, בואו, באמת כדאי!

הפנקס פתוח והלב גם

לפני כמה חודשים קבלתי מייל משמח ומפתיע מיותם שווימר, בחור צעיר ומוכשר שלא הכרתי. יותם סיפר לי על הפנקס, כתב עת מקוון לתרבות וספרות לילדים שהוא עורך עם שותפתו תמר הוכשטטר, והציע לי להשתתף.
הפנקס מתכוון להחיות את הדיון על ספרות ילדים ותרבות ילדים ולהציע נקודות מבט מקוריות, עמוקות ויצירתיות שנוגעות בנושאים האלה, מה שאומר שזה כתב עת שהייתי שמחה לקרוא גם אלמלא הייתי אחת מהכותבים.

ברשימת הכותבים המכובדת מאוד אפשר למצוא מאמר של לאה גולדברג ז"ל – אחת מהיוצרות הגדולות ביותר שכתבו כאן לילדים, ולצידה מופיעים גם עוד כמה מהיוצרים הנפלאים והמוכשרים ביותר שיש לנו – נורית זרחי, שלומית כהן-אסיף  ויהודה אטלס, (שלפני אי-אלו שנים זכיתי ללמוד אצלו בקורסים מרתקים על חייהם של סופרי ילדים ויצירותיהם), החוקר והעורך המצוין יחיעם פדן, המתרגמת המצוינת דנה כספי, מרית בן ישראל – שכנה יקרה במיוחד מ"רשימות", שכנה מוכשרת נוספת – מאשה צור-גלוזמן, וכותבים ומאיירים נוספים שאני (עדיין) לא מכירה.

אני מודה שעוד קצת קשה לי לעכל את זה, אבל איכשהו גם אני נמצאת ברשימה המאוד מכובדת הזאת, ואפילו פעמיים: קוראיי המסורים יודעים שאני אוהבת תיאטרון, וקוראיי העוד יותר מסורים אפילו יכולים לזכור איפה התחילה האהבה הזאת. מתוך אהבת התיאטרון ואהבת התרבות שמיועדת לילדים, כתבתי רשימה ביקורתית על התבנית הקבועה והמשומשת שמופיעה ביותר מדי הצגות ילדים – תבנית בצורת לב.

בנוסף, היה לי העונג להשתתף בניסוי-משחק שההשראה לקיומו נולדה בעצם כאן, ב"רשימות",  באינסוף השתוללויות מילוליות שאני נהנית להשתעשע בהן עם שועי רז היקר מאוד.
לכבוד הפנקס, שועי ואני ניסינו להכניס את הדיאלוגים האלה למסגרת טיפה יותר "מסודרת" – בעיקר כדי שנוכל לשבור ולעקם אותה ולעוף לכל הכיוונים. המשחק הדיאלוגי שלנו מתמקד בשערים ומפתחות והוא נקרא מפתח שפותח כל שער.

עוד לא הספקתי לקרוא את המאמרים של הכותבים האחרים אבל כולם כולם מסקרנים ומעוררי תיאבון.

הפנקס פתוח –  אתם מוזמנים!

 

את האיור החמוד כאן למעלה ושאר איורי הפנקס איירה אלה כהן ועליה, על יותם ותמר העורכים ועל מה שעומד מאחורי הפנקס אפשר לקרוא כאן.

הפנקס בפייסבוק וגם כאן

לא כל יום פורים?

לא כל יום פורים, אבל משהו ממה שמכונה "אוירת החג" אפשר יהיה עדיין לתפוס ביום שלישי הקרוב, בצוותא ת"א. לא מאמינים לי?

תיכף תראו.

 זוכרים שבפעם הראשונה שבה סיפרתי לכם על דוז.פואה התלוננתי שיונתן וסיון מתעקשים לשמור את הקלפים קרוב לחזה ולא מעלים לרשת קטעים מהמופע?

כנראה שלפעמים משתלם להתלונן… סוף סוף, לשמחתי, ובעזרתה של עורכת הוידאו המופלאה שלהם מורן בריר,  עכשיו אפשר להבין קצת יותר מה זה הדבר הזה:

DUZ.PUA עובר לצוותא!

המופע, הדמויות, השירים, התלבושות, הפאות
הקאמפ, הקאלט, הטראש והדבש
במהדורה מרעננת ומסחררת

ביום שלישי
9.3.2010
בשעה 20:30
בצוותא חזן 3
אבן גבירול 30, תל-אביב

להזמנת כרטיסים:

קופת צוותא 03-6950156/7

 

כבר כתבתי עליהם כאן  וגם כאן  וזה האתר הרשמי שלהם

וכאן הארוע בפייסבוק 

עוץ לי גוץ לי בלי תירוץ לי

לפני כמה זמן העליתי הנה פוסט נוסטלגי ואוהב לכבוד "שלמה המלך ושלמי הסנדלר".
בעקבות שלמה ושלמי, שועי היקר הזכיר לי את עוץ לי גוץ לי, ולא במקרה.

"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" – המחזמר של אלתרמן שנכתב בעקבות מחזה של סמי גרונמן, הוא במידה רבה אחיו של "עוץ לי גוץ לי" – המחזמר של שלונסקי שנכתב בעקבות האגדה הידועה של האחים גרים.
שלמה ושלמי זו אמנם יצירה "למבוגרים" אבל גם ילדים יכולים לשאוב ממנה הנאה עצומה, בדיוק כפי ש"עוץ לי גוץ לי" היא יצירה "לילדים", אבל גם הרבה מבוגרים מתענגים עליה מאוד.

התרבות הישראלית היא תרבות צעירה יחסית, ובהיעדר פרספקטיבה מספיקה, לא פעם קשה לקבוע מה נחשב ל"קלאסיקה", אבל שתי היצירות הבימתיות האלה, בשפתן המכשפת ובצליליהן ההרמוניים, יושבות על כסא של כבוד בפנתיאון הקלאסיקה הישראלית, בלי שום היסוס.
יש משהו מקסים, בעיני, בזה ששתי היצירות האלה, שכתובות בעברית עשירה ורבת שכבות, נשארות רלבנטיות תמיד ובזה שכמה דורות של ישראלים יכולים להתרגש וליהנות מאותן דמויות ומאותם שירים, כאילו לא עברו כמה עשורים בדרך.

כתבתי ששועי הזכיר לי את עוץ לי גוץ לי וזה נכון, אבל לא קשה להזכיר לי את המחזמר הזה. מספיק רק ללחוץ על כפתור קטן, והכל נפתח.
בתור ילדה קטנה הכרתי, כמובן, את הסיפור ואת השירים, פתחתי הרבה בקרים בקריאה "בו-קר טו-הוב!" (ואחריה הטה טה טטטה, טטטטטטטטטטה הבלתי נמנע), ריחמתי על בת הטוחן האומללה ששרה "אבוי לי, אוי לי, אויה לי, היש גורל כגורלי?…" ושמחתי לשמע הבשורה המשמחת "נַס הננס, נַס הקונדס, נֱס הוא כי נַס הוא ואושר נכנס".
גם היום, בכל פעם שאני רואה או שומעת את נבחרינו מדברים, יש בי סוג של ציפייה למישהו שיצוץ בפינת המסך ויזמר "הוא ייענש, הוא ייענש, כי כל דבריו הם שין קוף ריש!".


המחזמר עוץ לי גוץ לי הועלה המון פעמים בהרבה ואריאציות של ליהוק, אני זוכרת גרסא שראיתי כילדה, מתישהו בשנות השמונים המאוחרות, שבה לצד אריק לביא, שושיק שני ושלמה וישינסקי שיחקה גם ענת עצמון בתפקיד בת הטוחן, אבל הואריאציה הספציפית הזאת דווקא לא מופיעה בתיעוד הויקיפדי.
לפני שמונה שנים בערך, הלכתי לגרסא של הקאמרי עם ילדה שאני אוהבת, ובהמשך גם ראיתי לא פעם ולא פעמיים את הגרסא המוסרטת של הביצוע הנהדר הזה.
המופע עדיין רץ, אני מקווה שהוא עדיין מוקפד ומדויק כמו שהיה לפני שמונה שנים ואין לי ספק שהגרסא הכבר לא כל כך חדשה הזאת, בבימוי רוני פינקוביץ, מצליחה לעשות הרבה כבוד לקודמותיה הותיקות, וגם להתחבר לילדים (והמבוגרים…) של היום.
כאן אפשר לראות סרטון קצרצר עם טעימה מהמופע של הקאמרי, לצערי, לא מצאתי ברשת קטעים נוספים מהגרסא של הקאמרי, וגם לא מהביצוע המקורי עם הגוורדיה הותיקה.

אבל כן מצאתי את שיר הבוקר טוב, נטול סרטון אבל עם הקול העמוק והנהדר של אריק לביא

וכאן גרסא ישנה ומקסימה לגמרי של יוסי גרבר וזאב רווח ל"שיר העצה" – איזה תענוג!


תכנית הילדים המופתית "שלוש ארבע חמש וחצי", עוד אחת מהתכניות הרבות שגדלתי עליהן, העלתה גרסא מקוצרת של כל ההצגה, בביצוע ישראל גוריון  ושרי צוריאל.

 

וכאן, מתוך "פרפר נחמד", עופרה ויינגרטן שרה חלק משיר הערש המערסל והמנחם של "עוץ לי גוץ לי" (אני נהניתי גם מהקטע שמופיע קודם, אבל השיר מתחיל מדקה 2:58 )

"עוץ לי גוץ לי" היא אגדה אפלה, קשה, ומפחידה מאוד, הרעיון של יצור שלוקח תינוק כתשלום על התנהגותה של אמו הוא אחד מהרעיונות המפחידים ביותר בעולם, גם להורים ולגם לילדים וגם לכולם.

ובכל זאת, שלונסקי, עם המילים הנפלאות שלו, ודובי זלצר, עם המוסיקה שלו, הנפלאה לא פחות, הצליחו להפוך קש לזהב.

זמר נוגה – מסע מחשבות אסוציאטיבי, היסטורי, אקטואלי, אישי ועצוב, בעקבות הופעה של רונה קינן

בחמישי בלילה, זוג חברים הזמינו אותי להצטרף אליהם להופעה של רונה קינן במרתף 10החיפאי.

אני מעריכה את המוסיקה של רונה קינן, יש לה כמה שירים שאני ממש אוהבת, אבל אני לא מכירה את הרפרטואר שלה לעומק.
הלכנו. התור הארוך בערב הסילבסטר תפס חצי מדרכה וכמעט גלש לרחוב הסמוך.
אנחנו הצלחנו להשתחל פנימה, בין האחרונים שנדחסו במרתף הנעים והצפוף, אבל רבים אחרים נשארו בחוץ.

 איתַי, מנהל המקום, הוא בנאדם, וכמוהו גם רונה קינן והנגנים שלה, ולכן הם עלו לרחוב עם שתי גיטרות ושרו כמה שירי פיצוי, בחוץ, בחינם, כדי להמתיק את האכזבה.

מצאתי מקום בפינה, צמוד לקיר, מקום שממנו יכולתי לשמוע כל צליל אבל ראיתי רק את היד של רונה קינן ואת הגיטרה, הפנים שלה נשארו רוב הזמן מחוץ ל"פריים" שלי, אבל המילים נכנסו ישר ללב.
"אני רוצה להיות כרית נוצות" היא שרה, "שתספוג ת'כדור במקומך".


זה שיר יפה שלא הכרתי קודם, שיר אהבה מתמסר לכל אדם אהוב, אבל הוא עשה לי עצוב.
השירים המשיכו, בקול צלול ויפה, וכל שיר הוסיף עוד חוט לפקעת העצב המפותלת שנבטה לי בבטן.

"האדמה תאהב את כל היצורים. היא תשתנה. היא לא תרצה יותר בדם הזה. אנחנו נתהלך זקופים"
היא שרה, ואני התכווצתי, והתקוממתי, כי אני מאמינה שהאדמה מעולם לא רצתה את כל הדם הזה, אפילו לא טיפה אחת.

(מדקה 0:46 והלאה)


"אז היו המלחמות יפות" היא המשיכה להצליף במילים ובמנגינה.
"הקוצים היו קוצים והשוחות היו שוחות. האויב הסתכל לך בעיניים."

ואז, פתאום, בשיר על לוחם זקן שנאסף אל אבותיו, פתאום התגעגעתי לסבא אקסי שלי.
צירוף המילים הזה "סבא אקסי" משונה לי, כי הסבא הזה, מרדכי עמית שכולם קראו לו אקסי, מעולם לא הספיק להיות סבא שלי, הוא נפטר בגיל צעיר, הרבה הרבה שנים לפני שנולדתי.
במרתף 10 הצפוף, בחושך, הרגשתי פתאום תחושת החמצה עצומה על זה שסבא שלי לא היה איש זקן, לא הספיק להתפכח מכל המדים האלה שהוא לבש, ולא הספיק להיות סבא שלי.

אני לא יודעת מה הוא היה חושב היום על כל מה שקורה כאן מסביב, ואין לי יכולת או זכות לנחש.
אבל אני כן יודעת מה הוא בחר, כשהבחירה הייתה בידיו.
אני יודעת, ואחרי ההופעה של רונה קינן פתאום חשבתי על זה שוב, ואני גאה להיות נכדתו של אדם שבחר בחירה מוסרית כזאת.
כקצין בבריגאדה היהודית של הצבא הבריטי, אקסי היה בין משחררי מחנות ההשמדה באירופה, בין הראשונים שראו את שרידי האדם ובין הראשונים שנרתמו לשקם את ההריסות.
הוא עצמו נולד בוורשה, וגדל שם עד גיל שלוש, ביידיש.
בין העזיבה בגיל שלוש לבין חזרתו לאירופה במדים, הוא עבר ילדות ונעורים תל אביביים של מחסור, והגחלים הלוחשות שקדמו את פניו של הקצין הגיבור לא היו "רק" גחלים של אובדן עולם שלם, זה היה העולם הראשון הפרטי שלו שנחרב שם.
ולמרות כל הרקע הטעון הזה, כששני חבריו הטובים ביותר הציעו לו לנקום, הוא סירב.

חיים לסקוב היה חבר קרוב של המשפחה של סבתא שלי, קרוב עד כדי כך שהוא האדם היחיד מחוץ למשפחה שישב איתם לשולחן שנים ספורות אחר כך, ב -48', בחיפה, כשהאדמה פערה את פיה ופערה חור גדול בלב המשפחה.

יאנוש פלץ' עבר עם סבא שלי את המסלול בצבא הבריטי ובהמשך גם בראשית ימי צה"ל.
לסקוב ויאנוש, שניהם היו לוחמים עתירי זכויות וגם חברי נפש שלו, חברים לנשק וחברי משפחה אינטימיים, אנשים שהוא סמך עליהם מאוד.
ולמרות כל זה, כששני החברים היקרים האלה הציעו לו להצטרף אליהם למסע נקמה, הוא אמר לא.
מזועזעים ופגועים מההשמדה, ברמה הכי אישית, הם רצו לנקום, אבל סבא אקסי שלי ידע שהרעלת בארות תהרוג ילדים, נשים וזקנים של נאצים, תהרוג אזרחים חפים מפשע, ולא תשיב אף יהודי לחיים. והוא סירב לקחת חלק בהרג אזרחים.

ועל הסירוב הזה אני גאה בו, כמו שאני גאה בו ובסבתי המקסימה, שתיבדל לחיים ארוכים וטובים, על שסירבו לקבל בית ערבי "נטוש" בחיפה של 48', והעדיפו להצטופף בחדר אחד עם תינוקת, לחלוק דירה צפופה עם זרים גמורים, ולהישאר בני אדם.

לא רציתי לכתוב עכשיו במלאת שנה ל"עופרת יצוקה" הארורה.
את כל המילים הכועסות, המתביישות, העצובות והמיואשות שהיו לי כתבתי בזמן אמת, לפני שנה.
בכל כוחי ניסיתי עכשיו  להתעסק בחיים הקטנים שלי, בתרבות, בעשייה, להמשיך לעשות את המעט שאני יכולה לעשות ולא לטבוע שוב בתוך ביצת הייאוש הזאת.

אבל אז הגיעו מילים של אחרים –
סיכום העובדות של עידן לנדו וסיכום המספרים של אסתי סגל, ואביגיל גרץ שתיארה את הערב של לוחמים לשלום, ונועם לסטר שהביא סיכום מצולם של אותו ערב, ויולי כהן, ואחרים, והבוקר הגיעו אלי במייל המילים הנוקבות, הקשות והמהדהדות של נורית.

ובין לבין ישבתי ביום חמישי בלילה בהופעה של רונה קינן, וניסיתי לחשוב ולחוות ולכתוב קצת רק על תרבות, רק על הופעה טובה, ולא הצלחתי, כי פקעת העצב הזאת שבבטן רק הלכה והסתבכה.

אחרי השירים מתוך "שירים ליואל" הייתה הפסקה, וההופעה נמשכה בקו קל יותר.
על הבמה היו בדיחות, ופרגון למרתף 10 שלדברי רונה קינן הוא המקום שהיא הכי אוהבת להופיע בו, והיה התקף צחוק והיו שירים אחרים.
רגע אחרי חצות היא ביצעה גרסא מלבבת במיוחד ל"כבר אחרי חצות", שאני מביאה כאן בגרסה מלבבת אחרת, של דין דין אביב, מהסרט האנושי "מוכרחים להיות שמח". (לא הצלחתי להעתיק הנה את הקליפ אבל תלחצו על הקישור, זה שם).

 בסרט, ואולי גם בלעדיו, השיר הזה מביא איתו תחושת קתרזיס גדולה – כל המעגלים נסגרים, כל החסימות נפתחות, ואצלי, בחמישי בלילה, וגם אחרי, בחשבון הנפש הפרטי שלי, כל השירים השמחים וכל סיכומי השנה וסיכומי העשור, הדהדו דווקא את קולם של האין, של הריק, של העוד-לא.

בעקבות ההופעה, כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה בראש, חיפשתי את רונה קינן ביוטיוב.
גיליתי שיר בשם "נס".
"יופי!" חשבתי. הנה הקתרזיס שאני צריכה כדי לסגור בו את הפוסט, כדי לפוגג את פקעת העצב.
הופתעתי לגלות שבקליפ מככבת נעה ביזנסקי, זמרת סופרן מתוקה שאני מכירה מלפני מליון שנים, ומצאתי שם אסתטיקה, ומקצועיות, וקסם, אבל למרות כל אלה, מסתבר שגם זה שיר עצוב, בלי אף טיפה של נחמה.

Rona Kenan – "Ness" from Adam Bizanski on Vimeo.

שירים יכולים לאייר רגעים, לצבוע פתאום רגע  או רגש שפעם היה מאוד רלבנטי, וחי, ופועם, והיום הוא נראה רחוק ואחר, אבל כמה מהמילים עדיין מהדהדות.

המשמעות הפנימית השתנתה לחלוטין, אבל תדר העוצמה לא השתנה בכלל.

המדינה הזאת שלנו, שהנורמות המחרידות של הרג ילדים מחלחלות בה כבר מזמן אל כל צידי החומות, המדינה הזאת, לצערי, עוד רחוקה מקתרזיס.

ואני? אני מקווה שמצבי טוב בהרבה ממצבה.

יש הרבה דברים שאני לא יודעת. עדיין לא.

אבל אני כן יודעת, במילים של רונה קינן, ובכל כך הרבה משמעויות והקשרים, ש"אני לא אפסיק לרצות, אני לא אכנע לרעיון הזה – שאי אפשר, כי אי אפשר ואי אפשר…".

 

שועי רז היקר  היטיב לכתוב על שירים ליואל  וגם כאן

"מייקל" – הערב המצחיק הכי עצוב שיש (ולהיפך)

ל"מייקל" בתיאטרון הסטודיו החיפאי הגעתי באחור של כמה דקות.
על הבמה עמד דובי ברוש, ואמר מילים נרגשות לזכר מייקל. מסתבר שהוא ביקש מראש שיודיעו לו על בואם של המאחרים וכשאמרו לו שהגעתי הוא הסתכל לרגע ואמר "אה, זאת טלי. טוב, היא תמיד מאחרת, זה ידוע…".
אז לא, אני לא תמיד מאחרת, ממש לא, אבל ככה יכולתי להבין מהר מאוד שבניגוד למה שחשבתי, לא הגעתי להצגת תיאטרון, אלא לטקס אזכרה וכמו כל הקהל, גם אני חלק מההתרחשות.

אני לא יודעת מי היה מייקל ברוש הבדוי ולא יודעת ממה הוא מת (למרות שבאחד הסרטונים בהמשך יש רמז אפשרי לנסיבות מותו ההזויות), אבל זה לגמרי לא חשוב.
מה שחשוב הוא שמצאתי את עצמי משתתפת בטקס אזכרה הזוי, מגוחך, נלעג ומפיל מצחוק, וגם נורא נורא עצוב.

חברי אנסמבל מייקל לוקחים ג'סטות, חפצים, טקסים והתנהלויות – רגעים שכולנו מכירים מחיי היומיום ומהמציאות הישראלית, מגחיכים אותם, מגדילים אותם ומציבים אותם מול הפרצוף של כולנו. הפרצוף שמשתקף בחזרה במראה המעוותת הוא פרצוף מצחיק ומשונה, מוזר, "אחר", אבל לרגעים הוא גם נעשה קרוב ומוכר.

כולנו היינו בטקסים כאלה, כולנו ראינו איך האמא דוחפת את הבת לרקוד ריקוד או לשיר שיר מול כולם, איך בני משפחה נשארים מנומסים אחד לשני אבל בעצם שונאים וכועסים, איך מנסים להגיד משהו מיוחד על מישהו שמת אבל כל מה שיש להגיד הוא שמתגעגעים אליו. כולנו עמדנו מול במות שמי שעומד עליהן לא יודע איך לעמוד על במה וראינו איך מי שעומד ליד הנואם מדקלם איתו בלחש את המילים, או ראינו איך מנסים לכבד את הקרוב המוזר שהגיע מחו"ל כי בכל זאת, לא נעים, אבל גם מתביישים בו ומסתירים אותו.

מה שקורה על הבמה במייקל מצחיק כל כך כי זה מוכר כל כך, ומגוחך כל כך, וכי לא באמת הכרנו את מייקל אז אין לנו בעיה להתגלגל מצחוק באזכרה שלו.
וזה מצחיק, באמת באמת מצחיק.

אז צחקתי. צחקתי כמעט עד כאב בטן, אבל אז, פתאום, באמצע הצחוק, הבנתי שאני תיכף מתחילה לבכות.

לבכות על דובי שבניסיון נואש להחיות את זכרו של מייקל מוציא אחד אחד את כל אוסף המחקים הישן שלו ומציג אותו בפני הקהל, לבכות על רבקה שמתרגמת את הגעגוע לבנה המת להכרח להגיד את הדברים הנכונים ולחלק לכולם בורקס, לבכות על פלג המסכן שניפח את המצופים בתוך המכונית, על איקיאה המתעמלת המזרח אירופאית המוזרה ששוטטה מבולבלת בקהל ולחצה לי את היד באצבעות רועדות ובעיקר לבכות על יסמיניש, אחותו של מייקל, הנערה המתבגרת ששרה "מי אמר לך שאת מוזרה", נגעה לי בלב וגרמה לי לרצות לחטוף אותה ולהבריח אותה רחוק מהמשפחה הפסיכית שלה, אבל גם לוותר על זה, כי היא תתגעגע.

"מייקל" התחיל כפרויקט גמר בביה"ס לתיאטרון חזותי ונולד אצל אבי דנגור הווירטואוזי, הוא דובי ברוש, שאני מכירה בכלל כארמון גביש, גדעון בר ודמויות נוספות מדוז.פואה (מה זאת אומרת "מה זה דוז.פואה?" איך יכול להיות שאתם קוראים את הבלוג שלי ולא זוכרים מה זה דוז.פואה? מהר לכאן וגם לכאן בבקשה!).

בשיחה המסכמת שנערכה עם היוצרים אחרי המופע, מנהג יפה ומבורך של תיאטרון הסטודיו , הסתבר שהמופע נולד מאימפרוביזציה ו"נתפר" יחד בעבודה משותפת. בשיחה הזאת מישהו מהקהל שאל מה פשר מזרון ההתעמלות הענק והכבד שנמצא על הבמה לאורך כל אורך הטקס. את התשובה שנתן השחקן המגלם את פלג, אני חייבת לצטט: "כל משפחה סוחבת משהו. אנחנו סוחבים את המזרון הזה".

אז כן, יש הרבה אבסורד ב"מייקל", ולא מעט מבוכה, מישהי אחרת בקהל תיארה את ההקלה שהיא חשה כשהשחקנים השתחוו ללא פיאות ומשקפיים. עד אותו רגע היא פחדה שמדובר באנשים עם צרכים מיוחדים. "אבל אנחנו באמת אנשים עם צרכים מיוחדים!" ענו לה השחקנים.

נכון. ?Aren't we all

כל זמן האירוע, היתה לי תחושה שמה שאני רואה זה רק קצה קצהה של מציאות. זו לא הצגה עם מחזה מסודר וכתוב, והרגשתי שהדמויות ממשיכות לחיות ולהתקיים גם בלי קהל.
כנראה שצדקתי. מצאתי ברשת שלל סרטונים שמוכיחים בדיוק את זה, בחרתי בשבילכם כמה דוגמאות:

 

 

"מייקל" הוא מופע פרינג' אמיתי שנולד מתוך אהבה לדבר, לגמרי לבד, בלי מערכת משומנת של יחסי ציבור, ומיטיבי הלכת שבין קוראיי כבר יודעים עד כמה אני מעריכה מופעים כאלה.

זה הבלוג של משפחת ברוש שמתעדכן בתאריכי הופעות (התאריכים בסרטונים כבר לא רלבנטיים)

זה הערך שלהם בויקיפדיה

ראיון עם אבי דנגור בnrg

זה מה שכתב עליהם צבי גורן באתר הבמה

וזו החוויה של יוסי רן (מאותה הצגה בה הייתי בסטודיו)

 

מזמן לא הרגשתי עד כמה המרחק בין צחוק לבכי קטן. זה נורא מצחיק, ונורא עצוב, ונורא לא דומה לשום ארוע תיאטרוני אחר, ונורא קשה לתאר מה בעצם קורה שם. לכו תראו לבד.