ארכיון קטגוריה: פשוט ספרות

פתאום דפיקה בדלת

מאת אתגר קרת, יצא בהוצאת זמורה ביתן

אני זוכרת בדיוק באיזו פינה בחצר בית הספר התיכון שלי עמדתי כשמישהו סיפר על סופר חדש עם שם מוזר – אתגר קרת, שכתב ספר מדהים בשם "צינורות".

אני זוכרת שדמיינתי לעצמי ספר מדע בדיוני על צינורות ביוב אפלים וגדולים, וכמה הופתעתי כשגיליתי ספר סיפורים קטן, צנוע, עם ציור "הצעקה" של מונק בורוד בוהק ועם אחד מהטקסטים המינימליסטים החזקים והמרגשים שקראתי, על הכריכה.

בספר החדש הקול הייחודי של אתגר קרת נשאר, במידה רבה, אותו קול: אותו חוסר בטחון לצד אותה חוצפה, אותו הומור פרוע, אותה נוסטלגיה חמצמצה לילדות, אותו קצב, אותה התבוננות קולנועית, אותם קלוז-אפים על סיפורים קטנים של אנשים קטנים, אותו ערבוב אגבי בין מציאות אפורה ומיובשת לבין חלומות ועולם סוריאליסטי ופנטסטי.

מבעד לחומרים שמרכיבים את הסיפורים רואים את השנים שעברו – יש יותר אבות לילדים ויותר עיסוק באבהות, יותר הצלחה, שיגרה, שובע, רמז טיפה יותר בולט לאמירות חברתיות ופוליטיות ולא מעט הומור עצמי.

ברור שאת הקובץ הנוכחי כתב אדם מבוגר יותר, בשל יותר ומצליח יותר מזה שכתב את הקבצים הקודמים, אבל מה שיפה וראוי להערכה, זה שלמרות הבגרות, ההתברגנות וההצלחה, ולמרות הלחץ האדיר שמופעל על סופר שמרגיש איך דופקים לו בדלת ודורשים ממנו סיפורים באיומי אקדח, אתגר קרת מצליח להישאר נאמן לעצמו, לקול שלו ולסגנון שלו.

חלק מהסיפורים נגמרים בפואנטה ואחרים נגמרים פתאום ונשארים תלויים באוויר, כמו גיבור של סרט מצויר שמפרפר ברגליים מעל תהום. חלק מהסיפורים והגיבורים פתחו לי את הלב ואת החשיבה ואחרים הרגיזו אותי, הכעיסו, הגעילו, אבל זה בסדר, זכותם.

הרבה סיפורים עשו לי חשק לקרוא אותם שוב, להקריא בקול רם, ללמד אותם, ללוש אותם, וזה טוב, זה סימן שהם חיים, בועטים, רלבנטיים.

 בשנים שעברו מאז "צינורות" ו"געגועיי לקיסינג'ר" קרת הספיק לכתוב קומיקס, ונובלה, ושני ספרי ילדים מצוינים, ולכתוב ולביים סרט קולנוע פיוטי עם אשתו המוכשרת.

הוא תורגם להמון שפות, הסיפורים שלו הפכו להצגה ולסרט והוא נהיה סוג של כוכב.

אחרי כל זה, אני חושבת שהייתה דרושה מידה לא מעטה של אומץ כדי לחזור ולעשות עוד מאותו דבר ולהפסיק לנסות להמציא את עצמו מחדש.

עכשיו, אחרי הפסקה ארוכה מדי, אתגר קרת חזר לעשות את מה שהוא יודע לעשות יותר טוב מכל אחד אחר – לכתוב סיפורים קצרצרים של אתגר קרת. איזה כיף!

 שודר בתכנית "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב 4.10.2010

ארבעה סיפורים מתוך הקובץ שפורסמו ב"הארץ"

ביקורת  של עמרי הרצוג ב"הארץ"

 ביקורת של דוד רוזנטל ב"וואלה"

ביקורת של ניסים קלדרון בynet

אוי ארצי

כמה הרבה פעמים מצאתי את עצמי נאנחת בייאוש ובתסכול מול התנהגויות של אנשים ברחוב, בקניון, באוטובוס או בטלביזיה, מול התנהלות ממשלות, מנהיגים וציבור, מול מצעד האיוולת שצועד כאן ברחובות בתרועת חצוצרות רמה.

למרות זאת, גם אם לא תמיד ברור למה, אני אוהבת את המקום הזה, וזה מביא אותי יותר מפעם להיאנח בדיוק כמו יאיר גרבוז – אוי, ארצי…

בתשובות מייל לידיד פריזאי ששוקל לעלות לארץ, גרבוז מתאר את החיים כאן ועושה לנו צילום רנטגן קולקטיבי, מדויק ומצחיק עד כאב, בלי הנחות. הוא מדבר על הכל – מטיולים ועד חתונות, מפוליטיקה ויחסי דת ומדינה ועד חיי מין, מהיחס לאוכל ומסעדות עד היחס לבית, היסטוריה, אקטואליה, זוטות ועניינים ברומו של עולם – כולם מתייצבים תחת איזמל המנתחים החד שלו וכולנו יוצאים מזה בשן ועין.

הוא מספר על עצמו – על ילדותו, נעוריו, על אמנות ומשפחה, אבל בעיקר מספר עלינו.

סגנונו המוכר של גרבוז מככב כאן במלוא תפארתו – העברית העשירה, ההתבוננות המדויקת וחסרת הרחמים בפרטי חיינו, הכנות וההומור העצמי, הנחישות, החריפות, הציניות ולצידם – היושר, הדיוק והענווה, ההצלפות המושחזות וחסרות הרחמים בכל מה שזז והאהבה העמוקה למקום המשוגע הזה, למרות הביקורת ולצידה. לאורך קטעים שלמים בספר יכולתי לשמוע בדמיוני את קולו ונימת הדיבור של גרבוז המוכרים לי מהתקשורת, והקול המדומיין הזה העשיר והחיה את חוויית הקריאה שלי.

מעבר להיותו כותב וסטיריקן מוכשר, גרבוז הוא קודם כל צייר, וציורים שלו משולבים בספר. נהניתי מחלק גדול ממשחקי המילים שמשולבים בציורים, אבל הציורים עצמם –אני מודה, לא היו לטעמי, ברובם.

התמונות המשפחתיות של גרבוז ונכדיו אמנם מוסיפות אמינות לנימה האינטימית של חליפת מיילים אישית, אבל איכותן הירודה בשחור לבן מקשה על הצפייה בהן, מה שגרם לי לחשוב שאולי מוטב היה לוותר עליהן.

גם העטיפה לא מוצלחת בעיני, היא נראית סתמית וריקה, והלובן הבוהק גרם לי, למבוכתי, ללכלך אותה בכתמים שחורים מעיתוני השבת… הטקסטים, כמובן, מחפים על שלל הפגמים הויזואליים האלה אבל בכל זאת, מספר של אמן ציפיתי ליותר גם בהיבט הגראפי והאסתטי.

"אוי ארצי" הוא ספר מסות עצוב-מצחיק, מריר-מתוק, מושחז, מדויק ואינטליגנטי. הקריאה בו מלווה באנחות ייאוש רמות ופרצי צחוק קולניים, אבל היא שווה ביותר, לכל מי שרוצה לפעמים להטיח את הראש בקיר מרוב ייאוש ממה שקורה פה, ועדיין נדון לאהוב את המקום הזה.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 21.9.10.

יאיר גרבוז קורא מהספר "במחשבה שניה"

שני קטעים מהספר מוואלה ברנז'ה

ראיון של יאיר גרבוז בתכנית של לונדון וקירשנבוים

לב מתעורר

 מאת גיל הראבן, יצא בהוצאת אחוזת בית

ראשיתו של הספר הזה באסון, אסון גדול. תאונה מחרידה שבה נהרגים זוג הורים. אבל זה לא ספר על אסון, על מוות או על שכול, זה ספר על החיים בצילם של כל אלה.

אורי, המכונה אורים, אפרת ויותם נשארים בלי הורים ומתמודדים ומתמודדים ומתמודדים, עד שאחד מהם- עמוד השדרה המשפחתי שלהם, לא יכול יותר להתמודד, ובוחר להרים ידיים ולפרוש מהמשחק.

זה ספר על משפחה שמורכבת מאנשים שונים אבל יש לה קצב נשימה וחיים משותף, מטרות משותפות וגורל משותף, לפחות בהתחלה.

גיל הראבן, באמצעות דמותה של אפרת, המספרת שמתעקשת שוב ושוב שהיא לא מספרת את סיפורה שלה אלא את סיפורו של אחיה, פורשת בפני קוראיה לא סתם סיפור, אלא חיים שלמים.

דרך תיאור אינספור אירועים, התנהגויות, שיחות ותגובות לאורך שנים ארוכות, למדתי להכיר באופן אינטימי ממש את בני משפחת מאור ואת החברים הקרובים הסובבים אותם. אחרי הקריאה אני לא יודעת רק מה הם עשו או מה קרה להם, אלא ממש יודעת מיהם, או לפחות כך נדמה לי.

ולמרות האירועים הבאמת דרמטיים שעברו על בני המשפחה, נראה שזה לא העיקר כאן. העיקר הוא לראות ולהכיר אותם, היכרות כל כך מציאות ומפורטת, שכאילו ידעתי בדיוק איך הם יגיבו ומה יקרה, ולפעמים, למרות ההיכרות הזאת, הם הצליחו להפתיע אותי, בדיוק כמו שקורה בחיים עם אנשים שמכירים היטב. אורים שלפני ההיעלמות כל כך עוזר, כל כך תומך, כל כך מכיל וחזק ונוכח, כל כך מושיע את כולם, עד שהתיאור נדמה לפעמים כבלתי אמין.

גם ההיעלמות המוחלטת והמהפך שהוא עובר – מהאדם הנותן ביותר לאדם הסגור, המרוחק והאגואיסט ביותר, נדמית לפעמים כבלתי אמינה, אבל איכשהו, דווקא ההגזמות האלה הן שיוצרות את האמינות, הן שיוצרות את תחושת התסכול, השרירותיות וחוסר האונים שמתקיימת לפעמים בעולם האמיתי, הן אלו שתורמות לתחושת המחנק בגרון וללפיתת האימה שאוחזת בנפש בתחילת הקריאה ואינה מרפה ממנה עד הסוף, הלפיתה המפחידה הזו שמא, אולי, זה עלול לקרות באמת.

ולמרות הקושי הרגשי העצום, זה ספר קל לקריאה. לגמתי אותו בשלוקים גדולים ומהירים, בתחושת דחיפות ממש, כי הייתי מוכרחה לדעת מה קרה הלאה, כי הפכתי, לכמה ימים, לחלק מהמשפחה הזאת ומהאנשים האלה וחרדתי לשלומם ולשלמותם.

"לב מתעורר" הוא רומאן אנושי, סוחף, מרגש ורגיש שכתוב בגובה העיניים של הנפש. אני ממליצה בלב שלם!

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 6.9.10.

פתיחת הספר מאתר טקסט

גיל הראבן קוראת מהספר במחשבה שניה

כמו עוגה. כמה שזה לוקח – ראיון מרתק של אסתי סגל עם גיל הראבן

קריאה אישית ומרגשת של רוני גלבפיש ב"לב מתעורר"  (ועוד יקח זמן עד שאוכל לפרסם כאן את הביקורת אבל אתמול גמרתי בהנאה רבה את הספר החדש והמומלץ של רוני)

ביקורת של רבקה קרן ב"הארץ"

ביקורת שלי על "האיש הנכון" של גיל הראבן

מקהלת העצים

"מקהלת העצים" מאת דונלד הרינגטון, תרגם מאנגלית אסף גברון, יצא בהוצאת טובי

תמיד נרתעתי מהתופעה הבזויה של נשים שמתאהבות באסירי עולם, ועוד יותר נרתעתי מנשים שמתאהבות באסירים שהורשעו באונס.

אסיר שהורשע באונס של נערה בת 13 בכלל מתועב בעיני, אז איך יכול להיות שבספר הזה מצאתי את עצמי חרדה כל כך לגורלו של האסיר המורשע נייל צ'יזם ותומכת כל כך במאבקה העיקש של וירידיס מונדיי, עיתונאית וציירת, להוציא אותו לחופשי?

ראשית, בזכות הכתיבה החדה והטובה של הרינגטון. ושנית, כי גם אני שוכנעתי לחלוטין בחפותו של צ'יזם, שנכנס לכלא על לא עוול בכפו כחלק מקנוניה פוליטית מכוערת.

בספר מותח ורב תהפוכות כזה קשה להתאפק ולא לגלות לאן העלילה והסכנות מגיעות, אבל אני יכולה רק לומר שהספר מתחיל בפגישתו של נייל עם הכסא החשמלי המצמרר המכונה ספארקי הזקן ומגיע… למקומות אחרים.

תוך כדי, על רקע חברה של אנשי כפר פשוטים  באמריקה של ראשית המאה העשרים, נרקמת, בעדינות, בזהירות ומרחוק, אהבה מרגשת בינו לבין וירידיס – בחורה מבית טוב עם רקע משפחתי לא פשוט, ציירת בחברה שלא מבינה באמנות, אישה עצמאית שמושכת מבטים כשהיא רוכבת על סוסה ולובשת מכנסיים, מישהי ששומרת על לב אנושי ופתוח גם בסביבה של אינטרסים ואינטריגות.

כלאו של נייל הוא בית גידול לאכזריות, אלימות, התעללות ורוע לב ולניסיונות לשבור את רוח האדם.

ובכל זאת, דווקא שם, הוא מצליח לשמוע את שירת העצים.

כל הספרים של דונלד הרינגטון קשורים לעיירה החצי בדיונית סטיי מור בחבל האוזרק בארקנסו. אחרי שנהניתי מאוד משני ספריו הראשונים שתורגמו לעברית חששתי שמיציתי את העניין ושעוד ספר על אותו מקום כבר יחזור על עצמו. טעיתי.

בין עלילות הספרים השונים עוברות עשרות שנים, ורובו של הספר הנוכחי מתרחש בכלל מחוץ לסטיי מור, בבית הכלא המחוזי. זו לא סדרת ספרים, כל אחד מספריו של הרינגטון עומד בפני עצמו ואין צורך לקרוא את הספרים הקודמים כדי להבין מה קורה בספר הזה, אבל יש בו כמה דרישות שלום משמחות מדמויות ומקומות ששיחקו תפקיד מרכזי בספרים הקודמים, מעין בונוס משמח עבור המתמידים.

"מקהלת העצים" הוא ספר מעניין, אנושי ומותח מאוד.  זה ספר ששר שיר הלל לרוח האדם והחופש, דווקא מתוך סיטואציה נטולת אנושיות ונטולת חופש.

תקראו, תיהנו, תכססו ציפורניים מרוב דאגה אמיתית לשלומו של נייל צ'יזם, ואם תקשיבו ממש טוב, אולי תשמעו את העצים שרים…

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ביולי 2010.

 

ביקורת שלי על "כשהמלאכים נחים" מאת דונלד הרינגטון

ביקורת שלי על "הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו" מאת דונלד הרינגטון

 

דן לחמן בemago על "מקהלת העצים"

אריאלה רביב על "מקהלת העצים"

סיגל ריבה בmako  על "מקהלת העצים"

שירי לב ארי על הרינגטון בynet

הנערה ששיחקה באש

 מאת סטיג לרסון, תרגמה משוודית רות שפירא, יצא בהוצאת מודן

חיכיתי לספר הזה. אחרי שלא הצלחתי לעזוב לרגע את קודמו, "נערה עם קעקוע דרקון".

להרבה ספרי המשך קשה לשחזר את ההצלחה של קודמיהם, למרות שאני מכירה גם סדרות שהולכות ומשתבחות עם הזמן.

במקרה הזה, לא הצלחתי לשחזר את חוויית המתח האינטנסיבית ההיא ועדיין, בהחלט מדובר בספר שווה קריאה שעומד בפני עצמו ובכבוד.

 הרבה סימני שאלה לגבי דמותה המשונה של ליסבת סלאנדר נשארו איתי מאז הספר הראשון ומצאו מענה בספר השני. הכניסה לעניינים במקרה הזה הייתה ארוכה יותר ולקחה מספר לא מבוטל של עמודים ובתחילת הספר הייתה לי תחושה לא נעימה שמנסים לחנך אותי ולהעביר לי אינפורמציה ולא לספר סיפור.

ובכל זאת, איכשהו, בהסתכלות לאחור בסוף הקריאה  ומבלי שחזרתי לספר הראשון, השני נראה לי בשל יותר, מלא יותר, רציני יותר, גם אם מותח ואינטנסיבי מעט פחות.

טרילוגיית מילניום מתרחשת בשבדיה, ויש לכך יתרון עבורי, כקוראת ישראלית. אני יודעת מעט מאוד על החברה השוודית, ודרך ספר כזה זכיתי להיחשף לצדדים רבים שלא הכרתי בתרבות הזאת – גם לביקורת נוקבת על מערכות השלטון, החוק, החברה והתקשורת וגם לפרטים יומיומיים שלימדו אותי המון על החיים בשבדיה – מה אוכלים, איך נוסעים, מה הקודים החברתיים המקובלים, מה גורם לזעזוע ציבורי ומה נתפס כעניין שבשגרה, ואפילו איך נראית חנות מקורית של איקיאה…

טרילוגיית מילניום בכלל והספר הנוכחי בפרט מעמידים במרכזם את נושא הסחר בנשים והאלימות המינית ויוצאים כנגד התופעות הפסולות והמחרידות האלה. אני בעד הניסיון לשלב עניין ערכי-חברתי בספר מתח, אין ספק זו דרך יעילה ואפקטיבית להעברת המסר וכל עוד האג'נדה אינה פוגעת בסיפור – אין בכך כל רע. בתחילת הספר, כאמור, האג'נדה מאפילה על הסיפור והרגשתי כקהל שבוי בהרצאה אבל התחושה הזו עברה עם הזמן.

מה שהפריע לי בכל זאת, היה נטייתו של לרסון לשלב משחקי שליטה, אלימות וכוח גם במערכות היחסים הלגיטימיות שמופיעות בספר.

כן, אני יודעת, כל מה שמתרחש בין מבוגרים בהסכמה הוא לגיטימי, ועדיין, בהקשר הנוכחי, בספר שחושף את פרצופם האמיתי של אלה שמנצלים מינית, אונסים ופוגעים תוך שימוש באלימות ובכוח, צרם לי שגם המין הלגיטימי שאינו פלילי היה נגוע במשחקי שליטה ואלימות בכאילו.

"הנערה ששיחקה באש" הוא ספר מותח, אלים ולא קל. אפשר ליהנות ממנו הנאה פשוטה של מתח ואקשן, אבל אפשר וכדאי גם לשים לב לאמיתות המטרידות שהוא מכיל ולזכור אותן גם אחרי הקריאה.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 9.8.2010.

פתיחת הספר מאתר טקסט

ביקורת של רינת פרימו ב"הארץ"

הביקורת שכתבתי בזמנו על "נערה עם קעקוע דרקון"

בחול

"בחול" מאת אגור שיף, יצא בהוצאת עם עובד

חול. חול של חופש, של שחרור ושל ים, חול של קבר, סופת חול, קרבות, מלחמה. חול רך ותומך וחול מציק ומסוכן – כל החולות האלה מלווים את הספר לכל אורכו.

החול הזה מפגיש בין שני עולמות – עולמו של קצין משטרה מתבגר, מיושב ושקול, שנמנע מלעסוק בעברו כילד שואה באירופה ושמנהל עם אשתו מערכת יחסים מסורה אך חסרת התלהבות, ועולמה של נערת פרחים הרפתקנית, מרדנית, תמימה ותוססת.

המפגש העקיף עם דמותה של הנערה הצעירה מטלטל את הבלש ומשמש עבורו טריגר למשבר אמצע החיים ולבחינת כל המובן מאליו בחייו.

יש פה בעצם שני סיפורי מתח –  פרשת מותה או הירצחה של הנערה טליה רבינוב, וסיפור חייו של רב פקד רמי דינור, ילד שואה שבגר לבדו וכמעט אינו מכיר את קורות אביו ומשפחתו.

שני סיפורי המתח מצטלבים ומשתלבים זה בזה באופן שחלקו מפתיע ואת חלקו האחר הצלחתי לנחש קרוב להתחלה.

יש ספרים עם יומרות לצייר תמונת מצב אותנטית או היסטורית של החברה הישראלית – גאווה לאומית, תסביכים, שכול, מלחמות, שואה ופחד ויומרה להציג את כל המצב הסבוך והמורכב שבתוכו אנחנו חיים במסגרת רומאן גדול אחד.

הספר הזה חף מיומרות, זה ספר קטן שמספר סיפור אחד המתרחש, כמעט במקרה, ברגע היסטורי דרמטי – על סף מלחמת יום כיפור. דווקא היעדר היומרה עובד, לטעמי, לטובת הספר, ופיסות המידע החדשותיות שמפציעות מדי פעם במהלכו מעידות על תחקיר מעמיק ומעשירות את הקריאה, אבל לא מאפילות על הסיפור. הנימה המקומית, הספציפית והצנועה של הספר פועלת לטובתו ומאפשרת גם לאמירות הכלליות להדהד בקול רם יותר.

אפשר למצוא הקבלות בין חיי המספר לחיי המדינה ובין ההדחקה הפרטית לזו הלאומית. אפשר, אבל לא חובה.

לצד המספר מופיעות דמויות נוספות ולכולן יש מערכות יחסים שונות – חיי נישואין, יחסי אמא ובת, סבתא ונכדה, אב ובן, קולגות בעבודה – הם נפגשים, הם מרגישים, קורים להם דברים ובכל זאת, אף אחת מהדמויות ואף אחת ממערכות היחסים לא הצליחה לגעת בי באמת, לרגש או להסעיר אותי, ואחרי כל תיאור של מפגש אנושי נשארתי עם תחושת החמצה ומבוכה מסוימת.

"בחול" הוא רומאן כתוב היטב שמשלב בין סיפור מתח בלשי קונבנציונאלי לבין ערך מוסף של תובנות חברתיות והיסטוריות על החברה הישראלית.

זה לא ספר ששינה את חיי או גרם לי להתרגשות מיוחדת, אבל הוא בהחלט שווה קריאה.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב-21.7.2010.

פרק מהספר מMako

ראיון עם אגור שיף בynet

ראיון עם אגור שיף ב"הארץ"

ביקורת אמביוולנטית של אריק גלסנר בnrg

ועוד אחת של אסתי סגל בגלובס ו"במחשבה שניה" – אני מודה שעד שקראתי מה שאסתי כותבת לא עלה בדעתי הקשר לרצח רחל הלר, אבל יש בזה משהו, ומסתבר שגם הסופר התכוון לאותו אירוע, כמו שעולה מהראיון המעניין שערכה איתו אסתי

נערות שנחאי

"נערות שנחאי" מאת ליסה סי, תרגום: דורית בריל-פולק, יצא בהוצאת מודן

על כריכת הספר מופיע ציור פשוט ורב עוצמה של שתי ציפורים אחוזות בחוזקה בשני אגרופי ידיים, כמעט עד חנק. המטאפורה החזותית  הזו מתאימה בדיוק מצמרר לחלקים נכבדים מהמתרחש בספר, כאשר שתי האחיות – פרל ומאי הן כמו שתי ציפורים חופשיות המוחזקות כלואות באגרופי ידיהם של גדולים וחזקים מהן.

משהו בי, וכנראה גם בקוראים אחרים, נושם לרווחה בהתחלה – כן, זה סיפור מזעזע, אבל הוא מתרחש רחוק, בסין, ולפני עשרות רבות של שנים, כמו שמתאים לסטריאוטיפים הנחרדים והמצקצקים שלנו. אבל מהר מאוד, מתגלה מציאות אחרת. שנחאי של לפני המהפכה האדומה מצטיירת כעיר מודרנית, ליבראלית ותוססת, עשירה וחופשית אפילו יותר מתל אביב של היום. פרל ומאי מזלזלות בגלגל המזלות הסיני ובאמונות התפלות של אימא ואבא, הן לובשות שמלות מערביות יפות, מדברות אנגלית מושלמת ומתפרנסות כדוגמניות של ציירי פרסומות.

ומתוך חיי התפנוקים והמודרניזציה האלה, הן נופלות לרצף מתמשך של סיוטים, שמתחיל בנישואי שידוך שנועדו להציל את אביהן מפשיטת רגל, ממשיך בבריחה איומה מפני חיילי האויב היפני ובהגירה קשה לארצות הברית ובחיים שהקושי, התלאות והכאב שממלאים אותם מאיימים להאפיל על הטוב והאהבה.

מבחינה היסטורית, למדתי המון מהספר – גם על החיים בסין לפני ואחרי המהפכה האדומה, גם על המלחמה הקשה בין סין ליפן וגם, אולי בעיקר, על הקשיים, ההתאכזרות, הגזענות והאטימות שהיו מנת חלקם של סינים שהיגרו לאמריקה הנאורה – הן מצד הציבור הרחב והן מצד השלטונות הרשמיים, בתקופת מקארתי אבל גם לפניה ואחריה.

לצד אלה יש גם שמחה, תקווה, נאמנות וקשר לא פשוט אבל ראוי להערכה בין שתי אחיות שנאמנות זו לזו – מול הכל, על אף הכל ואחרי הכל.

בנעוריי אהבתי מאוד את ספריה של אמי טאן – סופרת אמריקאית ממוצא סיני שחשפה בפני את התרבות הסינית, את הקשר בין האימא הסינית הסטריאוטיפית לבין האימא היהודייה הסטריאוטיפית ואת קשיי ההגירה והקליטה של דור המהגרים ושל דורות ההמשך.

הספרים של ליסה סי עוסקים בנושאים דומים, אבל נדמה לי שלעומת ספריה של טאן, ליסה לי עולה מדרגה נוספת וגם יורדת עמוק יותר, ממש אל מתחת לעור של הגוף ולעור של הנפש.

"נערות שנחאי" הוא רומאן קריא מאוד, כואב מאוד, אנושי, סוחף ועצוב.

הקריאה בו הופכת קרביים ולב ומעוררת הרבה מחשבות – קצתן על התרבות הסינית ועל חיי הסינים האמריקאים, ורובן על הגורל האנושי וטבע האדם.

זה ספר קשה לקריאה, אבל מומלץ ביותר.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב – 27.6.2010.

ביקורת שלי על "סיפור כתוב במניפה" מאת ליסה סי

ביקורת שלי על ספר אחר שמתרחש בסין של ימינו – "פשפש הנשפים"

ביקורת של נוריתהה על "נערות שנחאי"

מה כל כך מצחיק בפאני

"מה כל כך מצחיק בפאני" מאת מירי חנוך, יצא בהוצאת זמורה ביתן

איך אפשר לכתוב ביקורת על ספר שמניח על השולחן מולי נשמה מפרפרת, רועדת, חשופה, ככה כמו שהיא, ועוד בודק בחרדה אם טעים לי?

כן, יש כאן מסווה של קובץ סיפורים, וכל מיני דמויות, לפעמים יש להן אפילו שמות שונים וביוגרפיות אחרות – כדי לבלבל את האויב. הן חושבות מחשבות ועושות מעשים, הדמויות האלה, פועלות בתוך העולם למרות שעדיין קשה להן לעכל את זה, והן מתחפשות לדמויות שונות מסיפורים שונים עם עלילות שונות. לפעמים יש פואנטה, לפעמים מגיע שיא או דרמה, ובדרך כלל עובר שם חוט של הומור מריר ודק, בתוך כל העצב הזה.

ויש לזה כריכה, ועמודים ואותיות וכותרות – כל מה שצריך להיות בקובץ סיפורים.

אבל זאת רק הסוואה מתוחכמת. בעצם, מונחת שם נשמה בלי עור ובלי הגנות. ומי אני שאבקר אותה?

זה תפס אותי לא מוכנה כל העניין הזה. אני מכירה ואוהבת את הטור של מירי חנוך מהעיתון ויודעת עליה לא מעט, דרך הכתיבה שלה ומה שנקרא "דמותה הציבורית".אני יודעת שהיא יודעת להיות שנונה וכשראיתי את הכותרת המשעשעת והמתחכמת – "מה כל כך מצחיק בפאני", הייתי בטוחה, משום מה, שעומד לפניי ספר תל אביבי קליל וכיפי, כזה שקוראים בלי מאמץ, נהנים ושוכחים אחר כך. איזו טעות!

הספר הזה הוא בערך הכל חוץ ממה שחשבתי, וזה מוזר, כי כל פרטי החיים של חנוך שהכרתי מופיעים בו – אהבה אימהית עצומה לצד שחיקה וקיטורים מגידול ילדים גדולים וקטנים, התאהבות מאוחרת, דור שני לשואה, סיגריות, סמים קלים, טבע, חופש, מוסר וציפרלקס. את כל החומרים האלה כבר פגשתי בכתיבה שלה ובכל זאת, לא הייתי מוכנה לבור התודעה הקשה, המסויט, החשוף והאמיתי כל כך שאליו היא הובילה אותי.

הסרט המצוין "פיצה באושוויץ", מסע של המחברת עם אביה במחוזות השואה "שלו", נתן לי מושג מאיפה הכל התחיל, וגם עזר לי להבין את הסיפורים שמשובצים פה ושם בספר, בין חוויות של אישה מסובכת, חוויות הילדות של אבא שלה הן אולי הסיפורים הכי עוצמתיים וצלולים בקובץ, ממש כאילו היא חוותה את הילדות האיומה שלו בעצמה.

ודרך המילים, מירי חנוך השפיעה עלי איכשהו. כי אחרי שגמרתי לקרוא, אני בכלל לא רוצה לכתוב ביקורת. נראה לי הרבה יותר יעיל להציע לה שמיכה חמה, כוס תה, אמבטיה ושילוב מנצח ומנחם של שניצל ופירה. שתנוח קצת. מגיע לה.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ב – 15.6.2010.

 

ראיון של רונה קופרבוים עם מירי חנוך

"מישהו מסתיר את מירי חנוך?" עדנה אברהמסון ברפובליקה הספרותית (אני חולקת על דעתה, בעיני הספר מאוד מאוד שונה מהטורים בעיתון, אבל הדיון מעניין)

ביקורת של נועה לימונה ב"הארץ"

וביקורת של ענבר לבנת בנענע10

 

הסרט "פיצה באושויץ" לצפיה ישירה – לא פשוט אבל מרגש, מרתק ומעורר מחשבה, וגם נותן הרבה מפתחות להבנת הספר.

על מירי חנוך ב"מחוברות"

דוגמא לטור "השף הפרטי שלי" של מירי חנוך ואייל שני, זה הסגנון שחשבתי שמצפה לי בספר, כמה טעיתי, הספר הרבה פחות כיפי אבל הרבה יותר נוגע.

פרספוליס 2 – רומאן גראפי על החייים באיראן

"פרספוליס 2 – סיפורו של המסע הביתה" מאת מרג'אן סטרפי, תרגם מצרפתית אביטל ענבר,יצא בהוצאת אחוזת בית

 הגירה, שנאת זרים, מלחמות, מהפכות, שחרור מיני, בדידות, התבגרות, אמנות – כל אלה מילים גדולות שאפשר לדבר עליהן מרחוק, בתיאוריה, ואפשר גם, כמו שמרג'אן סטראפי עושה ברומן הגראפי הזה, פשוט לחיות אותן בגובה העיניים.

בזמנו אהבתי את החלק הראשון של פרספוליס, שסיפר את סיפור ילדותה של המחברת באיראן. הספר הנוכחי מתחיל עם הברחתה בגל 14 לחיי חופש ובדידות באירופה, ומסתיים כעבור עשור, כשהיא שוב עוזבת את איראן ונוסעת למערב, הפעם לתמיד.

הטקסט פשוט מאוד ואישי מאוד וכתוב בכנות ראויה להערכה. זה הסיפור שלה, אלה החיים שלה, ועדיין- הדרך שבה היא מצליחה להישאר נאמנה לתודעה ולרגשות שהיו לה באותו שלב ובאותו רגע ללא פרספקטיבה שנקנתה ממרחק השנים, מעוררת הזדהות ואינה מובנת מאליה.

ציורי הקומיקס הם חלק בלתי נפרד מהטקסט, גם הם מצטיינים בנאמנות מוחלטת למציאות, עד רמת כל קמט, איבר ושערה בגופה שלה או בסביבתה. ולצד האותנטיות, האיורים מוסיפים לטקסט גם קווים קלים של הומור ואירוניה, ומעשירים את החוויה.

יש לי אזהרה טכנית חשובה להורים לילדים – זה ספר קומיקס והגיבורה שלו, לפחות בהתחלה, היא ילדה, כך שהפיתוי גדול לילדים שאוהבים לקרוא. מצד שני, למרות הפורמט המזמין שעשוי לבלבל, זה ממש לא ספר ילדים, בעיקר להורים שלא דחוף להם לחשוף את ילדיהם הרכים לתכנים של סמים, אלימות, מלחמות ומין.

אבל אם אתם כבר לא ילדים קטנים, זה ספר מצוין ומומלץ ביותר.

במעט מילים ומעט קווים פשוטים בשחור-לבן, סטראפי מספרת סיפור. והמעט הזה מספיק לגמרי.

אף פעם לא הייתי נערה איראנית, אף פעם לא הייתי מהגרת, אף פעם לא גרתי במנזר, ולא בדירה עם שמונה שותפים, לא שיחקתי מחבואים ביערות עם אנרכיסטים, לא סחרתי בחשיש, לא חייתי בעיר זרה בלי אף בן משפחה או חבר אמיתי, לא ישנתי ברחוב, לא לבשתי רעלה, לא חייתי באיראן תחת משמרות המהפכה, לא לקחתי תרופות פסיכיאטריות, לא הייתי מדריכת אירובי, לא למדתי אמנות, לא חוויתי דיכוי דתי ולמעשה אין לי שום דבר משותף עם רוב רובן של החוויות המתוארות בספר. ולמרות זאת, אני מרגישה אחרי הקריאה שיש לי מושג די טוב על כל החוויות האלה, אני מרגישה שאני קצת יודעת מה זה אומר להיות מרג'אן סטראפי.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב – 1.6.10.

"פרספוליס- סיפורה של ילדות", הביקורת הנלהבת שכתבתי על הספר הראשון

הפרק הראשון מאתר וואלה

אסתי סגל על פרספוליס 2 ומרג'אן סטראפי

דווקא עכשיו: לקרוא את פרספוליס 2, קטע מהספר מ nrg

"טבעות שבתאי – מסע צליינות אנגלי"

 מאת וו.ג.זבאלד, תרגמה מגרמנית טלי קונס, יצא בהוצאת כתר

 

"טבעות שבתאי" הוא ספר מסע.
לפחות שלושה מסעות מתקיימים בו זה לצד זה, זה מעל ומתחת לזה נמצאים המסע הגיאוגראפי הפיזי שהולך זבאלד לאורך חופי אנגליה, המסע ההיסטורי שהוא עורך לאורך נקודות שונות בהיסטוריה האנושית והמסע הפנימי האסוציאטיבי בתודעתו ובנפשו.
בדרך כלל, אני לא חסידה גדולה של ספרי מסע, לרוב אני מעדיפה סיפורים על פני תיאורי מסעות.
את הספר הזה קראתי לאט, הוא כלל בתוכו אינספור סיפורים שריתקו אותי, תפסו את דמיוני ומחשבותיי, נגעו לי בלב ועוררו אותי לחשוב, והסתיימו בפתאומיות, בדיוק כמו שהם התחילו.
לאורך כל הספר ניסיתי, באמת ניסיתי, לשחזר ולתפוס את הרגע שבו זבאלד עובר מסיפור לסיפור, הרגע שבו העיניים כבר לא רצות סתם על פני השורות אלא נתפסות לסיפור מתוך עניין אמיתי, והתפר שסוגר סיפור אחד ומוביל לתחנה הבאה.
לא הצלחתי.
זבאלד הצליח לתפור את טלאי הסיפורים, החוויות והמידע שלו בחוט שקוף ולהסתיר את נקודות החיבור, עד שחוויית החיפוש הזאת, מסע החיפושים הקטנטן הזה שערכתי בין המילים, הפך לחלק מרכזי בחוויית הקריאה שלי.
זה ספר שהושקעה בו הרבה עבודת תחקיר וטמונה בו הרבה חוכמה. בנקודות מסוימות זה עבד והרגשתי שאני נמצאת בעיצומו של מפגש עם ספר גדול באמת.
בנקודות אחרות, אם להודות על האמת, לא הצלחתי להבין מה הסיפור של הספר הזה, מה מטרתו של המסע ומה בעצם הוא מנסה להגיד לי.
ערימות הגופות וקורבנות המלחמות שנערמות בספר לאורך כל ההיסטוריה גרמו לי לחשוב שאולי מסתתר כאן מסר אנטי מלחמתי, אבל אני לא בטוחה שזה המסר.

המסע של זבאלד התחיל בנקודה מסוימת – כמעט אקראית, והסתיים בנקודה אקראית אחרת, והוא יכול היה להתחיל להסתיים באותה מידה בכל נקודה אחרת על פני רצף הזמן והמרחב.
מכל הסיבות האלה, סיימתי את הקריאה עם תחושת מבוכה מסוימת. זהו? נגמר? למה דווקא כאן? ואיך אפשר לסכם את זה?
יצאתי מהמפגש עם הספר בלי כותרת, בלי מסקנה ברורה, בלי שורה תחתונה, אבל יצאתי גם עם רסיסי סיפורים שמסתובבים לי בראש- קיסרית עריצה בסין, אחיות איריות שרוקמות כל היום, עצים מתים, בסיסי צבא נטושים, תולעי משי מורתחות, ניתוח פתולוגי ומקומו בתולדות האמנות, רכבת, שריפות, ארוחות, מפגשים אנושיים, דגם מדויק של בית המקדש, מוות, אהבה, חלום – אולי זה כל העניין.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב – 22.4.2010.

ביקורת של מתי שמואלוף בבלוגו וב nrg

כתבה של שירי לב-ארי ב ynet

דרור בורשטיין על הספר הזה וספרים אחרים

לאה איני ב"הארץ"

ציטוטים מ"טבעות שבתאי" אצל עידן לנדו