Category Archives: פשוט ספרות

נשיקה של טבחית

מאת מיכל שטיינר, יצא בהוצאת זמורה ביתן

אני מאוד אוהבת לבשל, אבל מעולם לא העליתי בדעתי לבשל באופן מקצועי, לעמוד שעות על הרגליים ולהאכיל המון אנשים שאני לא מכירה.

אני לא נמנית על אוהבי החתולים, לא הייתי בהודו ואין לי שום משיכה לנסוע לשם, אני שונאת קעקועים והגישה שלי כלפי מערכות יחסים, אהבה, גוף, נפש ובכי, רחוקה מרחק שנות אור מגישתה של אווה.

ולמרות זאת, למרות שאווה הזאת שונה ממני כמעט בכל פרמטר אפשרי, משהו גרם לי להזדהות איתה.

אני לא חושבת שהייתי מחליטה כמוה, כמעט בשום שלב של הספר, אבל האמנתי לכאבים שלה, לתסכולים שלה, ליצירתיות, לשברון הלב לחמלה ולאהבה, למסע שלה  מישראל לגואה ושוב ולישראל ומחיי נוודית לחיי אשת עסקים וחזרה.

בתוך הסיפור הקליל מסתתרים גם נושאים "כבדים" ורציניים. הערכתי אותה על רתיעתה מאלימות ועל המחיר הרגשי הקשה והמוצדק בעיניי, והרמתי גבה לנוכח הבחירה הרגשית שסגרה את הספר- בחירה שמצד הלב הלכתי איתה לגמרי, אבל עוררה סימני שאלה במחושים הפמיניסטיים שלי.

אני מכירה את כתיבתה של מיכל שטיינר מהבלוג היצירתי, האסוציאטיבי, המקסים והחם שלה – "סלט מחשבות", אבל הספר שלה עומד בפני עצמו ומצייר עולם, דמות וסיפור.

ועדיין, בתוך הקול השונה והסגנון החדש, גיליתי עקבות מוכרים מהכתיבה האינטרנטית של מיכל, מעין סימני דרך שקרצו מבעד לדפים ומסרו לי ד"ש – חתולים, ציפורים, עוגיות, ים, וגם כמה עניינים רציניים יותר, שמעסיקים את מיכל ומצאו את מקומם גם בתוך הסיפור של אווה.

ולמרות המוטיבים המשותפים, הספר והבלוג עומדים בפני עצמם ולא כדאי לחפש את רוח הבלוג בספר ולהיפך, אלא לתת לכל מדיום את מקומו שלו.

הספר מחולק לפרקים קצרים, וכראוי לגיבורה מסעדנית, כל פרקון כזה זכה לכותרת שהיא שם של מאכל. ברוב המקרים הבנתי ואהבתי את הקשר בין הטקסט למאכל ומשהו בספר גרם לי לחשוב בכל פעם על המאכל הספציפי הזה, לראות אותו מול העיניים ולרצות לאכול. אבטיח, קינמון, לבבות ארטישוק, סלט ירקות – כל מאכל כזה נראה לי לרגע הכי נכון והכי טעים בעולם.

"נשיקה של טבחית" הוא ספר נעים וטעים שכיף לקרוא. בלעתי אותו ביום אחד והוא השאיר לי בפה טעם של קצפת ורומן רומנטי, אבל גם שכבה עמוקה ומזינה יותר, אולי של לחם או מאפה אחר – טעים ופריך, עם ציפוי פריך מבחוץ והרבה הפתעות מבפנים.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב – 29.5.11.

על הספר באתר טקסט (ועשר עובדות על הגיבורה שמופיעות על כריכה האחורית)

המלצה חמה מהבלוג של סתיו

המלצה של רמי יצהר ב"עניין מרכזי"

ביקרות של ענבר לבנת בנענע10

ענבל מלכה מ"הארץ" כתבה ביקורת שלילית. הביקורת ראויה לקריאה ומחשבה אבל אני לא יכולה שלא להדגיש שאני לגמרי לא מסכימה איתה.

וגילוי נאות – מיכל שטיינר היא המגיבה הקבועה כאן mooncatom , זו שאני מכנה מיכלינקה למרות שפגשתי אותה רק פעם אחת במציאות הבלתי וירטואלית ואני מאוד ממליצה על סלט המחשבות שלה, שמתעדכן ומשתנה בקצב מעורר השתאות ונוגע לי בלב לעיתים קרובות מאוד.

היום שלפני האושר

"היום שלפני האושר" מאת ארי דה לוקה, תרגמה מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו, יצא בספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, כנרת, זמורה-ביתן

ילד יתום גר לבד בחדרון קטן. אלה עשויים להיות נתוני פתיחה לילדות אומללה וטראגית, אבל גיבור הספר דווקא שמח בחלקו. השוער מבשל לו ומספר לו סיפורים, יש לו לחם וריבת חבושים שמחלקים בחינם בבית הספר ל"ילדים מהעוני", יש לו אפשרות ללמוד, יש לו ספרים שהוא מקבל בהשאלה ממוכר ספרים משומשים ופינה סודית וחשוכה לקרוא בהם, הוא משחק כדורגל עם הילדים הגדולים ויש לו את אנה, השכנה השתקנית, שבה הוא מאוהב בה עד מעל הראש.

ארי דה לוקה פופולארי באיטליה, בעולם וגם בישראל. רוב ספריו המתורגמים לעברית מזנקים לרשימות רבי המכר ומשהו בסגנון הכתיבה שלו או בתפאורה הנפוליטנית שבתוכה הם מתרחשים מדבר, כנראה, ללב הקוראים הישראלים.

"היום שלפני האושר" הוא הספר השני שלו שאני קוראת, לפני שנים קראתי ואהבתי את "הר אדוני", שעלה בזמנו גם כהצגה קסומה ומרגשת בתיאטרון חיפה.

יש הרבה מן המשותף בין הספרים האלה – שניהם מתרחשים בעיירה נפוליטנית בה כולם מכירים את כולם, במרכז שניהם נמצא סיפור אהבה בין הילד הגיבור לבין ילדה שנתפסת בעיניו ככליל השלמות, ושניהם כוללים מערכת יחסים של חניכה ותמיכה בין הילד-נער לבין בעל מלאכה מבוגר שגר בשכנות.

היו רגעים במהלך קריאת הספר הנוכחי בהם הרגשתי כאילו דה לוקה כותב שוב את אותו ספר עצמו, אבל היו גם רגעים בהם לא היה אכפת לי שהוא ימשיך לכתוב אותו, שוב ושוב.

למרות שעלילת הספר מתרחשת מספר שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, צילה הכבד של המלחמה נוכח לכל אורכו כאשר דון גאטנו, שוער הבניין המשמש למספר מעין דמות אב, מרגיש מחויבות להעביר לו שלל מיומנויות חיים ובכללן בישול, משחק בקלפים, עצות בענייני נשים ושימוש בסכינים וגם סיפור חוויות המלחמה, בפרטי פרטים.

התרגשתי מהצהרתו של דון גאטנו שמספר לילד על המלחמה כדי שאם הילד היתום והעני הזה יתגלגל למשרת נשיאות, הוא יפקפק ויהסס לפני שישלח חיילים לקרב.

ומצד שני, התחלחלתי מהתפקיד המשמעותי והטבעי שהאלימות משחקת בחיי הגיבורים, מהתפיסה הפטליסטית המקוממת לפיה אלימות היא חלק בלתי נפרד מחייו של גבר נפוליטני ומהקלות והמהירות בהן נשלפות שם סכינים.

"היום שלפני האושר" הוא ספר פיוטי, כן ומרגש שכתוב בגובה העיניים ומספר סיפור קטן שנוגע בעניינים גדולים. למרות שלרגעים הוא עוסק בנושאים קשים ומרתיעים, חוויית הקריאה הכללית שלי היתה נעימה והשאירה אצלי טעם של עוד.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 16.5.11.

ביקורת של דוד רוזנטל בוואלה

ביקורת של סמדר שיפמן ב"הארץ"

ביקורת של ענבר ליבנת בנענע10

ביקורת של ציפי גוריו מורדי בסלונה

ביקורת של לירז אקסלרד בynet

נסי מילים כלליות יותר – על ספר שירה של טלי לטוביצקי, ברגע האחרון לקראת אירוע השקה

"נסי מילים כלליות יותר", מאת טלי לטוביצקי, יצא בהוצאת קשב לשירה, 2010.

אני קצת מכירה את טלי לטוביצקי, כשרק הצטרפתי ל"רשימות" היא הסכימה – באצילות רבה – לכנות את עצמה "טלילה" כדי שיוכלו להבדיל בינינו ולדעת שאני לא היא ולהיפך, ומאז יש לי איתה מדי פעם קשר מיילים ותגובות ידידותי ונעים. נפגשנו פעם אחת, באירוע ההשקה לספר "כתוב בגוף", של מרית בן ישראל היקרה (שגם עליו עוד אכתוב בבוא היום…) ולפני כמה חודשים שמחתי לקבל את ספרה החדש בעל השם המדויק והמבריק, הנעוץ בעולם האינטרנטי – "נסי מילים כלליות יותר".

בזמנו דפדפתי בספר, אהבתי חלק לא מבוטל ממה שראיתי והשארתי אותו באגף ה"בקרוב" העולה על גדותיו כתמיד.

בשבוע שעבר קבלתי ממנה את אחד מאי-מיילי התזכורת המלבבים שקבלתי, כשתחת הכותרת תזכורת: יום שישי ה-13 לבונטין 16:00 חגיגת ספרי. בואו לחזק ולהתחזק 🙂 מופיעים הלינק הזה וההבטחה הקסומה הפיצו לעוד עשרה אנשים ותזכו באושר ובאריכות חיים! הפיצו לעוד עשרים איש ותזכו בחיי נצח!

נו, אז אני שואלת אתכם: אפשר (או כדאי) לסרב לבקשה כזאת?

איכשהו, כמו שקורה לי יותר מדי פעמים, אני מוצאת את עצמי כותבת ומפרסמת בדקה ה-90 אבל אם אתם תל אביביים ו/או ספונטניים, עוד יש לכם מספיק זמן לעטות מחלצות ולהתייצב שם בשעה ארבע, כדי לשמוע את השירים המוקראים של טלי, את השירים המושרים של עינב ג'קסון כהן, ושאר תופינים.

ובכל מקרה, גם בלי קשר לאירוע הזה, שווה לשים לב לספר הזה כי לצד חינניותה ולצד היותה בלוגרית חברתית-תרבותית-פוליטית, טלי לטוביצקי היא קודם כל משוררת. טובה.

 אחרי צילום העטיפה מעורר החיוך פרי מצלמתו של יורם קופרמינץ מסתתרים שלושה שערים ועוד קצת: אמולסיה – שמאגד בתוכו שירי אהבה – ממומשת, נכזבת, רגשית, גופנית (כל התשובות נכונות), ארץ – הכולל שירים חברתיים-פוליטיים, שירי מחאה ותיאור מצב הנוגעים בעוני, בכיבוש, ברעב, באלימות, בתסכול ובפחד, הדימוי הלא נכון – שבתוכו עוד שירי אהבה ובעיקר שירי פרידה והחמצה, ושלל נגיעות ארס-פואטיות, והמורס שעל המים – שני איתותי שירה מעניינים שאני לא מצליחה ולא צריכה להגדיר.

רבים משירי האהבה בחלק הראשון הביכו אותי. שאלתי את עצמי אם אני נבוכה בגלל השוני בינה לביני, ניסיתי לבדוק אם המבוכה שלי נובעת מהלסביות הברורה והמוצהרת של טלי לטוביצקי, מכך שנמענותיה הן נשים, אבל אני חושבת שזה לגמרי לא קשור. לא ההטרוסקסואליות שלי היא שהקשתה עלי להתחבר לחלק מהשירים האלה, אלא החשיפה העצומה שעולה מהם.

שירי האמולסיה הם שירים עירומים.

הנפש, הגוף, התשוקה, המימוש – כולם כל כך גלויים, הבשר והנשמה של המשוררת ולפעמים גם של בנות זוגה מונחים בין הדפים בחשיפה מוחלטת שגרמה לי להרגיש כאילו נכנסתי בטעות לטריטוריה אינטימית ופרטית שאין לי דריסת רגל בתוכה. יש שם אומץ, בשפע, והקפאה כמו מצולמת של רגעים ספציפיים בחיי הגוף והנפש. הם כתובים ומתוארים היטב, אבל אני מודה שזה היה קצת יותר מדי עבורי.

ובכל זאת, שני משפטים מתוך שני שירים בחלק הזה נוצצים, בעיניי, כמו קריסטלים יפים, מלוטשים וזוהרים: "הולכת רחובות הרבה/ מחפשת אבן נגף/ שתפריך את ודאות הלב…."

וגם, או אולי בעיקר: "כלב יושב מאחורי הדלת של הלב./ שורט ושורט."

שירי ארץ מצלמים גם הם רגעים, אבל אלה רגעים חיצוניים, סביבתיים, קשים, רגעי מציאות שנתקלים בהם ברחוב או בחדשות, ומבטה של טלי חד, מדויק, מתעד תיעוד נוקב מבלי לעגל ומבלי לרכך. אלימות במשפחה, אלימות של חיילים כובשים, משבר כלכלי, ערב שירה עגמומי – כולם מונחים על הדף כפי שהם ומתחתם רוחשת זעקת המחאה, הכאב והתסכול של זו שנאלצת להיות עדה שקטה לכל אלה.

התיאור עשיר ורווי דימויים, מטאפורות ואלוזיות תנ"כיות וספרותיות, אבל הקישוטים המילוליים מקפידים (ומצליחים) לשמור על נוכחות מינורית, שלא תאפיל על המציאוּת שנותנת בוקס בבטן.

"אצל הקצב/זקנה, ממתינה בצד לשאריות/ לא אומרת מילה/ לא מבקשת דבר/ גם לא מקבלת."

שירי  "הדימוי הלא נכון" כוללים שלל דימויים – נכונים ומדויקים מאוד. דימויים של עולם עכשווי, טכנולוגי, עולם של מקלדות ואסאםאסים, עולם של פסקול דיגיטלי רועש ובתוכו  – געגוע. בדידות. כמיהה. החמצה.

מלאכת השירה של לטוביצקי מדויקת ונכונה ומצליחה להפוך כל קש רגשי לזהב מילולי, רגשות שהופכים למילים שממשיכות להדהד ולכווץ את הלב ואת הבטן.

כמו בציטוט מתוך שיר הנושא: "…ממוטטת את זכרך עד שהוא ניבט מתוך בבואתי/ שבמסך, הוכחה מעגלית מושלמת:/ החיפוש שלך אינו תואם אף מסמך – / נסי מילים אחרות./ נסי מילים כלליות יותר."

וגם – "לפתוח את הדלת/ אל חדר המדרגות המחורר מחושך,/ מטפטף את תפלותו של סוף היום,/ בלי להבין, בלי להעליל./ לעמוד שם/ בטיפשות העין/ בתדהמה החדשה הזאת:/ שכל זה רק דימוי."

ושני השירים האחרונים יפים ומוזרים ומסרבים להיכנס למגירות והגדרות. טלי כותבת ש"… הסוף נקוד ציפורים וספקות-/ אי אפשר לקרוא את המורס שעל המים/ וגם אין צורך… ומתחת לשפה/ נעים במהירות חשאית/ דגיגי חור הרשת/ (כיפת השמים/ מערסלת תינוק)".

והיא מתארת איך "… וכל הזמן העלים הצהובים שורטים/ מבפנים, רוצים להיאמר./ מחכים בשקט שאמצא להם/ את הצורה הודאית/ שלא ניתן להתכחש לה, אבל היד/ עוד לא יודעת למשש אותם בחושך, כל שכן לומר."

טלי לטוביצקי כותבת כל כך חשוף וכן, שאני מאמינה לכל מילה שלה. אני מאמינה שהיא חושבת שהיא עוד לא יודעת למשש אותם בחושך, כל שכן לומר, אבל לכתוב, לכתוב אותם היא לגמרי לגמרי יודעת.

שירים מתוך הספר מאתר טקסט

"הספארי של האהבה" – שירים מהספר בynet

 אלי הירש כתב על הספר

ביקורת של ארז שוויצר ב"הארץ" (ביקורת משותפת על הספר הזה ועל ספרו של אשר רייך)

"מילות חיפוש" – מה ששועי כתב על הספר

"התשוקה למשש מילים" – אליסיה שחף צילמה את טלי לטוביצקי משחקת ע אותיות ומילים, ב"סלונה", זה מקסים!

אירוע ההשקה בפייסבוק

ילדי הסקויה

 מאת גון בן ארי, יצא בהוצאת זמורה ביתן 

זה מתחיל בשרטוט משונה ואבסטרקטי ובאות צ' מסתורית בכתב יד ילדותי ומגיע, במפתיע, לחוויותיו של ילד נהללי שאמו נטשה אותו, את אביו ואת אחותו המוגבלת, לניקולינה -נערה תל אביבית צעירה ולחוויית השואה המוזרה והקשה של גרישא, סבא של ניקולינה, ברומניה של שנות הארבעים.

מארג הזיכרונות ההיסטורי מורכב מזוועות שואה מצמררות לצד מציאות סיפורית-אגדית שנוצרת בידי ולדימיר – מספר סיפורים ואמן קרקס גוף בדימוס שמוצמד לילד יתום בתפקיד של אב חלופי ומנסה למלא את חלל האימה ולהסביר את העולם חסר המשמעות באמצעות פנטומימה, סיפורים ומילים.

מעל כל אלה ולצידם מרחפת ההמצאה הגדולה שהשפיעה על חיי הגיבורים כולם בצורות שונות – זריקה אגדית שדוחה את גזירת המוות ויוצרת דור אנושי שעתיד לחיות אלף שנים.

השילוב בין נקודות התצפית של ניקולינה, איתמר, גרישא הילד וגרישא המבוגר, השילוב בין סגנונות כתיבה שונים, בין התכתבות איי סי קיו, כתבי קודש בדויים, איורים, רשימות, היסטוריה אמיתית והיסטוריה בדיונית, ובין ריאליזם מוחלט, מלא ואותנטי לבין יסוד פנטסטי עתידני חריף מבלבלים לעיתים אבל השילובים הללו בעיקר יוצרים פסיפס עשיר, מגוון ומפתיע ושפה פנימית שקשה להישאר אדישים כלפיה.

מבחינות מסוימות,"ילדי הסקויה" הזכיר לי את הספר הנפלא "הכול מואר" של היהודי האמריקאי ג'ונתן ספרן פוייר. גם בן ארי משלב בין ריאליזם לפנטזיה ובין קול עכשווי לקול היסטורי. שניהם סופרים צעירים בני זמננו שהעזו לכתוב לא רק על תגובות הדור השני והשלישי לשואה אלא גם על השואה עצמה, בגובה העיניים ובצורה חיה, ועשו זאת באופן מרגש ואפקטיבי.

אבל למרות שלא הצלחתי להימנע מהשוואה לפוייר וגם מהשוואה מסוימת לגרוסמן של "ספר הדקדוק הפנימי" ו"עיין ערך אהבה", ולצד האלמנטים המשותפים הבולטים, בן ארי הצליח לכתוב כאן את אחת היצירות המקוריות והמפתיעות שקראתי מזה זמן רב.

מבחינות מסוימות מדובר ברומאן התבגרות קלאסי וזאת בשל השילוב בין גיבורים צעירים לבין עיסוק רב בשאלות על משמעות החיים. כמו שקורה למתבגרים אמיתיים, גם הרומאן הזה נע קדימה ואחורה בין גילויי ילדותיות לגילויי בגרות, בשלות ועומק ומצליח לעורר את המחשבה ולהפעיל את שריר הלב.

סופו של הספר, שאני נמנעת מלגלות, מצליח להיות הכי מפתיע והכי צפוי בו זמנית, ומאיר את הספר כולו באור אחר.

בשורה התחתונה, למרות נפילות בוסר מסוימות, "ילדי הסקויה" הוא רומאן אמיץ, מקורי, מבריק ונוגע ללב ונהניתי ממנו מאוד.

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב – 24.4.11.

 

"מכתב מעולם הזוי"- טקסט נפלא שיורם קניוק כתב על הספר ב"הארץ"

"ילדים של אחרים" – ביקורת של יותם שווימר בynet (בחיי שחשבתי על ההשוואה לספרן פוייר ברגע שקראתי את הספר! אבל גם יותם היקר חשב עליה במקביל)

ביקורת אמביוולנטית של מוטי פוגל שנכתבה ל"עכבר העיר" ופורסמה בקונונסנס

המלצה מהבלוג של נוריתהה

האישה ה – 19

 מאת דיוויד אברשוף, תרגמה מאנגלית אופירה רהט, יצא בהוצאת כתר

הקהילה המורמונית בארצות הברית, פוליגמיה וחיים בקהילה סגורה עם מנהיג כריזמטי, כולם נושאים פיקנטיים, מסקרנים ומעוררי מציצנות – זה קורה בחדשות, כמו בסיפור של גואל רצון הכת של דיוויד כורש, וזה קורה גם בסרטים וספרים. אין טעם להכחיש – השילוב בין כריזמה, דת, וגבר אחד שחי עם הרבה נשים, מצית את הדמיון ומעורר רתיעה וסקרנות משולבות.

לסקרנות הבסיסית הזאת נוסף סיפור מתח, כשג'ורדן הצעיר שגורש מהקהילה בנעוריו מגלה שאביו נרצח ושאמו, אחת מנשותיו הרבות של האב, היא החשודה ברצח.

ג'ורדן מנהל חקירה משלו כדי להגיע לחקר האמת וכדי לשחרר ממעצר את אמו, אותה לא פגש כמה שנים. בעלילת המתח משתלב סיפורה ההיסטורי של הקהילה המורמונית בראשית דרכה, תחילתם של החיים הפוליגמיים וסיפורה האישי של אן אלייזה יאנג, בת הקהילה שיצאה בשלהי המאה התשע עשרה למסע הרצאות אנטי פוליגמי ברחבי ארצות הברית.ההתבוננות האנושית באורח חיים רחוק ושונה כל כך מאפשרת למצוא בחיים הזרים האלה היבטים מוכרים ואוניברסאליים של אהבה, מצוקה, שליטה ופחד, במשפחה ובקהילה.

דיוויד אברשוף ערך מחקר מעמיק על ההיסטוריה של המורמונים והפוליגמיה בארצות הברית, והוא משלב ברומאן שלל מסמכים, בדויים ברובם, שכתובים בסגנונות שונים מנקודות תצפית שונות ומגוונות. העושר הזה וקטעי היומנים, הראיונות והעדויות ההיסטוריות מעורר הערכה ומעיד על מאמצים רבים שהשקיע הסופר, אבל לטעמי הוא דווקא בעוכרי הספר, והתחושה שהתקבלה אצלי כתוצאה מכל אלה היתה של גודש ובלבול. התמקדות בסיפור המרכזי ודילול אמצעי ההמחשה לצד עריכה קפדנית וקיצור מאסיבי יכלו, בעיניי, לשפר את התוצאה הסופית ולזקק רומאן שנוגע בנקודות עמוקות יותר בלב קוראיו.

הרומאן גדוש בביקורת על אורח החיים המורמוני אבל הוא כתוב באופן מורכב ורב מימדי שמשמיע גם את קולותיהן של דמויות התומכות באורח החיים הזה ומאפשר להתוודע למציאות הזאת באופן רב מימדי ואמיתי. עד כמה שאורח חיים כזה מעורר בי סלידה, חשוב לראות גם את נקודת מבטם של האנשים שחושבים ומרגישים אחרת.

אהבתי גם את ההתייחסות הטבעית והאגבית להומוסקסואליות של הגיבור – זה לא לב הספר או נושאו המרכזי אלא מציאות חיים של הדמות, וכך ראוי  בעיני לכתוב.

"האישה ה -19" הוא רומאן מתח היסטורי שנוגע בנושא מסקרן ומעורר מחלוקת. לטעמי הוא מדי ארוך ומורכב ועריכה קפדנית היתה עושה איתו חסד, אבל מדובר בהחלט בספר מעניין.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב – 14.4.11.

דיוויד אברשוף בראיון על הספר, "גלריה"

המלצה מהבלוג של נוריתהה

בדידותם של המספרים הראשוניים

 מאת פאולו ג'ורדנו, תרגמה מאיטלקית יערית טאובר, יצא בהוצאת כתר

על הילדה אליצ'ה עברה חוויה מאוד לא נעימה, חוויה חיה, כואבת ומכווצת לב ובטן, שעתידה להשפיע על המשך חייה.

על הילד מתיה עברה חוויה עוד יותר קשה, דרמטית וטראומטית, שמשאירה גם היא צלקות בנפש.

שתי החוויות, שאי אפשר להשוות ביניהן ולא כדאי לספר עליהן למי שלא קרא את הספר, הן חוויות מכאיבות, קשות ומעוררות חמלה, ותיאוריהן החיים, שפותחים את הספר, הם בעיני גם החלק החזק ביותר שלו.

שנים אחר כך, בגיל ההתבגרות, מתיה ואליצ'ה נפגשים והופכים לחברים קרובים. הם לא מדברים על טראומות הילדות שלהם, אבל שני הכאבים המושתקים נצמדים זה לזה כמו באמצעות מגנט ויוצרים בין השניים חברות קרובה ומשמעותית.

החומרים שבהם עוסק הספר חזקים, מרגשים ונוגעים ללב.

קראתי אותו בנשימה אחת, קריאה מהירה, אינטנסיבית וקלה, למרות החומרים הקשים.

ובכל זאת, בסוף הקריאה נשארתי עם תחושת החמצה מסוימת. תיאורי הילדות הקשה, הנעורים המסויטים, ההתעללות החברתית, יחסי המשפחה שעיקרם שתיקה, כולם אמינים ונוגעים לפרקים, אבל הטעם הסופי שנשאר לי בפה עם תום הקריאה היה טעם של מלודרמה, של דחיפה חזקה מדי, כמעט טעם של זיוף.

מעניין לראות איך טראומות ילדוּת מתגלגלות להדים בנפשם של המבוגרים, מעניין לראות איך ילדים אומללים וסובלים הופכים למבוגרים חיוורים, חלשים ומפוחדים, כמעט צללים של מבוגרים, שחוששים לחיות את חייהם במלוא חושיהם וצבעיהם ומצמצמים את קיומם כמעט למינימום ההכרחי.

מעניין לראות איך שני הכאבים השונים משיקים זה לזה ונפגשים זה עם זה במערכת יחסים חברית – חמה אך מסויגת.

החומרים האנושיים והדרמטיים, כאמור – מעניינים, אבל נדמה לי שהטיפול בהם רדוד מדי ונשאר על פני השטח בלבד. פאולו ג'ורדנו יודע לכתוב והשילוב בין כובדם של הנושאים הרגשיים לבין קלילותם של הסגנון והקריאה מקלים על הבנת הנוסחה שהפכה את הספר לרב-מכר. ועם כל זאת, למרות מיומנות הכתיבה שלו, חשתי כאילו אכלתי במסעדה של טבח שיודע לבשל ומשתמש בחומרי גלם טובים. מהארוחה הזו יצאתי שבעה ורוב המנות אפילו היו טעימות, אבל הארוחה לא השאירה אצלי חותם עמוק והיומרה של השף גדולה בעיני מיכולתו האמיתית.

"בדידותם של המספרים הראשוניים" הוא ספר קריא וסוחף שנוגע בנקודות כואבות אבל הוא לא הותיר בי את חותמו. אם הוא מתגלגל לידיכם הוא שווה קריאה, אבל לא הייתי מתאמצת במיוחד או יוצאת מגדרי כדי להשיגו…

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב -13.3.11.

ליאת אלקיים (עם שלל ספוילרים) ב"הארץ"

נמרוד דביר (עם ספוילרים דומים) ב nrg

לירז אקסלרד ב ynet

ראיון עם פאולו ג'ורדנו למיה סלע ב"גלריה"

ארוחת הערב

מאת הרמן קוך, תרגמה מהולנדית ענבל זילברשטין, יצא בהוצאות כתר ועברית

במרכז הספר הזה מונח סיפור שכאילו נלקח היישר ממהדורות החדשות הישראליות – נערים צעירים מתעללים בחסרת בית מבוגרת בפינת רחוב. כולנו רגילים להזדעזע מסיפורים כאלה, לצקצק קצת בלשון ולהמשיך הלאה והרמן קוך מחייב אותנו לתגובה קצת אחרת שקשה לי לתאר את כל פיתוליה מבלי לקלקל את התפתחות העלילה.

פאול ואשתו קלייר יוצאים לארוחת ערב במסעדה מפוארת עם אחיו של פאול וגיסתו. האח הוא פוליטיקאי בכיר, מועמד לראשות ממשלת הולנד, המסעדה מפוארת ואפילו פלצנית, ושני הזוגות נאלצים לדבר על המעשים שעשו הבנים הצעירים שלהם. הספר מחולק לפרקים לפי מרכיבי הארוחה המפוארת על כל פרטיה ודקדוקיה – מהאפריטיף ועד התשר, ומלווה בביקורתו הנוקבת של פאול על כל גינוני הטקס האלה. בתחילת הספר השתוממתי לגבי התנהגותו של פאול – לא הבנתי למה הוא מחשב כל משפט באופן אינטרסנטי לפי הדרך בה הוא מעוניין להצטייר בפני אחיו וגיסתו במקום, פשוט, להביע את דעתו העניינית. התפלאתי, וחשבתי שההתנהגות שלו משונה ומלאכותית, אבל בדיעבד, ככל שהתרחקתי יותר מדמותו והתנהגותו, הפסקתי להתפלא.

למדתי מהספר הרבה על הסיאוב, הצביעות והשחיתות שמאפיינים, כנראה, את החברה ההולנדית בת זמננו, אבל לא קראתי בו כמו במסמך אנתרופולוגי רחוק – הלוואי שיכולתי לקרוא בו כך. למרות הביקורת הנוקבת על החברה ההולנדית, מצאתי נקודות השקה דווקא עם הצדדים האוניברסאליים שעומדים בלב הספר, אלמנטים אקטואליים מתמיד כמו הקשר בין מוסר, נוער, אלימות וטכנולוגיה, המשקל הגדול של "מה יגידו" אל מול המוסר הפשוט והנקי, ההבדל בין מה נכון למה שרק נראה נכון מרחוק והמרחק העצום בין "בני טובים" לבין "אנשים טובים".

זה לא ספר מתח במובן המקובל- הפשע שעומד במוקד הספר נחשף בשלב מוקדם יחסית ואין ספק רב בנוגע לזהות הפושעים, אבל בכל זאת, "ארוחת הערב" בנוי כמו ספר מתח אינטלקטואלי שיוצר אצל הקורא ציפיות מוקדמות ואז משנה אותן, משחק בהן והופך אותן על הראש. למרות שהעובדות והנפשות הפועלות ידועות ומפורשות, הספר מצליח להפתיע, אותי הוא ממש הצליח לתפוס לא מוכנה, ללא הגנה, וזו לא עמדה נעימה במיוחד, אבל עמדה יעילה מאוד לצורך רענון שרירי המחשבה והמצפון.

"ארוחת הערב" הוא ספר מאופק, מעניין, מטלטל ומעורר מחשבות. הוא השאיר אותי עם תחושת בוקס בבטן ושלל מחשבות נוגות, ולצד איכותו הספרותית, הוא נמנה על הספרים שאפשר ממש להגדיר כחשובים.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב  23.1.11.

פרק ראשון מאתר וואלה תרבות

ביקורת מעמיקה ומעניינת של שהם סמיט ב"הארץ"

ביקורת מפורטת מאוד (ועתירת ספוילרים) של דן לחמן ב emago

ביקורת של דוד רוזנטל בוואלה תרבות

סיפור קטן ומלוכלך

 מאת רוני גלבפיש, יצא בהוצאת זמורה ביתן

באמצע ריצת ערב שגרתית, איתן מוצא נערה שנפלה קורבן לאונס. המפגש המקרי הזה זורק אותו אחורה ופנימה, לסיפור לא פתור מתקופת נעוריו.

מציאות החיים הבורגנית השבעה מצוירת כאן ביד אמונה שמכירה אותה היטב, מבפנים. פרטי הפרטים של חיי הנישואים, ההורות לילדה קטנה, דילמות מעולם העבודה, כסף, קשר עם משפחת המקור – כולם יוצרים תמונה עשירה, מלאה, אמינה ומורכבת של חיים.

במרכז הספר עומדת דילמה מוסרית ואי אפשר לקרוא אותו או לחשוב עליו בלי להתייחס להיבט הערכי המשמעותי שמשחק בו בתפקיד מרכזי.

אני מברכת על עצם הבחירה לעסוק בנושא חשוב כל כך – הגבולות האפורים והמטושטשים של ההסכמה ושאלת האונס שלא מתרחש בסמטה אפלה ברחוב אלא כחלק מסיטואציה מינית שתחילתה בשיתוף פעולה. הנושאים האלה צריכים להיות מדוברים לא רק בכותרות העיתונים ובתי המשפט – מקומות שמטבע הדברים מחפשים שורות תחתונות וחוקים יבשים, אלא בכלים רכים, מהורהרים ומורכבים יותר, ורומאן הוא בעיני כלי מצוין וחשוב לדיון כזה.

אבל חשיבות הנושא אינה מספיקה, וספר טוב מוכרח גם להצדיק את עצמו מבחינה ספרותית ולא לשמש רק מסגרת נוחה לדיון תיאורטי, ולכן חשוב לבחון ספר כזה משתי הפרספקטיבות.

לטעמי – "סיפור קטן ומלוכלך" עובר בהצלחה את שני המבחנים: גם מטפל בצורה מעמיקה וראויה בנושא ערכי חשוב וגם, אולי בעיקר, מספר סיפור מעניין, אמין ועשיר שנוגע בשלל רבדים נוספים ולא משרת רק את העיסוק הערכי.

ספר שמעמיד במרכזו עיסוק בשאלות של מין ומיניות לא יכול ולא צריך להימנע מעיסוק במין, וגם את המבחן הזה רוני גלבפיש עברה בהצלחה ובכבוד כשהצליחה ליצור ספר מאוד ארוטי שאין בו שמץ של פורנוגרפיה, שהמין המוצג בו הוא חלק טבעי ומשמעותי מהחיים.

גילוי נאות: אני מיודדת וירטואלית עם רוני גלבפיש וקראתי לא מעט על תהליך הכתיבה של הספר הזה הרבה לפני שקראתי אותו עצמו. ידעתי בקווים כלליים על מה הספר, מי הגיבור ושמעתי על חלק מהתהליכים שעברו על רוני תוך כדי כתיבה, אבל מרגע שהתחלתי לקרוא, כל הרקע המוקדם הזה נעלם כלא היה, ונסחפתי אחרי הסיפור שעומד בפני עצמו גם בלי קשר לזה שזה "הספר של רוני".

"סיפור קטן ומלוכלך" הוא רומאן אנושי, רגשי, רגיש ומלא. קראתי אותו בהנאה ובקלות והוא עורר בי לא מעט מחשבות. זה ספר שנעים, כדאי וחשוב לקרוא, אני ממליצה בחום!

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב 13.1.11

רוני כתבה על הספר

 ראיון מקסים של רוני אצל דפנה לוי

כתבה מעניינת של מיה סלע ב"גלריה"

רוני מתארחת ברדיו במחשבה שניה

ביקורת של שירה סתיו ב"הארץ"

ביקורת של דוד רוזנטל בוואלה

ביקורת של אריק גלסנר בבלוגו ובמעריב

כשהקורא כותב – רוני פרסמה תגובה מעניינת של מעוז מוסל, חלקה מדברת אלי וחלקה מקוממת אותי

מרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית – גם למקרה שיש ספק

 

מצבי רוח

 מאת יואל הופמן, יצא בהוצאת כתר

אני כותבת ביקורות ספרות כבר למעלה מחמש שנים, ומעולם לא קרה לי דבר כזה.

כבר כתבתי על ספרים מצוינים ומומלצים, על ספרים גרועים ועל ספרים בינוניים. כתבתי על ספרים לא טובים שהצלחתי להתחבר לכמה נקודות מתוכם ועל ספרים טובים שלא מדברים לכולם, אבל מעולם לא קרה שקראתי ספר, אהבתי אותו, נהניתי ממנו, ולא הצלחתי בשום פנים ואופן להבין איך אני אמורה לכתוב עליו ביקורת.

זה לא קרה לי מעולם, עד שקראתי את "מצבי רוח", ונתקעתי. אני יודעת שזה נפלא בעיניי, אבל לא מצליחה להסביר איך ולמה. ולכן, כמו שלא עשיתי מעולם, אני רוצה לצטט מהספר, שתרגישו בעצמכם –  "מעשה האהבה מוליד ציפורים כחולות כמו שפעם יכולנו לעבור דרך דלת מבלי לפתוח אותה. ילדות העלו באש רחובות שלמים. קיוסקים המריאו באוויר. אנשים אמרו שוד ושבר אבל אדי בושם עלו מפיותיהם…."

ועוד קטע – "וגם אם אפשר לפסוח על פעימה של הלב אי אפשר לפסוח על נשימה, ואי אפשר לנשום מן הסוף להתחלה אלא רק על פי סדר הזמן. דברים רבים כל כך חוברים יחד ועוד לא דברנו על האוויר ועל הפוטוסינתזה וכולי…"

גם הופמן בעצמו לא תמיד מצליח להגדיר את מה שהוא עושה, ובדיוק כך, הוא שובה את ליבי כשהוא כותב למשל "אנחנו יודעים שהמילים האלו אינן מה שקוראים ספרות יפה. לו היה בנק שבו ממירים שטרות ספרות לשטרות חיים היינו הולכים לשם ומבקשים את השטרות ההם אפילו במחיר הפסד גדול. והיינו הולכים לחנות הפרחים וקונים לאישה שאוהבת אותנו זר גדול של פרחי שדה (ומשלמים תמורתם בשטרות ההם) או עומדים במטבח במקומה ומבשלים את ארוחת הצהרים".

"כמה עלובה הספרות"  הוא כותב "אנחנו סוחרים בבדים שעליהם מצוירת שמש ואיש אינו נושא עיניים". ואני רואה את השמש המצוירת הזאת, ורוצה כל כך לשאת אליה עיניים, אבל לא מצליחה לתאר אותה, כמה שאני לא מנסה.

הכתיבה של הופמן אסוציאטיבית, מוזרה, סתומה ומכושפת, ומערבבת בין הפשוט, הגלוי והיומיומי לבין הנשגב, הנרמז והגדול מהחיים.

הספר הנוכחי מתייחס מדי פעם לנושאים או דמויות שהועלו בספרים אחרים של המחבר ומזכיר שיחה פרטית או התכתבות אינטימית בין מכרים ותיקים, אבל לא התכתבות סתם, אלא התכתבות עם אדם שאני מרגישה בת מזל לקרוא את מה שהוא כותב.

אני לא יכולה להגיד שהבנתי את הספר הזה או שאני יודעת מה הוא אומר ובמה הוא עוסק, אבל אני כן יכולה לומר, במידה רבה של בטחון, ש"מצבי רוח" הוא ספר מקסים, פיוטי, רגיש ומוזר שמאוד כדאי לקרוא.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 31.10.10.

פתיחת הספר מאתר טקסט

שמעון זנדבנק ב"הארץ"

קטעים מהספר אצל אסתי סגל במחשבה שניה

מוטי פוגל ב"עכבר העיר"

אודי שרבני בטקסט קסום בוואלה

והערה  לכבוד דודו פלמה, בעקבות התגובות מהפוסט הקודם – הופמן זו שירה. לגמרי שירה. (-:

רקמת סתיו

 מאת טרו מימוטו, תרגם מיפנית דורון ב' כהן, יצא בסדרה לספרות יפה בהוצאת מודן

 יש אינטימיות רגשית שנבנית כתוצאה מאהבה גדולה ועמוקה ומהיכרות הדדית של כל נימי הנפש, ויש גם אינטימיות רגשית אחרת, מזדמנת, שנוצרת בין בני אדם שבילו יחד תקופה משמעותית מחייהם.

אינטימיות מהסוג השני נוצרת בין אקי ויסואקי, בני זוג לשעבר שנפגשים במקרה עשר שנים אחרי גירושיהם.

הקרבה ביניהם איננה קרבה שמבוססת על אהבה או רגשות סוערים, אלא על כך שהמטען המשותף שהספיקו לצבור מאפשר להם לתקשר זה עם זו בצורה חשופה וגלויה, ללא מסכות וללא אינטרסים.

אחרי הגרושים הפתאומיים אקי הספיקה להתחתן עם גבר אחר וללדת לו ילד הסובל מנכות קשה, ופגישה מקרית עם הגרוש שלה מזכירה לה את הצורך לסגור מעגל ולגלות- אחת ולתמיד- מה עמד מאחורי כשלון נישואיהם. תוך כדי כך היא עורכת חשבון נפש עם עצמה וגם יסואקי, המופתע ונרתע בהתחלה מעצם הפניה הפתאומית אליו, משתמש בהיכרות המוקדמת ובהיעדר העתיד המשותף כפלטפורמה נוחה למעין "אוורור רגשות" ובדיקת מסלול חייו לפני הנישואין ואחריהם.

 רומן המכתבים בין השניים נפתח בעקבות המפגש המקרי ומתאר את מסלול חייו של כל אחד מבני הזוג לשעבר, אבל דרך הבירור המשותף הם גם מספקים לקוראים מבט רטרוספקטיבי על העבר – עברם המשותף וחייהם הנפרדים, על חיי הנפש והמשפחה ועל הדרכים השונות שבהם הם מתבוננים באירועי העבר ממרחק זמן.

בקריאת רומן יפני יש, מבחינתי, מתח מתמיד בין הדומה והשונה. ישנם אלמנטים תרבותיים וסביבתיים יפנים מובהקים – חלקם הקסימו אותי, אחרים הרתיעו ואחדים פשוט נראו לי רחוקים ושונים מאוד מכל מה שאני מכירה.

 לצידם, ישנם במערכת היחסים בין השניים אלמנטים רבים בעלי תקפות אוניברסאלית, נקודות חולשה, כוח ורגש בהם אין כל חשיבות למוצאו התרבותי והגיאוגראפי של האדם, התנהגויות ורגשות שהיו יכולות להתקיים באותה מידה בכל מקום.

התכתבותם של השניים והספר כולו עוסקים בחשבון נפש רגשי, אך הרגשות המובעים בו לא היו מספיק ברורים לי. האהבה אינה אהבה, הייאוש והתקווה נדמו לי כתלושים מהמציאות והרגשתי ששני הגיבורים אמנם עושים ניסיון אמיץ וכן לגעת ברגשותיהם העמוקים, אבל הם לא מצליחים להגיע למודעות עצמית אמיתית וחייהם נעים במעגלים של מערכות יחסים נטולות הצדקה רגשית אמיתית.

"רקמת סתיו" הוא ספר רגשי, סוער ובו בזמן גם מאופק ועדין. הוא קריא מאוד ואני בהחלט ממליצה עליו.

שודר בתכנית "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב – 17.10.10 .

אחרית הדבר המעמיקה של דורון ב. כהן (גילוי נאות – אני מכירה היטב את דורון ומשפחתו היקרה מאז שהייתי קטנה למדי…) מאתר טקסט

ביקורת של פאר פרידמן שפורסמה במעריב

ביקורת של יערה רובינזון ב nrg

 

* והערה שלא קשורה לספר הזה בכלל: לא הייתי פה ה-ר-ב-ה זמן. קודם מסיבות שלי, ובזנבן של הסיבות, נתקעתי על שטות טכנית במעבר מ word ל wordpress. אני מקוה שהצלחתי לפתור את השטות הטכנית אבל לא לגמרי בטוחה, עצות של מומחים יתקבלו בתודה ובהמשך, אינשאללה, עוד דברים, לא רק על ספרים. אני כאן, מקוה שגם אתם.