ארכיון קטגוריה: ספרי נוער

פרסי ג'קסון והקרב על המבוך

 מאת ריק ריירדן, תרגמה יעל אכמון, יצא בהוצאת גרף, בסדרת גרף צעיר 

מזמן לא נתקלתי בכזאת התלהבות של ילדים מספר, בכזאת רמה של נדנודים ושאלות אינסופיות:

 "טלי, מתי יוצא פרסי 4?" "פרסי יצא כבר?"

"ועכשיו?" "ועכשיו?" "ועכשיו?"

"קבלת פתק לחבילה? באמת?! עד מתי הדואר פתוח? תלכי עכשיו! אולי זה פרסי…"

זה רק קצה הקרחון של מה ששמעתי בחודשים האחרונים מילדים יקרים ואהובים שבין היתר, מקבלים ממני ספרים רבים בהשאלה.

אני בעצמי נאלצתי לחכות בסבלנות לתורי, עד אחרי שהמכורים הכבדים קבלו את המגיע להם, אבל מרגע שקראתי – נהניתי, נהניתי מאוד.

העולם של פרסי ג'קסון מקים לתחייה את הדמויות והסיפורים של המיתולוגיה היוונית ומשלב אותם בעולם האמריקאי העכשווי. בספר הנוכחי מככבים דיידלוס והמבוך המפורסם שלו, קליפסו והאי שלה וכמובן – פרסי ואנבת' החצויים שנולדו מזיווג של בני תמותה ואלים, גרובר הסאטיר שמוכרח למצוא סוף סוף את האל האבוד פאן, טייסון הקיקלופ טוב הלב ומהצד השני (כי בספר כזה מוכרחים להיות טובים ורעים- אין מנוס…) לוק, החצוי שבגד, קרונוס אדון הטיטאנים האיום (שהדמוניזציה המוחלטת של דמותו ומאבקו המתמיד למצוא לעצמו גוף חדש לא יכולים שלא להזכיר את זה שאסור לנקוב בשמו…) ואינסוף מפלצות איומות ויצורים קסומים.

אין ספק שילדים שבקיאים בנבכי העולם של פרסי ג'קסון מרוויחים ערך מוסף של היכרות עם המיתולוגיה היוונית, אבל ריק ריירדן מצליח לעטוף את המסר בכל כך הרבה חן ובכל כך הרבה מתח, ולשבור את המתח כל פעם מחדש עם הומור ציני ומודע לעצמו, שכל רמז של דידקטיות ויבשושיות, אם היה כזה, מוכרח היה להישאר על רצפת חדר העריכה…

לא סתם נדרשתי למטאפורה מעולם הקולנוע, כצפוי – הוליווד שוקדת ממש עכשיו על עיבוד סדרת הספרים לסרטי קולנוע. אני משערת שאלה יהיו סרטי אקשן מוצלחים לסוגם, הרבה "אמאל'ה" ו"איכס", קצת לחלוחית של התרגשות וקתרזיס של הקלה בסוף. ועדיין, חוויית הקריאה נותנת משהו אחר. המפלצות אולי מחרידות על המסך הגדול, בחסות מחלקת אפקטים של אולפן גדול ורב תקציב, אבל כששוכבים במיטה בשקט עם הספר, צוחקים בקול רם, רועדים בשקט והופכים עמודים בשקיקה – הן מפחידות יותר.

אחרי ארבעה ספרים אפשר היה לצפות שריירדן ימצה את הגימיק ויתחיל לחזור על עצמו, אבל זה לא קורה. ההפתעות רודפות אחת אחרי השנייה בקצב מסחרר והפעם, בין קרב לקרב, הוא מצליח גם לגעת יותר עמוק, בשאלות של רגש, נאמנות ואפילו מוסר.

כן, זה ספר נוסחתי. אבל ריירדן מכיר את הנוסחא ומציב בתוכה את התמהיל המדויק שיוצר כיף של ספר.
"פרסי ג'קסון והקרב על המבוך" הוא ספר קצבי, מותח, מרגש, מלמד וגם ממש ממש מצחיק.

השאלה הפופולארית עכשיו היא, כמובן, "נו, פרסי 5 יצא כבר?!?" (תשובה: עוד לא. זה צפוי לקרות לקראת חנוכה, הוא יהיה הספר האחרון בסדרה ויקראו לו "פרסי ג'קסון ותקוות האולימפוס").

האמת? גם אני כבר מחכה…

טריילר שני לסרט הראשון שעתיד לצאת בקרוב:


הנה מה שכתבתי על פרסי ג'קסון וגנב הברק (1)

ועל פרסי ג'קסון וים המפלצות (2)

על פרסי ג'קסון וקללת הטיטאן (3) התרשלתי ולא כתבתי, אבל נהניתי ממנו לא פחות

פרק ראשון מ"פרסי ג'קסון והקרב על המבוך"  מהבלוג של גילי בר הלל היקרה, עורכת הסדרה, שפרסמה גם את רשימת פרקי הספר (למי שלא מכיר ולא קרא, רשימת הפרקים יכולה לתת מושג לא רע על התכנים והסגנון).

גילי גם כתבה ב ynet למה היא כל כך אוהבת את פרסי  ואיך הוא כבש את מקומו של אחד, הארי פוטר

נעם רשף, שכן מ"רשימות", מתלהב גם

וכמוהו גם סיגלית בן ישראל ב global report

במוקד הספר הנוכחי עומד המבוך של דדלוס, אחד הסיפורים העצובים והיפים במיתולוגיה היוונית, ובכלל. נדמה לי ששמעתי לראשונה על הסיפור הזה בערך בגיל 10-11, הרבה שנים לפני שמישהו חלם על פרסי ג'קסון, ודוקא דרך שיר יפה ועצוב של רבקה זהר, עם מילים נהדרות של אהוד מנור.

ואם כבר במבוכים עסקינן, כשהייתי בערך באותו גיל, ראיתי בקולנוע את הסרט המצויין לבירינט.

מבחינת פירוטכניקה ואפקטים הוא הרבה יותר קרוב ל"סיפור שאינו נגמר" מאשר לפרסי ג'קסון, אבל נדמה לי שאוהבי המבוך של פרסי יאהבו גם את המבוך הזה (כאן רק טריילר)

תוספת מאוחרת: זה בכלל לא קשור לפרסי וגם לא בדיוק לילדים, אבל הרגע שמעתי שיר נהדר של להקה חדשה ששרה על סיפורו של איקרוס.

הסולנית היא נעמה וייזל, זמרת מדהימה עם קול פעמונים צלול שאני מכירה מאז שהיא היתה בת 9 (גילוי נאות: היא בת דודתה האהובה של חברתי חמוטל).

ללהקה קוראים capricia , הם שרים באנגלית ולדעתי הם עוד יגיעו רחוק –

פרסי ג'קסון וים המפלצות (החזר חובות)

הסברים ממאחורי הקלעים: טוב, האמת היא שאת הביקורת הזאת כתבתי מ-מ-ש מזמן, ומאז, למרות הדרך שבה סיימתי את הביקורת, כבר הספקתי לקרוא בהנאה גם את הספר השלישי, אבל אני לא יכולה לפרסם פה ביקורות שהוקלטו לרדיו וטרם שודרו ולא ראיתי טעם בפרסום ביקורת לספר השלישי לפני שפרסמתי את זו של הספר השני, בקיצור- בלגן.

אבל היום הביקורת ההיא שודרה סוף סוף, מה שאמור לתת לי בעיטה באזור מסויים לשבת ולכתוב את הביקורת על הבא בתור, שמיועדת רק לכאן, ולא תלויה בזמני שידור של אף אחד, גם זה יקרה בקרוב, ובינתיים, טיילו איתי קצת אחורה בזמן…

"פרסי ג'קסון וים המפלצות" מאת ריק ריידן, תרגמה מאנגלית יעל אכמון, יצא בסדרת גרף צעיר בהוצאת גרף 

ספר שני בסדרה הוא תמיד מקרה מבחן – האם הפוטנציאל מהספר הראשון מיצה את עצמו ואנחנו ניזונים משאריות, או שהסדרה הולכת ומשתבחת עם הזמן.
הספר הראשון בסדרת "פרסי ג'קסון" יצר אצלי תחושה חזקה של ניסיון להיות "תואם הארי פוטר". גם הפעם ישנם מוטיבים בולטים שנראים כהעתקה מרולינג, כמו המורה שנאמנותו לטובים או לרעים אינה ברורה או נציג כוחות האופל שמצוי במצב של חיים- לא חיים וצובר כוח לקראת ניסיון השתלטות על העולם. ולמרות זאת, הרגשתי הפעם שפרסי ג'קסון הצליח לצאת לדרך עצמאית ומוצלחת וליצור לעצמו שפה משלו. כנראה שהסדרה הייתה זקוקה לתנופה חזקה ועכשיו, בספר השני, היא כבר שועטת קדימה בכוחות עצמה.

ובעצם לא לגמרי בכוחות עצמה, שהרי מדובר בסדרה שנשענת על סיפורי המיתולוגיה היוונית.
בספר הנוכחי, למשל, האל הרמס מסתובב עם שני נחשים זעירים שצמודים לטלפון הסלולארי שלו, פרסי וחבריו נקלעים ל"ספא של קיקי" – גלגול מודרני למכשפה קירקה, נלחמים בקיקלופ פוליפמוס שבקושי התאושש ממפגשו הטראומטי עם אודיסיאוס ומשיגים את גיזת הזהב שהופכת לז'קט יוקרתי לקראת טיסה בינלאומית.

ריק ריידן בהחלט נשען על המוניטין המכובד והסיפורים המרתקים של המיתולוגיה היוונית, ובכך הוא הופך את הספר לחגיגה של ממש עבור ילדים חובבי מיתולוגיה וגם פותח דלת בכיוון ההפוך- לילדים שיגיעו לסיפורי המיתולוגיה המקוריים בעקבות התלהבותם מפרסי ג'קסון.
כל עוד הכל נעשה ברוח טובה ובאמצעות כתיבה נעימה וקלה לקריאה אבל גם מוקפדת ומדויקת- כולם רק מרוויחים.

הפעם שמתי לב במיוחד לדרך בה כל הקצוות נקשרו, כל רמז בהתחלה קיבל משמעות בהמשך, כל הצלה הובילה לסכנה הבאה והספר כולו הסתיים באופן שגרם לי לתהות "איך לא חשבתי על זה קודם" ולהוריד את הכובע בפני ריידן שסיפק את הפלטפורמה האולטימטיבית לקראת הכרך הבא.

כתיבת ספרים בסגנון הזה היא לא אמנות גבוהת מצח שמותירה חותם על האנושות, אבל זו מלאכה בעלת חוקים וכללים ברורים וריק ריידן בקיא במלאכתו ומצליח לספק את הסחורה, לגמרי.

"פרסי ג'קסון וים המפלצות" הוא ספר כייפי, אינטנסיבי ומותח מאוד שמצליח לאזן בין הומור לרצינות בין חשיבה לאקשן ומפתיע ממש עד המילה האחרונה. אני השאלתי אותו לבת 11 שחיכתה לו בשקיקה מאז שסיימה לקרוא את קודמו, ושמחכה עכשיו בקוצר רוח לספר השלישי בסדרה.
האמת? גם אני כבר מחכה…

שודר בתכנית "חדש על המדף ברשת א' של קול ישראל ב- 16.7.09.

פרק ראשון מהספר – וואלה zone

מה שכתבתי על הספר הראשון בסדרה

ביקורת טובה של טליה דיסקין ב"הארץ"

ועוד אחת של סיגל ריבה מ mako

וגם אחת מפרגנת של קובי קמין ב"גלובס"

ואחת קצת מסויגת של יותם שווימר בnrg

וממש עכשיו יצא הטריילר לסרט הראשון בסדרה, כן, מסתמן כאן עוד להיט…

"החדקרן האחרון"

 מאת פיטר ס. ביגל, תרגם מאנגלית רון פוקס, יצא בספריית פועלים

מאז שהייתי ילדה יש לי חולשה מסוימת לדמותם האגדית של חדי קרן. משהו בהם שבה את ליבי ותמיד נמשכתי למדבקות, מכתביות או מיניאטורות עם דמותם. גם היום, הסימנייה הכי אהובה והכי משומשת שלי מעוטרת בציור של חדקרן… 

החדקרן האחרון, במקרה הזה, הוא בכלל חדקרנית, קסומה, אצילית, יפיפייה וענוגה, שחיה בשלווה ביער שלה ובעצם נוכחותה הופכת אותו לגן עדן פורח.
אבל גן העדן לא מושלם, וכשהיא מבינה שהיא החדקרן האחרונה שנשארה בעולם, היא מחליטה לעשות מעשה ולצאת לעולם הגדול לחפש את אחיה האבודים.
לחיפוש מצטרף שמנדריק – קוסם זקן וכושל, ובהמשך גם מולי גרו – אישה פשוטה שנשבית בקסמה של החדקרן, ויחד הם יוצאים לחפש את הפר האדום הזועם ואת המלך האגארד, להסיר את הקללה מעל העיירה הסמוכה לטירתו ובעיקר, לאתר את חדי הקרן שנעלמו.

הנימה הכללית של הספר אמנם רצינית ולפעמים אפילו נוגה, אבל מדי פעם יש בו גם הומור משובח, שמגיע לשיאו כששודד הדרכים מתעקש לחבר את שירי העם בשבחו של עצמו, בפרודיה תרבותית מצחיקה וחכמה.
בכלל, זה ספר שמכבד את הספרות והתרבות, ניכר שהמחבר ידע לא רק לכתוב אלא גם לקרוא, והוא משבץ אזכורים והפתעות שמעידים על כך, כמו הופעת אורח של רובין הוד ואנשיו וכמו הפרפר שמדבר רק בציטוטים מיצירות אחרות.

סיפור האהבה של החדקרן והנסיך הוא סיפור אהבה ייחודי ומעניין, מלא וגדוש ברמזים ומסרים שחורגים מהתבנית הרומנטית הפשטנית והמקובלת. אחרי הקריאה, אני לא לגמרי בטוחה מה הספר הזה ניסה לומר לי על אהבה, אבל אין לי ספק שנקודת המבט העצובה-מרירה- אופטימית-פסימית שלו מעוררת מחשבה.

יש כאן טובים ורעים, סכנות וקרבות, בריחה נועזת וכמעט מוות, אבל למרות כל אלה, זה לא ספר של פירוטכניקה ואקשן אלא ספר איטי ופשוט יותר, ואולי משום כך הוא גם יותר עמוק.

כמו בדמותה של החדקרן עצמה, גם בספר יש משהו קסום, אצילי, נעים ויפה.

"החדקרן האחרון" הוא אגדה פילוסופית מעודנת, צנועה ונעימה לקריאה, עם ניחוח של פעם שנשזר במודעות עצמית ועם יכולת לשלב בין פשטות לבין תחכום. ביגל מכיר היטב את הנוסחאות הקלאסיות, ולכן הוא מצליח לשחזר אותן ולצאת כנגדן, כמעט באותה נשימה. זה ספר שמתאים למבוגרים שאוהבים אגדות וקסם וגם לילדים בני עשר ומעלה שאוהבים בדיוק אותו דבר.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 30.6.09.

ביקורת של רמי שלהבת באתר "בלי פאניקה"

ובימים האחרונים אני מתענגת על רצף התגובות הארוך והמפותל לפוסט של מרית בן ישראל – "כל אדם שמתבגר הוא הרוצח של ילדותו – חמש הערות על פנטזיה" .   הפוסט של מרית, שכנה יקרה מ"רשימות",  עוסק בפנטזיה וספרות פנטזיה וההערות רחבות היריעה בתגובות נוגעות בילדות, בהשתנות, בחיפוש ובמה לא. נדמה לי שעשויות להיות הקבלות מסויימות בין אוהבי הדיון ההוא לאוהבי הספר הזה…

ומסתבר שיש גם סרט מצוייר שנעשה לפי הספר, הנה טעימה קטנה ממנו

"הבריון של ארצ'ר"

"הבריון של ארצ'ר" מאת דיאנה ווין ג'ונס, תרגמה יעל אכמון, יצא בסדרת גרף צעיר בהוצאת גרף

בחבילה שקבלתי מהוצאת "גרף" היו שני ספרים – הספר השלישי בסדרת פרסי ג'קסון, ו"הבריון של ארצ'ר", שעליו לא ידעתי הרבה, מלבד תו האיכות המבטיח של דיאנה ווין ג'ונס ותו האיכות המבטיח לא פחות של גילי בר הלל, שהעידה שהוא אחד הספרים האהובים עליה.

פרסי ג'קסון זאת באמת סדרת ספרים חמודה להפליא, אבל עדיין לא היה לי צ'אנס לבדוק את השלל בעצמי, בשל ילדים מקסימים שאני משמשת, בין השאר, כספריה הפרטית שלהם, שחיכו לפרסי בשקיקה ובקוצר רוח ולקחו אותו ממני ברגע שהוא הגיע מהדואר.

אני נשארתי עם ארצ'ר.
כעבור כמה שעות, כשלא הצלחתי לזוז מהספר ולקחתי אותו איתי באשר הלכתי ברחבי הבית, הבנתי שעשיתי עסק טוב. עם כל הכבוד לפרסי, ויש כבוד, בחיי – ארצ'ר הוא ממתק אמיתי, למבוגרים, לילדים וגם לכאלה שעוד לא החליטו לאיזו קטגוריה הם משתייכים בדיוק.

קשה לכתוב על "הבריון של ארצ'ר" כי הוא משתנה ומתפתח מרגע לרגע ומלא וגדוש בכל כך הרבה ספוילרים וכל כך הרבה הנחות יסוד שמתבררות, מתהפכות ומשתנות, עד שנדמה שכמעט כל המידע הבסיסי הוא בעצם ספוילר אחד גדול.
ניסיון להסביר מה זה בעצם הספר הזה מביא אותי למשהו כמו "כשתעלת בלאומליך פוגשת את אליס בארץ הפלאות". זה ספר ריאליסטי, יומיומי ובעצם מוניציפאלי, וזאת גם פנטזיה פרועה שחוצה גבולות וזמנים. זה ספר על כוחות גדולים – כמעט אלים ששולטים בעולם, אבל זה בכלל סיפור משפחתי אישי על ילד אחד, אחותו הקטנה, ההורים, הסטודנטית שגרה אצלם וסוד משפחתי אישי שהילד מגלה על עצמו.
זה ספר קטן ופשוט, אפילו צנוע, וכמעט באותה נשימה – ספר גדול מהחיים עם חלליות, עבר, עתיד, שליטה בעולם וכל זה.
זה ספר מותח גדוש באקשן והפתעות, מה שמחייב אותי לאתגר שאני מנסה לעמוד בו ממש עכשיו – לכתוב על ארצ'ר מבלי לגלות שום דבר עליו. זה גם ספר מרגש שנוגע בשאלות הרות גורל על מידת השליטה שיש או אין לנו על הגורל של עצמנו ושל האנשים הקרובים לנו ועל מידת השליטה שיש (או אין) לנו על איזה מין אנשים אנחנו הופכים להיות, כשלמדתי חינוך קראו לזה "הויכוח על תורשה-סביבה"…
ולפני ואחרי כל אלה, זה ספר נורא מצחיק, עם הומור בריטי מעודן ודקיק עם שפע של סיטואציות הזויות ואבסורדיות.

הכל מתחיל כשהווארד חוזר הביתה מביה"ס ומגלה בריון שממלא את כל המטבח ולא מוכן לזוז משם. הווארד, אחותו הקטנה איומה (יש לה שם, אבל כולם קוראים לה איומה, ולא נראה שיש לה בעיה עם זה), פיפי – הסטודנטית/מטפלת/סוכנת בית שגרה איתם והוריו – קוונטין הסופר וקתרינה המפקחת על לימודי המוסיקה, מנסים להבין מי הבריון, מי זה ארצ'ר ששלח אותו, ואיך כל זה קשור להבטחה שאבא קוונטין הבטיח פעם, לקושי שלו לכתוב ובעיקר לבורות שנחפרים בכביש, לדחפורים ותזמורות הנוער שלא נותנים להם לישון או לנשום, לאספקת המים, החשמל והגז שלהם ולשליטה בעולם באופן כללי.

ממש עכשיו, אחרי הרבה חודשים מייגעים ומורטי עצבים שבהם כל השכנים שלי, מכל הכיוונים, כולל שכנים שלא ידעתי על קיומם, גמרו לבנות ממ"דים, לשפץ, לבנות, להרוס, לדפוק, לנסר, לגרור, לקדוח ובעיקר ל-ה-ר-ע-י-ש, השתרר שקט.
מהבחינה הזאת הספר הגיע אלי בעיתוי מושלם (למרות עיכובים מסתוריים בדואר…), ורק למען הסר ספק, אני רוצה להבהיר לארצ'ר ולאחיו שאני לגמרי בעדם. באמת.
ועוד יותר בעד הספר שכתבו עליהם, שהצליח להעמיד בפרופורציה את הרעשים ששררו כאן בסביבה, ורק זה הישג בלתי מבוטל, אפילו אלמלא הוא היה ספר כל כך משובח.

חוץ מזה, נדמה לי ש"הבריון של ארצ'ר" הוא בדיוק התמריץ שאני צריכה כדי לכתוב את שלל הביקורות שאני דוחה כבר יותר מדי זמן ושאני נחושה מתמיד לכתוב עכשיו, ולו בכדי למנוע מעיריית חיפה להיזכר בקיומו של הרחוב שלי…

יאללה, תקראו !

 

פרק ראשון מוואלה zone

דורה קישינבסקי ב"גיבורים קטנים"

דוד רוזנטל בmsn

המלצה (כוללת ספוילרים) של סיגלית בן ישראל

"אמיל וקרל"

 מאת יעקב גלאטשטיין, תרגם מיידיש אריה אהרוני, יצא בסדרת "צעירים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד

ביסודו של הספר עומדים שני ילדים וינאים בני 9 שמאבדים את כל עולמם ונאחזים זה בזה, בחברותם האמיצה, ובטוב ליבם המקרי של אנשים טובים מעטים הנקרים בדרכם בעולם שהשתגע.

זה לא "ספר שואה" במובן המקובל. יש בו, אמנם, תיאורים מצמררים על אנטישמיות באירופה של שנות השלושים, על התעללות ביהודים ובזיזת חנויות ויש אפילו שמועה ראשונית על קיומם של מחנות ריכוז, אבל בראש ובראשונה זה ספר על החיים במשטר טוטאליטרי, על הדרך בה עיר תרבותית ומהוגנת משנה את פניה ועוסקת, בחסות החוק, בסתימת פיות בהתעללות בחלשים.
מבחינה זו, יש לספר תפקיד כפול – הוא מלמד את קוראיו שעור חשוב והכרחי בהיסטוריה של המאה העשרים, אבל גם מציב מראה ותמרור אזהרה למול תופעות של שלטון דיקטטורי ולמול המהירות בה אנשים מן היישוב מסוגלים לאבד את ערכיהם האנושיים והמוסריים בשמן של אופנות מתחלפות.
הסכנה הזו אורבת לפתחו של המין האנושי בכל מקום ובכל זמן, לא רק בצבעי שחור-לבן דוברים גרמנית, וסיפורם של קרל ואמיל מיטיב להמחיש את דרך היווצרותה.

גורלם המשותף של אמיל היהודי וקרל הנוצרי ושל הוריהם שנעצרו ונהרגו הן בשל מוצאם והן בשל עמדותיהם הפוליטיות, מוסיף לספר עוצמה מיוחדת.
הגזענות האוסטרית כלפי יהודים מוצגת בצורה מפורשת, ברורה ומצמררת, אבל הצגת סבלם ומאבקם של נוצרים סוציאליסטיים מעניקה משנה תוקף למסרים האוניברסאליים של הספר ולתובנות ערכיות עקרוניות, שחורגות מסיפור פשטני של "אנחנו" ו"הם".

פתחתי את "אמיל וקרל" לראשונה כדי לקרוא פרק או שניים לפני השינה, ולא יכולתי להפסיק לקרוא עד המילה האחרונה. סיפורם האנושי של שני החברים תפס לי את הלב ולא הרפה עד שגמרתי לקרוא וגם אחר כך, כשהמשכתי לדאוג לגורלם ולהתכווץ בכאב.

קריאה בספר שעוסק בחומרים כאלה אינה קלה לילדים, אבל הספר הזה נראה לי כבחירה נבונה עבור בני עשר ומעלה, מפני שהוא מצליח לאזן בין הצבת אמת מפחידה ומחרידה לבין הימנעות מתיאורים גראפיים מדי וקשים להתמודדות.
אני השאלתי אותו לבת 11 שנהנתה מהקריאה והייתה חרדה לגורלם של הגיבורים וכאמור, גם קראתי בעצמי בשקיקה וזעזוע.

גלאטשטיין כתב את הספר ביידיש, ב-1940, בעיצומן של הזוועות, אבל הרוח הטבעית והחופשית השורה עליו והתרגום הקולח לעברית של אריה אהרוני הופכים אותו לקריא, שוטף, עוצמתי ומרגש גם עבור קוראים עכשוויים, צעירים ומבוגרים.

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 20.4.09.

"מי תלה את נקודת האור?"

מאת ליאון נירנבלט, יצא בהוצאת חרגול ועם עובד

אם להיות כנה, סביר להניח שלא הייתי שמה לב לו הייתה צצה נקודת אור מסתורית על הקיר של בניין קופת חולים. לו  הייתי שמה לב, אני משערת שלא הייתי טורחת לחזור ולהסתכל על הנקודה מדי ערב ולא הייתי הופכת אותה לגורם משמעותי בחיי.

ארז, הנער הצעיר שעומד במרכזו של הספר הזה, מגיב אחרת ממני, וזה לגמרי מקסים בעיניי.

 נקודת האור המסתורית הופכת לאובססיה של ארז, לסמל לאפשרות לתקן את כל מה שמקולקל בחייו ולנקודת האור שלו במלוא מובן המילה.
בניסיונותיו לגלות את מקור הנקודה ארז מתחבר לזקן תמהוני ומוזר ולילדה שהוא אוהב בסתר, ונקודת האור משמשת כמנסרה שדרכה משתקף כל השאר. 

הסיפורים השונים שמספקים הסברים אפשריים לקיומה של נקודת האור משובצים בספר וחורגים מסיפור ההתבגרות היומיומי למחוזות רחוקים שנוגעים במדע בדיוני ובפנטזיה.
יש בהם משהו מעיק, אבל יש להם גם כוח, והסיפור העוסק בנער רג‘ון בהחלט הצליח לרתק אותי.

 ולמרות זאת, הסיפורים האלה לא הולכים עד הסוף ולא מצליחים לחצות את הגבול הברור בין מציאות אפורה ומלחיצה של נער שחושש מגירושי הוריו, מתקשה למצוא מקום חברתי ונרתע מלממש את אהבתו למלכת הכיתה, לבין ניצוצות של קסם אמיתי.

היו מקומות שבהם הרגשתי שהרקע הפסיכולוגי של המחבר משתלט על הסיפור והופך אותו לדידקטי מדי, והיו מקומות אחרים שבהם חשבתי שמדובר ברומן רוחני סימבולי בסגנון ”בדולינה”, שמנסה לייצר תובנות לחיים.

סגנון הכתיבה קולח ברובו, אבל לטעמי עריכה קפדנית יותר היתה יכולה להעלות את הספר כמה קומות למעלה ולגוון את שפתו של המספר. עם כל הכבוד לניסיון לחקות שפת דיבור של נער צעיר, יש גבול לכמות הפעמים בהן אפשר להשתמש במילה ”מפגר” על הטיותיה השונות…
 
”מי תלה את נקודת האור” הוא ספר נוער שיוצר הכלאה בין סיפור התבגרות ריאליסטי, ספר רוחני-מיסטי, מסרים פסיכולוגיים ואהבה ראשונה. הוא נקרא בקלות ומותח במידה ומתאים לבני  13-12 ומעלה ולמבוגרים.

אם הייתי צריכה לערוך רשימה של ספרי הנוער הטובים ביותר שקראתי וספרי הנוער הגרועים ביותר שקראתי, אני מניחה שהספר הזה לא היה מוצא את מקומו באף אחד מהקצוות הקיצוניים של הסקאלה, אלא היה מתמקם בנוחות במקום טוב באמצע. לא הייתי ממליצה להפוך את העולם כדי להשיג את הספר הזה, אבל אם הוא מזדמן לידיכם, הוא בהחלט שווה קריאה.

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 9.2.09.

 

המלצה נלהבת של מור אלזון ב-ynet

ועוד המלצה נלהבת של סיגלית בן ישראל ב global report

התרשמות מסוייגת קצת יותר של שלומית מירון בבלוג של נוריתהה ב global report

התרשמות מרגשת של הקוסם קליוסטרו

"מסע אל ים הנהר"

 מאת אווה איבוטסון, תרגמה מאנגלית ענבל שגיב נקדימון, איירה קרן תגר, יצא בהוצאת גרף

לפעמים אני נזכרת למה, עם כל הכבוד האמיתי והאהבה הגדולה שיש לי ל"ספרים של מבוגרים", בשורה התחתונה, אין תחליף להנאה ולסיפוק שיכול לגרום ספר ילדים טוב באמת.
כשהייתי בת שמונה-תשע-עשר יכולתי להתמסר בשקיקה לספרים כאלה. לשמחתי אני עדיין יכולה.

ספרים מהסוג הזה מכילים בתוכם הכל, הכל קצת גדול מהחיים, קצת מפחיד מדי, קצת מופרך מדי, קצת רומנטי מדי, ובדיוק בגלל זה הם כל כך שובי לב.

כמקובל בז'אנר, הספר נפתח בפנימייה בריטית לבנות ומאיה, הגיבורה הראשית, היא יתומה שאין לה אף אחד בעולם. מאיה נשלחת לקרובים רחוקים שלה שגרים ליד נהר האמזונס בברזיל ומוכנים לאמץ אותה בתמורה לקצבה שמנה מרכושה. מסעה של מאיה אל האמזונס הופך, כצפוי, למסע התבגרות ובמהלכו היא נתקלת בחברים נאמנים ובאויבים מרים, מעולם המבוגרים ומעולם הילדים גם יחד. היא משתתפת במבצע נועז לחילוצו של פינלי, נער טבע מקסים, מידיהם של הרודפים אחריו ולומדת להעריך את כוחם ויופיים של הטבע ושל הטבע האנושי.

בבסיסו של הספר עומדת הרפתקה מעתיקת נשימה ולמרות שחלק מההתפתחויות מפתיעות, באופן כללי מדובר בספר שיוצר חלוקה ברורה בין טובים לרעים. תפאורת האמזונס הציורית משמשת כרקע מקורי לסיפור לא מקורי במיוחד, אבל התבנית המוכרת לא פוגעת בחוויית הקריאה.
לפעמים, במהלך הקריאה, הרגשתי שכבר קראתי ספרים כאלה, אבל אין בכך שמץ של תלונה, להיפך – אני מוכנה לקרוא עוד ועוד מהסחורה המשובחת הזאת.

"מסע אל ים הנהר" כולל מחווה מפורשת ל"הלורד פונטלרוי הקטן" של פרנסס הודג'סון ברנט, ולא במקרה. סיפורה של יתומה גלמודה, בתקופה הקולוניאליסטית של תחילת המאה העשרים, נשען על הדגם המוכר שיצרו ברנט ובני דורה. אווה איבוטסון השכילה לשחזר את הדגם הקלאסי ולכתוב ברוח ועשתה את זה עם מנות גדושות של חן, כשרון ורגישות. לצד זאת, היא הצליחה לשלב בספר עם ניחוחות ישנים גם רעיונות עכשוויים כמו פמיניזם, חופש, סובלנות בין תרבותית, אקולוגיה ושמירה על הסביבה.

"מסע אל ים הנהר" הוא "ספר בנות" מענג, מרגש, מותח ונעים, ספר שקשה לעזוב ושמשאיר על הפנים חיוך גדול ומרוצה בסוף הקריאה. זה ספר נפלא לילדות מגיל תשע ומעלה, לכל מי שהייתה ילדה כזאת אי פעם וגם לבנים צעירים או מבוגרים שהטסטוסטרון שזורם בדמם לא מפריע להם ליהנות מספרים מהסוג הזה.

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 22.10.08.

 

ומאז שכתבתי את הביקורת הזאת יצא לי להשאיל את הספר לקוראות שונות בגילאים שונים ומשונים

 (11, 13, 30 פלוס  , 50 פלוס, 60 פלוס) וכולן נהנו מאוד והחזירו לי אותו בעיניים נוצצות. שווה ביותר!

 

גילי בר הלל סמו, עורכת הסדרה ושכנתי היקרה ל"רשימות" כתבה על הספר

וגם ענבל שגיב, המתרגמת, כתבה עליו

ביקורת של יעל ישראל מ"בננות בלוגס" (וגם כאן ב"רשימות")

ביקורת של מיכל בלום מאתר i feel

ביקורת מאתר "סיפור פשוט"

ביקורת מסוייגת של ענבל מלכה מ"הארץ"

 

"המים שבין העולמות"

 מאת הגר ינאי, יצא בהוצאת כתר

יונתן ואלה מרגוליס, הקיסרית נינו, המורד הילל בן שחר, והשד פזוזו, חזרו לחיי אחרי הפסקה ארוכה. בזמן שעבר מאז שקראתי את הספר הראשון בטרילוגיית "הלווייתן מבבל" לא חשבתי עליהם במיוחד, אבל מרגע שפתחתי את הספר החדש הם תפסו לעצמם מקום נכבד בעולמי.

"הלוויתן מבבל" היה נקודת מפנה משמעותית בספרות הפנטזיה הישראלית. בזכותו אפשר לומר שיש ספרות פנטזיה ישראלית ששואבת מבאר ספרות הפנטזיה העולמית ומשכילה לשלב אותה עם מקומות, תרבות והיסטוריה מקומיים. ההישג הזה זיכה את הגר ינאי בשנה שעברה בפרס גפן לפנטזיה הישראלית הטובה ביותר, ולטעמי הפרס אכן הגיע לה, למרות שאני הייתי מחלקת אותו בינה לבין עורך "הלוויתן מבבל", שמעון אדף, שספרו המצוין "הלב הקבור" שותף לפריצת הדרך המשמעותית הזאת.

המבחן האמיתי של ינאי הגיע דווקא עכשיו, בספר השני, שבכוחו להוכיח שההצלחה הראשונה לא הייתה מקרית. "המים שבין העולמות" לא מבייש את קודמו ואף עולה עליו ומצליח, בדרך כלל, לשמור על האיזון העדין שבין קשירת קצוות שנשארו פתוחים בספר הקודם לבין פתיחת קצוות חדשים לקראת הספר הבא. זה לא ספר מושלם, ויש בו כמה נקודות פשטניות מדי ואכזריות מדי, לטעמי, אבל הוא הצליח לספק לי בדיוק מה שאני מצפה מספר פנטזיה מוצלח, וקצת יותר.

כמו בקודמו, גם בספר הזה מובלעת ביקורת חריפה נגד הפסיכיאטריה, אבל הפעם מצטרף אליה עיסוק מעניין בנפש האנושית ובקוּרים העדינים המבחינים והקושרים בין גורל לבחירה ובין ייעוד לחופש.
לצד קריצות לתנ"ך, לאי-טי ול"מובי-דיק" הרגשתי בספר גם את נוכחותה של טראומת השואה הישראלית הקולקטיבית ולצידה גם גלובליזציה, שלטון בעלי ההון ומציאות חיים בה שד מכונף מבבל יכול להיתפס כעובד זר ולעבוד כטבח בתחנה המרכזית בתל-אביב.
נדמה לי שינאי העיזה, בנקודות מסוימות, לגעת בעומק הנפש שלה, ולכן היא הצליחה גם לגעת בעומק הנפש שלי. הספר הנוכחי יותר בשל ויותר רך מקודמו, ולמרות זאת, בחלקו הראשון הוא גם נורא מצחיק.

"המים שבין העולמות" הוא ספר נפלא. יש בו כל מה שמצופה מספר פנטזיה טוב – עולמות אחרים, הרפתקאות מסעירות, מתח, רומנטיקה, חומר למחשבה וקתרזיס רגשי.
בימים בהם קראתי את הספר הוא ליווה אותי בכל רגע פנוי, ועם סיומו קשה לי לחכות להמשך. כמו קודמו, גם הוא מומלץ לאוהבי ספרות פנטזיה, נוער ומבוגרים, ואני מקווה שהגר ינאי תמהר לכתוב עוד. אני מחכה.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 6.10.08.

וראוי גם לתת קרדיט למאייר/מעצב המוכשר דוד פולונסקי על העטיפה המדהימה. לקח לי זמן (וקריאת כמה פרקים…) כדי להבין מה בעצם אני רואה, אבל התפעלתי ביותר.

פרק לדוגמא מאתר האגודה הישראלית למד"ב ופנטסיה

ביקורת של שחר אילן מ"הארץ"

האתר המושקע של טרילוגיית הלווייתן מבבל

ראיון עם הגר ינאי ב ynet בעקבות צאת הספר

מה שכתבתי בזמנו על "הלווייתן מבבל", הספר הראשון בטרילוגיה

וכמו קודמו, מסתבר שגם "המים שבין העולמות" זכה בפרס גפן לספר פנטזיה מקורי. ברכות ואיחולים- מגיע לו (לספר) ולה (לסופרת…)!

"פרסי ג'קסון וגנב הברק"

 מאת ריק ריידן, תרגמה מאנגלית יעל אכמון, יצא בסדרת גרף צעיר בהוצאת גרף

percy(אני יודעת שהתמונה לא במקומה הרגיל ושהטקסט לא משובץ לידה- זה המקסימום שהצלחתי לעשות לאור הבאגים הנוכחיים ב"רשימות"…).

ההצלחה חסרת התקדים של הארי פוטר – הספר והתופעה, הולידה אופנה חיובית של סדרות ספרים שמנסות לשחזר את ההצלחה הזאת. פרסי ג'קסון הוא אחד מהניסיונות האלה, ולא אחד מהגרועים שבהם.
גם כאן הגיבור הוא ילד ממשפחה הרוסה שגדל כאאוטסיידר ומגלה לפתע שיש לו כוחות מיוחדים. גם כאן הוא מגיע למסגרת חינוכית ייחודית, גם כאן הגיבור מלווה בחבר וחברה נאמנים ובעזרתם הוא אמור, כמובן, להציל את העולם.

הגימיק המרכזי של הספר, שמנסה, ומצליח, לספק לו גם ערך מוסף של השכלה כללית הוא הקמתה לתחייה של המיתולוגיה היוונית. מסתבר שהאלים היווניים הקשישים נשארו שובבים ומלאי יצרים כשהיו, ומתגוררים על האולימפוס שעבר לשכון בראש האמפייר סטייט בילדינג, ורבים מהם הביאו לעולם ילדים "חצויים" שנולדו מזיווג בין אל או אלה לבין בני תמותה. המעמד המיוחד הזה הופך את הילדים למטרה לפגיעתן של מפלצות איומות, מעניק להם כוחות על אנושיים אבל גם כובל אותם, לטעמי יותר מדי, לאופיים, התנהגותם והאינטרסים של ההורים הנוטשים מהאולימפוס.

התבנית הכללית של ההרפתקה לא מחדשת הרבה, אבל הספר משובץ בהומור ובהברקות רבות שעיקרן במפגש בין אירועים ודמויות מהמיתולוגיה היוונית לבין המציאות של המאה העשרים ואחת.
יש משהו נוגע ללב בדמותו של פרסי ובהצדקות העלילתיות שניתנות לכל צרותיו בחיים, החל מליקויי הלמידה מהם הוא סובל, שמתגלים כביטוי לנטייתו המולדת לקרוא יוונית עתיקה, וכלה בהסברים לנוכחותו של אביו החורג – גבר אלים ודוחה במיוחד. ההסברים האלה יכולים לשמש כמקור לנחמה עבור ילדים שמצבם דומה לזה של פרסי, אבל יש בהם גם סכנה מסוימת, כי אני חוששת שרוב קוראי הספר, גם בעלי ליקויי למידה, הפרעות קשב ומשפחות בעייתיות, לא יגלו בסופו של דבר שהם בני אלים…

"פרסי ג'קסון וגנב הברק" הוא ספר פנטזיה סוחף, קצבי וכייפי. בתחרות הבלתי נמנעת עם הארי פוטר הוא יוצא כשידו על התחתונה, אבל אם נמנעים מהשוואות מדובר בספר שבהחלט מצליח לספק את הסחורה. אוהבי ספרות פנטזיה ואוהבי המיתולוגיה היוונית מגיל עשר ועד בכלל יכולים לבלות איתו בהנאה.

 קוראת צעירה שקיבלה ממני את הספר בהשאלה הגדירה אותו כ"מהמם". אני לא בטוחה שהייתי משתמשת במילה כל כך מחייבת בעצמי, אבל שתינו בהחלט נשמח לקרוא גם את הספרים הבאים בסדרה, ונדמה לי שאנחנו לא היחידות.

ומאז שכתבתי את הביקורת ועד עכשיו, אותה ילדה שאלה אותי עשרות פעמים מתי כבר ייצא הספר השני בסדרה (התשובה, אגב, בסביבות חנוכה)…

הפרק הראשון מהאתר של הוצאת "גרף"

ראיון עם ריק ריידן

ביקורת מאתר "בלי פאניקה"

ביקורת של דורה קישינבסקי מהאתר "גיבורים קטנים"

ריכוז ביקורות מהבלוג של גילי בר-הלל סמו, שכנתי היקרה מאוד מ"רשימות" ועורכת הסדרה

"שלם יותר מלב שבור"- שעור בגזענות במסווה של חינוך לסובלנות

מאת אבי רט והודיה בונן, יצא בסדרת פרוזה עשרה של הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד

קבלתי את הספר הזה לביקורת מבלי שידעתי דבר עליו או על מחבריו, וההתחלה דווקא נראתה מבטיחה: ספר נוער מקורי שמתאר את חייהם של נערים ונערות ישראלים ושמתיימר להיות "סיפור על סטריאוטיפים מתנפצים, שכבות מתקלפות… ושברים שמתאחים".

כיוון שאני תומכת בכל ליבי בשבירת סטריאוטיפים וברב-תרבותיות, התחלתי לקרוא בנפש חפצה, והתחלחלתי מרגע לרגע ומעמוד לעמוד כשגיליתי שבניגוד מוחלט ליומרותיו המוצהרות, הספר משריש, מעצים ומנחיל התייחסות שטחית, סטריאוטיפית וגזענית, כמעט כלפי כל מגזר אפשרי, לתפארת מדינת ישראל. ארבעת הגיבורים מגיעים מקצוות סטריאוטיפיים בחברה היהודית בישראל- זוהר היא "צפונית" מפונקת מהרצליה, ליאוניד הוא עולה מרוסיה שמעריץ את התרבות הרוסית ובז לישראל, אדיסה- הדס היא עולה מאתיופיה שמנסה להתנכר למוצאה ונריה הוא מתנחל מאלקנה שאחיו נהרג בצבא.

הכותבים אמנם ניסו להציג שאלות שנויות במחלוקת בקרב גיבוריהם ובחברה הישראלית, כמו שאלת הגיוס לצה"ל, שאלת ההשתלבות או ההיטמעות של עולים בחברה הישראלית, גזענות נגד עולים מאתיופיה ושאלות של דת ואמונה, אבל בסופו של דבר, לאחר רצף אירועים טלנובלי דחוס, מסתבר שכל הארבעה קשורים זה לזה במערכת קשרים סבוכה ודרמטית וכולם מיישרים קו עם האתוס הבורגני-ציוני-ימני ולקינוח אפילו מדליקים משואות ביום העצמאות (!).
כל הנימוקים כבדי המשקל, התסכולים והויכוחים שמלווים את הדמויות לאורך הספר, נעלמים כבמטה קסם לנוכח אתוס המוות ההרואי, וכך ליאוניד שהתנגד למדינה עושה כושר לקראת הגיוס לאחר שגילה דוד נסתר שנהרג בקרב לטרון, אחיה של הדס הופך מעבריין צעיר וזועם לתלמיד מצטיין שרוצה להיות רופא לאחר שנקלע במקרה לפיגוע, זוהר ה"צפונית" האדישה חוזרת ממסע לפולין ומעבירה פעולה ב"בני עקיבא" וחלומה הורוד של האם האתיופית הוא כמובן בית בורגני עם שלט "כאן גרים בכיף"…

בהתחלה תהיתי על כך שבספר שמתיימר לייצג את גווני החברה הישראלית אין ולו נציג ערבי אחד, אפילו לא כדמות משנית במסגרת מועצת התלמידים הארצית שבה חברים, כמובן, כל הארבעה, אבל הזדעזעתי יותר כשגיליתי לאיזו התייחסות זוכה הנער הפלסטיני היחיד שכן מופיע בספר.
הנער הזה, בן גילם של הגיבורים הראשיים, הוא מחבל מתאבד חסר אפיונים אישיותיים וחסר רקע מלבד שנאה יוקדת ורצח בעיניים, ואיש הדת המוסלמי שמגייס אותו מתואר במונחים דמוניים שלא הופיעו בספרות הילדים הישראלית החילונית מאז ימי "חסמבה" הרחוקים.

"שלם יותר מלב שבור" מספר סיפור בינוני בסגנון כתיבה קריא וקולח. בני נוער עשויים להפיק הנאה מסוימת מקריאתו, אבל לקבל באותה הזדמנות גם שעור מזוקק בגזענות שימושית ובהאדרת המוות.
כל שנותר לי לעשות הוא לקרוא, בפרפראזה על קריאתו של הנסיך הקטן – "ילדים, הישמרו מעצי באובב ומספרים גזעניים במסווה של ספרי נוער תמימים!".

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 30.5.08.

 

אפרת אבן צור כתבה ב"הארץ" דברים דומים לשלי, וב ynet פרסמו המלצה גורפת וראיון עם הכותבים