ארכיון קטגוריה: ספרי נוער

לא משחק ילדים – על שני הספרים הראשונים בטרילוגיית "משחקי הרעב"

בין פופולריות ו"קוּליוּת" לרצינות, ערכים וזעזוע

"משחקי הרעב", מאת סוזן קולינס, תרגמה מאנגלית: יעל אכמון, כנרת, 2010.

"משחקי הרעב – התלקחות", מאת סוזן קולינס, תרגמה מאנגלית: יעל אכמון, כנרת, 2011.

עמוד הפייסבוק המוקדש לטרילוגיית "משחקי הרעב" מלא וגדוש בתגובות נלהבות ונרגשות, עתירות סימני קריאה. רשימת רבי המכר מתקשטת בספרי הסדרה והתרגום לעברית של הספר השני, "התלקחות", מיהר לתפוס בה את מקומו מיד עם צאתו לאור. הרשת גועשת ורועשת מהימורים, ניחושים, ספקולציות ותמונות של כוכבים הוליוודיים ומרמזים והדלפות לקראת צילומי הסרט המבוסס על הספרים ושעתיד, קרוב לוודאי, להיות שובר קופות גם הוא. אני שומעת על יותר ויותר ילדים-נערים וילדות-נערות שהתמכרו לסדרה ומחכים לספר השלישי והאחרון בציפורניים כסוסות ובעיניים נוצצות.

את מבחן הפופולריות, אם כן, "משחקי הרעב" עובר בקלות, גם בעיניים עצומות וידיים קשורות מאחורי הגב (מצבים לא לגמרי דמיוניים בעולם בו הטרילוגיה מתרחשת…), ובצדק. למרות שכקוראת מנוסה אני מכירה את כל הטריקים הספרותיים המשמשים ליצירת מתח, גם אני קראתי את הספר הראשון בטרילוגיה בנשימה עצורה, ברצף, בלי יכולת להתנתק ממנו אפילו לשנייה. גם אני חיכיתי בכיליון עיניים לספר השני וגם אני ממשיכה לחכות עכשיו לתרגומו לעברית של החלק האחרון.

סוזן קולינס יודעת לבנות סיפור, יודעת איך לכווץ לבבות וקרביים, להפתיע כל פעם מחדש ולשמור על קצב אינטנסיבי ועל מתח גבוה מעמוד לעמוד, מפרק לפרק ומספר לספר. אבל מאחורי הכתיבה המיומנת והמותחת ומאחורי המעטפת המזמינה והאטרקטיבית, בעולם של "משחקי הרעב" מסתתרים רבדים עמוקים ומשמעותיים הרבה יותר.

אחרי מלחמה עקובה מדם, השלטון המחוזי הנהיג מסורת מפלצתית של משחקים שנתיים – תרגום אכזרי במיוחד לתפיסות של "לחם ושעשועים" (תוך שמירה על כמות מינימלית בלבד של מזון) ואפילו "אופיום להמונים" – משחקים שנועדו לבדר את ההמון ובמקביל להזכיר לו את מורא השלטון ולמנוע התמרדות. בכל אחד משנים עשר המחוזות נבחרים בהגרלה נער ונערה שנשלחים לעיר הגדולה, הופכים לכוכבי טלוויזיה עתירי סטיילינג ואז נשלחים אל זירת המשחק, שם הם אמורים להילחם זה בזה עד מוות בשידור חי לעיני ההמון המריע. מדובר בשילוב מעוות ומבריק בין מלחמות הגלדיאטורים העתיקות לבין תכניות הריאליטי העכשוויות, ולצידו גם שפע שאלות מוסריות וביקורת חברתית.

קשה לנתח פופולריות של יצירה (ואלמלא היה קשה, היינו נתקלים בהרבה יותר רבי מכר), אבל אני רוצה, בכל זאת, להעז ולנסות להבין לפחות נקודה אחת שיוצרת את כוח המשיכה של "משחקי הרעב". הקוראים הצעירים המתלהבים כל כך מהעולם הבדוי של הספרים, צופים בקביעות בתכניות ריאליטי בטלוויזיה. בין אם הם צופים ב"הארדקור" של "האח הגדול" או "הישרדות", שמזכירים את זירת משחקי הרעב מבחינת התפאורה (אי בודד, הישרדות בטבע) או המהות (משתתפים המצולמים ומשודרים 24 שעות ביממה על מנת לבדר את ההמונים). בין אם הם מסתפקים בתחרות כישרונות כמו "כוכב נולד", (כולם, אגב, פורמטים פופולריים בכל העולם ולא תופעה ישראלית מקורית), ואפילו אם אחדים מהקוראים הם יחידי סגולה שאינם צופים בתכניות ריאליטי, הם נחשפים לפיסות מידע משם באמצעות פרסומות, אינטרנט ושיחות בין חברים. כולם רגילים למהלך עניינים שבו קבוצת אנשים מתחילה את המשחק ובהמשך נפלטת ממנו, אחד אחד, אחרי שנלחמו זה בזה ונלחמו על אהדת הקהל, עד לשרידתו של מנצח אחד ויחיד.

הפרוצדורה, אם כן, מוכרת לכולנו היטב, אבל קולינס מיטיבה לתמרן בין דפוס הריאליטי וההדחה המוכר לבין החידוש הקיצוני והמזעזע. בעולמה של קטניס, גיבורת הסיפור, דו קרב "ראש בראש" פירושו הרג ו"הדחה" פירושה מוות. הקרבנות, כדי להקצין את הזוועה, הם נערים ונערות צעירים. התמהיל הזה, המשלב בין טרמינולוגיה מוכרת לבין הקצנה והזרה של הסיטואציה, הוא זה שמאפשר לקוראים לאזן בין הזדהות עם מצב מוכר לבין המקום המוגן בו אפשר לומר בבטחה "זה לא באמת, זה לא קורה, זה רק ספר". ממש כמו בסצנה הידועה בעיבוד הקולנועי לספר המופת "הסיפור שאינו נגמר" מאת מיכאל אנדה, כשבסטיאן היושב בעליית הגג וקורא נרעד, ונבהל, וצועק, ואז מרגיע את עצמו, מתכסה בשמיכה מגינה עד מעל הראש, נוגס ביס בתפוח ואומר לעצמו בקול "It's only a story".

מנגנון ההגנה הזה יושב בבסיס ההצלחה של "משחקי הרעב". המנגנון הזה  גורם לנו לשמוח בהקלה על כך שבתכניות הריאליטי שלנו לא הורגים אף אחד, בטח שלא ילדים, אנחנו לא כאלה, אנחנו בסדר, זה רק סיפור. אפשר להתכסות בשמיכה ולהמשיך לקרוא בבטחה. אבל כמו שבסטיאן גילה ביצירה אחרת, גם במקרה הנוכחי זה לא כל כך פשוט. כי ספרי "משחקי הרעב" מתרחשים, אמנם, בעולם עתידני דמיוני ורחוק שמאפשר את ההזרה הזאת, עולם בו השלטון יושב בעיר תענוגות דקדנטית ומושחתת ומנהל מנגנון ציני של הרעבת תושבי המחוזות ושליטה בהם, עולם בו מעלים ילדים כקורבן בהליך טקסי ומסודר ומכריחים את התושבים לצפות בהרג ציני ואכזרי המוקרן על מסכי ענק בכיכרות העיר. עולם המאפשר לנו, הקוראים, להתכסות בבטחה בשמיכת הבדיון, ולהרגיע את עצמנו במחשבה שזה רק סיפור בדיוני ורחוק, זה לא באמת.

ואכן, אנחנו לא חיים בעולם דמיוני-סיוטי שכזה, אבל האם אכן כל רכיבי העולם הזה הם "לא באמת"? השלטון המרכזי של שנים עשר המחוזות ושליטו העליון, הנשיא סנואו, טיפוס נאלח וחלקלק שריח דם נודף מפיו, יושבים במקום הקרוי הקפיטול – בחירה מצמררת ורבת משמעות, בעיקר עבור קוראים אמריקאים. אני לא מנסה לטעון, חלילה, שאנחנו חיים במציאות מחרידה וקיצונית כמו זו המתוארת בטרילוגיה. קולינס השכילה ליצור עולם סיפורי מורכב ועשיר, שיש בו שפע של ביקורת חברתית כלפי החברה המערבית בפרט והחברה האנושית בכלל, אבל הוא איננו רומן מפתח המתייחס ישירות לתרבות ספציפית או נורמות ספציפיות.

אין לי כוונה לרדד את חוויית הקריאה ב"משחקי הרעב" או את עמדותיי החברתיות-ערכיות-פוליטיות לכדי השוואה פשטנית למציאות הישראלית או העולמית כאן ועכשיו, אבל הספר מזמֵן, בעיניי, לכל קוראיו – הצעירים והבוגרים, אתגר של בחינה עצמית בשאלה המפחידה, האמיצה והקשה: באילו נקודות ובאילו היבטים חיינו כאן ועכשיו מזכירים היבטים מהעולם המאיים והמרוחק של הספרים, באילו נקודות אין מנוס מלהוריד את השמיכה מהראש ולהודות ש"זה כן באמת", ובעיקר – מה בכוחנו לעשות כדי לשנות את המצב ולמנוע ממנו מלהתדרדר.

רשימת הביקורת הזו נכתבת ומתפרסמת בתקופה הטעונה ביותר בלוח השנה הישראלי, בימים שבין יום השואה ליום הזיכרון ויום העצמאות. ימים המעוררים, מטבע הדברים, את הדמיון והפחד, ימים המעלים – אל פני השטח או אל ירכתי התודעה, שאלות קשות מסוג "מה הייתי עושה אילו…" קל להיות אדם טוב ומוסרי בעולם פשוט ונטול קונפליקטים. קשה יותר וחשוב הרבה יותר לעשות זאת במציאות שכופה על המצויים בה להרוג או להיהרג. קטניס מוכנסת לזירות המשחקים ונראה, לכאורה, שאין לה ברירה אלא להיות אכזרית. אבל היא מצליחה, לא בתנאים סטריליים של עמדות מוסריות תאורטיות אלא "תחת אש", פשוטו כמשמעו, לשמור גם על חייה וגם על צלם אנוש מוסרי וערכי.

"תזכרי מי האויב", מזכיר לה המאמן שלה לפני כניסתה אל הזירה והיא מצליחה לזכור זאת, במובן העמוק והבסיסי של המושג. קטניס משכילה להבין שאלה המצויים איתה באותה זירה אמנם מנסים להרוג אותה, אבל הם קורבנות של הסיטואציה בדיוק כמוה ולכן לא אותם צריך לנצח, אלא את השיטה, את הקונספציה, את הנחת היסוד השלטונית המקדשת את המוות. כל קורא רשאי להגיע למסקנותיו שלו, שאינן בהכרח חופפות את שלי. אבל אני חושבת שאין לזלזל בחשיבותה של עצם העלאת נושאים של שלטון, מוסר, תקשורת, כוח, בידור, הרג והקשרים ביניהם, לתודעתם של קוראים בכלל וקוראים צעירים בפרט.

סוד כוחם של הספרים נובע גם מהמינון המדויק בין שאלות מוסריות וערכיות לבין תחומים אחרים, וכמקובל בספרות לבני הנעורים, שמור בהם מקום נכבד לענייני הלב. קטניס נתונה באמצעו של משולש רומנטי רב תהפוכות, כשלכל אורך שני הספרים הראשונים היא מתלבטת בין שני נערים – גייל ופיטה. גייל הוא חבר טוב שלה, יתום מאב כמוה המקיים איתה קשר חברי מתמשך ותומך, אפלטוני ברובו. שניהם יוצאים יחד לצוד כדי להאכיל את בני משפחותיהם ושניהם לומדים, עם השנים, לסמוך לחלוטין זה על זה. פיטה הוא הנער שעימו קטניס מובאת לזירת המשחק. הוא מאוהב בה בסתר מילדות והשניים מוצגים כלפי חוץ כזוג אוהבים על מנת לזכות באהדת קהל הצופים.

קטניס מתקשה לבחור בין שני הנערים, הן מסיבות רגשיות-פנימיות שלה והן מסיבות חיצוניות- אסטרטגיות, כאשר חיי האהבה שלה הופכים לעניין לאומי הנגוע באינטרסים של הממשל. כל בחירה מציבה על המאזניים חיים ומוות ובממדים ההירואים הללו שלובים גם לבטים טבעיים מעולם הרגש. קולינס אינה נרתעת מסצינות רומנטיות ודביקות, אבל בה בשעה היא משכילה להתבונן ברומנטיקה מהצד, מתבוננת במבט הקר והציני בצורך לרצות את קהל הצופים הצמא לקיטש, ובאמצעות המודעות הזו היא מצליחה להימלט בעצמה ממלכודת הדבש והסכרין. ההתלבטות הרגשית של קטניס מוצגת באופן מורכב, מלא ואותנטי. אין "תשובה נכונה" אחת בשאלה במי היא אמורה לבחור, וכקוראת מצאתי את עצמי מתלבטת יחד איתה ונוטה פעם לזה ופעם לזה, כיאה לסיטואציה רגשית רב מימדית.

באופן דומה מוצגות גם דילמות מורכבות אחרות הניצבות בפניה של הגיבורה, כמו הצורך להכריע בין הנאמנות לרעיון החופש ולמחויבותה כלפי ציבור המדוכאים הנושא אליה את עיניו, לבין נאמנותה ואהבתה לאמה ואחותה הקטנה ולאנשי שלומה במחוז הבית שלה. אמנם יש בספר חלוקה ברורה ל"טובים" ו"רעים", אבל החלוקה הזו עומדת למבחן מתמיד משום שגם דמויות שליליות זוכות לאפיונים חיוביים ומעוררי אמפתיה.

בנוסף, היכרות מעמיקה של קטניס ושל הקוראים עם דמויות מעוררות סלידה מביאה אותה ואותנו להבנה הדרגתית של עולמן ומניעיהן, ולהגדרתן כחלק מעולם ה"טובים" בזכות ולא בחסד. דפוס האפיון הזה מתרחש הן לגבי שאר השותפים לזירת המשחק והן לגבי דמויות מפתח בצוות הסובב את קטניס ופיטה, והוא מוסיף עוד רבדים וגוונים לעולם הנרקם בספרים.

ניתן להציב את "משחקי הרעב" על מדף אחד יחד עם ספרי נוער חברתיים העוסקים במשטרים דיקטטוריים כגון "הגל" מאת מורטון רו, "הכחול האבוד" ו"המעניק" מאת  לויס לורי ומהתקופה האחרונה – "הצד האחר של האי" מאת אלגרה גודמן. אבל לצד אהבתי והערכתי הרבות לספרים הללו, נדמה לי שב"משחקי הרעב" יש משהו מלא יותר, בוגר יותר ומפחיד יותר מכולם.

כן, זה ספר נעורים אמריקאי פופולארי, והדבר בהחלט ניכר בו, אבל מתחת לשכבת הפופולאריות המתקתקה ומתחת למתח והאקשן שנועדו להצמיד את הקורא לכסא ולשעבד אותו להמתנה להמשך, מסתתרים ב"משחקי הרעב" הרבה חומר למחשבה וגם רגש אמיתי, והם ממשיכים ללוות אותי גם אחרי הקריאה, והופכים את הציפייה לחלקה האחרון של הטרילוגיה למעניינת יותר.

משחקי הרעב בויקיפדיה (מה שרומז, מעט, על מימדי התופעה)

ביקורת של אהוד מימון על הספר הראשון באתר "בלי פאניקה"

ביקורת של ענבל מלכה ב"הארץ" על הספר הראשון

ביקורת שלי על "הצד האחר של האי", ספר נוער נוסף המתרחש בחברה עתידנית דיקטטורית וסיוטית

נכתב עבור כתב העת המקוון והבאמת מצוין "הפנקס"

והספר הזה הצליח איכשהו להישמט מתחת לרדאר שלי, גיליתי אותו קצת באחור, בזכות רוני ובזכות מרית, כלומר בזכות הבנים שלהן. תודה גדולה!

מבוך העצמות

מאת ריק ריירדן, מאנגלית: רוני בק, ספר ראשון בסדרת "39 הרמזים", יצא בהוצאת צלטנר ספרים לנוער

הרעיון מאחורי סדרת הספרים הזאת נועז, מקורי ויומרני ביותר- לא סתם ספר ולא סתם סדרת ספרים, אלא פרויקט מקיף וחובק עולם שכולל קלפים מיוחדים, אתר אינטרנט וסופרים שונים שאמורים לכתוב את ספרי הסדרה השונים. הבנתי שחלק מרמזי הסדרה אמורים להופיע במסגרת הספרים וחלק אמורים להופיע במסגרות אחרות, כך שלא מדובר רק בסדרת ספרים אלא בפרויקט כולל שהספרים הם רק חלק ממנו.

  סיפור המסגרת אחיד וקבוע, אבל כל ספר בסדרה אמור להיכתב בידי סופר או סופרת אחרים – אתגר מסקרן ולא פשוט.

הספר הראשון נכתב בידי סופר הנוער המצליח ריק ריירדן, יוצר סדרת "פרסי ג'קסון והאולימפיים" וסדרת "משפחת קיין והאלים המצריים". ריירדן הוכיח בעבר שהוא מצטיין בדיוק בז'אנר הזה – ספרי נוער מותחים, קלילים, עתירי מתח ואקשן, שמכניסים לראשי הילדים ידע כללי דרך הדלת האחורית, ולפעמים גם דרך החלון.

גם כאן זה קורה, כשהאחים דן ואיימי נכנסים למשחק רמזים מסתורי שבמסגרתו הם מתחרים בשלל קרובי משפחה משונים על ירושת המיליונים שהשאירה סבתם האהובה.

מסתבר שבני משפחתם נמנו על השמנתה והסלתה של התרבות המערבית והחיפוש אחר רמזים על תולדות משפחתם יוביל, כנראה, לשעורים מעניינים בהיסטוריה, מוסיקה, תרבות, אמנות, מדע ותחומים נוספים.

הספר הנוכחי מתרחש ברובו בפאריז. הוא נשען, אמנם, על קלישאות מוכרות מבחינת עיצוב הדמויות והמקומות, ובחלק מהמקרים הצלחתי לנחש את הכיוון הכללי שאליו הסיפור ממשיך, אבל למרות זאת, קלילות הכתיבה של ריירדן וקצב האירועים האינטנסיבי מצליחים לשמר את אלמנט ההפתעה שעובר מסצינה לסצינה.

כמקובל בז'אנר ובספריו האחרים של ריירדן, הספר לא נרתע ממגע במוות, בקברים ובעצמות, ובאופן אישי גם נרתעתי מהכריכה המצמררת ועתירת הגולגלות, אבל האווירה הקלה והסגנון ההומוריסטי מנטרלים את אלמנט הפחד. הנשימה נעתקת מדי פעם במהלך הקריאה, אבל היא חוזרת בחזרה מהר, כי למרות התפאורה הריאליסטית, המקומות האמיתיים והגיבורים הילדים מעוררי ההזדהות, איכשהו ברור כל הזמן שזה רק סיפור, והבהלה היא בהלה בידורית ולא יותר, בהלה בשביל הכיף.

"מבוך העצמות" הוא ספר קליל, מותח וכייפי שמלמד לא מעט על הדרך. בספר עצמו אין חידוש גדול או בשורה לאנושות, אבל הוא מממש את מטרותיו במלואן. מאוד נהניתי לקרוא אותו וכמוני נהנו גם קוראים צעירים שקראו אותו מאז שוב ושוב ומחכים בקוצר רוח לספרי ההמשך – לא צריך יותר מזה.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב – 30.3.11.

הביקורת הזאת מתפרסמת כאן עם שידורה ברדיו, הרבה אחרי שהספר יצא לאור. מאז הספקתי כבר לקרוא גם את הספר השני בסדרה – תו קטלני, שממשיך את הסגנון האטרקטיבי והמותח ועוסק גם בחייו של מוצארט – גם אותו קראתי בהנאה וב"שלוק" אחד, וכמוני גם קוראים צעירים, מכורים כבדים לסדרה, וכולנו מחכים בקוצר רוח לספר השלישי שכבר יצא לאור אך טרם הגיע למחוזותינו – גנב החרבות.

ועל כולם עוד אכתוב בהרחבה בקרוב – מבטיחה (-:

אתר הסדרה באנגלית

39 רמזים בויקיפדיה (עברית, כולל רשימה של כל ספרי הסדרה העתידיים)

גילי בר הלל על הספר והסדרה

נוריתהה על מבוך העצמות

אוליבר טוויסט

 מאת צ'רלס דיקנס, תרגמו שהם סמיט ואמנון כץ, יצא בסדרת הרפתקה של הוצאות אוקיינוס ומודן

רק כשהתחלתי לקרוא את התרגום החדש של "אוליבר טוויסט", הבנתי שבעצם, מעולם לא קראתי את אוליבר טוויסט… כלומר, ברור שראיתי את הסרט בגרסת המחזמר, וקראתי לפחות גרסא מקוצרת אחת וראיתי סדרת טלוויזיה מרהיבה. ברור שהכרתי את הסצנה המפורסמת וקורעת הלב שבה אוליבר מבקש עוד קצת מהדייסה הדלוחה, וזכרתי את פייגין המרושע ואת ננסי טובת הלב ואת משחקי הכייסות של ד'ודג'ר. כמובן שהכרתי את המסגרת הכללית של הסיפור, אבל מעולם לא קראתי אותו במלואו, על אמת, כמו שצריך.

 עכשיו, סוף סוף, השלמתי את החסר וגיליתי המון דברים שלא מספיק ידעתי. גיליתי שהאכזריות הדיקנסית המפורסמת אכן שרירה וקיימת, מחרידה ומזוויעה ושילדות דיקנסית, כפי שחשבתי, היא ילדות אומללה, אכזרית ודלה במיוחד, לפעמים עד לכדי אבסורד.

גיליתי את ההומור החד, המושחז והשנון של דיקנס וגיליתי את הדרך המופתית שבה כל האכזריות הזאת היא בעצם כלי מתוחכם בשירות הסאטירה החברתית החריפה.

גיליתי שאפשר ומותר, ולפעמים אפילו כדאי, להיסחף קצת על גלי המלודרמה והשמאלץ, למקום בו הטובים מלאכיים והרעים מפלצתיים, למקום בו צירופי מקרים קורים כל הזמן ויש, בסופו של דבר ונגד כל הסיכויים, צדק אבסולוטי.

גיליתי את האמנות של דיקנס שהצליח ליצור תמהיל מדויק של סוכר ומרור, של קיטש ורוע, ולשבור אותם בקריצות אירוניות בשנייה הנכונה- רגע לפני שהתבשיל גולש מרוב מתיקות או זוועה.

נתתי את הספר לנערונת חובבת קריאה והיא נהנתה אבל התלוננה שהגרסא הזאת ארוכה ומפורטת מדי… הסברתי לה שדיקנס ידוע בכך שהוא כתב הרבה, לפעמים הרבה מדי, וחשבתי שהתגובה שלה היא תוצאה של דורות ילדים שנאלצו לקרוא רק תקצירים ועיבודים ומתייחסים למקור כאל גרסא מאורכת…

המתרגמים מאשרים וכמעט ממליצים לדלג על קטעים משעממים, ואני אמנם לא נזקקתי לאופציית הדילוג הזו, אבל אני בהחלט מברכת על קיומה וחושבת שעדיף לדלג מאשר לגדול על תקצירים דלים.

טוב עשו עורכי סדרת "הרפתקה" שהוציאו לאור את "אוליבר טוויסט" המלא וטוב עשו שהם סמיט ואמנון כץ שהיטיבו לתרגם אותו לעברית עדכנית, זורמת, עשירה ומלאת הומור.

המתרגמים השקיעו גם בכתיבת הקדמה ואחרית דבר נעימות, מכבדות ומלמדות שכתובות בדיוק איך שאני חושבת שצריך לכתוב לילדים.

דיקנס, כמו דיקנס, אמנם כולל לא מעט תיאורים קשים ללבבות רגישים, אבל אני ממליצה על הספר בחום לקוראים צעירים וגם למבוגרים כמוני, שאף פעם לא התוודעו לדבר האמיתי.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 2.3.11.

פתיחת הספר מאתר טקסט

ביקורת של מאשה צור גלוזמן ב"הארץ"

השוואת תרגומים מרתקת ומאירת עיניים, בפנקס

ועוד מהפנקס – יופי של ראיון עם שהם סמיט ואמנון כץ על עבודת התרגום

אוליבר טוויסט בדףדף

סדרת הרפתקה בפייסבוק

ביקורת שכתבתי מזמן על ניקולס ניקלבי של דיקנס – לא ספר נוער, אבל בהחלט לימד אותי מה זה דיקנס בלי קיצוצים ועיבודים

 

יומן אמיתי לגמרי של אינדיאני במשרה חלקית

מאת שרמן אלכסי, איורים: אלן פורני, תרגם מאנגלית: ארז אשרוב, יצא בהוצאת כנרת, זמורה ביתן. 

 

 לא מעט סופרים כותבים לקבוצות גיל שונות במקביל. לא תמיד זה מצליח – כי לא כל סופר שכותב ספרות משובחת למבוגרים בקיא גם במלאכת הכתיבה לילדים – אבל ישנם סופרים המצטיינים בכתיבה לקהלים השונים ובז'אנרים מגוונים.  בהקשר זה, בשדה הספרות הישראלית, ראוי להזכיר את דויד גרוסמן, מאיר שלו ושהם סמיט –שמיטיבים לכתוב הן רומאנים למבוגרים והן ספרי פעוטות. בדורות הקודמים בלטו בהקשר הזה אלתרמן, ביאליק ולאה גולדברג.

גרוסמן מיטיב לכתוב לא רק לילדים קטנים ולמבוגרים אלא גם לנוער ("דו-קרב", "יש ילדים זיגזג" ו"מישהו לרוץ איתו"), אך מלבדו לא זכורים לי סופרים טובים אחרים ששילבו בהצלחה בין כתיבה למבוגרים לבין כתיבה לנוער.

 

לכן, סוקרנתי כששמעתי על ספר הנוער של שרמן אלכסי שתורגם לעברית לאחרונה, משום שזכרתי לטובה את ספר הסיפורים הקצרים העוצמתי, האיכותי והצנוע שהוא כתב למבוגרים – "עשרה אינדיאנים קטנים" (חרגול, 2005). זהו ספר אנושי מאוד שמתאר, בין השאר, את חוויותיו של צעיר אינדיאני בחברה לבנה.

את ההגדרה הזאת – "תיאור חוויותיו של צעיר אינדיאני בחברה לבנה" אפשר להכיל גם על ספר הנוער "יומן אמיתי לגמרי של אינדיאני במשרה חלקית", אבל יש בו הרבה מעבר לכך.

 

במבט ראשון, נדמה שלפנינו ספר נוער קליל במשקל נוצה, משהו ממשפחת "יומנו של חנון". ספר אוורירי גדוש באיורים הומוריסטיים בקו מינימליסטי, ספר שגורם הנאה גם לילדים שלא אוהבים לקרוא אבל אין בו הרבה מעבר לכך.

במבט שני, מתגלה תמונה שונה לחלוטין. הקו החזותי אמנם מזכיר  את "יומנו של חנון" (ובמידה מסוימת גם את האיורים הותיקים והאהובים של אראלה לספריו של פוצ'ו, שאין ספק שלא היוו מקור השראה למאיירת אמריקאית…) אבל מאחורי החזות מסתתרות שכבות עמוקות ורבות של רבדים רגשיים וחברתיים מגוונים.

גיבור הספר, ג'וניור אוהב לצייר קריקטורות, והספר מלא וגדוש בביטויים חזותיים שמשלימים את המידע המילולי ונראים כאילו נתלשו ממחברת או שורבטו על דף מקומט. הציורים והשרבוטים כוללים הסברים, חיצים, הערות ומחשבות שאינם מופיעים בטקסט הכתוב. הדומיננטיות שלהם  הופכת את חוויית הקריאה לאוורירית ומהירה יותר, אך הם גם מביעים רגשות תסכול, כעס, כמיהה ודמיון שמוסיפים מימדים, ישירות ועומק למה שעובר מהטקסט הכתוב.

הופתעתי לגלות שלאיורים אחראית אמנית הקומיקס אלן פורני, מפני שאין בספר הפרדה ממשית בין "טקסט" לבין "איורים", כולם שלובים יחד במעין יומן שחלקו כתוב וחלקו מצויר. שיתוף הפעולה והתיאום בין הכותב לבין המאיירת הצליח ליצור אצלי רושם אמין של יצירה אחת שלמה שנכתבה וצוירה באותה יד.

 

אפשר לדבר על כך שהספר עוסק ברב תרבותיות, ומבקר את הקולוניאליזם והגזענות של החברה האמריקאית הלבנה והשבעה כלפי האינדיאנים של השמורות. אפשר לומר שהספר עוסק ב"קבלת הזר והשונה" ומתגבר על סטריאוטיפים ודעות קדומות. ואפשר לומר שזה ספר שמתאר את חיי האינדיאנים המקופחים בשמורות שטופות אלכוהול, אלימות והימורים. אמירות אלו נכונות ומתארות במדויק את מה שקורה בספרו של אלכסי, אבל הן גם רחוקות ממנו כמרחק מזרח ממערב.

כן, זה אכן הרקע שבתוכו מתרחש הסיפור, זו אכן הסביבה התרבותית של הגיבור ושל המחבר, ואלה אפילו חלק מהערכים המובלעים שעולים ממנו. אבל אין דבר רחוק מהנימה העולה מהאמירות האלה כמו הספר הפשוט והישיר הזה. זה לא ספר שמתיימר  לשנות את העולם, אלא ספר שמספר את סיפורו של נער אחד, ג'וניור. מעטים הספרים שמצליחים לשקף בצורה כל כך אמיתית ומדויקת את העולם הרגשי של גיל ההתבגרות ללא טיפת התנשאות או פטרונות.

 

המחשבות והרגשות של ג'וניור מובעות במלואן – במילים ובציורים- כולן, ללא סינון וללא צנזורה: הוא חושב מחשבות עמוקות ופילוסופיות, הוא מתאהב, הוא חסר בטחון, הוא מלא בטחון, הוא חרמן, הוא מתרגש כמו ילד, הוא גדול, הוא קטן, הוא חזק, הוא חלש, הוא מתגעגע, הוא מבין, הוא לא מבין כלום.

 כל הרצף הזה מגיע בערבוביה, כמו בחיים, ומצטייר דיוקן של נער מוכשר ומחונן, שלפעמים פותר בעיות עם חבר באמצעות משחק כדורסל או מכות, שמתאבל על סבתו האוהבת אבל אין לו סבלנות לשטויות של ההורים. שכמו הרבה נערים ונערות, מייחס חשיבות עצומה לבעיות קלות ערך אבל מתייחס באגביות טבעית לכך שהוא צריך ללכת קילומטרים ברגל לבית-הספר או לבעיית האלכוהוליזם של אביו – ככה זה וזהו, הוא לא מכיר מציאות אחרת.קשה מאוד להגיע בספר שנכתב בידי מבוגר לקול אמין, אותנטי ו"עגול" של נער מתבגר, התחושה הזאת נדירה בעיניי וכאן במקרה הנוכחי היא בולטת לטובה.

 

נדמה לי שהנימה הקלילה והאיורים עשויים למשוך גם בני נוער שאינם "תולעי ספרים", כי הספר משדר משהו "מגניב", "קולי", או כל מונח עדכני אחר שאני לא יודעת להשתמש בו מבלי להישמע כמו דודה זקנה. אבל הוא ישמח גם נערים אוהבי קריאה, שימצאו בו את עצמם, למרות שהוא מתאר מציאות חברתית-תרבותית רחוקה מכל מה שקורה כאן.

על הדרך הם עשויים גם להגיע למחשבות חשובות על ענייני רב תרבותיות, אינטגרציה ושלל מושגים כאלה. זה חשוב ומבורך, אבל זה לא העיקר.

 

פעם, היתה בישראל פרסומת פופולארית שנשענה על הסיסמא "כי בשבילו זה 'דני' ובשבילך חלב". אני כמעט מתפתה לומר אותו דבר על הספר הזה, כי "בשבילו" זה ספר "קולי" ו"בשבילך" זה ספר ערכי. אבל מה שחשוב הרבה יותר, הוא שזה ספר טוב. "בשבילם" ו"בשבילנו".

  

"יומן אמיתי לגמרי של אינדיאני במשרה חלקית" הוא ספר נוער משעשע, מרגש וקל לקריאה, שכתוב ומצויר בצורה אטרקטיבית וכולל גם ערך מוסף חברתי ורגשי. אני ממליצה עליו בחום לבני 14-15 ומעלה וגם למבוגרים שאוהבים ספרי נוער.

  

נכתב עבור הפנקס

 

 פרק מהספר מאתר סימניה (לצערי, ללא איורים)

 

המלצה של רונית רוקאס

 

המלצה של נוריתהה

 

ללכת עד קצה הפחד – על "המהלכים בקצוות"

"המהלכים בקצוות" מאת דיאנה ווין ג'ונס, תרגום: ענבל שגיב-נקדימון, יצא בהוצאת גרף, בסדרת גרף צעיר – הסדרה של גילי בר-הלל  

יש אנשים שמוקסמים מהאפשרות של ריבוי עולמות מקבילים, אנשים שחושבים שפנטזיה כזאת פותחת בפניהם חופש מוחלט ואינסופי. אני לא. אותי, זה מפחיד.

ג'יימי בן ה 12 לא הוקסם מהאפשרות הזאת ולא פחד ממנה, הוא בכלל לא חשב עליה, עד שהיא הפכה למציאות חייו.

הוא גילה במקרה את "ההם" -יצורים מסתוריים, חובשי ברדסים, שעומדים מעל שולחות משחק, מחשבים חישובים, זורקים קוביות ומשחקים. הוא גילה גם שהמשחק הזה קובע מה יקרה במציאות של כל אחד מהעולמות האלה – מי ינוע לאן, איזה מלחמות יפרצו, מי יחיה, מי ימות ומי יתקרב למי, גם בעולמו של ג'יימי, גם בעולמנו שלנו.

עבור "ההם", ג'יימי הוא רק חייל משחק קטן וחסר משמעות, ולכן, אחרי שהוא מגלה אותם במקרה,  הם זורקים אותו הצידה, אל הגבולות שבין העולמות, אל הקצוות.

"המהלכים בקצוות" הוא ספר מפחיד ומטריד. ההתחלה והסוף שלו לפתו אותי בגרון, הציקו לי, העמידו מולי מראה של אימה. כולנו פוחדים לפעמים להיות לבד, כולנו מרגישים תלות מסוימת באנשים שאנחנו אוהבים וכולנו משקיעים הרבה זמן, אנרגיה וכסף כדי למנוע בדידות. אבל הבדידות שמוצגת כאן היא לא "סתם" בדידות, היא בדידות מוחלטת, גורפת, כוללת.

מי שמושלך אל הקצוות, לפחות בתחילת הספר ובסופו, נדון לחיים של נווד נצחי, שאינו יכול להשתקע בשום מקום ואינו יכול ליצור קשרים אנושיים קבועים ומתמשכים עם אף אחד.

גם השרירותיות המצמררת שמתגלה ככל שהספר חושף יותר פרטים על "ההם" שמשחקים בגורלנו- פשוטו כמשמעו, מעוררת זיעה קרה של אימה צרופה.

הפחד שליווה אותי במהלך הקריאה היה שונה מאוד מהפחד הרגיל המאפיין ספרי מתח או ספרים מפחידים אחרים. זה לא פחד שגורם לכסיסת ציפורניים או זעקה קולנית, לא פחד כייפי של רכבת הרים או סרט מפחיד, אלא פחד עמוק, רציני, אמיתי, שמחלחל לבטן ונוגע במי התהום של הנפש.

פחד כזה הרגשתי בתחילת הספר, ואז, בפרק הזמן שלקח לי להבין את החוקיות המורכבת שרקחה ווין ג'ונס, שאלתי את עצמי אם הספר הזה בכלל מתאים לילדים או בני נוער. המועקה והספקות נעלמו ברגע שהצלחתי להבין מה קורה בעולמות של הספר וגם, אם להודות על האמת, ברגע שג'יימי פגש "מוקצים" נוספים והפסיק להיות לבד.

ברגע הזה הספר הפסיק להציק לי וקיבל את כל המאפיינים שאני מכירה ואוהבת מספרי נוער טובים – נסחפתי עם הסיפור, סוקרנתי, הופתעתי, דאגתי, חייכתי, חשבתי, וכמעט שכחתי את המועקה האפלה שהתחבאה בקרקעית הבטן.

בסוף הספר, כשהבדידות המוחלטת חזרה במידה מסוימת וכשהרגשתי שג'יימי הקטן, בן פחות מ- 13, בוחר לשאת על כתפיו את העולם כולו, המועקה והפחד חזרו.

זה לא ספר "לא הולם" לילדים ונוער, אין בו תכנים בוטים מדי ובעצם, יכול מאוד להיות שהמצוקה שהרגשתי נבעה דווקא מהיותי מבוגרת, אולי לקחתי את הסיפור והשלכותיו התיאורטיות רחוק מדי, ברצינות מדי, קשה מדי, עגום מדי, אולי ילדים רבים יצלחו אותו בקלילות מבלי לעמת את עצמם עם האימה המרומזת שטמונה בו ולא יפחדו בכלל, ואולי זו פשוט אני שלקחתי אותו כל כך ללב, אולי יש גם מבוגרים שהוא יכביד עליהם פחות.

 חשוב לי להדגיש – לא סבלתי במהלך הקריאה! בלעתי את הספר בכל רגע פנוי במשך יום וחצי, התרגשתי, החכמתי ואני לא מצטערת לרגע על כך שקראתי אותו, אבל זו הייתה חוויה מורכבת, משמעותית ותובענית, רחוקה מאוד מקריאת קיץ קלילה ולא מחייבת.

דיאנה ווין ג'ונס כתבה הרבה ספרים מצוינים וברבים מהם היא מתארת מעבר לעולמות מקבילים.  בימים אלה דיאנה ווין ג'ונס חולה מאוד, ואנשים מכל העולם, שאוהבים את ספריה, מקפידים לשלוח לה זר פרחים רענן מדי שבוע. הידיעה העצובה הזאת ליוותה אותי כמו צל במהלך הקריאה, ולא יכולתי שלא לחשוב שבאחד הימים, כנראה, היא פשוט תעבור לאחד מאינסוף העולמות האחרים שמחכים לה.

פורסם גם בכתב העת המקוון "הפנקס"

ענבל שגיב נקדימון, שתרגמה את הספר, סקרה כמה ספרים אחרים עם עולמות מקבילים

מה שכתבתי בזמנו על "הבריון של ארצ'ר" של אותה סופרת שיצא גם הוא בסדרה הצעירה של גרף

עפות בלילה

"עפות בלילה" מאת ריטה מרפי, תרגם מאנגלית יחיעם פדן, יצא בסדרת מפרש בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ספריית פועלים

הרבה אנשים חולמים לעוף. לחתוך את השמיים, להרגיש את זרמי האוויר מתחת לגוף, לראות את כל העולם מלמטה ולהרגיש חופשיים.

חופש הוא אולי האסוציאציה הראשונה והטבעית ביותר שמתקשרת לתעופה, אבל דווקא הנשים של משפחת הנסן, שושלת נשים חזקות שיודעות לעוף, חיות במצב של דיכוי מתמשך והדבר האחרון שאפשר לומר עליהן הוא שהן חופשיות.

ג'ורג'יה הנסן בת השש-עשרה היא דור שישי לשושלת המעופפות. בנות משפחתה הן לא מכשפות או קוסמות ואין להן כוחות על-אנושיים. הן נשים רגילות לחלוטין, שחיות בוורמונט של זמננו, נוהגות במכונית, מתפרנסות מפטנט שהמציא אחד מאבות אבותיהן ואוכלות בעיקר טופו ונבטים אבל בלילה בלילה, כשאף אחד לא מעלה בדעתו להסתכל לשמיים, הן מצטיידות בבגדים חמים, בשק שינה ובגפרורים, ומתאמנות בתעופה …

ג'ורג'יה חיה בבית עטוף הסודות הזה עם אמה, שתי דודותיה וסבתה ששולטת בכולן ביד ברזל, ומנסה למצוא לעצמה דרך משלה. בנות משפחת הנסן מסתירות מסביבתן את סוד התעופה, אבל עם בואה של כרמן, הדודה הבכירה והמנודה, מסתבר לג'ורג'יה שגם בתוך הבית יש סודות משמעותיים שהוסתרו ממנה. הסודות הדרמטיים האלה מפתיעים מאוד את ג'ורג'יה אבל קצת פחות מפתיעים את מי שקורא את סיפורה וכבר קרא בחייו שניים-שלושה ספרים שמגלים סודות אפלים…

ג'ורג'יה אמנם יודעת לעוף, אבל לצד ענייני התעופה היא מנהלת חיים רגילים של נערה בעיירה קטנה, הולכת לבית ספר, אוכלת כל שבוע אצל חברתה הטובה ביותר וחולמת יותר מכל שיהיה לה סוס משלה. בנות משפחת הנסן מעופפות בשמי ורמונט אבל מעבר לפרט הזה הן מנהלות חיים לא קונבנציונאליים במיוחד  אבל לגמרי ריאליסטיים.

הסיפור של ג'ורג'יה יכול לעורר הזדהות אצל קוראים וקוראות צעירים שמתמודדים עם שאלות של התבגרות, עצמאות, קשר ומרד, גם כאלה שרוצים לעוף רק מטאפורית…

יש בהתפתחות העלילה, גילוי הסודות ותהליך ההתחזקות והעצמאות של ג'ורג'יה משהו צפוי וקצת דרמטי מדי, אבל אפשר ליהנות מהספר למרות זאת, כי הוא כתוב בנימה אנושית, מאופקת ובעיקר – מכבדת מאוד, כלפי ג'ורג'יה החזקה שנמצאת בעין הסערה ויוצאת משם בוגרת ומחוזקת, וגם כל מי שקורא את סיפורה ומצליח לעוף איתה, אפילו רק קצת.

"עפות בלילה" הוא ספר התבגרות מעניין ורגשי שיכול, אולי, לעורר קצת השראה אצל מי שמצויים בעיצומו של תהליך הצמחת כנפיים…

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 12.7.2010.

"פרסי ג'קסון ותקוות האולימפוס" סקירה מאוחרת מאוד על הספר האחרון בסדרה ומחשבות על הסרט, הסדרה ובכלל

 "פרסי ג'קסון ותקוות האולימפוס" מאת ריק ריירדן, תרגום: יעל אכמון, יצא בסדרת גרף צעיר – הסדרה של גילי בר הלל, בהוצאת גרף.

הרבה מים זרמו בנהר הסטיקס מאז שהבטחתי לעצמי לכתוב על הספר החמישי והאחרון בסדרת פרסי ג'קסון והאולימפיים, והקוראים הצעירים שאני משמשת להם כספריה כבר הספיקו לקרוא אותו מאז אינספור פעמים, לצד קריאות חוזרות ונשנות (וחוזרות וחוזרות וחוזרות….) של ארבעת הספרים הקודמים בסדרה.

אני, בעוונותיי, קראתי אותו פעם אחת בלבד, אבל למרות שעברו כבר הרבה שנים מאז שסיימתי את בית הספר היסודי ואפילו את חטיבת הביניים, קראתי אותו בשקיקה, בהתלהבות ובהתמסרות מלאה.

מאז הרעיון המבריק שעומד בבסיס הסדרה – סדרה עכשווית שמתנהלת בקצב, בשפה ובסביבה של ימינו אבל מקימה לתחייה את סיפורי וגיבורי המיתולוגיה היוונית, ריירדן עמד בהצלחה בכמה וכמה מבחנים והצליח למשוך ולשמר את תחושת הרעננות גם בספרי ההמשך.

בספר האחרון הוא עמד בפני אתגר אחר – קשירת כל הקצוות שנטוו בארבעת הספרים הקודמים והבאתם ל"גראנד פינאלה" מהדהד ומרשים שקתרזיס בצידו.

במפתיע או שלא במפתיע, הוא הצליח.

נבואת האורקל שהוצגה עוד בתחילת הסדרה מתממשת והגיבורים, שהם בסך הכל בני נוער צעירים, מוצאים את עצמם  בנקודת הכרעה דרמטית על עתיד העולם – האולימפוס וכל האלים היווניים שיושבים בו וגם שאר העולם. שיאו של הקרב האחרון ממוקם במנהטן והוא מהווה דוגמא מצוינת ליכולתו של ריירדן לדלג בקלילות בין הסביבה האורבאנית העכשווית לבין עולם מושגים מיתולוגי.

כל ספרי הסדרה מאופיינים בהרבה אקשן, זה חלק מסוד קסמם, אבל בספר האחרון, בשיא האירועים, מתנהל ממש קרב עקוב מדם.

כמי שמתנגדת למלחמות באשר הן, לא היה לי קל עם הדומיננטיות הזאת של הלחימה בספר החמישי – האויבים הם אמנם מפלצות, ולעשות דמוניזציה לדמויות דמיוניות הרבה יותר קל והרבה פחות הרסני מלתאר קרב בין שתי קבוצות אנשים, ועדיין, אני מודה שהסתובבתי עם כמה סימני שאלה בבטן סביב העניין הזה.

עניתי לעצמי שזה רק ספר, דמיון, משחק, מפלצות, שכל ילד שקורא את הספר יודע את זה ושסובלימציה עוד לא הרגה אף אחד – להיפך, עדיף לשחרר עודפי טסטוסטרון ותאוות מלחמה מול מפלצות דמיוניות שצרות על האמפייר סטייט בילדינג ולא לתעל אותם לטובת המציאות ועדיין, העניין הזה הציק לי.

באחור ניכר ראיתי את הסרט הראשון שהוסרט בעקבות הסדרה, סרט שחיכיתי וציפיתי לו ואפילו הפצתי את הטריילרים שלו במסגרת הביקורות הקודמות שכתבתי.

אמנם שמעתי וקראתי שהסרט מאכזב, אבל לא הייתי מוכנה למידת האכזבה. הסרט לא נאמן לאירועי הספר הראשון, הוא מדלג על פרטים מהותיים, מוסיף אירועים מיותרים ומשתמש בכמה סצנות ומשפטים משלבים מתקדמים יותר בסדרה, אבל לא זו הבעיה. ציפיתי שסרט הוליוודי מיינסטרימי לפחות יעשה עבודה טובה  בסצנות האקשן – פיצוצים, שיטפונות, הפיכת אנשים לאבן – הוליווד אמורה להצטיין בכל אלה, ומשום מה זה לא קרה, למרות השימוש בשחקנים איכותיים. איכשהו, אפילו אומה טורמן שמתגלה כמדוזה שעשרות נחשים רוחשים מתוך ראשה לא הצליחה להעביר בי את הצמרמורת המתבקשת. אבל לא זו הבעיה של הסרט.

תוך כדי צפייה בסרט הבנתי, וילדים שצפו איתי הסכימו עם המסקנה שלי, שבסרט פשוט חסרים נשמה והומור, והם המרכיבים המנצחים שהופכים את סדרת הספרים למוצלחת כל כך.

כשמדובר בהצלת העולם, פשוטו כמשמעו, קל מאוד לגלוש לפאתוס ופומפוזיות ולכתוב טקסט יהיר ומלודרמטי. ריק ריירדן השכיל, לאורך כל הסדרה כולה, לשבור את הפאתוס הזה בהומור ציני ודק, שמסתכל באירועים במלוא הרצינות והמחויבות אבל גם מציץ עליהם מהצד וקורץ. לצד ההומור, ובדרך להצלת העולם, פרסי וחבריו מתמודדים עם חוויות קשות לא פחות של התאהבות, דחייה, קנאה, חברות ועוברים את כל אלה בצורה אמינה ובגובה העיניים.

עבור רוב הילדים ובני הנוער, שאלות רגשיות כאלה נתפסות כהרות גורל ממש כמו איום קונקרטי וממשי בחורבן העולם. גיבורי הסדרה מתמודדים עם שני סוגי הבעיות בו זמנית, והשילוב הזה מצליח להוציא את העוקץ והמלודרמה מכל אחד מהשניים. הסרט נטול הומור ורגש ולכן, בעיני, הוא גרוע, אבל הוא לפחות הזכיר לי עד כמה אני אוהבת את סדרת הספרים.

מה שכתבתי על "פרסי ג'קסון וגנב הברק"

מה שכתבתי על "פרסי ג'קסון וים המפלצות"

 מה שכתבתי על "פרסי ג'קסון והקרב על המבוך"

 פרק ראשון מהבלוג של גילי בר הלל

בימים אלה יצא לאור ב"גרף"  הפירמידה האדומה – ספר ראשון בסדרה חדשה של ריק ריירדן שמתקשרת למצרים העתיקה. קראתי את הפרק הראשון ועושה רושם שריירדן עדיין יודע את העבודה, אני מחכה להמשך!

וממש עכשיו עלה פוסט אורח שלי באתר "אמהות אובדות" עם עצות והמלצות על ספרי ילדים ונוער, לכבוד שבוע הספר – מוזמנים לבקר!

הצד האחר של האי

"הצד האחר של האי" מאת אלגרה גודמן,תרגמה מאנגלית יוסיפיה סימון, יצא בסדרת פרוזה עשרה בהוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד

הרבה אנשים, גם אני, זורקים לחלל האוויר מונחים כמו "דיקטטורה", "פשיזם", "סתימת פיות" או "האח הגדול" – ולא במובן עתיר הרייטינג של המושג…

התופעות האלה, בחיתוליהן, ברמז או במעשים, קיימות מסביבנו, אבל רובנו לא מעזים ללכת עם המחשבה רחוק מספיק כדי לדמיין את החיים בחברה טוטאליטארית "על אמת".

זה בדיוק מה שקורה לאונור, גיבורת הספר הזה שחיה בעולם הנשלט בידי "אמא אדמה" – מנהיגה/שליטה/גורו שמציגה את עצמה כאמא של כולם ומגוננת עליהם באמצעות הסתרת מזג האוויר האמיתי, איסור על הולדת יותר מילד אחד למשפחה, צנזורה על ספרים ושלל אמצעי שליטה.

הוריה הם אינדיבידואליסטים מרדנים שמביאים לעולם ילד שני, צופים בכוכבים ובאוקיאנוס ומתעקשים לחשוב בכוחות עצמם ואונור עוברת תהליך מורכב של מציאת הדרך שלה בתוך כל זה.

הרעיון הבסיסי של חברה עתידנית- טוטליטרית ושל יחיד או קבוצה קטנה הנלחמים על חופש המחשבה והפעולה הוא רעיון מוכר ולא מקורי. חלקים רבים מהספר מהדהדים את "1984" הקלאסי של אורוול, ובמידה מסוימת נזכרתי גם בספרי הנוער המצוינים של לויס לורי שעוסקים בחומרים דומים – "הכחול האבוד" ו"המעניק". תוך כדי קריאה נזכרתי גם בסדרת הטלוויזיה הותיקה "האסיר" וגם, להבדיל, לא יכולתי להימנע מאסוציאציות שואתיות, למול תיאורים של מבנים צפופים בהם משוכנים גברים ונשים רזים וקרחים עם זרועות מקועקעות במספרים.

ולמרות חוסר המקוריות המסוים, יש חשיבות רבה בקריאת ספר כזה דווקא בגיל הנעורים, גיל שבו שאלות של קונפורמיות מול אינדיבידואליזם נמצאות במוקד המחשבה והעיסוק, וכל אחד, גם מי שגדל בסביבה הרבה פחות שתלטנית ומוחקת מהסביבה בה גדלה אונור, צריך להחליט מתי הדבר החשוב ביותר הוא להיות, להתנהג, להתלבש ולדבר "כמו כולם", ומתי עדיף להיות נאמן לעצמך.

במציאות הישראלית והעולמית בה אנחנו חיים כיום, כאשר מושגים כמו "מאגר ביומטרי" או איסור הפגנות מופיעים במהדורות החדשות ולא רק בשעורי ההיסטוריה או בספרי המדע הבדיוני, ישנה חשיבות גדולה אפילו יותר לספר שמתמודד עם הנושאים האלה, שממחיש בצורה אמינה וחיה את החיים תחת שלטון אימים סכריני כזה ומציג בצורה רב מימדית את הסכנות הרבות הטמונות בויתור על הקול הפרטי, אבל גם את החום ותחושת הביטחון שחיים כאלה מציעים.

למרות קיומה של חלוקה פשטנית וברורה ל"טובים" ו"רעים",  גם הגבולות האלה מיטשטשים ומתהפכים כשחלק מהדמויות מתגלות כדבר אחר לגמרי ממה שחשבנו.

כן, יש פה אלמנטים רבים שכאילו נולדו לדיון בשיעור חברה או בפעולה בתנועה, אבל הסיפור כל כך אנושי, מפחיד ומעורר הזדהות ברמה הרגשית, שהתוצאה הסופית רחוקה מלהיות מניפסט דידקטי בלבד.

"הצד האחר של האי" הוא ספר מעורר מחשבה, מותח, עצוב וצובט שמסתיים עם אופק של תקווה, וטוב שכך. אני נהניתי ממנו מאוד (וגם סבלתי מחלקים מסוימים, סבל שמקורו בהזדהות, המעיד על החיבור שלי לספר) ואני בטוחה שמבוגרים נוספים יכולים למצוא בו עניין, אבל עבור בני ובנות נוער הוא מתאים אפילו יותר. כדאי מאוד!

השאלתי את הספר לנערונת מקסימה שקוראת המון (המון!) ספרים ואחרי כמה שעות קבלתי ממנה טלפון נרגש מיד עם תום הקריאה. היו לה, אמנם כמה הסתייגויות – היא נרתעה מכריכת הספר, שלא עשתה לה חשק לקרוא ושלדבריה לא מזכירה בכלל את אונור גיבורת הספר, הפריעה לה הדגשת המושגים הייחודיים לעולם של "אמא אדמה" – הדגשה גראפית שפגמה ברצף הקריאה, וגם הסוף הפתוח היה לה קשה, אבל למרות כל אלה היא מגדירה אותו בתואר המחייב – "הספר הכי מדהים בעולם".

היא נערונת חכמה וקוראת מיומנת, כדאי להקשיב לה….

מרק שבור

 מאת ג'ני ולנטיין, תרגמה מאנגלית מאירה פירון, יצא בסדרת פרוזה עשרה

 בהוצאת ידיעות אחרונות- ספרי חמד-טל מאי

מרק שבור. דימוי משונה, חזק, פיוטי ויצירתי, דימוי של ילדה בת שש שעומדת חסרת אונים מול המגש המרוסק שעליו היא ניסתה להכין ארוחת בוקר מפתיעה לאחותה, דימוי קולע שמתאר את החיים ששתיהן נאלצות לחיות, כבר הרבה יותר מדי זמן.

אחרי מותו של ג'ק, אחיה הבכור, אבא של רואן עוזב את הבית, אמא שלה נכנסת לדיכאון כבד והיא נאלצת לתפוס את מושכות החיים ולגדל את עצמה ואת אחותה הקטנה סטרומה.
לפני האסון משפחתה הלונדונית של רואן הייתה משפחה חמה, משקיעה, אינטליגנטית ונעימה ומכל זה נשארו בעיקר זיכרונות. מפגש מקרי עם בחור זר במעדנייה מכניס אל חייהן של רואן וסטרומה את הרפר – נער אמריקאי שמטייל באירופה בקרוואן, את בי, נערה מיוחדת שנכנסת לחייה והופכת לחברתה הטובה ביותר ואת משפחתה המצומצמת והחמה של בי.

כן, יש שם חברוּת, ואהבה ראשונה, והתמודדות עם שכול, והתבגרות, ואחריות, אבל לצידם יש הרבה יותר, ולמרות הכאבים והקשיים האיומים איתם גיבורי הספר נאלצים להתמודד, לפעמים קבלתי חשק להתארח בחיים המשוגעים והחמים שלהם.
כל האירועים הדרמטיים שעוברים על רואן, משפחתה וחבריה מתוארים בגובה העיניים, בסגנון שמשלב בין פשטות לבין עושר ספרותי, כשהחיים הבלתי שגרתיים של רואן מתוארים גם כפשוטם, כמציאות חיים אנושית שמתקיימת "כי ככה זה", וגם, בו זמנית, תוך שימוש בשלל דימויים ומטאפורות מקוריים ומעניינים מאוד.

בדרך כלל אני משתדלת להיזהר מקביעת גיל חד משמעי לגבי ספרים, בודאי כשמדובר בספרי נוער – מעבר לפרמטר הגיל יש עוד כל כך הרבה אלמנטים משמעותיים כמו בגרות, רגישוּת, רקע בקריאה, סוג הספרים שהילד/ה רגיל/ה לקרוא, ידע על העולם ועוד ועוד.

גם במקרה הזה אני לא יכולה להצביע על טווח גילאים ספציפי שיתאים לכולם, לתחושתי זה לא ספר לילדים מתחת לגיל תיכון, אבל זו לא יכולה להיות קביעה גורפת.
מצד שני, אני חוששת לגלות כאן מה הנושאים הדרמטיים וכבדי המשקל שבהם נוגע הספר, כדי לא לקלקל את חוויית הקריאה. ולכן, לצד המלצתי החמה על הספר, אני ממליצה להורים, מורים או כל מבוגר שמכיר מקרוב נער/ה שעשויים להתעניין בספר הזה – תעשו לעצמכם ולילדים טובה, ותקראו אותו קודם.

 אם מתוך היכרותכם הקרובה תחשבו שהספר מתאים לאדם הצעיר המסוים שעומד מולכם – תנו לו/ה את הספר. אם לא – עדיף לחכות קצת.

ולמרות האזהרה הזאת, "מרק שבור" הוא ספר מרגש, איכותי, עוצמתי ומעורר השראה שמזמֵן התמודדויות עם צדדים קשים של החיים. אני נהניתי ממנו מאוד, חייכתי, התכווצתי, דאגתי ונחרדתי.

יצאתי מהקריאה אופטימית יותר, אחרי ששריר הלב שלי עבד שעות נוספות.

 

הפרק הראשון מהאתר של ידיעות ספרים

ביקורת נלהבת מהבלוג של נוריתהה (כולל ספויילרים)

ביקורת של חנה גולדברג ב ynet שלושה ספרי אובדן (כולל ספויילרים מסוימים)

 

"יצורי הפרא" – ביקורת להד החינוך על ספר נוער

מאת דייב אגרס, בהשראת ספרו של מוריס סנדק 

תרגמה מאנגלית: יעל אכמון, יצא בהוצאת כנרת, זמורה- ביתן, 2009.  

לעיתים רחוקות רוצים לסגור ספר בטריקה רועמת ולברוח ממנו, לא מפני שהוא לא טוב, אלא כי נדמה שההתמודדות עם החומרים והשאלות שהוא מעלה היא פשוט יותר מדי.
לעיתים נדירות עוד יותר זה קורה עם ספר ילדים.

ברגעים מסוימים, זה מה שעשה לי ספרו של אגרס.

"ארץ יצורי הפרא" המקורי, picture book לגיל הרך שיצר מוריס סנדק ב – 1963 (יצא בעברית בהוצאת "כתר" בתרגום אוריאל אופק) הוא ספר קצר, מדויק ומלוטש שמעביר במעט מילים ובאיורים רבי עוצמה את המסע הפנימי שעובר מקס הקטן בחליפת הזאב שלו. המסע הזה מתחיל בהתנהגות פרועה ועימות מול אמא, מגיע לארץ דמיונית שבה מקס משתולל ופורק כל עול, הופך למלך יצורי הפרא הענקיים, עובר דרך הגעגוע לחום ואהבה וחוזר לחדר המוכר ולארוחת הערב החמה שהשאירה אמא.
הספר הפופולארי זכה לעיבודים רבים, ובכללם אופרה לילדים, סרט מצויר, בובות ולאחרונה גם סרט של ספייק ג'ונס, אבל הספר הנוכחי הוא עיבוד מסוג חדש וייחודי.

הסיפור הבסיסי, הדמויות וזירת ההתרחשות נשארו נאמנים למקור, אבל הספר המינימליסטי לגיל הרך הפך כאן לטקסט ארוך שמיועד לילדים גדולים, והסיפור קיבל תוספות משמעותיות של נפח ואופי.

ספרו של דייב אגרס אמנם נכתב בצמוד לסרט של ספייק ג'ונס, אבל הוא יצירה ספרותית העומדת בפני עצמה ולא מוצר שיווקי נלווה. אגרס, שהיה שותף לכתיבת התסריט לקולנוע, מעיד שמקס "שלו" אמנם מושפע ממקס של סנדק ומזה הקולנועי של ג'ונס, אבל אינו זהה להם.
מקס הנוכחי הוא ילד מתוסכל, בן להורים גרושים שסובל מהתרחקותה של אחותו המתבגרת, מחוסר הזמן וקוצר הרוח של אמו העסוקה, מנוכחותו המיותרת של בן זוגה ומהיעדרו של אביו.
הוא מחפש פורקן לרגשות הגועשים בו ומגיע לארץ בה יצורי פרא ענקיים עסוקים בהשמדה גורפת של סביבתם. חגיגת ההרס המשותפת מתחילה כאקט של שחרור, אבל אחרי שמקס מתמנה למלכם של היצורים הוא מתמודד עם דילמות – ממשל, המזכירות את קשייו של המלך מתיא הראשון (המלך הילד, גיבור ספרו של קורצ'אק). יצורי הפרא מאיימים לטרוף אותו, והוא נע בין פחד מפניהם, הערצה לכוחותיהם הפראיים, משיכה חזקה לאלימות ומלחמה, וגילוי המסוכן והמפחיד ביצרים ההרסניים שטמונים בתוכו. לצד הסכנות, מתפתחת בין מקס לבין היצורים גם מערכת קשרים עדינה של חברות, נאמנות, קנאה ואהבה.

ספרו של סנדק זכה בזמנו לתגובות מבוהלות ונזעמות מצד ספרנים והורים, שתפסו אותו כחתרני ומפחיד מדי, אבל בהשוואה לגרסא של אגרס, הוא נראה תמים מאוד.
מקס החדש מתמודד עם מציאות מסוכנת ומפחידה הרבה יותר, ועם חוויות ששומטות את הקרקע מתחת לביטחון האמיתי או המדומה הטמון בבסיסה של חוויית הילדוּת. ההבדל הזה אינו מקרי, כי הרי ילדותם של ילדי ראשית המאה ה-21 היא במובנים רבים מבלבלת, מסוכנת, מורכבת, חשופה ו"מבוגרת" בהרבה מילדותם של ילדי שנות השישים. מבחינה זו, הספר החדש מצליח לדלג מעל לגבולות הזמן והמדיום ולהעביר לקוראיו תחושה מערערת, מפחידה ומושכת בו זמנית. תחושה דומה התעוררה, כנראה, עם צאתו של "ארץ יצורי הפרא" המקורי, אלא שהיום סף הגירוי גבוה יותר, וכדי להגיע לאותו אפקט נדרשים אמצעים קיצוניים בהרבה.

השוואת ספרו של אגרס לספרו של סנדק יכולה להיות שעשוע אינטלקטואלי מעניין למבוגרים, לילדים או למבוגרים וילדים ביחד. מרתק לראות כיצד כל מילה, מוטיב ודמות בספר המקורי נארגו לתוך הספר החדש, נחמד להסתכל באיורים הנפלאים של סנדק ולהתאים לכל יצור את השם והאופי שנתן לו אגרס. אפשר ללמוד הרבה מהשוואה כזאת, אבל זה לא העיקר.
"יצורי הפרא" הוא ספר מוזר, קשה, אפל ומטריד. יש בו רגעים של יופי וקסם צרוף, אבל הוא בעיקר ספר שנוגע בבשר החשוף של הנפש, שמגלה את הפחדים הכמוסים ביותר, את הבדידות, האלימוּת, הייאוש, הכמיהה והאימה, מקים לתחייה סיוטים והופך אותם לחומרי גלם למשחק.
ההתמודדות עם ספר כזה אינה פשוטה, בשום גיל, ולכן קשה להמליץ עליו באופן גורף.
ובכל זאת, יש אנשים – ילדים, או כאלה שהיו פעם ילדים, שהפלגה עם מקס אל ארץ יצורי הפרא שלו יכולה לגאול אותם ממצוקה, או, לפחות, להעניק להם מידה של נחמה. אני מקווה שהספר הזה ימצא את דרכו אליהם.

 

נכתב עבור "הד החינוך" ופורסם בגליון פברואר 2010.

 

 

ביקורת נלהבת של יעל דר ב"הארץ"

ביקורת קטלנית בבלוג של Ann of green gables בתפוז

 

רק אחרי שכתבתי את הביקורת הזאת ראיתי את הסרט.

כמה נהניתי! בניגוד לספר, שהוא כאמור קשה, אפל ומטריד, הסרט היה, מבחינתי, עונג צרוף, סרט מרגש שנוגע בלב ומייצר חיוך עמוק . כמו שלג, אבל לא שלג קר וקשה שנקברים מתחתיו אלא שלג של ילדים, שלג של התרגשות, התחדשות וכיף. כשיצאתי מהסרט אמרתי שלו הייתי רואה אותו בתור ילדה הוא היה מצטרף בפנתיאון הרגשי שלי ל"הסיפור שאינו נגמר" ו"אי.טי".

מבחינתי, זאת מחמאה גדולה.

 

ואם כבר מדברים על עיבודים ופרשנויות, זאת הגרסא של מייק סרנו

וזה הניסוי שעשו בדיסני, כשהם חשבו לעבד את "ארץ יצורי הפרא"

 

אבל הלב שלי עדיין עם הסרט של ג'ונס ואגרס, לא יעזור…