ארכיון קטגוריה: ספרי ילדים

"האי של נים"- ספר ילדים מקסים, תחילת החזר חובות…

 מאת ונדי אור, תרגמה מאנגלית גילי בר הלל סמו, איורים קרי מילרד, יצא בהוצאת איגואנה

לפעמים נדמה שסיפורי הרפתקאות המתרחשים על אי בודד שייכים לספרות הילדים הקלאסית והותיקה בסגנון רובינזון קרוזו, משפחת רובינזון השוויצרית או אפילו אי הילדים, המאוחר יותר, שמתרחש בתקופת מלחמת העולם השנייה. הספרים האלה, שמציתים את הדמיון ומעמידים במרכזם התמודדות אנושית מול איתני הטבע וחיים פסטורליים יחפים וטבעיים של חול, ים ואגוזי קוקוס, נתפסים כדבר הרחוק ביותר מהילדות העכשווית והטכנולוגית שמבוססת על אי-מיילים, אס אם אסים וכוכבי טלביזיה.
להפתעתי ולשמחתי "האי של נים" מצליח לשלב בין שני הקצוות המרוחקים האלה ועושה זאת בצורה חיננית במיוחד.

נים היא ילדת טבע שחיה על אי בודד עם אביה המדען ג'ק. חבריה הטובים והיחידים, בעצם, הם סלקי כלבת הים, פרד האיגואנה וצ'יקה, צבת ים שמגיעה לביקור פעם בשנה. כשג'ק יוצא לשייט של כמה ימים, נים מתמודדת בתושייה ובאומץ עם ההפתעות והסיכונים שנקרים בדרכה. באמצעות דואר אלקטרוני וטלפון לווייני היא יוצרת קשר עם אלכס, סופרת שכותבת על הרפתקאות נועזות ואיים בודדים מבלי לצאת מדירתה העירונית. הספר אינו חף מחלוקה בנאלית לטובים ורעים ומהפי אנד רומנטי וצפוי, אבל הוא עושה את זה בעדינות בהומור ובחן שמונעים מהבנאליה לפגוע בהנאה.

חיי הטבע של ג'ק ונים על האי יוצרים קרקע פורייה לביטויים לטרנד האקולוגי והאורגני, אבל אלה משתלבים בטבעיות בעלילה ואינם נופלים למלכודת מטיפנית כלשהי.
הספר גדוש באיורים הומוריסטיים בקו שחור נקי, בסגנון שהזכיר לי את איוריו של קוונטין בלייק.

 העטיפה, לעומת זאת, מציגה את הפוסטר של הסרט ההוליבודי שהופק בעקבות הספר ויוצא בארץ במקביל לספר. אני מבינה את השיקולים המסחריים שהביאו את ההוצאה לבחירה הזאת, אבל חבל לי שהתוצאה זרה לרוח הספר.

"האי של נים" הוא ספר ילדים מענג, מותח, מרגש ועדין שנקרא בקלות ובשטף.

למרות ההרפתקאות הדרמטיות והטכנולוגיה העכשווית, יש בו משהו צנוע שמצליח לתת תחושה של ספר ילדים איכותי של פעם ואני נהניתי ממנו מאוד. העלילה המותחת והפורמט הידידותי, המנוקד והקצר יחסית (125 עמודים קטנים עם הרבה איורים) הופכים את הספר למתאים במיוחד לילדים בסביבות גיל שמונה שעוברים לקריאת ספרים ארוכים, אבל גם ילדים גדולים יותר – עד סוף בית הספר היסודי בערך – יכולים ליהנות ממנו מאוד, ואפילו ילדים קטנים יותר עשויים ליהנות ממנו כספר שמוקרא להם בהמשכים.
אני קראתי את הספר בשעת צהרים חמה וסיימתי את הקריאה עם חיוך על השפתיים למרות מזג האוויר ואני ממליצה על החוויה.

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 9.1.09.

בזמן הרב שעבר מאז שכתבתי את הביקורת ועד שהיא שודרה, השאלתי את הספר לכמה בני 8-11  שהתלהבו מאוד – גם בנים וגם בנות, ולשמחת כולנו, בקרוב ייצא ספר המשך.

 

"האי של נים" מפי המתרגמת  ובפרפראזה של הבת שלה

ועוד כאן ב"רשימות"- המלצה של ורד שלאוזר אידה

נורית אסיאג ב"עכבר העיר" על הספר והסרט

האתר היפה של הוצאת איגואנה

"הקסם של מדיבא – סיפורי הילדים האהובים של נלסון מנדלה"

תרגם וערך שלמה אבס, יצא בהוצאות עגור ומודן

הקובץ הזה מציג שלושים סיפורי עם שנאספו ממקורות שונים ברחבי אפריקה ושמביאים, ביחד, קצת מהטעם האמיתי של היבשת השחורה, לא כפי שהיא נתפסת בעיניים מערביות קולוניאליסטיות, אלא "מבפנים", דרך הסיפורים שעליהם גדלים דורות של ילדים אפריקאיים.
הסיפורים מלווים באיורים של שישה עשר מאיירים שונים וריבוי הסגנונות מוסיף על תחושת הגיוון והעושר שעולה מהספר.

יש בקובץ סיפורים שמזכירים סיפורי שדים מאלף לילה ולילה ואחרים שמזכירים משלי חיות מוכרים, ולצידם יש דמויות מהפולקלור האפריקאי ומוטיבים שהיו חדשים עבורי.

לא תמיד אהבתי את המסרים העולים מהסיפורים, מסרים שנעוצים, כנראה, בתרבות האפריקאית המסורתית ולפעמים מתנגשים עם חלק מהערכים שאני מאמינה בהם.
כך, למשל, הסיפור "מדיפטסנה הילדה הסוררת" מציג ילדה אסרטיבית, חכמה ומתוחכמת, שנענשת על חוסר צייתנותה ונאכלת בידי מפלצת מפחידה, או הסיפור "סקונקה העלם יפה התואר" המציג אם שלא מאפשרת לבנה להתחתן ומתה במסגרת הסוף הטוב.
אבל מסרים בעייתיים, מסרסים ואלימים יש גם באגדות האירופאיות הקלאסיות שכולנו גדלנו עליהן, וכאן, לפחות, אפשר להרחיב קצת את היריעה התרבותית אל מעבר לגבולותיו הצרים של היער האירופאי.

קריאת שלושים הסיפורים ברצף יצרה אצלי תחושה של גודש, אבל זה לא ספר שכדאי לקרוא בבת אחת.
כל סיפור בקובץ עומד בפני עצמו וראוי לקריאה והקראה נפרדות, בפני ילד אחד או בפני קבוצת ילדים, כל סיפור מעורר למחשבה מכיוון אחר ורבים מהסיפורים יכולים גם להתחבר לסיפורים אחרים ממקומות אחרים או לשרת רעיון במסגרת שעור או פעילות קבוצתית.

גם מבוגרים שנהנים מאגדות וסיפורי עם ייהנו מהספר הזה, שמציג מוטיבים מוכרים (כמו גרסא אחרת לסיפור סינדרלה, סיפורים בהם החלש מנצח את החזק בדרכי מרמה מתוחכמות או סיפורים המציגים סיבות מדומיינות לתופעות טבע מוכרות, בדומה ל"סיפורי דווקא ככה" של רודיארד קיפלינג).
למבוגרים חובבי אגדות עם יש גם בונוס בדמות מידע מתומצת על מקור הסיפור והמוטיבים המרכזיים שלו, מידע מעניין שמופיע בראשית כל סיפור "מעל לראשם" של הילדים אבל בלי לפגוע בחוויית הקריאה שלהם.

לא ידעתי שנלסון מנדלה – מנהיג פוליטי ולוחם חופש, עסק גם באיסוף סיפורי עם לילדים, וזו הייתה עבורי תגלית נעימה ומרעננת. נלסון מנדלה אמנם כתב הקדמה קצרה לספר והוא מצולם בתחילתו, חייכן ומאושר עם קבוצת ילדים אפריקאים, אבל כיוון שדמותו ופועלו המרשימים והחשובים אינם מוכרים לרוב הילדים בישראל, הייתי שמחה אם היו מוסיפים למהדורה העברית גם הסברים על סיפור חייו המרתק ועל הערכים החשובים שבשמם הוא פעל.

קהל היעד של הסיפורים חוצה גילים ורקעים וסיפורים שונים מתוכו יכולים להתאים לילדי גן, לילדי בית ספר יסודי וגם למבוגרים.

היו, כאמור, סיפורים שהכעיסו אותי וסיפורים סתמיים, אבל סיפורים אחרים שבו אותי בקסמם, כמו הסיפור המרגש "מפיפידי ועץ המוטלופי", על נער שמאמץ תינוקת עזובה, הסיפור האקולוגי "האם שנהפכה לאבק" או הסיפור החכם "טבעת המלך".

בשורה התחתונה – למרות הקושי שהיה לי עם חלק מהסיפורים ולמרות דמותו החסרה של מנדלה, זה בהחלט ספר שכדאי להציב על המדף בבית, בגן, בכיתה או בספריה, לחזור אליו מדי פעם ולגלות סיפורים חדשים.

 

נכתב עבור פורום ספרות לילדים ולנוער ב"תפוז".

מה שכתבתי על "האריה שחשב שהוא פחדן" שבניגוד לספר הנוכחי, מסתכל על אפריקה "מבחוץ".

קרן הצדקה של נלסון מנדלה למען ילדים

ביקורת נלהבת של נורית וורגפט מ"הארץ"

"הצב מצב בעמק רפאים"

 מאת דפנה בן-צבי, אייר עמית טריינין, יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד

מועקה, ייאוש, משברים ודיכאון אינם חומרים שכיחים בספרות ילדים. מבחינה זאת, דפנה בן-צבי עשתה צעד נועז, אמיץ ואפילו חשוב כשבחרה לטפל בהם במסגרת ספר ילדים חינני ובלתי מאיים.

הצב מצב וחבריו הארנבת, הגירית, הדרבן ואחרים יוצאים אל החורשה המוגנת למסע הרפתקאות בעקבות תעלומה, ועד כאן הכל נראה בנאלי ומוכר מאינסוף ספרים אחרים.
ההברקה של הספר היא הניסיון להעניק פנים, קול ואופי ייחודי למועקה המסתורית שנוחתת מדי פעם בלי התראה מוקדמת על הצב מצב ויכולה לנחות כך כמעט על כל אחד. המועקות של בן-צבי הן מפלצות חמקמקות, מסתוריות וממורמרות שלובשות ופושטות צורה בהתאם למחשבותיו של המתבונן, מזמרות את שירי העוקה עוקה עוקה קה ועונות על הסטריאוטיפ הקיצוני ביותר של פולניה ממורמרת.

עצם ההתמודדות עם הנושא ראויה להערכה ואהבתי במיוחד את השימוש בשם "עמק רפאים", שם יומיומי בעיני כל מי שמכיר את ירושלים, שהפך כאן לעמק רפאים אפל ומפחיד של ממש.
הסוף, לעומת זאת, נראה לי מאולץ ומתוק מדי ולא הצליח להציע פתרון מספק להתמודדות עם מועקות – ספרותיות או אמיתיות.

האיורים המושקעים ומלאי ההבעה של עמית טריינין ראויים לתשומת לב מיוחדת. דמויות בנאליות, כמו הארנבת ותולעת הספרים לא כל כך מצאו חן בעיניי, אבל אהבתי את ציורי המועקות המפלצתיות, ואת התחושה הכללית שמשרים האיורים – תחושה של ספר ילדים קלאסי שהושקעה בו תשומת לב רבה.

סגנון הכתיבה הייחודי של הספר השאיר אותי במבוכה מסוימת.

שנים-עשר פרקיו כתובים בפרוזה מחורזת שמשתעשעת בעברית ומציפה את אוזני הקוראים בשפע מלים בעלות מצלול דומה.
בחלקה, החריזה איכותית ומוקפדת, אבל יש יותר מדי מקומות בהם היא מאולצת ואינה ראויה. גם המשקל של השורות צורם בחוסר איזונו וזה חבל במיוחד לאור העובדה ששירי המועקות המשובצים בספר כתובים היטב, במשקל מושלם ובחריזה ראויה, ומוכיחים שדפנה בן-צבי בהחלט בקיאה במלאכה.
אני מכירה מעט ספרים שבכוחם להעשיר את אוצר המלים של הילדים הנחשפים אליהם כמו הספר הזה, ועל כך הוא ראוי להערכה רבה. ולמרות זאת, הייתי מעדיפה ספר פרוזה או חריזה מושלמת על פני יצור הכלאיים הנוכחי.

"הצב מצב בעמק רפאים" הוא בהחלט ספר ילדים איכותי וטוב שמתאים להקראה בהמשכים לבני חמש-שש בערך, לקריאה עצמאית של ילדים עד גיל שמונה, פחות או יותר, וגם מתאים במיוחד כספר מתנה למבוגרים הנמצאים בדיכאון או משבר.

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 3.10.08.

 

הפרק הראשון מאתר ynet ( ככה הכי קל להתרשם מהחריזה והסגנון)

ראיון עם דפנה בן צבי בynet

ביקורת מסוייגת של רינת פרימו בynet

אירוח של דפנה בן צבי ועמית טריינין בפורום ספרות לנוער וילדים ב"תפוז"  והמשך האירוח באותו פורום

"הצב מצב" באתר כנפיים – הספר שקדם לספר הנוכחי

 

"חרוז גרוע הוא מעילה באמון" – מאמר של רינת פרימו שאני מסכימה עם כל מילה שכתובה בו (וכאמור, "הצב מצב" הוא לא דוגמא מדויקת לחריזה שפרימו מתכוונת אליה, ב"צב מצב" יש גם חרוזים מעולים וממושקלים לעילא ולעילא וגם כאלה ש…. המממ…. לא ממש). 

"מיכאלה אין דומה לה"

מאת מרטינה מרי ,תרגמה מאנגלית גילי בר-הלל סמו, יצא בהוצאת איגואנה

הרבה ספרי ילדים מנסים לכתוב מנקודת מבטו של ילד קטן, ולחקות את דרך החשיבה האסוציאטיבית, הפרועה, האינטנסיבית ומלאת הרגש שמאפיינת בעיקר ילדים.

הרבה מנסים, אבל רק מעטים מצליחים.

אמנם עבר הרבה זמן מאז שאני הייתי ילדה, אבל בכל זאת נדמה לי שהספר הזה הוא אחד מהמעטים שמצליחים במשימה המורכבת הזאת.

מיכאלה הופנבלוך הראשונה היא גיבורה שקל להתאהב בה. היא יכלה בקלות להיות אחותן הקטנה של גילגי ומדיקן הותיקות של אסטריד לינדגרן ושל אוליביה, החזרזירה המקסימה של איאן פלקונר, ואולי גם קרובה של איה הג‘ינג‘ית  ומשגעת פילים שלנו.

מיכאלה היא ילדה שובבה, חזקה ומלאת דימיון שגולשת בלי מאמץ ברחבי התודעה שלה ומקדישה תשומת לב זהה לעניינים יומיומיים כמו אמבטיה, יום הולדת של אבא, תעלולים של הכלבה שוגה ועוגת שוקולד עשירה ולמסעות דימיוניים לארץ אלף האיתמרים ולחיה הדימיונית בילבלה.

למרות רוח השטות, הקלילות, ההומור והנונסנס שמנשבת מכל עמוד בספר, הוא לא נרתע גם מעיסוק בנושאים קשים ומעז לטפל, בגובה העיניים, במוות של חיית בית, בקנאה באח קטן ובמתח מסויים בין ההורים.

גילי בר-הלל סמו, שכנתי מ”רשימות” (שאני מיודדת איתה – גילוי נאות…) ,הצליחה ליצור שפה אמינה ושוטפת שמשלבת בין מלים גבוהות ועשירות (מנהג מגונה, שרועים על הספה, מטח רעמים, עיתות משבר, שירה שמיימית) לבין מלים יומיומיות ו”נמוכות” ששייכות לשפת דיבור פשוטה (טיפטיפונת, ממש מהמם, מעתיקנית, להפליץ, איכס, כיפי). לצד כל אלה משובצות המצאות לשוניות מענגות (מתקפצת, פתלנית, חברבורות כביריות, נקבוביות קטנטניות). כל הסלט הלשוני הזה מצליח להישמע קולח וטבעי ויוצר טקסט מוסיקאלי שכיף לקרוא בקול רם.

למרות שהשמות והאירועים ”יושבים טוב בפה” ונשמעים מצויין בעברית, לא הייתי שקטה מהבחירה בלוקאליזציה שמעברתת ומגיירת את חבריה ובני משפחתה של מיכאלה (במקור – הנרייטה).

חבריה נקראים בועז ברמן ועדן ברוש, והופכים לילדים ישראליים שאוכלים ביסלי, ואבא שלה הופך לאוהד "מכבי". לא הייתי שלמה עם הבחירה הזאת, מפני שאני אוהבת את הכוח של ספרות הילדים לגשר על פני פערים של מרחק ותרבות ולעורר בילדים הקוראים הזדהות גם עם ילדים שחיים במציאות לא מוכרת.
ולמרות זאת, ילד בן שמונה שקרא איתי את הספר (ואגב, התלהב ושאל אם יש ספר המשך…) נהנה מהניחוח הישראלי ונרתע קצת מציור הצלב הקטן שמופיע על קבר של עכברה.

"מיכאלה אין דומה לה" הוא ספר ילדים שובב, פרוע, איכותי ומצחיק, ספר שמעלה חיוך גדול על פרצופים גדולים וקטנים ומתאים להקראה לבני חמש-שש ולקריאה עצמאית בקלות ובכיף לילדי כיתות א‘-ב‘.

 

ביקורת של נורית אסיג מעכבר העיר

גילי בר הלל סמו על מיכאלה

ביקורת קטלנית של עדי חסיד מ"הארץ" – מיותר לציין שאני לגמרי לא מסכימה…

האתר החדש של הוצאת איגואנה

"מלכת המדבר המדומה – פנטזיה אקולוגית"

מאת שמואל אוליצקי, איירה ג'ולי גרנל, יצא בשיתוף רשות הטבע והגנים

הטרנד האקולוגי העכשווי מבורך וחשוב ובעקבותיו צצים לאחרונה ספרי ילדים רבים המנסים לחנך לאהבת הסביבה והטבע ולשמירה עליהם.
אין לי ספק שכוונותיו של שמואל אוליצקי בכתיבת הספר הזה היו חיוביות וטהורות ואני מאמינה שהוא באמת ובתמים ניסה להעביר לילדי ישראל מסר חיובי בחסות אגדה קסומה.

האגדה אכן קסומה, ועושה שימוש לגיטימי בכל קלישאות המדבר והמזרח. סגנון הכתיבה ראוי בהחלט, אבל הסיפור עצמו בעייתי מאוד, לטעמי.
ספרות ילדים טובה צריכה להיות, בראש ובראשונה, ספרות טובה ואין כל הכרח להעביר באמצעותה מסרים כלשהם. מצד שני, מסרים וערכים הם חלק בלתי נפרד מיצירות ספרות רבות לילדים, ועצם קיומם אינו פוסל את הספר.

 אין לי קושי עם עצם הרעיון לכתוב פנטזיה אקולוגית לילדים, אבל יש לי קושי רב עם הביצוע והמסרים העולים ממנו. צמיחתו של העץ בלב המדבר מוצגת כנס נטול כל הסבר או הצדקה, היעלמותו מיוחסת לדמותה הדמונית של האישה וצמיחתו המחודשת נטולת כל הסבר גם היא. הספר שואף להעביר לקוראיו הצעירים מסר אקולוגי, אבל המסר המוטמע בו והפסיביות המוחלטת של דמויות האנשים שומטים מתחת רגליו של האדם כל אחריות או אפשרות לשינוי.

דמות האישה שאין לה שם נוחתת בסיפור משום מקום, מטפחת ידידות עם העץ ונתקפת בתאוות שלטון וכוח נטולת גבולות. שאיפתה של האישה להיות מלכה מוצגת באופן שלילי ביותר, וכל מעשיה מאופיינים בשרירותיות ואכזריות קשה. עונש הכליה שהטבע והמספר גוזרים עליה אכזריים ושרירותיים לא פחות ומדיפים ניחוח עז של שנאת נשים.  
 
שמואל אוליצקי הוא איש חיל הים שכתב ספרי ילדים אחדים שלא קראתי וניכר שהספר הזה מאוד משמעותי עבורו. המאמץ הרב שהשקיע המחבר בהוצאת הספר לאור והחסויות המכובדות שהצליח להשיג עבורו ראויים להערכה. הגורמים שנתנו את חסותם לפרויקט הם גורמים מכובדים ביותר ובכללם – בית הנשיא, רשות הטבע והגנים, החברה להגנת הטבע, אגודת העץ של דרום אפריקה וגורמים נוספים, אבל אין בינם לבין ההבנה בספרות ילדים דבר וחצי דבר.

האיורים של ג'ולי גרנל רבי עוצמה, צבעוניים מאוד ומצליחים להעביר היטב את רוח המדבר והאגדה. חלק מהם, ובעיקר דמותה של האישה, מפחידים ומאיימים אבל משקפים בהחלט את רוח הטקסט.

"מלכת המדבר המדומה" הוא ספר ילדים עם כוונות אקולוגיות מרשימות, אבל ביצועו והסיפור העומד במרכזו לוקים בחסר ובעייתיים מאוד, לטעמי, מבחינה ספרותית ובעיקר מבחינה ערכית.

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 10.9.08.

"האריה שחשב שהוא פחדן"

 מאת גדי טאוב, איורים: כריסטינה קדמון, יצא בהוצאת ידיעות ספרים

לכפר אפריקאי קטן מגיע אריה פצוע. החיות מטפלות בו ומגלות שברח ממלך האריות כיוון שפחד להיות צייד. כמה חיות מתחפשות ביחד למפלצת מפחידה, מבריחות את מלך האריות ותומכות באריה שמעדיף להגשים את עצמו באמצעות אפיית לחמניות ולא בציד.

הספר הנוכחי הוא השלישי בסדרת סיפורי החיות שכתב גדי טאוב לילדים. לא קראתי את שני קודמיו- "הג'ירף שאהב לרחם על עצמו" ו"האיל שאהב ניקיון", אבל עושה רושם שנוצרת כאן סדרה שבה כל ספר עומד בפני עצמו ושולח רמזים אל הספרים האחרים, כשדמויות החיות מלוות את כל הסדרה וכל ספר שופך אור על חיה אחת ספציפית.

ספרות ילדים ישראלית שממוקמת באפריקה הרחוקה והאקזוטית הייתה מקובלת כאן לפני שנים רבות והחזרה לדגם הזה די נעימה, אבל חבל שטאוב לא הלך צעד אחד קדימה מעבר להתבוננות הקולוניאליסטית, לא שילב בספרו שום אלמנט מהתרבות האפריקאית האותנטית, והסתפק בתפאורת אפריקה סמלית ובתוכה חיות "מערביות" בעלות מקצועות חופשיים ותסביכים פסיכולוגיים עכשוויים .

לטעמי, הספר הזה לא מצליח להתעלות לרמת הדיוק, הרגישות והקסם אליהם הגיעו הספרים שכתב טאוב לילדים גדולים יותר ("דברים שאני לא מגלה", "דברים שאני לא מגלה ליעל" ו"המכשפה מרחוב מלצ'ט 3"), אבל הוא בהחלט כתוב היטב ומספר סיפור מעניין, מותח ומעורר אמפטיה שנותן מענה גם לילדים שנרתעים משימוש בכוח וגם לילדים חובבי אקשן.
השגת הניצחון באמצעות תחבולה מתוחכמת, תיאור דמותו של השליט הגדול והחזק כפחדן סמוי וניצחונו של האנדרדוג הנעזר בחשיבה, תושייה וחברים טובים- כל אלה מוכרים מספרי ילדים רבים, אבל הם חשובים ורלבנטיים תמיד.

האיורים של כריסטינה קדמון מדהימים ומצליחים לשלב בין ריאליזם של ציורי טבע לבין נימי הנימים הדקים והמדויקים ביותר של הבעות אנושיות על פניהן של חיות פרא.
יש ילדים שנהנים לשבת שעות מול ספר ולספוג את האיורים גם בלי קשר לסיפור. ילדים כאלה מצליחים ממש "לקרוא" את הספר דרך האיורים, הרבה לפני שהם יודעים לקרוא מילים. אני למדתי לקרוא לפני הרבה שנים, אבל למרות זאת, חזרתי שוב ושוב לאיורים של הספר הזה, ובעיקר לשאגה מקפיאת הדם של מלך האריות ולמבטים מכמירי הלב של האריה הצעיר והפנתר האופה שיושבים יחד על כוס תה ולחמניות טריות בחמאה.

"האריה שחשב שהוא פחדן" הוא ספר מומלץ לילדים בגילאי ארבע- חמש- שש, והוא מתאים להקראה בקול, לקריאה עצמאית של ילדים שיודעים לקרוא לבד ולהתענגוּת על האיורים בכל גיל.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 10.6.08.

 

ראיון עם גדי טאוב על ילדים ותרבות לילדים.

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות שמתפרסמות בבלוג שלי. להרשמה לחצו כאן.

"שרשרת זהב- שירי מופת לילדים: מביאליק ועד יהונתן גפן"

בחרה וערכה נירה הראל, איירה בתיה קולטון, יצא בהוצאת אחוזת בית

בהסתכלות ראשונה- "שרשרת זהב" הוא חגיגה אמיתית לכל מי שהיה או עודנו ילד ישראלי. במתכונת אלבומית מושקעת ומוקפדת, מקובצים כאן ארבעים שירי ילדים, מהמיטב שנכתב בעברית על ידי גדולי המשוררים מכל הזמנים. העורכת נירה הראל הציבה לעצמה מטרה שאפתנית וכמעט בלתי אפשרית- להציג את הקאנון המוחלט והמחייב של שירת הילדים הישראלית.

מצד אחד- היא עמדה במשימה בכבוד, והצליחה לערוך קובץ שמייצג יוצרים גדולים ומכובדים: ביאליק, גולדברג, אלתרמן, שלונסקי, מרים ילן שטקליס, שלומית כהן אסיף, נורית זרחי יהונתן גפן ורבים אחרים.
כמעט כל שיר כאן הוא באמת "הכי הכי", ורובם מצליחים לפרוט על מיתרי הלב בזכות האיכות הספרותית, הנוסטלגיה והשילוב המנצח בין השניים.
אני מתאפקת ולא מציינת את שמות השירים האהובים עליי בקובץ, כי באמת כולם, או כמעט כולם קרובים לליבי, ואי אפשר להזכיר אחד ולקפח את האחרים (הרשימה המלאה מופיעה פה).

יש שירים שהייתי משמיטה ואחרים שבלעדיהם האנתולוגיה אינה שלמה בעיניי, אבל ברור לי שזאת פונקציה של טעם אישי והחלטות עריכה לגיטימיות.

מצד שני – עצם ההחלטה להכריז על קאנון אחיד ומצומצם של יצירות שכל ילד ישראלי "חייב" להכיר, היא החלטה בעייתית הגוררת בעקבותיה בהכרח ביקורות וחילוקי דיעות ומושכת תשומת לב מתבקשת כלפי יוצרים ויצירות שנשארו בחוץ.

המאיירת בתיה קולטון עשתה עבודה מצוינת. כל שיר קיבל את הכבוד המגיע לו, לכל איור יש אופי משלו וצבעוניות משלו והאיורים מאירים באור חדש שירים מוכרים. העיון בספר, ובעיקר ההתבוננות באיורים, הזכירו לי ספרים אנגליים שמנסים, בעזרת שירי אמא אווזה, לצייר ילדוּת בריטית קלאסית.
אני מסכימה שגם לנו מגיעה קלאסיקה לילדים, ולא מתנגדת להצבת חותמת של איכות, אבל אסור לשכוח שישראל לא נמצאת תחת המנדט הבריטי כבר שישים שנה, והילדים האמורים ליהנות מהספר, ברובם אינם ילדים ורדרדים ובהירים, כמו הילדים שמככבים באיוריה של קולטון.
הילדים המאוירים לובשים בגדים עם ניחוח "של פעם" ולא נראים כמו ילדי המילניום שאמורים להיחשף לספר, אבל מה שהפריע לי במיוחד הוא  שאין שם ילדים בעלי עור כהה, אין מזרחיים, אין דתיים, אין חרדים, אין ערבים, אין אתיופים, אין ילדי עובדים זרים ורוב הילדים שגדלים בישראל של היום לא זוכים לשום ייצוג בוויזואליה של הספר.
זה לא היה מפריע לי בכל ספר אחר, אבל כשספר מתיימר להיות המכנה המשותף של כל בני התרבות דוברי העברית, הוא לא יכול להרשות לעצמו להשאיר כל כך הרבה ילדויות ישראליות מחוץ למשחק.

ולמרות זאת, אני ממליצה בחום על "שרשרת זהב" וחושבת שהוא ספר מושקע, יפיפה, איכותי ומוקפד שמכבד ילדים ומאגד בתוכו רבים מאוצרות התרבות העברית לילדים. זה ספר שתענוג לדפדף ולקרוא בו והוא ראוי בהחלט למקום של כבוד על מדף ספרי הילדים בכל בית ישראלי, לצד ספרים נוספים שיאזנו את התמונה.

שודר בנוסח דומה בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב-9.3.08 .

 

 

גילי בר הלל, שכנתי היקרה מ"רשימות", פרסמה לפני כחודשיים ביקורת על הספר הזה, וגם היא מתייחסת להגדרה הקאנונית המחייבת ולהדרה הנובעת ממנה, אבל מציינת נקודה אחרת, חשובה ונכונה לא פחות.

 

דיון משמעותי נוסף סביב "שרשרת זהב" התנהל באתר "העוקץ", ושם התרעמו בעיקר על אשכנזיותם המוחלטת של היוצרים והיצירות ועל היעדר ייצוג לשירים "מזרחיים".

הדיון  שהתפתח שם חשוב ומעניין, ואני מבינה את תחושת הקיפוח, אבל גם חושבת שיצירות ספרות צריכות להימדד על פי איכותן הספרותית ולא על פי שיקולים זרים. מעבר לעניין העקרוני הזה, אין ספק שספרות הילדים העברית הכתובה התפתחה באופן הסטורי בעיקר באירופה ובקרב יוצרים שעלו לישראל מזרח אירופה ומרוסיה, ושאי אפשר להמציא ספרות ילדים קלאסית מזרחית אם ספרות כזו לא נכתבה או לא פורסמה בשנים הרלבנטיות.

בנוסף, אני בהחלט מברכת את כתיבתם לילדים של יוצרים "מזרחיים" כמו דורית רביניאן, יוסי אבולעפיה או רונית חכם, אבל לא מוצאת בספריהם שום אלמנט "מזרחי", בדיוק כפי שבמרבית שירי "שרשרת זהב" אני לא מוצאת שום אלמנט "אשכנזי" (והיחידים שחורגים מכך הם שיריה היפיפיים של קדיה מולודובסקי, שירים שנועדו, בין היתר, לשמר את התרבות היהודית הגלותית של מזרח אירופה…).

וכיוון שאי אפשר לייצר במכוון טקסטים "מזרחיים" קלאסיים ואיכותיים רק כדי לייצר אנתולוגיה מאוזנת, אני חוזרת אל האיורים, שהיו יכולים לתקן חלק מהמעוות, בדיעבד…

 

ובשורה התחתונה, כדי שלא יהיו ספקות, "שרשרת זהב" הוא בעיניי ספר איכותי ומצויין, הן מבחינה ספרותית והן מבחינה ויזואלית, אבל אנתולוגיה המתיימרת לשקף ולייצג "ילדות ישראלית", צריכה, לטעמי, לעשות מאמץ משמעותי ולהכליל בתוכה (באמצעות מילים ו/או איורים), מגוון רחב של ילדויות ישראליות.

 

תוספת מאוחרת: נתקלתי לאחרונה בספר פעוטות מקסים, שבלי לצאת בהכרזות יומרניות על ילדות ישראלית ועל ייצוג שווה, מצליח לעשות באיורים בדיוק מה שאליו התכוונתי.

מדובר ב"הלו, מי מדבר?" של דתיה בן דור, שמיועד לפצפונים. בכל עמוד ילד או ילדה מדברים עם חיה אחרת בטלפון. בלי רעש וצלצולים, הילדים המאוירים של הילה חבקין מגוונים מאוד- יש בנים ובנות, ילדים גדולים וקטנים ותינוקות, ילדים שחורים, לבנים, חומים, ילד עם כיפה.

אין אף מילה על "קבלת השונה" ועל ההבדלים, אבל בלי אף מילה המסר חזק הרבה יותר, כי כל ילדון שמדפדף בספר יכול למצוא שם גם מישהו שדומה לו, ויכול לראות ש"אני" או "ילד" זו הגדרה רחבה שמתאימה לכולם ושכל ילד, מכל מקום, גיל או מגזר, יכול לדבר בטלפון עם פרה, כבשה וברווז…

 

הדיון על הדרת חלק מהאנשים מתוך הילדות הישראלית מזכיר לי, קצת, את מה שכתבתי בזמנו על הקמפיין הפשיסטי "ישראלי אמיתי לא משתמט", להבדיל אלפי הבדלות, כמובן…

 

עוד ביקורות שכתבתי על ספרי ילדים.

ראיון שערך עם נירה הראל בנה, אסף הראל, לרגל צאת הספר.

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות שמתפרסמות בבלוג שלי. להרשמה לחצו כאן.

"רותי בראי"

 מאת דליה ארדון, יצא בהוצאת ספריית פועלים עם איורים של הילה חבקין

"רותי בראי" הוא ספר ילדים העוסק באחד מהנושאים המעסיקים את ספרות הילדים לגיל הרך- השתקפות במראה ובהרחבה, זהות עצמית.
הסיפור מתחיל כמו סיפורים רבים אחרים, בשעמום של הילדה רותי בשבת בבוקר. כל אחד מבני משפחתה מציע לה פעילות שונה ורותי מסרבת לכל ההצעות והולכת לעשות פרצופים מול הראי שבחדרה. עד השלב הזה מדובר בסיפור ילדים צפוי בו הבבואה חוזרת על כל תנועותיה של הילדה, אבל מכאן ואילך הסיפור לובש אופי של סיפור פנטזיה וההשתקפות שבמראה מתחילה לגלות עצמאות ועושה לרותי פרצוף. רותי המופתעת לא כועסת על הבבואה המורדת אלא חוצה את הקווים ונכנסת לתוך המראה שם היא פוגשת את הילדה תירו ומשחקת אתה.
מוטיב התאומות הזהות מוכר וידוע בספרות הילדים ומרגע זה לרותי יש בעצם תאומה זהה הגואלת אותה מהשעמום. תירו נראית בדיוק כמו רותי, חיה במשפחה מקבילה, נהנית וסובלת מאותם דברים כמו רותי וגם יודעת לשחק בדיוק באותה מידה כמוה ולכן אף אחת מהן לא מנצחת ולא מפסידה לעולם. הפנטזיה נקטעת כשאמא קוראת לרותי לבוא לשולחן האוכל ואז רותי ותירו נפרדות לשלום. מבחינה עלילתית יש כאן סיפור פשוט למדי, בלי דרמות גדולות ואולי חבל שהפוטנציאל העשיר של הנושא לא טופל באופן נועז ומעמיק יותר. רותי ותירו משחקות ונהנות אבל רותי לא כועסת על בבואתה המתנהגת באופן עצמאי, לא נבהלת ולמעשה לא נוגעת בשום רגש עמוק מעבר להנאה ולהפגת השעמום. תירו, כמו רותי, היא בת זקונים הסובלת מכך שהוריה ואחיותיה הגדולות מתייחסים אליה כמו אל תינוקת והיא מספרת על כך לרותי. כשרותי יוצאת מעולם הראי וחוזרת לחיק משפחתה היא מתלוננת בפניהם על היחס הזה ובאורח פלא בני משפחתה מסכימים עם תלונתה בקלות רבה מדי.
בספרי ילדים רבים ילד חוזר מעולם דמיוני מחוזק ובטוח בעצמו לאחר הרפתקה מחשלת, אבל במקרה הזה רותי לא עברה בעולם הראי תהליך נפשי עמוק ומשמעותי מספיק כדי להצדיק את פנייתה למשפחתה, וגם הבעיה של יחס בני המשפחה כלפיה לא מוצגת באופן מפורט ומשכנע מספיק ולא נתפסת כבעיה שמטרידה את רותי במיוחד. למעשה ניתן לומר שהספר "רותי בראי" לא "הולך עד הסוף" בשום כיוון- עולם הדמיון והעולם הריאליסטי, יחסיה של רותי עם משפחתה ויחסיה עם הבבואה תירו- כל אחד מהצירים האלה היה יכול לזכות לטיפול מעמיק יותר ולתאר חוויות משמעותיות יותר, ונדמה שבמקום להכריע ולטפל ברצינות באחד מהצירים הללו הסופרת בחרה להלך בין הטיפות ולתת לקוראים רק טעימה קטנה מכל אחת מהחזיתות.
זהו ספרה הראשון של דליה ארדון, והדבר בהחלט נזקף לזכותה של ספריית פועלים הותיקה שנתנה במה והזדמנות לכותבת חדשה ובלתי מוכרת. בסך הכל הספר כתוב היטב ובשטף, ובשפה מובנת לילדים, למרות שבאופן אישי אני לא מוצאת הצדקה לשימוש הרב בחרוזים בטקסט פרוזה.
הפלטפורמה המכובדת של ספריית פועלים כוללת במקרה הזה גם את איוריה המוקפדים ומלאי החיים של הילה חבקין- מאיירת מן השורה הראשונה המצליחה להוסיף לסיפור צבע, קצב ואלמנטים נוספים שאינם מופיעים בטקסט ומצליחים להעשירו, כמו הכלבלב המופיע בכל איור וכמו השימוש בכתב ראי המרמז על הקשר בין רותי לתירו.

"רותי בראי" הוא בהחלט ספר ראוי ונחמד לקריאה עבור ילדים בגילאי 4-5 ואפילו 6, אבל בשטף העצום של ספרי הילדים הישנים והחדשים הנמצאים על המדפים כיום, לא נראה לי שכדאי לשים אותו בראש סדר העדיפויות לרכישה.

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ב-19.3.06.

"רוצה להיות מנהל גן חיות"

 מאת ד"ר סוס, תרגמה מאנגלית לאה נאור, יצא בהוצאת כתר

תרגום חדש לעברית לספר של דוקטור סוס הוא תמיד סיבה למסיבה, ותרגום של לאה נאור הותיקה, הוא סיבה כפולה ומכופלת.
דוקטור סוס, ובשמו המלא תיאודור גייזל היה וירטואוז של ספרות ילדים תוססת, משתוללת ופרועה מלאת הומור ונשמה ורבים וטובים ממני כבר הגדירו אותו כגאון.
במקרה שלפנינו, נדמה לי שהמוניטין, האיכות וההנאה עולים כולם בקנה אחד, ו"רוצה להיות מנהל גן חיות" בהחלט לא מבייש את הפירמה הדוקטור סוסית המכובדת.
הספר מתחיל בסיטואציה פשוטה ורגילה של ביקור בגן חיות, כשהילד הדובר – תַן הקטן, מתפעל מעבודתו של שומר הגן הוותיק. משחק הדמיון מתחיל כבר בעמוד השני, כשתן הקטן מתאר מה היה עושה אם היו מציבים אותו במקום השומר של גן החיות. משחק הכאילו מתחיל על קרקע המציאות, ברצון לשחרר את כל החיות מהכלובים, וגולש מהר מאוד לפנטזיה פרועה ושלוחת כל רסן שהיא עיקר עלילתו של הספר ועיקר חינו. בתור שומר, שמהר מאוד הופך למנהל הגן, תן הקטן בטוח שהוא יוכל להשיג עבור גן החיות שלו את החיות הנפלאות, המוזרות, המפתיעות והמשוגעות ביותר.
בתוך סיפור המסגרת הזה, ליבו של הספר הוא למעשה רשימה אינסופית של חיות דמיוניות מכל הסוגים והמינים ושל הדרכים המופלאות ומעשי הגבורה הנועזים שתן הקטן יצטרך לבצע כדי להשיג את החיות הללו ולהביאן לגן החיות שלו. הרעיון הבסיסי הזה מאפשר לד"ר סוס ולגיבורו הקטן להשתולל ולהמציא חיות שלא היו ולא נבראו כמו עוף הקלדל שאוכל רק קצפת ברוטב חרדל, מוליגט עם רגלים פרועות, הציפור מזרקה ארוכת הצוואר, פישפף מעופף, חיית איקס מיקס דריקס וחיות נוספות.
בחסות הדמיון הילד הדובר גם מתגבר על סכנות נוראות, צולח מדבריות, מטפס על הרים וממציא מכונות מופלאות כמיטב המסורת הסוסית. הספר הזה הולך עם הדמיון הכי רחוק שרק אפשר, אבל מקפיד בסוף לחזור למציאות בה הגיבור הוא רק ילד קטן המתבונן בשומר גן החיות.

העברית של לאה נאור מתגלגלת בפה בחופשיות והספר ממש עושה חשק להקריאו בקול רם. אפשר להקריא אותו לבני 4, 5 או 6, שיתגלגלו מצחוק, במיוחד חובבי ד"ר סוס או חובבי החיות שביניהם. ילדים שלמדו לקרוא ייהנו לקרוא בו בעצמם, ואם הקטנים יותר מגלים סימני עייפות באמצע ההקראה, אפשר בהחלט לדלג על כמה חיות ולהגיע ישר לסוף, מבלי לפגוע בהנאה ובמסגרת הסיפור.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 8.12.06.

"נוני ויעל יוצאים לטייל"

מאת תרצה אתר, איורים: דני קרמן, יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד                                                 

גם שנים אחרי מותה הטראגי, תרצה אתר מצליחה בשוק ספרי הילדים הישראלי. "האריה שאהב תות" לא עוזב את רשימות רבי המכר כבר תקופה ארוכה, ועכשיו החליטו בהוצאת "עם עובד" לגאול מהשכחה גם את שירי הילדים שכתבה אתר בשנות השבעים ולהצמיד להם איורים חדשים של דני קרמן ששותף גם להצלחת "האריה שאהב תות".
"נוני ויעל יוצאים לטייל" הוא לקט מתוך שני ספרי השירה לילדים שהוציאה אתר בחייה- "יעל מטיילת", ש"האריה שאהב תות" היה חלק ממנו במקור, ו"נוני נוני אין כמוני".
ההכלאה בין הספרים יוצרת ספר שירי פעוטות מוצלח לכשעצמו, שנפתח בשיר בוקר טוב ומסתיים בהשכבת הצעצועים לישון, ובדרך עוצר בתחנות מוכרות מעולמם של בני השנתיים- שלוש, בובה, נמר, ארוחת בוקר וארוחת ערב, הליכה לים ושיט בסירה. יש שם ילד גדול וגיבור וילדה טובה ויפה, חריזה מוצלחת עם כמה חריגות, הרבה דידקטיות של לגמור מהצלחת ולהתנהג יפה, הומור, חום ואהבה.

 האיורים של דני קרמן צבעוניים מאוד, מלאי תנועה ושמחה ומספקים לפעמים גם ערך מוסף למילים, בציור הפילים המתחבאים בין העלים או חלומותיהם של הצעצועים על המדף. קרמן מעניק נוכחות לדמויותיהם של נוני ויעל המלווים, בנפרד, את השירים, ורומזים בנוכחותם מאיזה מהספרים המקוריים נלקח כל שיר.

 התוצאה היא ספר שירים שאפשר להקריא בהנאה לבני שנתיים- שלוש, לצד ספרי השירים המוצלחים לגיל הזה של פניה ברגשטיין, חיה שנהב, מיריק שניר ואחרים.

 
ולמרות כל אלה, הספר השאיר בי בעיקר תחושה של החמצה.
את "יעל מטיילת" השגתי, אחרי חיפושים רבים, בחנות ספרים משומשים, וגיליתי בו אוצר בלום של שירה פיוטית ועמוקה לילדים. הקקאו והבובה נמצאים גם במקור, אבל לצידם נמצאים גם האיש העצוב שיושב לצד הכביש ומעורר שאלות, האבק על האוטו המשמש "שמיכה לדברים הגדולים, הכבדים, השותקים, שאין להם לא סודר ולא שום כיסוי אחר", הרעם הנשמע כמו דברים נשברים בשמיים והלילה בו "ריק הרחוב רק יעל מטיילת, מלוא הרחוב יעל". השירים האלה ורבים אחרים ראויים ללבוש מחודש ביחד עם אוצרות נוספים מהספר על נוני, ואני מקווה שההוצאה לא תסתפק רק בפרסום השירים לפעוטות. הקיצוץ שנעשה בכל הספר מגיע לשיאו בשיר האחרון, "לישון", שמחציתו הרכה והמנחמת הושמטה לחלוטין מהספר החדש.

 
גם לילדי שנות האלפיים מגיע ליהנות משירה רגישה וטובה, וכולי תקווה שהספר הנוכחי הוא תחילתו של מעשה ההחייאה של שירי תרצה אתר לילדים ולא סופו.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 28.12.06.