Category Archives: ספרי ילדים

"נדמה לי שאת אני ואני את"- פוסט מתגלגל במסגרת "שאלה עוברת": פרויקט בלוגרים ספרותיים

מה הדבר הכי חשוב שלמדת בחייך מספר או מסופר? אין צורך להתייפייף ולהיות רומנטי (אלא אם כן זה מה שלמדת).
זו השאלה שהועברה אלי מפאר פרידמן, וממש עוד מעט אעשה כמיטב יכולתי כדי לענות עליה.
אבל קודם, ברשותכם, ב-א-מ-ת צריך להעביר פה סמרטוט ולנקות את האבק מהפינות, כי עברו כבר יובלות מאז שכתבתי פה ממש.
אז כן, זו באמת אני, לא פאטה מורגאנה.
אני שמחה שיש לי את המקום הזה, אבל מאז שאני אמא שמתעקשת אשכרה לגדל את הבן שלה ולהיות איתו ונאחזת, בכוונה, בסלולארי שלא יודע ולא רוצה להתחבר לרשת, וצריכה גם לעבוד לפעמים, אני לא באמת מגיעה לכתוב פה או לקרוא את הבלוגים הכה אהובים עלי. המלאכה המענגת של לרפרש ולרפרש ולקרוא תגובות ולענות לכל אחד ולשחק פינגפונג וירטואלי של תגובות- אני מאוד אוהבת אותה, אבל לא באמת מגיעה אליה עכשיו, כשאני בעיקר משחקת לוטו בלתי וירטואלי, על השטיח…
בינתיים אפשר למצוא אותי קצת בפייסבוק וקצת בפנקס וקצת בחיים האמיתיים(כולכם יודעים שכתבתי ספר, נכון? "ביום שמש בהיר", אפשר גם לבוא ולהגיד לי שלום ב16‪.‬6 בדוכן של "איגואנה" ו"כנרת" בכיכר רבין, בשבוע הספר, אני אהיה שם), אבל עכשיו אני פה, כי עדנה אברמסון הזמינה אותי וכי פרויקט בלוגרים ספרותיים זה מגניב וכי השכנים טובים בעיניי וכבוד הוא לי לכתוב לצידם בפרויקט הזה, אז הנה אני פה, בהופעת אורח בבלוג של עצמי.תנו לי דקה להתרגל אליכם שוב.
זאת (עוד פעם אחת ודי) השאלה שקבלתי מפאר פרידמן במסגרת הפרויקט המתגלגל הזה-
מה הדבר הכי חשוב שלמדת בחייך מספר או מסופר? אין צורך להתייפייף ולהיות רומנטי (אלא אם כן זה מה שלמדת).
קראתי את השאלה ושברתי את הראש. למדתי? מספר? אני?!?
מי אמר שלמדתי משהו? מי אמר שבכלל אפשר או צריך ללמוד מספרים? כלומר- ברור שלומדים מהם המון, אבל משהו אחד, ספציפי, מנוסח היטב, שאני יכולה לשים את האצבע על מראה המקום המדויק שלו ולהגיד מאיזה ספר הוא לקוח ומה למדתי? ולא סתם משהו, אלא הכי חשוב? אמאל'ה!
הסתובבתי קרוב לשבועיים עם השאלה בראש ולא היה לי מושג ואז, פתאום, נזכרתי בנוריקו סאן…
סתם נזכרתי בה, בשבת בצהרים, בלי קשר לכלום, שלפתי את הספר מהמדף, הקראתי לבני הפעוט, ותוך כדי הקראה, נזכרתי למה אני כל כך אוהבת את הספר הזה והבנתי שזו התשובה שלי.
זה הדבר הכי חשוב שלמדתי מספר.
פאר פרידמן הזהיר מהתייפייפות ואני במלכוד: הרי אין בומבסטי, מתייפייף, מלאכותי ומרוחק מלנסח בכותרת את מה שלמדתי מנוריקו סאן (ומאווה).
עכשיו משרד החינוך קורא לזה " האחר הוא אני", פעם קראו לזה "לכבד את השונה/האחר" וכל שם יותר מכובס, מנופח ובעיקר יותר ריק ממשנהו.
אז לא על זה אני מדברת.
מה שלמדתי מנוריקו סאן, ומאסטריד לינדגרן ומלאה גולדברג ומאנה ריבקין-בריק (שלוש היוצרות המופלאות של סדרת "ילדי העולם") ומהחברות הפשוטה והאנושית בין "הילדה מיפן" לבין "הילדה הבהרה משבדיה", זה שבני אדם הם בני אדם, ושאפשר, וכדאי, להכיר אותם ולתקשר איתם, בגובה העיניים, וממש לא משנה מאיזה תרבות או מקום הם באו, איך הם נראים, מה הם אוכלים לארוחת בוקר ובאיזו שפה הם מדברים.

הספר שאני קוראת ממנו הוא עותק ישן-נושן בשחור לבן, אותו עותק שהקריאו לי ממנו בילדותי, שמעוטר בהקדשה שאמא שלי קבלה ליום הולדתה ה-11 מבני דודיה הקטנים. הוא קצת מתפורר בפינות, אבל אין קסם גדול מקסם הדפדוף הרב-דורי בספר שמצליח לדבר לכולם, בכל גיל.

ברור שנוריקו סאן לא היתה היחדה שלימדה אותי שאפשר להתחבר עם בני אדם מבלי לבדוק עד כמה הם "אחרים"- אין בעולם ערך שאפשר ללמוד מספר אחד ויחיד.
אבל לנוריקו סאן היה תפקיד משמעותי ביותר בלהראות לי, מהגיל הרך ממש, שזה אפשר וכדאי וקל וגם כיף.
לא קראתי את המקור של לינדגרן ואני לא יודעת עד כמה לאה גולדברג היתה נאמנה למקור השבדי ועד כמה היא נטלה לעצמה את חירות היצירה, אבל שתיהן ביחד, עם הצלמת המופלאה חנה ריבקין-בריק, שהשכילה לצלם את הילדות מגובה העיניים, הצליחו ביצירת הקסם הזה.

איך הן עשו את זה? נדמה לי שבעיקר באמצעות דיוק רגשי וכניסה לפרטים הכי קטנים ויומיומיים: אנחנו רואים איך נוריקו סאן ישנה, מתלבשת, אוכלת ומשחקת בשילוב שיש בו, אמנם, ניחוח אוריינטליסטי מסוים והתפעמות מ"קסם המזרח" הרחוק, יפן מוצגת כארץ פלאים עם דגי נייר מעופפים בשמים, גני פרחים קסומים ודלתות הזזה מנייר, אבל היא לא רק ארץ קסמים אגדית אלא גם מקום מציאותי וארצי והיא מתוארת עם נימה של ביקורת "הילדים ביפן יודעים שבשעה שאמא עסוקה במחשבות שלה אין צריך להפריע לה. נוריקו-סאן רוצה מאוד לשאול את אמא מתי כבר תבוא הילדה הבהירה. אבל אמא חושבת את המחשבות שלה, ונוריקו סאן שותקת".
היום, ב2014, אני קוראת את המשפט הזה כביקורת על החינוך היפני הנוקשה. יכול להיות שזו לא היתה הכוונה כשהוא נכתב, אבל מבחינתי הוא מכניס סיכה קטנה לבלון האידיליה ובכך הופך את נוריקו סאן לילדה יותר "אמיתית" ואמינה.
כשאמא מלבישה לה את הקימונו המסורתי, התיאור מקרב בין האקזוטי והזר לבין רגשות שמוכרים לכל ילד באשר הוא ילד – "העיקר בקימונו היא החגורה הרחבה והארוכה מאוד-מאוד. מין צעיף כזה שמקפלים אותו סביב לגזרה. בשעה שמקפלים אותו צריך כל הזמן להסתובב וזה די שמח. אך כאשר קושרים אותו מאחור בצורת פרפר צריך לעמוד ולא לזוז אפילו טיפ-טיפה. וזה דוקא משעמם קצת".
נוריקו סאן היא אחת מגיבורי הסדרה שתיעדה ילדים במקומות שונים בעולם- רבים מספרי הסדרה ליוו אותי בילדותי ויקרים לליבי עד היום, אבל כיוון שאנחנו עוסקים כאן במה שלמדתי מספר, אני חושבת ש"נוריקו סאן" מנצח בגדול. כי אמנם כל ספרי הסדרה הציגו לי את חייהם של ילדים מתרבויות אחרות, אבל אלה קארי נשארה עם האיילים בלפלנד, ורק נוריקו-סאן נפגשה באמת עם אווה "והנה נוריקו-סאן ואווה כבר ידידות וחברות".
כששתי הילדות מתחלפות בשמלות ואווה לובשת קימונו, אובי, טבי ופוקורי, ונוריקו סאן לובשת את השמלה של אווה וגם "נועלת את נעליה הישנות והמלוכלכות קצת של אווה", אז מגיע המשפט שבחרתי לצטט בכותרת הפוסט הזה – "אה זה מעניין מאוד: נדמה לי שאת אני ואני את!".
וה"נדמה לי" הזה, בו, בשבילי, טמון כל הקסם: הרי כל מי שמתבונן בתווי פניהן של נוריקו סאן ושל אווה יודע היטב שילדה יפנית נשארת יפנית וילדה שבדית נשארת שבדית גם כשהן מתחלפות בבגדים, אבל הן יכולות לשחק בנדמה לי, הן יכולות לבחון את אפשרות החילופין, לטעום ולהרגיש אותה, הן יודעות היטב שהן שונות ומתוך הידיעה הזאת הן יכולות ללמוד להכיר אחת את השניה ולשחק בתוך מרחב הקשר שמאפשר להן מצד אחד- להיות בתוך חברות בין "ילדה משבדיה" ל"ילדה מיפן", כשהן מלמדות אחת את השנייה זו על תרבותה של זו ולא מתעלמות מההבדלים ומצד שני, פשוט להיות ילדות, פשוט להיות חברות, לשחק ןלצחוק יחד ולהסתכל אחת לשנייה בעיניים, ממקום שווה באמת של קשר שאפילו בובר היה מסכים לשים עליו את חותמו כקשר אנושי בינאישי משמעותי של "אני-אתה".

אז לא, אין לי חברה יפנית (בינתיים), אפילו לא חברה שבדית, אבל קשר אנושי בינתרבותי מקסים אותי, נכון, יפה ומעשיר בעיניי ובעיקר- קשר כזה הוא אפשרי בעיניי, וזה לא מובן מאליו במציאות הגזענית- מסתגרת- מתבדלת בתוכה כולנו חיים.

כשהייתי בת 11 או 12, אמא שלי הוזמנה לחתונה באחד מהכפרים הדרוזיים הסמוכים לחיפה. היא לקחה אותי ואת חברתי הצעירה ממני בשנה ושם, בחתונה, אני לא זוכרת איך, התיידדנו עם רים והיאם- שתי ילדות דרוזיות בנות גילנו.
החברות הכפולה הזו החזיקה מעמד למעלה משנה ונמשכה במכתבים וביקורי משפחות הדדיים. מה שאני הכי זוכרת מהקשר הזה מצחיק אותי היום, כשאני מתבוננת בזכרון ממרום שבתי כמבוגרת, כמי שאולי מבינה קצת יותר על תרבויות ויחסי כוחות ומילים גדולות כאלה אבל אז לא היה בזה שום דבר קולוניאליסטי או מתנשא: רים והיאם לימדו אותנו לקפוץ במעין "קלאס" דרוזי שמשלב גם גרסא של "ארץ עיר"- כשקופצים צריך לומר במהירות מילים בקטגוריות שונות, וחברתי נעה ואני, באופן הכי טבעי בעולם, חיפשנו רצף ארוך בקטגוריה "שמות של בנים" וקפצנו במשחק הדרוזי כשאנחנו מדקלמות בקול "ראובן, שמעון, לוי, יהודה…." כמו שלימדו אותנו בשעורי תורה בביה"ס.

אני אישה ֿיהודיה, אשכנזיה, לבנה, חילונית, סטרייטית ואמנם רוב החברים והחברות שלי עונים על הגדרות סוציו-אקונומיות דומות לשלי, אבל לא כולם.

כבר יצא לי לעשות שיחות מלב אל לב עם נשים פלסטיניות – מכאן וגם מהצד השני של חומת הכיבוש. יש לי חברים בעלי מגוון רחב של זהויות מיניות -מוגדר יותר או פחות, התחברתי גם עם אנשים צעירים ממני בהרבה ומבוגרים ממני בהרבה (וגם עם בני גילי), עם אנשים בעלי מבנה משפחתי דומה לשלי או שונה לחלוטין. התחברתי עם חילונים מאמינים כמוני וגם עם אתאיסטים מושבעים ויצרתי חברות משמעותית עם בחורה חרדית לגמרי- מבטן ומלידה (שגדלה גם היא על "נוריקו סאן", בין היתר).

מעולם לא התחברתי עם אדם בגלל שהוא שונה ממני, אבל מעולם גם לא נמנעתי מלהתחבר עם אדם בגלל זה.

כשאני הייתי ילדה, ראיתי ילדים מלוכסני עיניים רק בספרים. העולם שסובב אותנו היום הוא אמנם גזעני ומסתגר אבל גם מגוון ופלורליסטי יותר, והיום אנשים ממזרח אסיה הם מראה נפוץ ברחובותינו (בעיקר על תקן עובדים זרים שעושים את עבודת הקודש שמרבית הישראלים נמנעים מלעשות בעצמם).

כשאני הולכת עם הבן שלי לגן המשחקים השכונתי, הוא פוגש שם על בסיס יומיומי ילדים חילונים-אשכנזים-יהודים כמותו אבל גם ילדים מזרחים וגם ילדים דתיים וחרדים וגם ילדה שאמא יפנית ואביה ישראלי ואח ואחות שמוצאם מהודו וגם ילדים אתיופיים וילדים רוסים וגם- אם כי פחות ממה שהייתי רוצה- ילדים ערבים.
יוצא לו לשמוע שם ילדים שמדברים עם הוריהם עברית וערבית ואנגלית וצרפתית ויידיש והינדו ורוסית ואמהרית ולפעמים גם שפות שאני לא מזהה. לא כולן נשמעות בכל יום, אבל כולן קיימות כאן באמת.
כשהוא משחק במתקני הכושר של ה"גדולים", הוא רואה אישה הודית שמנצלת כמה שעות חופש מעבודתה כמטפלת סיעודית כדי לעשות קצת כושר, והיא תמיד מחייכת אליו ומנופפת אליו לשלום.
יוצא לו לראות גברים צעירים, פליטים מאריתריאה או מסודן, שיושבים על מתקני הכושר ומדברים זה עם זה בשפתם.
יוצא לו לראות ילדים שמברכים על האוכל שהם אוכלים וילדים שמרימים את הכיפה שנפלה מראשם תוך כדי ריצה והוא רואה שבין כל מגוון הילדים והמבוגרים האלה יש אנשים נחמדים, עוזרים ומאירי פנים וגם אנשים לא נעימים. יש ילדים שמזמינים אותו להצטרף למשחקם במאור פנים ואחרים שמנסים לחטוף מידיו צעצוע או לעקוף אותו בתור למגלשה.
אני רואה, וחשוב לי להראות גם לו, שאין שום קשר בין השפה, הצבע, הלבוש או התרבות של האנשים הללו לבין התנהגותם. אנשים נחמדים ולא נחמדים אפשר למצוא בכל תרבות ובכל מקום.
בכל פעם שאני נתקלת במגוון האנושי הזה אני שמחה. אני מרגישה שהתעשרתי, שכולנו התעשרנו.

ונדמה לי שנוריקו סאן ואווה היו הראשונות שמהן למדתי שזה אפשרי.

ואחרי כל זה, אני מעבירה את הלפיד הלאה אל הבלוגרית שקבלה את השאלה שלי. היא חברה שלי למרות שבמקרה היא יהודיה-אשכנזיה- לבנה- חילונית-סטרייטית כמוני. אבל רק במקרה.

אני שאלתי מה הספר שעליו חשבת "המלך עירום"? כלומר- ספר ש"כולם" משבחים ומקלסים ואילו את/ה חושב/ת שהוא, אפעס, לא באמת שווה ? השאלה הזאת הועברה אל גילי בר הלל ואת התשובה שלה אפשר לקרוא אצלה.

וכאן עדנה אברמסון האלופה ריכזה לינקים לכל השאלות ולכל התשובות.

"משפחת המומינים – הסיפור על מגבעת המכשף" מאת טובה ינסון, תרגמה משוודית: דנה כספי, יצא בהוצאת כתר

ההיכרות הראשונה שלי עם המומינים לא היתה אהבה ממבט ראשון. הייתי בכיתה א' או ב', קבלתי במתנה מסבתא שלי ספר שנקרא, אז, "משפחת החיות המוזרות",ולא הבנתי מי זה מומינטרול ולמה הוא הולך בשלג כשכולם ישנים ומגלה עקבות מוזרים.

מאז הספקתי להתאהב במשפחת המומינים ובחבריהם, להעריך את המעוף, החום ולהתפעל מהשילוב הנכון כל כך שמציגים המומינים, בין בית חם, יציב ובטוח לבין אפשרות אמיתית של חופש, מרחבים, הרפתקאות ודמיון, מקום שמח שמאפשר גם לכעוס ולהיות עצובים, בדיוק כמו שילדות צריכה להיראות.

הספקתי להכיר את העיבוד הטלוויזיוני המוצלח לסדרה, לקרוא את רוב הספרים וגם להצטער על כך שהם נעלמו מחנויות הספרים ואין להשיגם.

לכן שמחתי כשהוצאת כתר החליטה לגאול את תושבי עמק מומין ממעמדם הנוסטלגי ולהחזירם לילדים של היום, ושמחתי לגלות שהתרגום הנוכחי המשובח של דנה כספי נעשה ישירות מהמקור השוודי. באחרית דבר מרתקת היא מיטיבה להאיר את הספרות הסקנדינבית, לנתח את סוד קסמה וכוחה של הסדרה הספרים ולתאר את בחירות התרגום שעשתה ואת השוני בינן לבין תרגומו הישן של אוריאל אופק מאנגלית.

מצאתי שפע יופי, תעוזה וכוח בתיאור החי, המצחיק והמפחיד של הקסם הטמון במגבעת המכשף ובכוחה לשנות כל מה שמונח בתוכה ונהניתי להמריא עם מומין וחבריו על עננים מכושפים, והתרגשתי עד דמעות למקרא הקסם הגדול מכולם –שבזכותו מומינאמא מצליחה לזהות את ילד שלה מבעד לכל מסווה שבעולם והדרך שבה מבטה ואהבתה של אמא מבטלים כל כישוף שבעולם.

"משפחת המומינים – הסיפור על גבעת המכשף" הוא ספר נפלא שמדבר בגובה העיניים לילדים ולכל מי שהכיר את המומינים בילדותו. הוצאתו המחודשת בתרגום רענן ונאמן ובמהדורה מזמינה ומאירת עיניים היא צעד חשוב, נחוץ ומבורך ותוספת מצוינת למדף ספרי הילדים הישראלי העכשווי. הספר מתאים להקראה בקול לילדי גן חובה וכיתה א' ולקריאה של ילדים מהכתות הנמוכות של בית הספר היסודי וגם לקריאה משפחתית בהמשכים או להקראה בכיתה. זה ספר רב קסם ורגש שבכוחו לדבר לנמענים שונים ברבדים שונים ואני מחכה ומצפה לתרגומים החדשים של שאר ספרי המומינים.

אני משוכנעת שיחד איתי מחכים עוד רבים אחרים, כי המקום החם, הקשה והאלים הזה שבו כולנו חיים זקוק מאוד לכל מה שיש לעמק המומינים להציע – שלג, מרחבים, פנאי וגם קסם, דמיון, הקשבה, חברות, הרפתקה ובעיקר רוך ואהבה.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 27.7.11

ניתוח מרתק של מרית בן ישראל היקרה על שירה וקסמי חפצים בספר הזה

לרחף על ענן מכושף ולשוט לעבר נופים קסומים – רשימה של דנה כספי לפנקס שהיוותה את הבסיס לאחרית הדבר של הספר

והביקורת הזו נכתבה מזמן על ספר שיצא מזמן, אבל הספר השני בסדרה יוצא ממש עכשיו ולכבודו מקיפה אותנו חגיגת מומינים מבורכת ששיאה באירוע השקה מרתק ביום שישי הקרוב, ה- 28.10.11 בשעה 10:30 בבוקר בבית אריאלה ת"א. לצד הסקרנות והאהבה למומינים, יש לי בלב פינה חמה במיוחד לאירוע הזה, גם בזכות המנחה, מירי שרף, אישה יקרה שהיתה הראשונה שאיפשרה לי להמליץ על ספרים ברדיו, כשהייתי רק בת 11…

והאנשים הטובים והחרוצים של הפנקס פרסמו היום חגיגת מומינים מושקעת במיוחד

פילים, גמדים, כוכבים, חלומות ונימוסים – ריבוי קולות בקובץ שירי ילדים של לאה גולדברג

מאז שלמדתי, בגיל מאוחר, איך נראה יקינטון, אני לא יכולה לראות את הפרח המרשים הזה מבלי לזמר לעצמי בראש "לילה לילה מסתכלת הלבנה/ בפרחים אשר הנצו בגינה…".

השיר הזה יושב במקום כל כך עמוק וראשוני בדי.אן.איי. הנפשי שלי, במקום של נים לא נים, של קדם-זיכרון, בו אני שומעת אותו באוזני רוחי בקולה של אמא שלי, לצד נומי נומי ושירי ערש ספורים נוספים.

אני עצמי עוד לא אמא אבל לתשתית הזיכרון הרגשי שלי הצטרפו עם השנים מאות ואולי יותר פעמים בהם הרדמתי בעצמי ילדים אהובים לצלילי "פזמון ליקינטון" ו"מה עושות האיילות בלילות", פעמים בהן חשבתי על המילים וציירתי אותן לעצמי בעיני רוחי ופעמים בהן מלמלתי אותן בשקט והמשכתי לזמזם מנגינות מרדימות בלבד.

רבים משיריה של לאה גולדברג המופיעים בקובץ החדש וגם שירים וסיפורים אחרים פרי עטה הם חלק אינטגראלי ואינטימי כל כך ממני, עד שקשה לי להתבונן עליהם מהצד ולנתח אותם.

ובכל זאת, הנה אני מנסה…

לא במקרה התחלתי דווקא מאזכור שני השירים האלה. הם פותחים את הספר, וזו נראית לי בחירה מקורית ואפילו אמיצה, כיוון שלרוב מקובל לשמור שירי ערש לסופם של קבצי שירים. ישנה מוסכמה בלתי כתובה לפיה ספר ילדים מתחיל בבוקר ונגמר בלילה והבחירה הנוכחית שוברת את המוסכמה הזו באופן שנראה לי רלבנטי ונכון כשמדובר בשירים מוכרים כל כך.

הספר עדיין נסגר בנימה מערסלת ומרדימה, עם כמה שירי חלומות יפיפיים וסיום קורע לב  בשיר ערש מערסל, מנחם ומרגיע אבל גם חריף בביקורתו המובלעת והמוצדקת נגד הלינה המשותפת בקיבוצים – "ערב מול הגלעד" ("כבשה פועה, בוכה בדיר- / זה בנה הקט אשר אבד./ ישוב טלה אל חיק האם/ישכב בדיר ויירדם/ והכבשה תישק אותו/ והיא תקרא אותו בשם…").

שלושה משירי הערש האהובים הללו של לאה גולדברג ראו אור לאחרונה בפורמט אחר, כספר פעוטות מקרטון קשיח עם איורים יפים וצבעוניים של כריסטינה קדמון (ספריית פועלים) אבל שם מופיעים רק שלושה שירים, כולם שירי ערש ולילה ("מה עושות האיילות בלילות", "פזמון ליקינטון" ו"מדוע הילד צחק בחלום"). הפורמט המצומצם והקשיח מתאים לדפדוף אינטימי של הורה מזמר ופעוט סקרן ואילו הקובץ הנוכחי, שכולל את שלושת השירים הללו לצד רבים אחרים, מיועד לילדי גן גדולים הרבה יותר, ילדים שמתעניינים לא רק במנגינה המערסלת אלא גם במשמעותן העמוקה של המילים, וזוכים כאן להזדמנות מצוינת להיחשף לקובץ שירים איכותי ומגוון.

העורכת יעל גובר הצליחה לעשות את הבלתי אפשרי ולבחור מתוך אוקיאנוס היצירות העצום של גולדברג קובץ מצוין, משקף ומייצג המספק טעימה משלל הנושאים והסגנונות של כתיבתה.

ולמרות זאת, ואולי דווקא בשל רמתו הגבוהה של הקובץ, חסרו לי במיוחד שלושה שירים – השיר הסיפורי הנפלא המתחיל ב"בארץ סין גר צ'אן- סו- לין בבית עם גינה ולו שלושה בנים גדולים ובת אחת קטנה…." (שעל אף אורכו, נדמה לי שמכיתה ג' ועד היום אני יודעת לצטט אותו בעל פה), שיר הנונסנס המצוין (שהוא כנראה תרגום של צ'וקובסקי) "פלא עץ" והשיר הלירי העדין המספר על "חתיכה של שמים מצאתי ברחוב/… חתיכה של שמי תכלת/ עמוקה וצלולה,/ כך, פשוט, היא מוטלת/ בשלולית הגדולה" (כולם מופיעים בקובץ "מה עושות האיילות בלילות", ספרית פועלים, 1957). מבין שירי הקובץ הנוכחי, אישית גם הייתי מוותרת על השיר "כביסה גדולה" שלתחושתי לא מעלה ולא מוריד דבר אבל ברור לי שמדובר בטעם אישי וששום בחירה לא יכולה לרצות את כל הטעמים כולם.

יש בקובץ שירים נוספים מלבד שירי הערש שאני לא יכולה להישאר אדישה כלפיהם, כמו השיר על "לסבתא של אפרים/לסבתא ברווזיים", שאמא שלי היתה מציגה עבורי עם בובות כפפה בצורת ברווזיים (אצלנו לא היו אחד לבן שני אפור אלא אחד מפוספס ואחד חלק, ומסתבר שבגרסא המשפחתית שלנו גם חסר בית שבו הברווזיים מושיטים צוואריים), אבל אחרי שלקחתי נשימה עמוקה ופיזרתי קצת את ענני הנוסטלגיה המתוקים והכבדים, ניסיתי לראות מה מסתתר בשירים האלה, לצד היותם נכסי צאן ברזל תרבותיים שאני, וישראלים רבים נוספים, בני דורות שונים יודעים לדקלם בעל פה.

ניסיתי לראות איזו מין ילדוּת לאה גולדברג ראתה בעיני רוחה, והופתעתי לגלות שקולה של גולדברג, שהיה ועודנו דומיננטי מאוד בהתוויית חוויית הילדות הספרותית הישראלית, הוא למעשה כמה קולות שונים, ולעיתים אפילו מנוגדים זה לזה.

מצד אחד, חשוב לה להדגיש את חשיבות קיומו של "הילד הטוב", שהוא בעצם הילד הצייתן, השקט, המנומס, זה שעושה כל מה שאומרים לו, זה שמספר איך "הייתי אתמול בבית הדודה,/ אמרתי "שלום" ואמרתי "תודה",/ אמרתי "סליחה" ו"בבקשה",/ שאלתי תמיד: "זה מותר? את מרשה?…", זה שמתנהל לפי הקודים של המבוגרים, כמו דודתה של ענת שלא מרשה לאכול ממתקים לפני הארוחה "אך הקשיבי ענת, הלא את מבטיחה/ לחכות עד אחר הארוחה?/ ובינתיים תאכלי מכל כיס רק אחת…".

העולם הזה, שנכתב שנים לפני עידן הפוליטיקלי קורקט וכשהמלצותיה של הפסיכולוגיה של הילד היו שונות מההמלצות בנות זמננו, העולם הזה מחולק, לכאורה, ל"ילדים טובים" ו"ילדים רעים" – "…ואולי זה לא הדב/ כי הדב הוא ילד טוב./ ואולי זה אך ורק/ בן דודי ששמו יצחק…".

בעולם הזה ברור שיש ילדים טובים שעושים מה שהמבוגרים אומרים להם לעשות ויש ילדים רעים או שובבים, ילדים ששוברים את הכללים.

גולדברג מבינה, אמנם, לרגשותיו של הילד שמשליך את ההתנהגות השלילית לעבר דמות דמיונית אחרת: הסוסים הרקומים על הכיסים של ענת הם שאכלו את הסוכריות לפני האוכל, הם ולא היא – "…איך זה קרה וכיצד זה היה?/ ובכיס אין סימן של סוכריה./… מי גזל את הכל משני הכיסים?/ אולי אכלו אותן הסוסים?" אבל ההזרה הזאת מאפשרת לה גם להתאכזר לדמותו של "הילד הרע". בחסות התשובה המגינה והרחוקה "זה הדב/ הצהוב/ בן הפיל אחי הקוף" היא לועגת לזה שנדמה כדב צהוב וחסר רגשות אך מסתבר בסוף כילד קטן, ושואלת במילים קשות "מי הוא זה אשר שכח/את השכל במטבח/ ובמקום ההגדה/ את כרסו מילא גלידה?" וגם "מי הוא זה שלא רצה/ לאכול את המצה/ ושכח בכוונה (הדגשה שלי, ט.כ.)/ איך אומרים 'מה נשתנה'?"

באופן דומה היא שמה מילים קשות ומכאיבות בפיהם של כל המבוגרים הסובבים את גד – "… ואמא הסמיקה מאוד ואמרה:/ 'גד, תתבייש! זה איום ונורא!'/ ואבא אמר: 'באמת זה לא צחוק!/ תלמיד כיתה א' נוהג כתינוק!'… ואמא שלה כעסה ואמרה:/ 'פרא אדם! איום ונורא!'/ וסבתא שלה יצאה ואמרה:/ 'אל תבכי, את יודעת, שגד ילד רע!'".

וגד עצמו, כש"הילד הרע" משתלט עליו ו"נכנס בי בלי כל אזהרה/ הילד הרע!", מפנים לחלוטין את המסר של המבוגרים לגבי ההתנהגות הנורמטיבית הרצויה אבל נותר בודד בעולם, חסר בני ברית וחסר כלים להתמודדות מול הילד הרע שנכנס בו בפנים, למעט התקווה הרחוקה והמתסכלת ש"אולי כשקצת אגדל-/ יעזוב אותי וחסל?".

לאור העמדה הקשה, המרוחקת והאכזרית הזאת, המסנגרת על עולם המבוגרים הנורמטיבי והמנומס ומציגה אותו במלוא עוזו, מפתיע לגלות אצל גולדברג גם את הצד השני, את העמדה ההפוכה, הילדית והמתמרדת המהדהדת את אמירתו הנודעת של אנטואן דה סנט אכזופרי – "המבוגרים מתעלמים מדברים חשובים".

העמדה הזאת מעמידה מצד אחד של המתרס את עולם הילדים המדמיינים, האמיצים, החולמים ופורצי הגבולות, ומצידו השני את המבוגרים השגרתיים והאפרוריים שאינם מבינים דבר. בעולם הזה דן ממריא בלילה לשמיים לגן הכוכבים בזמן ש"...אמא שלו וגם אבא שלו/ וגם סבתא שלו וגם סבא שלו/ חושבים כי הכל בסדר/ וכי דן ישן לו בחדר". בעולם הזה ילדה מתארת בפרטי פרטים איך "כל ערב וערב אצלנו בגן/ יושב על ענף גמד קטן./ מאין הוא בא, בעצמי לא אדע,/ ענף האילן לו כנדנדה." התיאור הנפלא והפיוטי הזה ממשיך בעוד חמישה בתים נוספים המתארים את לבושו של הגמד, את זמזומיו ואת השירים שהוא שר על ארצו היפה והעשירה, אבל השיר מסתיים בהצבה בוטה של מתרס בין עולם הילדים לעולם המבוגרים כש"גם אבא ראה אותו ואמר:/ 'הנה על העץ מתנודד צנובר.'/ הגדולים – כמה הם משונים:/ הם רואים ורואים ואינם מבינים!".

גם גיבורת השיר האהוב והנהדר "כובע קסמים" חולמת חלומות מרחיקי לכת אבל המוטיבציה המרכזית שלה היא ש"אמא בערב כבר לא תאמר:/'לכי לישון כבר מאוחר!' / ואבא לא יגער עוד במילים:/ 'אל תתערבי בשיחת הגדולים!'/ וכשאדבר יקשיבו כולם/ כי אני הגדולה בכל העולם" וגם היא נשארת לחלום לבדה, ללא בני ברית, שכן "את אבא ואמא לא אשאל,/ כי הגדולים לא יבינו כלל!".

במקרה אחר, באחד משירי הילדים הליריים העוצמתיים ביותר שנכתבו בעברית, גולדברג דווקא מיטיבה להבין לעומק רגשותיה של ילדה, היא מבינה שמותר, גם לילדים, לכעוס ולרגוז "סתם כך", ומאפשרת לתרצה המסולסלת לחוות את מצב הרוח הרע במלוא עוצמתו, ללא פילטרים ומרככים "כך… ותרצה המסולסלת/מתנדנדת כמטוטלת/נרגזה ומתבטלת/ מזמזמת כמו זבוב/ במטבח בובה שוכבת,/ עם מרים הלכה יוכבד,/ תרצה לבדה יושבת./ ע-צוב!".

אבל במקרה הזה, אין בשיר שום נוכחות של מבוגר – לא במתכונת הנוזפת, לא במתכונת המבוגרים שאינם מבינים ואפילו לא בתפקיד משני, וגם תרצה נאלצת להתמודד לבד עם מצוקתה.

יש בספר גם מבוגרים אחרים, מבוגרים ממריאים, מדמיינים וחופשיים, אבל אלה מבוגרים דמיוניים, מר גוזמאי הבדאי ואדון חלום, אבל הם מבוגרים ילדיים, והם לא מקיימים כל אינטראקציה עם ילדים.

כשהייתי קטנה, חשבתי שהשיר "מי ראה איך דודה לאה/מתחפשת לצפרדע?" מתייחס לקרובת משפחה מבוגרת שהיתה לי ורק עכשיו, בזכות האיור המוצלח של עפרה עמית, הבנתי שדודה לאה המחופשת היא למעשה "דודה של שומיש" הזכורה לי מ"ניסים ונפלאות" המופתי, והיא היא לאה גולדברג עצמה.

כמו שבספרי הפרוזה שלה לילדים, "ניסים ונפלאות" ו"ידידיי מרחוב ארנון" לאה מיטיבה להתבונן בילדים ולהבין את מסתרי נפשם אבל היא מסתכלת בהם בעיקר מהחלון הגבוה (או נותנת להם להיכנס לביתה ואפילו להקים שם קרקס ובכך היא מתגלה כמבוגרת מאפשרת, אבל תפקידה מתמצה בלאפשר ובלכתוב על כך, ולכבד את הילדים בשוקולדה כמו "דודה טובה" ומרוחקת, היא לעולם לא יורדת אל החצר או אל השטיח ולעולם לא לוקחת חלק פעיל במשחקם ופעילותם של הילדים), גם בשיריה, היא מסתכלת ומאבחנת אבל אינה משתתפת.

דודה לאה המחופשת היא דמות רחוקה ומרתיעה "כי יודעת דודה לאה/ גם לבלוע כצפרדע!".

עפרה עמית היטיבה להלביש את השירים בלבוש חדש עדין, נעים ומאופק ששומר על רוח הטקסט בהומור, בדמיון וברגש.

השילוב בין עיפרון עדין לצבעים חזקים מצא חן בעיניי ורק הצטערתי קצת על הבחירה העיצובית ברקע ורוד דהוי לכל הדפים, רקע שמשרה על הספר אוירת מלנכוליה מסוימת.

אהבתי מאוד את איורי "הדב הצהוב" שהם מחווה חזותית מקורית ומוצלחת למקס מ"ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק ואת האיור הקטן והצנוע ל"שיר ההפלגה" הידוע ("כל זה היה, היה היה/ לפני הרבה שנים:/ בים הפליגה אניה/ ולה שלושה תרנים"), איור של גיגית סוערת עם אניית נייר וטווס צעצוע המעניק משמעות חדשה לשיר כולו.

נהניתי במיוחד מהשילוב בין האיורים והטקסט בשיר המינימליסטי והמחוייך "ילדים בגשם" המתאר שלושה גמדים הצועדים על פני שלוליות – "עמדו, אוטובוסים, המתינו,/ הולכים שלושה גמדים -/ זעיר, אצבעוני וקטינא, שלושה כובעים חדים" ואת ה"מטמורפוזה" שהם עוברים – "…הנה כבר פסק הגשם,/ בחוץ אנשים עומדים./נוריד כתפיות הגשם./ היכן הם הגמדים?/ אנחנו שלושה ילדים!". (ובספר עצמו סדר האיורים, כמובן, הפוך לסדר המופיע כאן – קודם הם "גמדים" ורק אחר כך ילדים…)

אני לא בטוחה שהייתי מבינה את השיר לולא האיור, לא נראה לי שהייתי מנחשת ש"כתפיות גשם" הם פשוט כובעי קפוצ'ון של מעילים, והאיור המדויק ממחיש את הסיטואציה יותר טוב מכל מילה.

"מה עושות האיילות" הוא אחד מהשירים שאני הכי אוהבת, אבל האיור שלו הרגיז ותסכל אותי. אני משערת שלא קל לצייר איילות משחקות, אבל החיות המוזרות לבושות השמלות המשחקות עם הפילות הגדולות, פשוט אינן איילות. הן נראות כמו מעין קנגורו נטול כיס או חיה חסרת הגדרה אחרת, ומזכירות מאוד את האיור של בתיה קולטון לשיר הזה בקובץ "שרשרת זהב"(הוצאת אחוזת בית) – גם שם קשה למצוא קשר זואולוגי בין היצורים המוזרים האלה לבין איילות, ובשני המקרים, באיורים של מאיירות מוכשרות מאוד ולצידן של פילות שהאנשתן אינה פוגמת כהוא זה בפילותן, האיילות, הגיבורות הגדולות של השיר, הן, בעיניי, החמצה עצומה.

העטיפה בלבלה אותי במקצת.  

אני לא רגילה למצוא בקובצי שירים כותרת הלקוחה משיר אחד ואיור הלקוח משיר אחר לגמרי, ונראה לי שהבחירה הזו עלולה לבלבל גם ילדים שמצפים, לרוב, למצוא באיור הדהוד לכותרת ולתוכן.

אבל במחשבה שנייה, ולאור מה שראיתי לגבי יחסה של גולדברג לילדים, נראה לי שלא יכולה להיות בחירה נכונה מזו לעטיפת הקובץ.

האיור הזה, שנועד, במקור, למשפט "אולי הוא חלם שהפיל הגדול/ ישב ושיחק עם הילד בחול!" מתוך השיר "מדוע הילד צחק בחלום", מציג, אמנם פיל, אבל זה פיל אנושי מאוד, וזהו המקרה היחידי בקובץ כולו בו מבוגרוילד מקיימים ביניהם אינטראקציה חיובית, קשובה ודיאלוגית.

 

 

 

 

 

 

הביקורת/ניתוח הזו נכתבה עבור כתב העת המקוון והמצויין הפנקס ופורסמה בו אתמול

לצידה, פורסמו שם שתי רשימות אחרות שמתכתבות, בעיניי, עם הקריאה שלי – שחר קובר שכתב על הספר הזה מנקודת מבט איורית, בעיקר  וד"ר גיתית שמעון שניתחה את הילדוּת המשתקפת בשיר "כובע קסמים" של לאה גולדברג ובשיר מכמיר הלב "ילדה בודדת" של מרים ילן שטקליס.

וזו הביקורת שכתבתי בזמנו על "דוד ירח בשמים", קובץ משירי אנדה עמיר שיצא במסגרת אותה סדרה של הוצאת דביר

דתיה בן דור: התרפקות, התבוננות וביקורת

כשהייתי בת שלוש, אמא שלי עבדה בפרויקט כלשהו עבור מה שנקרא אז "הטלוויזיה הלימודית". יום אחד, אפשרו לה לקחת את בן דודי ואותי לסיור מאחורי הקלעים. הייתי באמת קטנטונת, אבל אני זוכרת מהסיור הזה שני דברים חשובים: את בובת החוטים המקורית מהפתיח של "רגע עם דודלי", אותה ראינו תלויה במחסן עמוס חפצים, ואת הבמה שעליה צילמו, ממש לנגד עינינו, פרק אמיתי של קשקשתא.

הייתי קטנה מכדי להבחין בתכנים, ואני זוכרת בעיקר את ההשתאות הגדולה שלי, ילדה קטנה שראתה טלוויזיה בשחור-לבן, מהגילוי המרעיש של קשקשתא הירוק וסביבתו הצבעונית. אבל קשקשתא, שבימים כתיקונם ראיתי בבית, בטלוויזיה, היה רק חלק מהסיפור. בזכותו, ונדמה לי שגם בזכות תקליט אחד או שניים, ואולי קצת בזכות הגננת יפה, היה לי ברור שידוע הרי שבחודש תשרי מתחילה לי שנה חדשה, וידעתי שאם רואים שאין עוד בוץ בשבילים ואם רואים שנעלמו המעילים אז יודעים שבא אביב, כמו שלא היה לי ספק שאני נקי וכשאני נקי אני מותק ושזה הרוווווח זה הרוח השובב, זה הרוווווח שהביא עימו הסתיו. אז, בגן, הרבה לפני שידעתי מה זה ציונות ומה זה פוסט ציונות, זימרתי אנחנו עולים אליך, ירושלים, ירושלים הבנויה, לראות השלום לך קריה יפיפייה וגם ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת, מי בנה ומי נטע? כולנו ביחד! ועוד לא ניחשתי שהארץ האהובה והמתוסבכת הזאת היא של עוד כמה וכמה אנשים, לא רק שלי.

שיחקתי במשחק הניחושים (מה מה מה מרשרש פה, מה מה מה מה מקשקש פה? מה  מה מה מה מרשרש מה מקשקש ננננננה נא לנחש!) וזכרתי שאבל מה מה מה מה נגמר במה? מה נגמר במה? תפוח אדמה! היה לי קשה להבין איך למרות שכל העיתונים נראים אותו דבר אז למה אי אפשר היום, וגם מחר לקרוא איזה עיתון מהשבוע שעבר, חשבתי שהשיר שתי חברות טובות עושות הכל ביחד נכתב עלי ועל חברתי נעה, למדתי שלא אומרים ביצה אחת והרבה ביצות כי ככה זה בעברית רקדתי ריקוד עם בוני בובוני, הדגמתי מי יכול לשים טוסיק על הכיסא, מחאתי ורקעתי וצחקתי (חה חה חה), כמו שצריך לעשות כל מי שטוב לו ושמח והאמנתי, באמונה אמיתית ושלמה ופשוטה, שטוב, טוב יהיה לנו טוב מן ההתחלה ועד הסוף.

כשהייתי טיפה יותר גדולה התחלתי לצפות גם ב"פרפר נחמד", הטלוויזיה כבר היתה צבעונית לגמרי, וככה זכיתי לראות איך נולד הצבע הכתום (מה זאת אומרת "איך"? אחרי שהצבע האדום והצבע הצהוב התערבבובובובובו הסתובבובובובובובו כל היום..), מה קורה לשובבים שמתגלגלים ממיטה אחת, לא כל כך גדולה ואיך בתוך הכובע של דודה טובה צמח לגובה זרע של צנונית. בשנים שעברו מאז טיפלתי בלא מעט ילדים, שיחקתי עם לא מעט ילדים ושרתי ודקלמתי להם ה-מ-ו-ן מהשירים האלה וגם התוודעתי יחד איתם לחגיגת השטו"זים המבריקה (שטויות, שטויות, זה לא יכול להיות! אז מה? זאת כל החוכמה!)

יש לי בבית כמה דיסקים עם שירים של דתיה בן דור וגם כמה ספרים, אבל כדי לכתוב את ההקדמה הזאת לא פתחתי אף אחד מהם, לא האזנתי ולא דפדפתי. כל השירים האלה, ורבים אחרים שאני מתאפקת מלצטט, שמורים אצלי בזיכרון, בעל פה, אף על פי שמעולם לא התאמצתי לשנן אותם. ולמרות שאני מרגישה שהשירים האלה היו כאן מאז ומעולם, כתבה את כולם אישה אחת, אמיתית, דתיה בן דור. ולכן, כשקבלתי ממנה מייל עם הצעה לשלוח לי ספרים לביקורת, הסמקתי, והתרגשתי, והתלהבתי, הרגשתי כמעט כאילו קבלתי מייל מקשקשתא בעצמו.

היה אפשר לחשוב שמי שכתבה כל כך הרבה נכסי צאן ברזל לתרבות הילדים הישראלית (ומה שציטטתי כאן הן באמת כמה טיפות בודדות מהאוקיאנוס העצום הזה) תיהנה מהתמלוגים (בן דור זכתה השנה בפרס אקו"ם) ותשב בשקט, אבל למעשה היא חיה ובועטת, פעילה ויוצרת ומוציאה ספרים חדשים, כל הזמן. כמו שאפשר להבין, הייתי שמחה להתפייט על ענני הנוסטלגיה הרכים, ולהתלהב מהשירים של פעם, אבל אני חוששת שזה לא מספיק, וגם לא באמת הוגן. לכל ספר, לכל שיר, לכל טקסט, מגיעה התייחסות נפרדת ונראה לי שהמעשה הנכון יהיה להתייחס לכל אחד משבעת הספרים שהגיעו אלי כמו שהוא.

"נפילתו ועלייתו של המלך ארכיספקטרום היפוטטוס הראשון ובקיצור ססגוניה" – מחזה בתשעה צבעים, כתבה והלחינה דתיה בן דור, איירה סיגל משל, מודן, 2010

נדיר למצוא מחזות לילדים שיוצאים כספרים מסודרים ומושקעים. "עוץ לי גוץ לי" של שלונסקי קופץ מיד לראש, ובצדק. לצידו אני מכירה גם את "הבה נציגה" הישן מאת משה גורלי ומלבדם, ספרי הילדים הנפוצים בישראל נעים בין פרוזה לשירה ומתעלמים כמעט לגמרי מז'אנר המחזה הכתוב. הספר הזה מנסה להשלים את החסר, וכבר מהבחינה הזו הוא זוכה בנקודות לא מבוטלות.

ההצגה המבוססת על המחזה זכתה בפרס הראשון בפסטיבל חיפה להצגות ילדים ובפרס הבמה להצגות ילדים. כאן מופיע המחזה כטקסט העומד בפני עצמו ומאפשר לילדים להתוודע לסגנון הכתיבה הייחודי לז'אנר – דיבור ישיר של הדמויות השונות והוראות בימוי המופיעות בסוגריים מרובעים ובצבע שונה. למי שמורגל בקריאת פרוזה לא תמיד פשוט לקרוא מחזה, אבל הפורמט הנוכחי עושה הכל מבחינה תוכנית ומבחינה גראפית, כדי להפוך את הקריאה לקלה ואטרקטיבית, מבלי לוותר על הערך המוסף של הצצה אל מאחורי הקלעים הנלווה לקריאת מחזה. אפשר לקרוא את המחזה כמו שהוא, כספר, ואפשר גם להשתמש בו כבסיס להעלאת הצגה – בצורה ממוסדת של כיתה או חוג דרמה או כמשחק עצמאי של קבוצת ילדים.

הסיפור מזכיר לעתים הצגות ילדים ישראליות ידועות כדוגמת "המלך הלך לישון" מאת יוסי אלפי או "מעלה קרחות" ו "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור", שניהם מאת אפרים סידון, משלים פוליטיים לילדים העוסקים בשלטון, דיקטטורה ומערכת יחסים לא שוויונית בין מלך לעמו. הסיפור הבסיסי פשוט ומעט צפוי.  בממלכת ססגוניה יש אזרחים שונים בצבעים שונים – כחולים, ירוקים, אדומים וכו' ומלך שמתקשה להבחין בין ימי השבוע. המלך מוצג כתמים וטיפש ואשתו כרודנית אכזרית ומפונקת שמנצלת את תמימותו של בעלה  ומתמרנת אותו לחוקק חוק שבמסגרתו כל יום בשבוע מוקדש לצבע אחד בלבד.

הבעיה מתחילה כשמסתבר שיש שבעה ימים בשבוע אבל שמונה צבעים בממלכה, וכל האנשים הסגולים מצווים לעזוב את הממלכה מיידית. הסוף, כמובן, חיובי ופלורליסטי כמצופה: אחרי שהקשת לא מופיעה בשמיים והעם מתחיל להתקומם, המלך מבין את טעותו, לומד את ימי השבוע על פי סדרם, המלכה חוזרת בה מכוונותיה הזדוניות וכל האזרחים הצבעוניים חוזרים לחיות ביחד ולקבל אחד את השני. הסיפור, אם כן, אינו חף מבנאליה, אבל הוא כתוב היטב ובקטעים מסוימים גם הצליח ממש לרגש אותי ולגרום לי להחסיר פעימה, בעיקר כשדובר על גירושם של האזרחים הסגולים מהממלכה. הכרת הצבעים וימי השבוע מוטמעים בתוך הסיפור המסגרת החברתי- ערכי באופן שגורם, במכוון, לילדים הקוראים או הצופים להרגיש שהם מבינים יותר מהמלך המבוגר.

המחזה רווי בתכסיסים שרווחים בהצגות ילדים, כמו עידוד הילדים לצעוק, לדקלם או לשיר כחלק פעיל מההצגה, הצגת דמויות מבוגרים כנלעגות כאמצעי קומי וניסיונות הצחקה מאולצים. לרוב אני לא מחסידי הטכניקות האלה, אבל במקרה הזה אני נוטה לסלחנות מסוימת כלפיהן, משתי סיבות מרכזיות: ראשית, ה"גימור" של המחזה ושל הספר מצוינים, איכותיים ומדויקים. הטקסט בכלל והשירים בפרט כתובים בחריזה ומשקל קרובים לשלמות (ובהקשר זה ראוי לציין לשבח במיוחד את שירי הצבעים המלבבים שחוזרים כמה פעמים לאורך המחזה), האיורים מוקפדים, צבעוניים, נעימים לעין ומשולבים גם בגוף הטקסט עצמו, התווים בסוף הספר וההקפדה על הפרטים יוצרים תחושה של כבוד כלפי הילדים הקוראים וניכר שהושקעו מאמץ וחשיבה בכל פרט ופרט.

הסיבה השנייה שגורמת לי לנטות לטובתו של הספר היא המימד הערכי-חברתי החשוב מאין כמותו, בעיני. נכון, יש בישראל הצגות נוספות שעוסקות בענייני מלוכה ושלטון, ואין ספק שקל ו"בטוח" יותר להעביר מסרים נוקבים על ערכי הדמוקרטיה בעולם דמיוני הצבוע בכל צבעי הקשת ובמסגרת משל לגיל הרך. זה הרבה יותר קל והרבה פחות מאיים מלהתייחס למציאות חיינו הקונקרטית ולגילויים של היעדר דמוקרטיה העולים מהעיתון.

ועדיין, גם בעטיפה של ממתק צבעוני וקונצנזואלי, אין לזלזל בחשיבותם של ערכים דמוקרטיים ופלורליסטים כמו הערכים העולים מהמחזה הזה, שאמנם אינו חף מדידקטיקה אבל הוא גם מתאפק מלהאכיל את קוראיו בכפית ומסתיים בנימה חייכנית של ביחד ולא במוסר השכל משמים. "ססגוניה" הוא יופי של מחזה ויופי של ספר שמשלב הנאה, ערכים דמוקרטיים והיכרות עם ז'אנר לא נפוץ, והוא מומלץ בעיקר לילדים בכיתות הנמוכות של ביה"ס היסודי.

"יום הולדת פרחוני" כתבה ומספרת דתיה בן דור, איירה ליאורה גרוסמן, מודן, 2008

כשפתחתי את הספר הזה לראשונה, לא יכולתי שלא לשמוע אותו באוזני רוחי מתנגן בקולו של דודו זר מ"פרפר נחמד" שמדקלם – "מה יפה הורד שהביאה ורד בתוך האגרטל שהביאה חמוטל"… זה סיפור קטן ופשוט, בעצם סיפורצ'יק, שמונה את מתנות יום ההולדת שמקבלת הילדה רונית. חמוטל מביאה אגרטל והילדים שאחריה מביאים פרחים זהים לשמותיהם. הספר בנוי במתכונת של חידה ופונה ישירות לילדים – "ומי שיידע יקבל נקודה", עד לסוף המשעשע והמפתיע בו הילד יהושוע מביא פרח ששמו אינו ידוע.

אי אפשר להקשיב לסיפור מבלי לנסות להשלים את המשפטים, והרמזים הברורים גורמים לכך שכל ילד יידע לענות על החידות בקלות. תחושת חוסר הנוחות וחוסר הוודאות שמגיעה עם הילד יהושע, מתחלפת מהר מאוד בתחושת ביטחון, שכן אף אחד לא יודע מה התשובה לחידה הזאת. האיורים המרהיבים והעשירים של ליאורה גרוסמן מלאי חיים, דמיון וצבע והדיוק הבוטאני שלה מרשים במיוחד והופך את הספר למעין "מגדיר פרחים מקוצר", מה שמספק לו ערך מוסף לצד האלמנט הסיפורי.

יש לי חולשה חיובית לשילוב בין כל צבעי הקשת ולכן התפעלתי במיוחד מהפרח האלמוני של יהושוע, אבל חשוב לי לציין במיוחד שלוש נקודות משמעותיות לגבי האיורים: ראשית, אהבתי את איורי האלמנטים בגוף הטקסט, שמאפשרים גם לילדים קטנטנים להשתתף באופן פעיל ב"קריאה" ולהשלים את המשפטים באמצעות "קריאת" הציורים. שנית, המשפט "מי שיידע יקבל נקודה" זוכה לתרגום ויזואלי ממשי בדמות שורת נקודות צבעוניות שמצטברות להן מעמוד לעמוד ומעצימות את ההנאה ואת תחושת ההישג. ושלישית – רשמית וטקסטואלית, אין כל קשר בין הספר הזה לבין ערכים גבוהים כמו פלורליזם וקבלת האחר, אבל בלי לומר על כך מילה, האיורים מעבירים את המסר הזה בצורה ישירה, טבעית ואפקטיבית יותר מכל טקסט בעולם: ורד היא ילדה ממושקפת, נורית ילדה שחורה, רקפת שמנמנה ואמנון ותמר ג'ינג'ים, וההתייחסות האגבית לכך, לצד ההבנה שילד יכול להיות "אחר" גם אם אין בטקסט כל התייחסות לאלמנט ה"אחר" שלו, נכונה, חשובה, ראויה ולצערי גם נדירה למדי. הספר היחידי שבו אני זוכרת שראיתי התייחסות ויזואלית אגבית וטבעית שכזו לשונויות בין ילדים הוא ספר אחר של בן דור, "הלו! מי מדבר?", ספר לפעוטות קטנטנים שאוייר בידיה האמונות של הילה חבקין. הזיכרון מ"פרפר נחמד" מעניק לספר ערך מוסף, אבל הוא אפקטיבי ומוצלח בזכות עצמו, ובכוחו לשמח ילדי גן גם ללא תלות במעטה הנוסטלגיה.

"גברת קרש ומר מערוך" כתבה ומספרת דתיה בן דור, איירה נדיה עדינה רוז, מודן, 2005

קשה לי לספור את מספר הפעמים בהן יצא לי להשתתף בשיחות עם אנשים מבוגרים, בני דורי, שבהקשר מסוים ועם חיוך גדול על הפנים פונים אחד לשני ושואלים בקול גדול – "לא שמעת?לא ידעת? היום מטגנים במטבח לביבות!", בפרפראזה על סיפורם הנודע של גברת קרש ומר מערוך. הגרסא הטלוויזיונית, שוב של "פרפר נחמד", המראה של גברת קרש ושאר כלי המטבח (שהיו עשויים מכלי מטבח אמיתיים בתוספת פרצופים מודבקים) והאינטונציות המדויקות של אפי בן ישראל ועוזי חיטמן ("הבוקר נפלא, וארצי נהדרת, כל כך מתחשק לי לט—בול! בכינרת"), כל אלה חקוקים בזיכרוני כל כך חזק, שהפעם לא הצלחתי לעיין בספר מבלי שהם יאפילו על החוויה.

הסיפור תבניתי ופשוט ובמרכזו גברת קרש שרוצה לטייל ביום החופש שלה מעבודתה במטבח. היא פונה לשלל כלים (פומפייה, מחבת, תרווד) אבל כולם עסוקים במלאכת הכנת הלביבות, עד שלבסוף היא פוגשת במערוך, מגלה שגם הוא לא משתתף בהכנת הלביבות ושניהם נוסעים יחד לטיול בכינרת, כשלא ברור אם בשובם יחכו להם במטבח לביבות או פירורים. הסיפור פשוט והתבנית חוזרת על עצמה שוב ושוב, כראוי וכמקובל בסיפורים רבים לגיל הרך. המצלול מצוין והשפה מתנגנת בפה והסוף מוסיף אלמנט של הומור וקריצה לכל העניין.

כן, זה סיפור דידקטי שמלמד על תפקידם של כלי המטבח השונים ועל איך מכינים לביבות, אבל הבחירה דווקא בכלים שאין להם כל קשר לעניין כגיבורי הסיפור, והבחירה לדבר על חנוכה בלי לומר אף מילה ישירה על החג עצמו, מעניקות את ה"טוויסט" הנחוץ ומשאירות על השפתיים טעם מספק של לביבות ונוסטלגיה. אהבתי מאוד את המרקמים העשירים, המפורטים והקלאסיים שנדיה עדינה רוז שילבה באיוריה, אבל הדמויות שלה פחות מצאו חן בעיני. הספר הזה שולח אותי מייד לחפש את גרסת המקור ביוטיוב, אבל אני בטוחה שילדי גן ייהנו ממנו מאוד כמו שהוא, או שיגיעו גם הם לגרסתא דינקותא שלי וישלבו בין הישן והחדש.

"סבתא מינה מבנימינה", כתבה ומספרת דתיה בן דור, אייר ויטלי מינין, מודן, 2009

גם את הטקסט הזה אני זוכרת היטב מ"פרפר נחמד", הפעם בדמותה של עופרה ויינגרטן ובשיתוף עוזי חיטמן ז"ל (ואוזה גם). אבל מה שמהדהד לי מתוכו הוא בעיקר הרצף המחורז והשוטף שבו סבתא מינה מפרטת ומונה, שוב ושוב, את שמות נכדיה בפני כל מי שרוצה לשמוע וכל מי שלא. סבתא מינה היא דמות מפוזרת, במידה מסוימת היא אולי הגרסא הנשית ל"המפוזר מכפר אז"ר" הקלאסי של לאה גולדברג, כי היא גם מתקרבת לרכבת (אך בניגוד למפוזר, לא מגיעה לעלות עליה…) וגם היא, כמו המפוזר,  בסופו של דבר לא זזה לשום מקום.

סבתא מינה יוצאת כל בוקר מביתה בבנימינה בדרכה לבקר את נכדיה הרבים בקריית גת (וכאן ראוי לציין את ההקפדה על הפרטים הריאליסטיים, שהרי אכן יש תחנות רכבת הן בבנימינה והן בקריית גת), אבל כסבתא מבולבלת, מפוזרת ובעיקר גאה, היא נעצרת לשיחה ארוכה עם כל אדם שנקרה בדרכה (שכן, בעל מכולת, ספר במספרה וקופאי בתחנה). השיחות הן כמעט מונולוגים, זהים, מתנגנים ומחורזים היטב, ומרוב התלהבות מדיבור על נכדיה היא מפספסת את הרכבת וגם את הביקור. הטקסט צוחק על סבתא מינה, אבל אהבתה הרבה לנכדיה מחפה על הצחוק הזה ומרככת אותו כך שהנימה הכללית השורה עליו היא נימה של אהבה ורוך, לצד צחוק מתגלגל.

לצערי, לא אהבתי את האיורים של ויטלי מינין. הקו שלו ממוחשב וקר ואינו לטעמי. כן אהבתי את השימוש שלו בדמות החתול הג'ינג'י שאינו מופיע בטקסט אבל מגיב ומתייחס לכל המתרחש, אבל צרמה לי מאוד דמותה המצוירת של סבתא מינה עצמה. אני לא חושבת שסבתות, אמיתיות או מצוירות, מוכרחות להיות זקנות כפופות וכסופות שיער, אבל הדמות שמינין אייר נראית צעירה מכדי להיות סבתא של נכד אחד, ובטח שלא סבתא ל"נכדים שלושה עשר ועוד אחד בדרך, שמונה דומים לי בדיוק וחמישה בערך". החזרות הרבות המופיעות בספר עשויות לגרום להרבה ילדים בגילאי גן לדעת בעל פה ולדקלם בהנאה חלקים שלמים מתוכו, אבל האיורים, במקרה הזה, מפחיתים מהרושם החיובי שהספר מעורר.

"הגוגונים ודתיה גם – איך עושה פרה?" איור: ויטלי מינין, צילום: לי אורפז, בימוי : נגה בטלר ביח, מודן, 2011. די.וי.די

בשוק המוצרים הישראלים לילדים לא נדיר למצוא סרטים, הצגות וספרים שנדמה שנעשו כלאחר יד, ללא הבנה וכבוד אמיתיים לילדים. תוצרים שהם יותר "מוצרים" מאשר "יצירות". כאלה שנועדו "להעסקת ילדים", ולא יצירות אמנות ותרבות המדברות באמת אל ליבם. לצערי הגדול, המוצר הזה נמנה על אותה רשימה, למרות שבן דור יודעת גם יודעת להוציא תחת ידה יצירות משמעותיות שמכבדות ילדים.

הגוגונים הם שלושה יצורים צבעוניים ומוזרים, שהזכירו לי יותר מדי את השטוזונים – שלושה יצורים צבעוניים ומוזרים שראיתי לפני כמה שנים בהצגת ילדים חביבה פרי עטה של בן דור. הם מצויים בעולם משונה וחסר כל הצדקה או הסבר, חולפים בין רקעים שונים ושרים שירים. חלק מהשירים – כמו "שלום לכם שלום לכם שלום לכם שלום" או השיר על שלושה פרפרים על ענף פורח מוכרים מ"פרפר נחמד" וחלק מהאחרים לקוח, כפי שמצוין בפתח הספר, מהספר "איך עושה פרה".

מובן שכל אדם זכאי לעשות עם יצירותיו כראות עיניו, אבל אם במקרה של הסיפורונים מ"פרפר נחמד" שהפכו לספרים העומדים בזכות עצמם, הצלחתי למצוא הצדקה אמנותית לכך, במקרה הנוכחי מצאתי רק טעמים מסחריים למחזור החומרים הזה. שלושת השחקנים המופיעים בסרט לצידה של בן דור עצמה  (מיכל ברנד, דדי זוהר ורמי ציון) יודעים לשיר אבל הם מחייכים חיוכים מלאכותיים, מדברים בטון מתיילד ונדמה שהם עצמם לא מעריכים ולא מבינים את ההצדקה האמנותית לטקסט המושם בפיהם. איורי הרקע של ויטלי מינין ממחושבים, שטחיים וסתמיים ונדמה שהשחקנים ניצבים בתוך "שומר מסך" סטטי (ועוברים מדי פעם משומר מסך אחד לאחר), כשבדיוק כמו בשומר מסך, האנימציה מונוטונית וחוזרת על עצמה. הספר הוא למעשה DVD מצולם, תמונות השחקנים "מולבשות" על אותם איורים ממוחשבים דלים והקישורים בין שיר לשיר אינם קיימים בספר ומאולצים מאוד בסרט.

לבן דור יש חוש קצב משובח וזה ניכר גם בטקסטים שאינם אומרים הרבה, אבל מחרזנית מדופלמת כמוה שיודעת לכתוב בחריזה מושלמת, לא ציפיתי למשפט כמו "השיר הזה עושה לי תיאבון אז תנו לי לפחות מלפפון". הספר והסרט הנלווה אליו הם מוצר מסחרי דל ומאכזב המיועד לפעוטות אבל, לצערי, בניגוד לרבות מיצירותיה האחרות והמצוינות של בן דור, לא הייתי חושפת אליו שום פעוט שאני מכירה.

"פרדיננד והשעמום הגדול", דתיה בן דור, איירה: רונית גוליק, מודן, 2010

הספר הזה נכתב בהשראת פר ספרותי אחר בעל אותו שם, "סיפורו של פרדיננד", שעל פיו נוצרה ההצגה "הפר עם הפרח בפה", והוא גם מוקדש ליוצרו, מונרו ליף, בתודה על קנאת הסופרים. פרדיננד של בן דור הוא עגל רך המיועד למלחמות שוורים וזוכה לחיי תפנוקים. הוא נהנה מחיי הטבע והחופש אך מבקש להבין מה זה שעמום, ולשם כך הוא פונה לחיות המשק האחרות ומבקש להחליפן בעבודותיהן המשמימות. הוא לא מצליח להשתעמם מאף עבודה, עד הסוף המפתיע שבו הוא מוכנס לזירה, מתבונן בלוחם השוורים ובבד האדום המתנפנף, משתעמם, מפהק ו…נרדם.

יש משהו מרענן בעלילת ספר ישראלי הממוקמת דווקא בספרד, ואהבתי את שיבוץ השמות והמושגים הספרדיים. הסיפור עצמו מונוטוני וארוך מדי, לטעמי, תיאורי השיחות והעבודות של כל חיה וחיה מייגעים וחוזרים על עצמם באופן שלא שיעמם את פרדיננד אבל עלול לשעמם את הילדים הקוראים וההורים המקריאים. אבל הסוף מקורי, מפתיע ומשמח ובכוחו להעלות על הפנים חיוך גדול שהופך את כל חוויית הקריאה לנעימה ומשתלמת.

הספר נע בין חריזה מוקפדת וטובה, כמו שבן דור יודעת ליצור, לבין קטעי פרוזה וחריזה לא אחידה והערבוב הזה פוגע בקצב הקריאה וברמת ה"גימור" של הטקסט. האיורים של רונית גוליק יפיפיים ומוקפדים במיוחד, וחלקם נראים כמו יצירות אמנות שעומדות בפני עצמן. במיוחד אהבתי את הבעות הפנים הנפלאות של הפר הקטן המפהק בזירה, את איורי החריש הפיוטיים ואת צללית השיחה הלילית בין פרדיננד לאחיו. למרות שהספר אינו חף מבעיות, הסוף הנהדר והאיורים היפיפיים הופכים את כלל חוויית הקריאה לחיובית ומהנה.

"מעבר חציה המצאה נהדרת", דתיה בן דור, איורים: צחי פרבר, מודן, 2008

גם הסיפורון הקצרצר הזה התחיל כדקלום משוחק בתכנית "פרפר נחמד" וגם הוא עומד בזכות עצמו בגלגולו החדש כספר עצמאי. זו מיניאטורה של סיפור מחורז על אדון זערור וגברת זעירא שיוצאים, כנראה לראשונה בחייהם, לעיר הגדולה, ומגלים את נפלאות מעבר החצייה. ברור שישנה מטרה דידקטית ברורה, להאדיר את תפקידו (החשוב באמת) של מעבר החצייה, אבל הבחירה המקורית לעשות זאת באמצעות דמויות של זוג מבוגר דמיוני – מצד אחד אדון וגברת מבוגרים ומכובדים, ומצד שני, כאלה שמעולם לא נתקלו במעבר חצייה, הופכת את הטקסט הזה לפנינה אמיתית.

כל מילה משובצת בו בצדק, בדיוק במקום הנכון, והמוזיקאליות הנהדרת הזאת עוזרת להפוך את הפעולה הפשוטה של חציית כביש להרפתקה מרעישה ומרתקת. זה ספר ילדים שלא מופיע בו אף ילד. הוא מתרחש בסביבה שכולה מבוגרת, והבחירה הלא מובנת מאליה הזאת מעניקה לו ערך מוסף ומחלצת אותו מראש ממלכודת הנדושות. בנוסף, ילדי גן רכים שיקשיבו לסיפור, ייהנו מהמצלול המשובח וגם יתמלאו בתחושת חשיבות עצמית משום שהם, הקטנים, יותר בקיאים בהלכות העולם מאדון זערור וגברת זעירא המבוגרים.

האיורים של צחי פרבר הזכירו לי את דמויות ההורים מספרו של אורי אורלב "קטנה גדולה", ספר שבילדותי אהבתי ופחדתי ממנו בו זמנית, ולצערי איני זוכרת מי אייר אותו בגלגולו הראשון. משהו בדמויות גרוטסקי ומוזר ועל הספר כולו שורה הגוון האפור, כראוי לספר המתרחש בכביש, אבל איכשהו, למרות שסגנון האיור הזה רחוק מטעמי האישי, הוא מתאים להפליא לטקסט ומוסיף לו עוד גוון של פרשנות חזותית.

בטקסט כל כך קצר ראוי לציין גם את החלוקה הנכונה והמדויקת לעמודים, כשלפעמים בכפולת עמודים מופיעה רק מילה אחת או שתיים. החלוקה החכמה והטיפוגרפיה של עדה ורדי מצליחות להעשיר את הטקסט ולזקק אותו לכדי ספר קטן, מדויק, איכותי ומלבב שמכבד את קוראיו הצעירים. ספר מלמד המספר מיני-סיפור שכיף לקרוא, לשמוע ולהשמיע.

נכתב עבור כתב העת המקוון והמצוין "הפנקס"

האתר של דתיה בן דור

דתיה בן דור בויקפדיה

דתיה בן דור באתר דףדף המומלץ

חכמים בדרך – אתר זהירות בדרכים של דתיה בן דור

הפורום של דתיה – "באופן טבעי"

גן החלומות השבורים: יהונתן גפן חוזר לטלויזיה החינוכית (ולאותו מחסן עצמו שאני מזכירה בפתח הפוסט)

נחת, איכות, החמצה ונוסטלגיה – קריאה רב דורית ב"דוד ירח בשמיים"

 כתבה: אנדה עמיר, ליקטה וערכה: יעל גובר, איירה: אורה איתן, הוצאת דביר

ישבנו ביחד וקראנו בקול רם  – סבתא שלי, שנולדה בתחילת שנות העשרים ושהכירה אישית את אנדה, אמא שלי שנולדה באמצע שנות הארבעים ואני, שנולדתי בשלהי שנות השבעים.

אחת לכמה עמודים האירו את פנינו חיוכים זהים מאוזן עד אוזן, מצאנו את עצמנו משלימות בקול סופֵי שורות וחרוזים ומדי פעם התחלנו לשיר, ביחד ולחוד, מתקנות אחת לשנייה את המנגינה המדויקת (טוב, אני מודה – הן תיקנו לי…).

רשמית, השירים של אנדה מתאימים לגילאי שנה-שנתיים-שלוש-ארבע, וכולנו עברנו את הגיל הזה מזמן, אבל הרגע המשותף והחם הזה המחיש לי, יותר מכל אמירה תיאורטית, את כוחה של ספרות ילדים ביצירת תשתית תרבותית קלאסית שעוברת מדור לדור.

לצד השירים המוכרים שדקלמתי בעל פה, נהניתי לגלות גם אוצרות ספרותיים שלא הכרתי, וכאלה שהכרתי ושכחתי. כך התענגתי על השיחה המלבבת והפשוטה הזו – "שלום לגברת הארנבת!/ אנה הדרך?/ לרכבת./ לאן תסעי?/ לקנות מעט כרוב. שלום! שלום, מחר אשוב!", נהניתי מהפיוט של דניאל הקטן שטיפס בחוט אל ענן ו"שם ישב לו יום אחד,/עם הערב בחוט ירד" ומהליריות הקסומה והאלגנטית של אניית הזהב ש"בה כל המלחים,/ מגדול ועד קטן,/מושכים בחכת זהב/ דג לוויתן".

התרגשתי עם סוס היאור שהרשה לציפור לרכב על גבו כש"הציפור צפצפה: ציף-ציף-צוף,/ תמורת זאת מחרתיים/ אלמדך לעוף." והתכווצתי מכאב הבדידות ומהתרגשות החופש, העצמאות וגילוי האמנות כשהקיפוד הבודד ש"לא מצא לו כל חבר,/כולם אמרו: הנך דוקר"… "הלך, הלך, פתאום עמד -/ולבדו רקד".

התאכזבתי והופתעתי לגלות שאנדה הגדולה והראויה, אחת מהאמהות המייסדות של שירת הילדים העברית, לא הקפידה על משקל מושלם בכמה מקומות, אבל הדיוק הרגשי והלירי שמאפיין רבים מהשירים וההיצמדות לרגשות וחפצים פשוטים שנמצאים בגובה העיניים של הפעוט, מנצחים ומאפילים על כל השאר.

אורה איתן היא מאיירת ותיקה, מוכשרת ועתירת זכויות, גדלתי על איוריה ל"חגיגה של שירים",  "סבתא סורגת", "בואו עננים" וספרים רבים אחרים, ואני אוהבת במיוחד את איוריה הרכים והמלטפים ל"לילה בא".

בספר הנוכחי, האיור שלה לשיר "תרנגול אני" הצליח למחיש לי את משמעותו של השיר שאני מכירה כל חיי ורק כשראיתי את התרנגול שלה חופר ועודר בציפורניו ושולה מהאדמה תולעת שמנמנה, הבנתי את המשפט המוכר לי כל כך – "אני חופר ועודר ולא את לי ולא מעדר".

אני מעריכה את בחירתה הויזואלית של אורה איתן בעגלות צעצוע, רכבות צעצוע ובובות "של פעם", בחירה קלאסית שמתאימה לשירים קלאסיים. ולמרות זאת, לצערי, רוב רובם של האיורים נראים לי קרים, מרוחקים ומנוכרים.

אני לא מומחית לאיור, אין לי מושג לגבי טכניקות ושיטות עבודה ואני מנחשת שתחושת הניכור שהרגשתי נובעת מבחירה באיורים ממוחשבים, אבל זה רק ניחוש.

כך או כך, בין אם הניחוש שלי נכון ובין אם לאו, אני יכולה לומר, בתחושות אכזבה והחמצה, שמלבד איור הכריכה המוצלח, איור הארנבת הממהרת ואיור הקוף החמוד, שאר האיורים לא הצליחו לגעת לי בלב ובבטן, וחלקם, ובעיקר איורי דוֹד ירח בשמיים ופני הירח, עוררו אצלי (וגם אצל הדורות הותיקים במשפחתי) געגועים עזים לנחום גוטמן.

איור הכריכה עם משפחת הדובים המחויכת כן נגע בי, כאמור, וככלל- הכריכה ומבנה הספר, הממשיכים את הקו העיצובי של סדרת השירה הקלאסית לילדים, שבה ראו אור "פרח נתתי לנורית" של מרים ילן שטקליס עם איוריו של דוד פולונסקי ו"רוץ בן סוסי" של חיים נחמן ביאליק עם איוריה של בתיה קולטון, משדרים ניקיון, איכות וקלאסיקה.

סבתי טענה, בצדק, שהספר כבד מדי עבור פעוטות, ולפעוט בן שנתיים יהיה קשה "לסחוב" ספר כה כבד וגבוה מהמדף ולהביאו לידיו של ההורה המקריא. אני מסכימה עם סבתי, אך הייתי מעדיפה בכל-זאת למצוא שירים מוצלחים ויפים של אנדה שלא זכו להיכנס לאוסף הנוכחי, גם במחיר של "עודף משקל". החשש הוא, שכאשר עורכים אנתולוגיה של יוצר אחד, השירים שלא נכנסו לספר עלולים להישמט מפנתיאון התודעה של הילדים בני זמננו.

הבחירה של העורכת יעל גובר לגיטימית, כמובן, והיא הקפידה לכלול בקובץ את כל נכסי צאן הברזל המוכרים של אנדה – האנקור המקפץ על הגדר, כושי כלב קט, דוד ירח בשמים, הקיפוד מכמיר הלב שרקד לבדו, הקוף שתפרו לו מעיל צהוב ובגדים נוספים, מגדל הפעמון שעל ראש החרמון, החושך המתחבא מתחת לארון והשיר הנפלא על הדובון שבלע סבון ועל ידי כך נהיה רחוץ גם מבפנים, גם מבחוץ – כולם כולם נאספו כאן, מוכנים ומזומנים ללוות גם את ילדותם של ילדי הפלאפון והדי.וי.די.

ובכל זאת, לצד נכסי צאן הברזל המצוינים וההכרחיים, אני הייתי מוותרת על שיר כמו "יום הולדת לאוגר" ומוסיפה שירים נפלאים שחסרו לי כאן כמו "כלבלבי", "פנסים בלילה", "ציפור כחולת הראש", "פרת משה רבנו" (שיר מתוק להפליא ושונה מהשיר המוכר של אפרים סידון), "הדייג המסכן", "אוצר בכיס", "תלמיד חכם" ושאר פנינים מספרי השירים של אנדה עמיר-פינקרפלד "שירי ילדים" ו"סחרחרת פלא" שיצאו בעבר בהוצאת דביר.  

מבחינת איכות ספרותית ומבחינת התאמה לנפשם של ילדים, אני חושבת שהשירים של אנדה עומדים במבחן הזמן, אבל השינויים המפליגים (והמבורכים, בעיניי) שחלו בתפיסה החברתית של מה נכון ומה לא, מעמידים אתגר לא פשוט בפני כמה שירים שצולחים את מבחן הזמן, אבל לא עושים זאת בקלות נטולת מכשולים.

"כושי כלב קט" הוא הדוגמא המובהקת ביותר לכך, אבל נדמה לי שאם כשם של כלב וכחלק משיר מוכר ומולחן המילה הטעונה "כושי" מצליחה, בקושי, לעבור את משוכת התקינות הפוליטית, הרי שבשיר המסיים את הספר, כושי מופיע כשם גנרי של צעצוע, לצד בובה, כדור, דב, סביבון וחישוק, מה שעלול להיתפס כבעייתי יותר, למרות ההקשר החיובי והנקי מגזענות בו מופיע ה"כושי" ("שמע אותו כושי חכם, שמע, שמע – עד שנרדם").

שאלה נוספת עולה מהשיר על הגדי המתהדר, שנכתב שנים רבות לפני פרוץ שיח הזכויות המגדרי והמודעות ללגיטימציה של נטיות מיניות שונות, ומתאר כיצד כל גדיי הכפר לועגים לגדי במילים "…צחקו לסרט, צחקו לגדי, עומד כגברת לפני הראי".

אני מאמינה, כאמור, שהשירים האלה צולחים את מבחן הזמן ולא מאמינה בצנזורה מטעמי פוליטיקלי קורקט ובכל זאת, שלושת השירים האלה מעלים שאלות שראוי לתת עליהן את הדעת.

בשורה התחתונהלמרות ההסתייגויות הויזואליות והתכניות שציינתי ולצידן, "דוד ירח בשמים" הוא ספר פעוטות איכותי, מושקע ומשמח, שבכוחו לדבר אל ליבם של ילדים רכים וגם אל ליבם של מי שהיו פעם ילדים רכים בישראל.

הוצאתו הנוכחית לאור מוסיפה לבֵנה חשובה והכרחית ליסודותיו הנבנים של קאנון ישראלי-קלאסי לפעוטות אך למילותיה של אנדה יש כוח ומשמעות גם עבור פעוטות המילניום החדש, שיכולים להקשיב לשירים וליהנות גם מבלי שיידעו, או יצטרכו לדעת משהו על מקומה של אנדה בתרבות הילדים הישראלית.

נכתב עבור כתב העת המקוון והמצויין הפנקס

המלצה חמה של נירה לוין בדףדף

מידע על אנדה מאתר דףדף

אנדה עמיר פינקרפלד בויקיפדיה

שירים של אנדה מאתר זמרשת

"על הגשר הקט" – איך ספר פעוטות חדש יכול להריח כמו ספר קלאסי?

"על הגשר הקט", כתב: עילם בן-דרור, אייר: שחר קובר, יצא בהוצאת מטר

איך יודעים להגדיר קלאסיקה לפעוטות?

מה מציב ספרים כמו "איה פלוטו?" (לאה גולדברג), "מעשה בחמישה בלונים" (מרים רות), "גן גורים"  (רפאל ספורטה), "ויהי ערב" (פניה ברגשטיין), או ספרי שירים כמו "בוא אלי פרפר נחמד" (של אותה יוצרת) ו"שירים ופזמונות לילדים" (ביאליק) במעמד הקאנוני והקונצנזואלי שבו הם נמצאים?

הספרים שהזכרתי מאופיינים בחריזה מושלמת ומצלול משובח ומתנגן. בשפה מדויקת, באורך נכון לאוזניים קטנות ובקצב שמזמין קריאה בקול ודקלום בעל-פה.

בספרים הללו מתרחשים אירועים פשוטים שנתפסים כדרמטיים ומשמעותיים בעיני ילדים רכים, ברובם נוכחים בעלי חיים ובכולם יש מצוקה ואחריה קתרזיס הורי מנחם ומכיל.

ועדיין, כל המאפיינים הספרותיים הללו אינם מה שהפך את אותם ספרים ל"קלאסיים" או "קאנוניים". למאפיינים ה"אובייקטיבים" שהזכרתי נלווה מאפיין משמעותי נוסף, לפחות עבור ילדים שהוריהם, סביהם או הגננות שלהם נולדו וגדלו בישראל ובעברית. עבור הילדים האלה, הקריאה בקול מהדהדת, במודע או שלא במודע, גם את ילדותו של המבוגר המקריא.

עבור מבוגר שמקריא לילד ספר שהוא מכיר מילדותו, הצפרדע יותר ירוקה, אבא פיל יותר גדול, ה"בום!" של הבלון המפוצץ יותר רועם והנשיקה של אמא יותר מנחמת. המוסיקה שמתנגנת באוזני המקריא הולכת עשרות שנים לאחור וחוויית הקריאה המשותפת מתעשרת בשכבות ורבדים נוספים של זיכרון ואהבה. 

מובן שספר חדש לא יכול לענות על הקריטריון הזה אבל לעיתים נדירות, נתקלים בספר שיש לו סיכוי גדול להצטרף לקאנון ספרות הפעוטות ולהפוך לקלאסיקה של הדורות הבאים. "על הגשר הקט" הוא ספר כזה בדיוק, ואני כבר מדמיינת את החיוך הנוסטלגי הדק שיימתח על פניהם של הפעוטות של היום כשיקריאו את הספר הזה בפעם המאה לילדיהם ונכדיהם העתידיים.

ומה פתאום אני חושבת על קלאסיקה כשאני נתקלת בספר טרי שפורסם עכשיו?

אולי כי למעט ההיבט הנוסטלגי, שמטבע הדברים לא יכול להתקיים בו, הוא כולל את כל המאפיינים שהזכרתי.

בבסיסו של הספר ישנה סיטואציה הנתפסת כמצב מצוקה בעיניו של ילד רך, אבל אינה מאיימת או מסוכנת מנקודת מבט מבוגרת. אלעד הקטן מטייל ליד הגשר, הולך לאיבוד ולא מוצא את הדרך חזרה. כמקובל בהרבה סיפורים אחרים, הוא פונה לשלל חיות שנקרות בדרכו ומקבל מכל אחת מהן עצה שמלמדת אותו ואותנו משהו על אופייה: מהשלדג הוא לומד לעוף, מהצפרדע – לנתר ולקפוץ, מהסרטן – ללכת הצידה וכן הלאה.

התבנית הזאת מוכרת ואפילו שחוקה, אבל אין בכך כל רע. פעוטות נהנים מתבניות מוכרות ובטוחות וכל עוד השימוש בתבנית המוכרת נעשה בחן, בכישרון ובהקפדה, כמו במקרה הנוכחי, הוא מבורך ונכון. כיוון שכל חיה מעודדת את אלעד לנוע באופן אחר, הספר יכול גם לשמש כהשראה לחגיגת תנועה מאולתרת בבית או בגן עם ילדים שמקפצים כצפרדעים, מדלגים כארנבות, הולכים הצידה כסרטנים, מעופפים כשלדגים וזוחלים כזחלים.

כיאה לספר שנשען על תבנית קלאסית אבל נכתב בתקופתנו המגוננת, ההורים אמנם נמצאים מחוץ ל"פריים" הסיפורי כמעט עד הסוף, אבל הם צופים באלעד ושומרים עליו מרחוק לאורך כל מה שהוא תופס כהרפתקה ומאפשרים לו להגיע לבד לפתרון בלי לשקוע במצוקה קשה מדי. אלעד חווה ילדות "של פעם": ילדות של טבע, חופש, בעלי-חיים ועצמאות, שמתקיימת בתוך בועה מוגנת של פיקניק בפיקוח הורי התואם את הערכים והתפיסות המקובלות בימינו.

כל המאפיינים האלה הופכים את "על הגשר הקט" לספר פעוטות טוב, שנע בחן בין נימה נוסטלגית לנימה עכשווית. אבל הקסם האמיתי, ומה שמעלה אותו, לטעמי, ישירות ל"ליגה של הגדולים" והקלאסיים, הוא השפה.

 בשוק הספרים ישנם הרבה ספרי ילדים מחורזים, לפעמים יותר מדי, אבל רק מתי מעט כתובים בחריזה ומצלול מושלמים כמו ספר זה, מתנגנים על הלשון בקצב ומעוררים חשק עז לקריאה בקול, אפילו אם אין פעוטות בסביבה.

לא בכדי נזכרתי בספרים הקלאסיים. כשקראתי את הספר בקול רם, הבנתי פתאום ש"על הגשר הקט/ לפנות ערב שבת,/ אט פסע לו אלעד והלך./ענף ערבה/ שאסף בסביבה,/ בחטף על פני מים שילח." כתוב בדיוק במקצב המוכר והאהוב של "ויהי ערב". גם הבחירה בצירוף "אט פסע לו" נדמית כמחווה לספר הקלאסי ההוא, והמחווה המצלולית המשמחת הזאת מצטרפת למחווה האיורית של "לילה בלי ירח" (שירה גפן ואתגר קרת, איורים של דוד פולונסקי), מלפני כמה שנים. האזכור החוזר של "וכבר ערב שבת עוד מעט", בספר חילוני למהדרין, מזכיר במידה מסוימת עוד קלאסיקה ישראלית – "חנהל'ה ושמלת השבת" (יצחק דמיאל (שוויגר)).

לצד החריזה והמצלול המוקפדים, עילם בן דרור משתמש בעברית עשירה, גבוהה ורבת רבדים ומציב, אלו לצד אלו, מילים וצירופים פשוטים ויומיומיים כמו "…שאסף בסביבה", "אלעד ראה זחל", "צללה לה לבוץ" או "התחבק עם הוריו וסיפר" לצד שלל מילים וצירופים גבוהים כמו "דהור ושעוט", "אך הגשר- איהו?", "נוכל לקרטע", "עם סרטן הצטדד", "דילגו להם דלג" , "נקוד בכתום ושחור" ושלל מושגים עם עברית עשירה "של פעם".

השילוב הלשוני הזה שבה את ליבי ואין לי ספק שישבה גם את לבבותיהם של ילדים צעירים. לא צריך לפחד ממילים גבוהות, בעיקר לא כשמקריאים סיפור לילדים רכים שעבורם ממילא רוב המילים בשפה עדיין חדשות. המוסיקליות המושלמת של הטקסט והאיורים הבהירים מבטיחים הבנה מלאה של המתרחש, ובאותה הזדמנות גם נוכל להרוויח ילדים עם אוצר מילים עשיר יותר.

 

שחר קובר אייר את הספר בניחוח של פעם. עד שמגיעים לעמודים האחרונים ולתמונות ההורים בג'ינס, משקפיים וקסדות אופניים, אפשר לחשוב שזה ספר ישן. אבל הצבעים החזקים, הדמויות והצורות הברורות וההפתעות הקטנות שמחכות לילדים, כמו הבעות הפנים המשתנות של העצים והפרטים הזואולוגיים המדויקים של כל זחל ושלדג, יוצרים שילוב מוצלח בין סגנון קלאסי לסגנון עכשווי.

אני לא מומחית לאיור, אבל בכל זאת, למרות שנהניתי מהאיורים ומהאווירה הפשוטה והשמחה שהם שידרו לי, הפריעו לי שלושה עניינים ויזואליים – ראשית, בספר המתרחש לפנות ערב, כשהסכנה המוחשית היא שקיעת השמש, השמש עצמה אמנם מופיעה בצהוב בוהק, אבל אין רמז של ערב בצבעי הרקע, בניגוד למתרחש בטקסט. שנית, עניין קטנוני אבל חשוב עבור ילדים שמתעכבים על כל פרט- כשבעיניו של אלעד המילולי עולות דמעות, אלעד הוויזואלי אמנם נראה עצוב, אבל עיניו יבשות לחלוטין. ושלישית, רגע התגלית המיוחלת של מציאת הגשר, מתואר בכפולת עמודים ובה איור יפהפה של שמש גדולה המופיעה מאחורי פניו הקורנים של אלעד. האיור אמנם מקסים ומבטא את עוצמת הגילוי, אבל עיקר העיקרים- הגשר המשתקף, מופיע רק באיור הבא ובאופן לא בולט מספיק, וכך הפואנטה של הסיפור קצת "הולכת לאיבוד" מבחינה ויזואלית…

"על הגשר הקט" הוא ספר פעוטות מצוין, איכותי ומשמח, בעל ניחוח של ספר פעוטות קלאסי, הנובע מהרגישות הרבה לשפה, מהמוזיקליות של הטקסט, מפשטות הסיפור ומההקפדה על הפרטים אבל גם מ"תבלין קלאסיקה" מיוחד שהוא בבחינת שלם העולה על סכום חלקיו. כמי שתומכת בחופש בחירה ובמגוון פלורליסטי, תמיד, בכל הקשר ובכל גיל, אני לא מגדירה שום ספר כ"ספר חובה", אבל אני ממליצה עליו בשמחה ובחום, חושבת שהוא ראוי למקום של כבוד על מדפי הספרים הביתיים ובספריות הגנים, ומנחשת שילדים רבים עוד יידעו לדקלם אותו בעל פה.

הרשימה נכתבה עבור כתב העת המקוון והמצויין "הפנקס"  ופורסמה כאן.

"ההורים הסמויים מן העין" – ניתוח מאיר עיניים ומעניין של דוד רפ ב"גלריה" על האיורים של הספר ומה שעולה מהם.

נירה לוין מתמוגגת בדףדף

סקיצות וקצת ממאחורי הקלעים של האיורים בבלוג של שחר קובר  וגם כאן וכאן

טקסטים אחרים שכתבתי לפנקס:

"תבנית בצורת לב" – רשימה ביקורתית על התבניות החוזרות בתיאטרון לילדים

"מפתח שפותח כל שער"- משחק דיאלוגי בשערים ומפתחות, שיחת פינגפונג משותפת עם שועי

על "העורב והלימון" ו"כמוני כמוך" – שני ספרי ילדים

"העורב והלימון" מאת חיה שנהב, איורים: דיויד הול, יצא בהוצאת עם עובד, 52 עמ'

"כמוני-כמוך" מאת עינת יקיר, ציירה: הלה חבקין, יצא בהוצאת כתר

ג'ירפה ואריה שמתלבטים אם להתחבא מאחורי עץ גבוה או שיח רחב, אוזניו המציצות של מיץ פטל הארנב ופיט, פט וטו, שלושת הגמדים היצירתיים שישבו מאחורי ההר ופטפטו, כל אלה הם לא רק יצירות מופת שכתבה חיה שנהב, אלא גם דמויות שאני מכירה היכרות אינטימית ממש, אחרי שבילדותי הקריאו לי שוב ושוב את הספרים בכיכובם.

בשל הזיכרונות החמים האלה, ובשל הערכתי העצומה לתרומתה של חיה שנהב לספרות הילדים הישראלית, אני ניגשת בחשש מסוים לכתיבת ביקורת על ספר השירים החדש שהיא כתבה לילדים.

אם להתחיל מהחלק הקל, ההיבט החזותי של הספר פשוט נפלא.

הפורמט קטן ואלגנטי ומעוטר בסימניית בד אדומה, כמו ספר שירה איכותי "של גדולים".

האיורים של דיויד הול צבעוניים, שמחים, עדינים, נקיים, רכים, מלאי פרטים וחיים כל כך שאפשר להתבונן בהם מבלי לִשבוֹע. מחלקם עולה ניחוח רחוק של אגדה ישנה, אחרים פשוטים ויומיומיים, חלקם מעוררים רגשות נוגים ואחרים דווקא מעלים חיוך, וכולם כולם יפים ומוקפדים.

איורי העץ המסתעף, הציפור הרחוקה המוזהבת ושכבות האדמה שבו את ליבי במיוחד, אבל לא היה איור אחד שלא אהבתי.

החומרים שבהם עוסק הספר מזכירים ילדוּת פשוטה, טבעית, לא מתוחכמת ולא טכנולוגית, כמו פעם – הרבה טבע, חיות, צמחים, נופים ועונות, מעט עניינים חברתיים, אוכל, מחשבות על העולם, חום, אהבה ובטחון, ומעל הכל מפוזר הומור דק.

ובכל זאת, משהו שם לא מדויק.

חיה שנהב יודעת לחרוז, וחלק מהשירים כתובים במשקל מושלם ובחריזה מתנגנת, אבל לא כולם.

לפעמים החריזה הולכת פתאום לאיבוד, בשירים אחרים המשקל נשבר, ויש שירים שפשוט מתקשים להתרומם מבחינת התוכן.

יש ב"העורב והלימון" גם שירים צלולים, פיוטיים, מדויקים ומצוינים, אבל הרמה הלא אחידה מעיבה על המכלול. גם קהל היעד לא ברור מספיק, כששירים ראשוניים ובסיסיים שמתאימים לגיל שנתיים ואפילו פחות, מופיעים לצד שירים לבני ארבע-חמש ומעלה, ללא כל סימון או אבחנה ביניהם.

בשורה התחתונה – "העורב והלימון" הוא ספר לא אחיד ברמתו. הוא איכותי ברובו, יפיפה ואסתטי וכולל כמה שירים מקסימים עם איכויות של הייקו, אבל לא כל שיריו היו ראויים להגיע לקו הגמר, לא כולם מלוטשים מספיק, ולא כולם עונים על הציפיות הגבוהות שיש לי מכתיבתה של חיה שנהב.

גם בספרה של עינת יקיר ניכר העיצוב החזותי המצטיין והמושך, וגם מעליו, כמו מעל "העורב והלימון", נמשך דוק של רוגע, עדינות ושקט, אבל בכך מסתיים הדמיון ביניהם.

יקיר כתבה סיפור מחורז מלא וגדוש בטלטלות רגשיות, שגיבוריו הם מוני – סוס פוני נמוך ושמח בחלקו, ואסף סוס-כנף, פגאסוס שנוחת בסערה בתוך חייו השלווים של מוני.

מערכת היחסים המורכבת בין שני הסוסים, השונים זה מזה, יכולה להיקרא כסיפור אהבה רומנטי או כחברוּת אפלטונית. שתי הפרשנויות אפשריות ושתיהן יכולות לשמש כמצע נוח להשלכה על חיי הקוראים – ילדים ומבוגרים כאחד. ולמרות שמפתה להציב מול סיפורם של הסוסים מקבילה אנושית שתיתן לעלילה פירוש פסיכולוגי אחיד, זה לא הכרחי.

מוני עובר תהליכים רגשיים מורכבים ורבים, מול עצמו ומול אסף, ובסוף גם מבשיל לכדי שיתוף כלל הסוסים במערכת היחסים שלו עם חברו. הוא מתמודד עם הרצון להיות לבד, הרצון להיות ביחד, עם רגשות כמו געגוע, כמיהה, פחד, רתיעה, שיתוף וצורך חזק להגן על הטריטוריה הפרטית, עד שנדמה שכל קורא, קטן או גדול, יכול להזדהות עם חלקים ממערבולת הרגשות הזו ולחוש קירבה רגשית כלפיו גם מבלי לתרגם את הסיפור לאלגוריה אנושית מדויקת של אחד לאחד.

כל המערך האמוציונאלי הטעון הזה כתוב בשפה מתנגנת שתענוג לקרוא בקול רם, בחריזה ומשקל משובחים ומדויקים ובסגנון שמשלב בחן רב בין מילים פיוטיות וגבוהות לבין שפת דיבור יומיומית.

גם ילדי גן שלא יבחינו בכל הניואנסים הפסיכולוגיים יוכלו לשוט עם הסיפור על גלי המצלול ולהיאחז בעוגנים של חוויות רגשיות מוכרות.

האיורים העדינים, הרכים ומלאי הפרטים של המאיירת המצוינת הלה חבקין, יוצרים אווירה של אגדה קסומה, אבל גם מקרבים את הסיפור והדמויות אל הקוראים ומשלימים את תחושת ההרמוניה העולה מן הטקסט.

בשורה התחתונה – "כמוני –כמוך" הוא ספר מצוין שנוגע בלב, כתוב היטב ומעורר, אצל גדולים וקטנים, מחשבות על אהבה וחברוּת.

נכתב עבור הד החינוך.

ביקורת מתפעלת של רונית רוקאס על "העורב והלימון"

ועוד אחת מתפעלת וקצרה של טלי בשוראי יצקוביץ

וגם יעל דר קושרת כתרים ל"העורב והלימון" ב"הארץ"

וכמוה נירה לוין ב"דףדף"

ניתוח מעמיק ואוהב של דוד רפ ל"כמוני כמוך"

וביקורת מעריכה של נירה לוין ב"דףדף"

 גם רינת פרימו בynet התפעלה מ"כמוני כמוך" ויותר חשוב, עשתה לו ניתוח רגיש ומעמיק ויצאה נגד התפיסה שספר ילדים חייב להתייחס לנושא מסויים.  אני מסכימה!

והערה אחרונה – בכנס המדהים לאיור ספרי ילדים שהיה לא מזמן ב"בצלאל" (ואני התעצלתי לכתוב עליו…), שמעתי שלל הרצאות של מאיירים, כותבים, מעצבים, עורכים, חוקרים ועוד אנשים שאוהבים לעשות ספרי ילדים. אחד מהם היה המעצב קובי פרנקו שחידש לי הרבה על תפקיד המעצב. בעיני, העיצוב האלגנטי, המאופק והעדין שלו ל"העורב והלימון" באמת ראוי למדליה.

"המסע של תיקה" – ספר שואה לילדים קטנים

 מאת אסתר שקין, יצא בהוצאת שוקן

קשה לכתוב על השואה לילדים קטנים. ההתלבטות בין מסירת אמת היסטורית חשובה לבין הגנה על נפשם הרכה של ילדים מפני סיפורי זוועות יוצרת דילמה קשה, נטולת הכרעה.
אסתר שקין בחרה ליצור קומיקס לילדים על השואה וגם חשפה את סיפור ילדותה שלה.

פתיחת הספר המתארת בכמה משפטים וציורים את הילדות השמחה והמוגנת של תיקה ואת הרוע וההשפלה שפלשו לתוכה באמצעות הטלאי הצהוב, היא פתיחה מצוינת ומדויקת שמתארת את המציאות בקווים פשוטים וטבעיים, בגובה עיניה של ילדה קטנה. גם השילוב המעניין בין טקסט רצוף לריבועי קומיקס שממחישים חוויות מצליח לשמור על איזונים נכונים בין טקסט לתמונה ומכניס את הקורא ישר לתוך הסיפור, ללא היסוסים ומתווכים.

קשה וכמעט בלתי אפשרי להתייחס לספר כזה בכלים ספרותיים מקובלים. המחברת כתבה וציירה את ילדותה, את נשמתה, חשפה את סיפור חייה הקשה והמרגש לראשונה אחרי שישים שנה והכל טעון, רגיש ופרטי מאוד, שקשה לשפוט את התוצאה כמו "סתם" ספר.

ועדיין, התייחסות כזאת היא הכרחית.
אין ספק שאסתר שקין יודעת לכתוב ולצייר, ואין צל של ספק לגבי עוצמתו ההיסטורית והאישית של סיפור חייה. ובכל זאת, קצת קשה לי עם הספר, או לפחות עם רובו.
הסגנון שמערב פרוזה מאוירת עם ריבועי קומיקס של ממש הוא סגנון ייחודי ולא נתקלתי בו מעולם. בעמודים מסוימים השילוב הזה עובד והקומיקס משלים את הטקסט במימד החווייתי, ולהיפך. במקומות אחרים, השילוב יוצר בעיקר בלגן, כשלא תמיד ברור מה קרה קודם ומה אחר כך ובאיזה סדר כדאי לקרוא. במקרים האלה נדמה כאילו המחברת פשוט שפכה על הדף את זיכרונותיה ורגשותיה בצורה חיה ואותנטית מבלי לעשות בהם סדר.

 רצף האירועים המסעיר שעובר מילדות אירופאית מוגנת דרך הסתתרות במנזר, חבירה לילדי רחוב, מגורים בבית יתומים, שיט באוניה אקסודוס, גירוש מהארץ, נדודים ברחבי אירופה, לוחמה בחיילים הבריטים, שהייה במחנות מעצר ועליה מחודשת לארץ, כל הרצף הגדוש הזה ממלא את הספר כמעט בלי אוויר כשאירוע רודף אירוע והסגנון המאופק והפורמט הקצר לא מאפשרים לעכל דרמה אחת לפני שמגיעה הדרמה הבאה בתור והרצף כולו נדמה לפעמים כמעט היסטרי ופעמים אחרות כמעט מנוכר.

אני שמחה שהספר הזה נכתב, שמחה עבור המחברת ועבור ילדיה ונכדיה, ומשוכנעת שזה צעד חשוב ומרפא בשבילם. לילדים אחרים הספר ראוי לקריאה, בעיני, אבל מאוד בזהירות ועם לא מעט הסתייגויות.

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 26.11.09.

 

ביקורת של יותם שווימר מ nrg (כולל ביקורת על ספר ילדים אחר על השואה, מאת אלונה פרנקל, את הספר השני לא קראתי אבל הוא נראה מעניין)

ביקורת מרתקת של יעל דר מ"הארץ" (גם היא מתייחסת לספרה של אלונה פרנקל ולספרים נוספים)

דף יח"צנות על "המסע של תיקה" מאתר משרד החינוך

 

"המזוודה של חנה" – ביקורת שלי על ספר שואה אחר לילדים יותר גדולים

"אמיל וקרל" – ביקורת שלי על עוד ספר שואה לילדים יותר גדולים

 

ובלי קשר לשואה, גם מרג'אן סטרפי השתמשה בקומיקס כדי לספר על ילדותה ונעוריה (בספרים שלא מיועדים לילדים) – "פרספוליס -סיפורה של ילדוּת"  ו"פרספוליס 2- המסע הביתה" (שאת הביקורת החיובית שכתבתי עליו אני עדיין מנועה מלפרסם).

"מעשה בדיג ובדג הזהב"

מאת א"ס פושקין, תרגמה מרוסית רינה ליטוין, אייר ירמי פינקוס, יצא בסדרת פושקין לילדים, בהוצאת אחוזת בית 

הסיפור הקלאסי על הדייג ודג הזהב מוכר וידוע, ונמצא על המדפים במגוון עיבודים. הגרסא הנוכחית היא סנונית ראשונה מתוך חמישה ספרים שאמורים להציג בפני ילדים ישראלים מבחר מאגדות העם שפושקין עיבד.

לפושקין שמור מקום מרכזי בתרבות הרוסית והורים שגדלו על סיפוריו ישמחו לחשוף את ילדיהם לחומרים שמדיפים ניחוח איכותי.
ובכל זאת, כיוון שפושקין לא כתב את הסיפור אלא רק עיבד אותו, אני תוהה אם יש בכלל טעם בתרגום לעברית של הגרסא הרוסית.

העברית של רינה ליטוין גבוהה ויפה ואני משערת שהיא נצמדה לרוסית, אבל התוצאה כוללת משפטים עם תחביר עברי מוזר ולא טבעי, כמו "חזרה הרשת ודג יחיד בה, לא דג רגיל- דג זהב הוא", או "הוא דייג שנות שלושים ושלוש כבר ולא שמע עוד שדג ישוחח".

האיורים של ירמי פינקוס יפיפיים, מוקפדים ומלאי הבעה, והם שומרים בעדינות על איזון בין מאפייני נוף, בנייה ותלבושות עם ניחוח של רוסיה במאה התשע-עשרה לבין קו נקי, צבעוני ועכשווי.
דמותו המאוירת של הדייג הזקן נוגעת ללב והשינויים הקטנים בהבעות הפנים והגוף שלו מעבירים קשת רגשות מלאה ומגוונת. אשתו התובענית ומשאלותיה מאוירים בקו גרוטסקי וכמעט קריקטוריסטי, ובכל זאת, שני הסגנונות מצליחים להשתלב זה לצד זה באותם איורים ומלבישים את הסיפור המוכר בלבוש חדש, מושך ונעים לעין.

הסיפור עצמו הוא סיפור דידקטי שמחנך להסתפקות במועט ויוצא נגד גילויי יוהרה וחמדנות. אין כל רע במסר הזה, בעיקר בעידן השפע והמסחור הנוכחי, אבל לצידו, עולה מהגרסא של פושקין גם שנאת נשים עזה, ועם המסר הזה היה לי יותר קשה להשלים.
הדייג הוא גבר נרפה, חלש ופחדן שסופג מאשתו חרפות וקללות ומציית לה בניגוד לרצונו. האישה עצמה היא רודנית תאוותנית עם יצר שליטה מפותח ו"עיניים גדולות", שמוצגת, במיטב המסורת השוביניסטית, כאישה שכל מטרתה היא לבזבז את כספי בעלה.

למרות הקושי המסוים שהיה לי עם הסגנון העברי בסיפור עצמו, נהניתי מאוד מאחרית הדבר שכתבה רינה ליטוין, שהצליחה לתאר את תולדות חייו המעניינים של פושקין ואת מקומו המרכזי בתרבות הרוסית, ולהציג הכל בשפה בהירה ומכבדת, בגובה עיניהם וליבם של ילדים.

הספר כולו משדר תחושה של איכות, ניקיון והקפדה על פרטים ועל כך הוא ראוי להערכה, למרות ההסתייגויות שלי.

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 18.6.09.

 

ועכשיו עדיין שבוע הספר וההמלצות המרוכזות שלי עדיין בתוקף, כמובן.

"חנות של מפלצות"

"חנות של מפלצות" מאת אורית אבני בר-און, אייר קוסטה ברנשטיין, יצא בהוצאת דרבי

מפלצות הן נושא פופולארי בספרות הילדים, ולא במקרה. הרבה ילדים פוחדים ממפלצות שמייצגות את כל מה שלא ברור ולא מוכר, והרבה ילדים אוהבים מפלצות ומתעניינים בהן, מאותה סיבה בדיוק.
כיוון שמפלצות הן יצורים לא ממש מוגדרים, אפשר להשליך עליהן כל תכונה, מחשבה, רצון או פחד, להוסיף מספר אקראי של עיניים, שיניים וזנבות והרבה צבעים ולצאת לדרך.
דני ואורי קרמן הוציאו לפני שנים את "ספר המפלצות השלם" ואת המשכו  "המפלצות ששינו את ההיסטוריה", ספר מדעי ורציני, עם מרכאות או בלעדיהן, שמציג מסמכים והוכחות לתפקידן המכריע של המפלצות באירועי מפתח בהיסטוריה האנושית.

מיכאל דק הוציא "מפלצות המחמד שלי", רינת הופר כתבה ספר מצחיק וסוחף על "מפלצת סגולה" ואני בעצמי הייתי שותפה לפני כמה שנים לתרגומו של "המדריך לזיהוי מפלצות הבית" של סטניסלב מריאנוביץ', שלצערי אזל מהחנויות (כנראה), כך שיש לי חיבה לנושא ואפשר להגדיר אותי, בין השאר, כמפלצולוגית חובבת.
ממש בימים האחרונים ראיתי שהוצאת שוקן הוציאה ספר מפלצות מפואר ומהודר, וכל המכלול הזה, לצד ספרי מפלצות רבים אחרים, מעידים על השילוב המנצח בין מפלצות לספרי ילדים.

 

ובעקבות התגובות כאן אני מוסיפה לרשימה את המדריך של עלילות ספיידרוויק – פיות: גידול, טיפול והאכלה ואת "מפלצולה" של רחלי בהרל וגם את "הילד חיים והמפלצת מירושלים" הנהדר של מאיר שלו שאהבתי כבר בתור ילדה ואוהבת עדיין (אבל מעדיפה את האיורים של המהדורה הישנה, האמת… )וכמובן, שישנן גם המפלצות הותיקות מהמיתולוגיה היוונית וממיתולוגיות אחרות. קשה לחדש או לגלות מקוריות רבה ב ע-ו-ד ספר מפלצות, אבל מקוריות היא לא תמיד העניין, העיקר הוא לכתוב טוב ולספר סיפור טוב.
הספר הזה בהחלט כתוב היטב, וזה לא מעט.

קבלתי את "חנות של מפלצות" בחשש מסוים, כי ספרים של מחברים אלמונים שיצאו בהוצאות אלמוניות נוטים, הרבה פעמים, ללקות בחובבנות ובינוניות. לשמחתי, הופתעתי לטובה.
הרבה אנשים שכותבים ספרי ילדים נוטים לבחור באופן אוטומטי בכתיבה בחרוזים. כתיבה בחרוזים היא לא דבר רע, כמובן, אבל לא כל אחד יודע לחרוז, ויותר מדי כותבים נוטים לכתוב ב"כאילו חריזה", חושבים שכל מילה שנגמרת באות מסוימת מתחרזת עם כל מילה שנגמרת באותה אות (ולא, "מורים" ו"עולים", למשל, זה לא חרוז! ) בלי משקל ותוך כיפוף של התחביר רק למען החרוז.

אורית אבני בר-און, מסתבר, יודעת לחרוז, ואני מתלהבת מיכולת החריזה שלה רק מפני שלצערי, היא מאוד נדירה… באופן אישי הייתי אמנם מוותרת על כמה מילים פה ושם כדי להדק עוד יותר את המשקל, אבל הסך הכל שוטף, זורם ומתגלגל על הלשון, מה שחשוב במיוחד בספר ילדים שמקריאים בקול רם.
מה שחשוב לא פחות הוא ההומור ורוח השטות החיננית שמנשבים בין דפי הספר, כמו גלידה מרעננת ביום חם ומהביל. ההומור חיובי במיוחד כשמדובר במפלצות, והוא עשוי לשמש כנוגדן רב עוצמה כנגד פחד.

אז כבר הבנו שהכתיבה מצוינת, ומה עם התוכן? שם, אני קצת יותר מסויגת. הרעיון של חנות מפלצות שבה אפשר לקנות מפלצות מכל הסוגים ומכל המינים הוא רעיון חינני עם יופי של פוטנציאל וסוגי המפלצות באמת מגוונים ומקיפים {" מה תבחר? מפלצות נגד פחד? מפלצות עם זנב מחודד? מפלצות עם אוזניים מגומי? (לפעמים זה מתאים במיוחד)", אבל מה שחסר לי הוא סיפור, עלילה, התרחשות, אקשן… כל הספר הוא בעצם תיאור (מפורט ומוצלח) של חנות מפלצות, אבל הוא היה יכול לשמש כמו אקספוזיציה ארוכה לקראת סיפור על ילד, ילדה, מפלצת, מישהו…

ובכל זאת, למרות ההסתייגויות, בשורה התחתונה, "חנות של מפלצות" הוא הפתעה נעימה. זה ספר איכותי הרבה יותר מרובם המכריע של תוצרי ההוצאות האלמוניות, והוא בהחלט יכול לעמוד על מדף אחד, בלי להתבייש, לצד ספרי מפלצות של כותבים ידועים. 
יש פה  ספר חמוד שכתוב היטב, נחרז בהקפדה ומעלה חיוך על הפנים, והוא בהחלט ראוי לתשומת ליבם של אוהבי מפלצות ו/או אוהבי ילדים וספרי ילדים. ילדים בני 3-6 יכולים ליהנות ממנו וגם מפלצולוגים חובבים או מקצועיים, בכל גיל. אני ממליצה!

 

האתר המתוק של הספר

רינת פרימו על חריזה (ועל "חנות של מפלצות") – זו הפעם השניה שאני מפנה למאמר הזה, כנראה זה מפני שאני מסכימה עם כל מילה…

 

* והספר הזה ישב אצלי ה-מ-ו-ן זמן עד שהתפניתי לכתוב עליו ביקורת. המלצות מרוכזות לשבוע הספר וגם עניינים בלתי ספרותיים- ממש בקרוב. מבטיחה.