ארכיון קטגוריה: ספרות פנטזיה

ללכת עד קצה הפחד – על "המהלכים בקצוות"

"המהלכים בקצוות" מאת דיאנה ווין ג'ונס, תרגום: ענבל שגיב-נקדימון, יצא בהוצאת גרף, בסדרת גרף צעיר – הסדרה של גילי בר-הלל  

יש אנשים שמוקסמים מהאפשרות של ריבוי עולמות מקבילים, אנשים שחושבים שפנטזיה כזאת פותחת בפניהם חופש מוחלט ואינסופי. אני לא. אותי, זה מפחיד.

ג'יימי בן ה 12 לא הוקסם מהאפשרות הזאת ולא פחד ממנה, הוא בכלל לא חשב עליה, עד שהיא הפכה למציאות חייו.

הוא גילה במקרה את "ההם" -יצורים מסתוריים, חובשי ברדסים, שעומדים מעל שולחות משחק, מחשבים חישובים, זורקים קוביות ומשחקים. הוא גילה גם שהמשחק הזה קובע מה יקרה במציאות של כל אחד מהעולמות האלה – מי ינוע לאן, איזה מלחמות יפרצו, מי יחיה, מי ימות ומי יתקרב למי, גם בעולמו של ג'יימי, גם בעולמנו שלנו.

עבור "ההם", ג'יימי הוא רק חייל משחק קטן וחסר משמעות, ולכן, אחרי שהוא מגלה אותם במקרה,  הם זורקים אותו הצידה, אל הגבולות שבין העולמות, אל הקצוות.

"המהלכים בקצוות" הוא ספר מפחיד ומטריד. ההתחלה והסוף שלו לפתו אותי בגרון, הציקו לי, העמידו מולי מראה של אימה. כולנו פוחדים לפעמים להיות לבד, כולנו מרגישים תלות מסוימת באנשים שאנחנו אוהבים וכולנו משקיעים הרבה זמן, אנרגיה וכסף כדי למנוע בדידות. אבל הבדידות שמוצגת כאן היא לא "סתם" בדידות, היא בדידות מוחלטת, גורפת, כוללת.

מי שמושלך אל הקצוות, לפחות בתחילת הספר ובסופו, נדון לחיים של נווד נצחי, שאינו יכול להשתקע בשום מקום ואינו יכול ליצור קשרים אנושיים קבועים ומתמשכים עם אף אחד.

גם השרירותיות המצמררת שמתגלה ככל שהספר חושף יותר פרטים על "ההם" שמשחקים בגורלנו- פשוטו כמשמעו, מעוררת זיעה קרה של אימה צרופה.

הפחד שליווה אותי במהלך הקריאה היה שונה מאוד מהפחד הרגיל המאפיין ספרי מתח או ספרים מפחידים אחרים. זה לא פחד שגורם לכסיסת ציפורניים או זעקה קולנית, לא פחד כייפי של רכבת הרים או סרט מפחיד, אלא פחד עמוק, רציני, אמיתי, שמחלחל לבטן ונוגע במי התהום של הנפש.

פחד כזה הרגשתי בתחילת הספר, ואז, בפרק הזמן שלקח לי להבין את החוקיות המורכבת שרקחה ווין ג'ונס, שאלתי את עצמי אם הספר הזה בכלל מתאים לילדים או בני נוער. המועקה והספקות נעלמו ברגע שהצלחתי להבין מה קורה בעולמות של הספר וגם, אם להודות על האמת, ברגע שג'יימי פגש "מוקצים" נוספים והפסיק להיות לבד.

ברגע הזה הספר הפסיק להציק לי וקיבל את כל המאפיינים שאני מכירה ואוהבת מספרי נוער טובים – נסחפתי עם הסיפור, סוקרנתי, הופתעתי, דאגתי, חייכתי, חשבתי, וכמעט שכחתי את המועקה האפלה שהתחבאה בקרקעית הבטן.

בסוף הספר, כשהבדידות המוחלטת חזרה במידה מסוימת וכשהרגשתי שג'יימי הקטן, בן פחות מ- 13, בוחר לשאת על כתפיו את העולם כולו, המועקה והפחד חזרו.

זה לא ספר "לא הולם" לילדים ונוער, אין בו תכנים בוטים מדי ובעצם, יכול מאוד להיות שהמצוקה שהרגשתי נבעה דווקא מהיותי מבוגרת, אולי לקחתי את הסיפור והשלכותיו התיאורטיות רחוק מדי, ברצינות מדי, קשה מדי, עגום מדי, אולי ילדים רבים יצלחו אותו בקלילות מבלי לעמת את עצמם עם האימה המרומזת שטמונה בו ולא יפחדו בכלל, ואולי זו פשוט אני שלקחתי אותו כל כך ללב, אולי יש גם מבוגרים שהוא יכביד עליהם פחות.

 חשוב לי להדגיש – לא סבלתי במהלך הקריאה! בלעתי את הספר בכל רגע פנוי במשך יום וחצי, התרגשתי, החכמתי ואני לא מצטערת לרגע על כך שקראתי אותו, אבל זו הייתה חוויה מורכבת, משמעותית ותובענית, רחוקה מאוד מקריאת קיץ קלילה ולא מחייבת.

דיאנה ווין ג'ונס כתבה הרבה ספרים מצוינים וברבים מהם היא מתארת מעבר לעולמות מקבילים.  בימים אלה דיאנה ווין ג'ונס חולה מאוד, ואנשים מכל העולם, שאוהבים את ספריה, מקפידים לשלוח לה זר פרחים רענן מדי שבוע. הידיעה העצובה הזאת ליוותה אותי כמו צל במהלך הקריאה, ולא יכולתי שלא לחשוב שבאחד הימים, כנראה, היא פשוט תעבור לאחד מאינסוף העולמות האחרים שמחכים לה.

פורסם גם בכתב העת המקוון "הפנקס"

ענבל שגיב נקדימון, שתרגמה את הספר, סקרה כמה ספרים אחרים עם עולמות מקבילים

מה שכתבתי בזמנו על "הבריון של ארצ'ר" של אותה סופרת שיצא גם הוא בסדרה הצעירה של גרף

"פרסי ג'קסון ותקוות האולימפוס" סקירה מאוחרת מאוד על הספר האחרון בסדרה ומחשבות על הסרט, הסדרה ובכלל

 "פרסי ג'קסון ותקוות האולימפוס" מאת ריק ריירדן, תרגום: יעל אכמון, יצא בסדרת גרף צעיר – הסדרה של גילי בר הלל, בהוצאת גרף.

הרבה מים זרמו בנהר הסטיקס מאז שהבטחתי לעצמי לכתוב על הספר החמישי והאחרון בסדרת פרסי ג'קסון והאולימפיים, והקוראים הצעירים שאני משמשת להם כספריה כבר הספיקו לקרוא אותו מאז אינספור פעמים, לצד קריאות חוזרות ונשנות (וחוזרות וחוזרות וחוזרות….) של ארבעת הספרים הקודמים בסדרה.

אני, בעוונותיי, קראתי אותו פעם אחת בלבד, אבל למרות שעברו כבר הרבה שנים מאז שסיימתי את בית הספר היסודי ואפילו את חטיבת הביניים, קראתי אותו בשקיקה, בהתלהבות ובהתמסרות מלאה.

מאז הרעיון המבריק שעומד בבסיס הסדרה – סדרה עכשווית שמתנהלת בקצב, בשפה ובסביבה של ימינו אבל מקימה לתחייה את סיפורי וגיבורי המיתולוגיה היוונית, ריירדן עמד בהצלחה בכמה וכמה מבחנים והצליח למשוך ולשמר את תחושת הרעננות גם בספרי ההמשך.

בספר האחרון הוא עמד בפני אתגר אחר – קשירת כל הקצוות שנטוו בארבעת הספרים הקודמים והבאתם ל"גראנד פינאלה" מהדהד ומרשים שקתרזיס בצידו.

במפתיע או שלא במפתיע, הוא הצליח.

נבואת האורקל שהוצגה עוד בתחילת הסדרה מתממשת והגיבורים, שהם בסך הכל בני נוער צעירים, מוצאים את עצמם  בנקודת הכרעה דרמטית על עתיד העולם – האולימפוס וכל האלים היווניים שיושבים בו וגם שאר העולם. שיאו של הקרב האחרון ממוקם במנהטן והוא מהווה דוגמא מצוינת ליכולתו של ריירדן לדלג בקלילות בין הסביבה האורבאנית העכשווית לבין עולם מושגים מיתולוגי.

כל ספרי הסדרה מאופיינים בהרבה אקשן, זה חלק מסוד קסמם, אבל בספר האחרון, בשיא האירועים, מתנהל ממש קרב עקוב מדם.

כמי שמתנגדת למלחמות באשר הן, לא היה לי קל עם הדומיננטיות הזאת של הלחימה בספר החמישי – האויבים הם אמנם מפלצות, ולעשות דמוניזציה לדמויות דמיוניות הרבה יותר קל והרבה פחות הרסני מלתאר קרב בין שתי קבוצות אנשים, ועדיין, אני מודה שהסתובבתי עם כמה סימני שאלה בבטן סביב העניין הזה.

עניתי לעצמי שזה רק ספר, דמיון, משחק, מפלצות, שכל ילד שקורא את הספר יודע את זה ושסובלימציה עוד לא הרגה אף אחד – להיפך, עדיף לשחרר עודפי טסטוסטרון ותאוות מלחמה מול מפלצות דמיוניות שצרות על האמפייר סטייט בילדינג ולא לתעל אותם לטובת המציאות ועדיין, העניין הזה הציק לי.

באחור ניכר ראיתי את הסרט הראשון שהוסרט בעקבות הסדרה, סרט שחיכיתי וציפיתי לו ואפילו הפצתי את הטריילרים שלו במסגרת הביקורות הקודמות שכתבתי.

אמנם שמעתי וקראתי שהסרט מאכזב, אבל לא הייתי מוכנה למידת האכזבה. הסרט לא נאמן לאירועי הספר הראשון, הוא מדלג על פרטים מהותיים, מוסיף אירועים מיותרים ומשתמש בכמה סצנות ומשפטים משלבים מתקדמים יותר בסדרה, אבל לא זו הבעיה. ציפיתי שסרט הוליוודי מיינסטרימי לפחות יעשה עבודה טובה  בסצנות האקשן – פיצוצים, שיטפונות, הפיכת אנשים לאבן – הוליווד אמורה להצטיין בכל אלה, ומשום מה זה לא קרה, למרות השימוש בשחקנים איכותיים. איכשהו, אפילו אומה טורמן שמתגלה כמדוזה שעשרות נחשים רוחשים מתוך ראשה לא הצליחה להעביר בי את הצמרמורת המתבקשת. אבל לא זו הבעיה של הסרט.

תוך כדי צפייה בסרט הבנתי, וילדים שצפו איתי הסכימו עם המסקנה שלי, שבסרט פשוט חסרים נשמה והומור, והם המרכיבים המנצחים שהופכים את סדרת הספרים למוצלחת כל כך.

כשמדובר בהצלת העולם, פשוטו כמשמעו, קל מאוד לגלוש לפאתוס ופומפוזיות ולכתוב טקסט יהיר ומלודרמטי. ריק ריירדן השכיל, לאורך כל הסדרה כולה, לשבור את הפאתוס הזה בהומור ציני ודק, שמסתכל באירועים במלוא הרצינות והמחויבות אבל גם מציץ עליהם מהצד וקורץ. לצד ההומור, ובדרך להצלת העולם, פרסי וחבריו מתמודדים עם חוויות קשות לא פחות של התאהבות, דחייה, קנאה, חברות ועוברים את כל אלה בצורה אמינה ובגובה העיניים.

עבור רוב הילדים ובני הנוער, שאלות רגשיות כאלה נתפסות כהרות גורל ממש כמו איום קונקרטי וממשי בחורבן העולם. גיבורי הסדרה מתמודדים עם שני סוגי הבעיות בו זמנית, והשילוב הזה מצליח להוציא את העוקץ והמלודרמה מכל אחד מהשניים. הסרט נטול הומור ורגש ולכן, בעיני, הוא גרוע, אבל הוא לפחות הזכיר לי עד כמה אני אוהבת את סדרת הספרים.

מה שכתבתי על "פרסי ג'קסון וגנב הברק"

מה שכתבתי על "פרסי ג'קסון וים המפלצות"

 מה שכתבתי על "פרסי ג'קסון והקרב על המבוך"

 פרק ראשון מהבלוג של גילי בר הלל

בימים אלה יצא לאור ב"גרף"  הפירמידה האדומה – ספר ראשון בסדרה חדשה של ריק ריירדן שמתקשרת למצרים העתיקה. קראתי את הפרק הראשון ועושה רושם שריירדן עדיין יודע את העבודה, אני מחכה להמשך!

וממש עכשיו עלה פוסט אורח שלי באתר "אמהות אובדות" עם עצות והמלצות על ספרי ילדים ונוער, לכבוד שבוע הספר – מוזמנים לבקר!

פרסי ג'קסון והקרב על המבוך

 מאת ריק ריירדן, תרגמה יעל אכמון, יצא בהוצאת גרף, בסדרת גרף צעיר 

מזמן לא נתקלתי בכזאת התלהבות של ילדים מספר, בכזאת רמה של נדנודים ושאלות אינסופיות:

 "טלי, מתי יוצא פרסי 4?" "פרסי יצא כבר?"

"ועכשיו?" "ועכשיו?" "ועכשיו?"

"קבלת פתק לחבילה? באמת?! עד מתי הדואר פתוח? תלכי עכשיו! אולי זה פרסי…"

זה רק קצה הקרחון של מה ששמעתי בחודשים האחרונים מילדים יקרים ואהובים שבין היתר, מקבלים ממני ספרים רבים בהשאלה.

אני בעצמי נאלצתי לחכות בסבלנות לתורי, עד אחרי שהמכורים הכבדים קבלו את המגיע להם, אבל מרגע שקראתי – נהניתי, נהניתי מאוד.

העולם של פרסי ג'קסון מקים לתחייה את הדמויות והסיפורים של המיתולוגיה היוונית ומשלב אותם בעולם האמריקאי העכשווי. בספר הנוכחי מככבים דיידלוס והמבוך המפורסם שלו, קליפסו והאי שלה וכמובן – פרסי ואנבת' החצויים שנולדו מזיווג של בני תמותה ואלים, גרובר הסאטיר שמוכרח למצוא סוף סוף את האל האבוד פאן, טייסון הקיקלופ טוב הלב ומהצד השני (כי בספר כזה מוכרחים להיות טובים ורעים- אין מנוס…) לוק, החצוי שבגד, קרונוס אדון הטיטאנים האיום (שהדמוניזציה המוחלטת של דמותו ומאבקו המתמיד למצוא לעצמו גוף חדש לא יכולים שלא להזכיר את זה שאסור לנקוב בשמו…) ואינסוף מפלצות איומות ויצורים קסומים.

אין ספק שילדים שבקיאים בנבכי העולם של פרסי ג'קסון מרוויחים ערך מוסף של היכרות עם המיתולוגיה היוונית, אבל ריק ריירדן מצליח לעטוף את המסר בכל כך הרבה חן ובכל כך הרבה מתח, ולשבור את המתח כל פעם מחדש עם הומור ציני ומודע לעצמו, שכל רמז של דידקטיות ויבשושיות, אם היה כזה, מוכרח היה להישאר על רצפת חדר העריכה…

לא סתם נדרשתי למטאפורה מעולם הקולנוע, כצפוי – הוליווד שוקדת ממש עכשיו על עיבוד סדרת הספרים לסרטי קולנוע. אני משערת שאלה יהיו סרטי אקשן מוצלחים לסוגם, הרבה "אמאל'ה" ו"איכס", קצת לחלוחית של התרגשות וקתרזיס של הקלה בסוף. ועדיין, חוויית הקריאה נותנת משהו אחר. המפלצות אולי מחרידות על המסך הגדול, בחסות מחלקת אפקטים של אולפן גדול ורב תקציב, אבל כששוכבים במיטה בשקט עם הספר, צוחקים בקול רם, רועדים בשקט והופכים עמודים בשקיקה – הן מפחידות יותר.

אחרי ארבעה ספרים אפשר היה לצפות שריירדן ימצה את הגימיק ויתחיל לחזור על עצמו, אבל זה לא קורה. ההפתעות רודפות אחת אחרי השנייה בקצב מסחרר והפעם, בין קרב לקרב, הוא מצליח גם לגעת יותר עמוק, בשאלות של רגש, נאמנות ואפילו מוסר.

כן, זה ספר נוסחתי. אבל ריירדן מכיר את הנוסחא ומציב בתוכה את התמהיל המדויק שיוצר כיף של ספר.
"פרסי ג'קסון והקרב על המבוך" הוא ספר קצבי, מותח, מרגש, מלמד וגם ממש ממש מצחיק.

השאלה הפופולארית עכשיו היא, כמובן, "נו, פרסי 5 יצא כבר?!?" (תשובה: עוד לא. זה צפוי לקרות לקראת חנוכה, הוא יהיה הספר האחרון בסדרה ויקראו לו "פרסי ג'קסון ותקוות האולימפוס").

האמת? גם אני כבר מחכה…

טריילר שני לסרט הראשון שעתיד לצאת בקרוב:


הנה מה שכתבתי על פרסי ג'קסון וגנב הברק (1)

ועל פרסי ג'קסון וים המפלצות (2)

על פרסי ג'קסון וקללת הטיטאן (3) התרשלתי ולא כתבתי, אבל נהניתי ממנו לא פחות

פרק ראשון מ"פרסי ג'קסון והקרב על המבוך"  מהבלוג של גילי בר הלל היקרה, עורכת הסדרה, שפרסמה גם את רשימת פרקי הספר (למי שלא מכיר ולא קרא, רשימת הפרקים יכולה לתת מושג לא רע על התכנים והסגנון).

גילי גם כתבה ב ynet למה היא כל כך אוהבת את פרסי  ואיך הוא כבש את מקומו של אחד, הארי פוטר

נעם רשף, שכן מ"רשימות", מתלהב גם

וכמוהו גם סיגלית בן ישראל ב global report

במוקד הספר הנוכחי עומד המבוך של דדלוס, אחד הסיפורים העצובים והיפים במיתולוגיה היוונית, ובכלל. נדמה לי ששמעתי לראשונה על הסיפור הזה בערך בגיל 10-11, הרבה שנים לפני שמישהו חלם על פרסי ג'קסון, ודוקא דרך שיר יפה ועצוב של רבקה זהר, עם מילים נהדרות של אהוד מנור.

ואם כבר במבוכים עסקינן, כשהייתי בערך באותו גיל, ראיתי בקולנוע את הסרט המצויין לבירינט.

מבחינת פירוטכניקה ואפקטים הוא הרבה יותר קרוב ל"סיפור שאינו נגמר" מאשר לפרסי ג'קסון, אבל נדמה לי שאוהבי המבוך של פרסי יאהבו גם את המבוך הזה (כאן רק טריילר)

תוספת מאוחרת: זה בכלל לא קשור לפרסי וגם לא בדיוק לילדים, אבל הרגע שמעתי שיר נהדר של להקה חדשה ששרה על סיפורו של איקרוס.

הסולנית היא נעמה וייזל, זמרת מדהימה עם קול פעמונים צלול שאני מכירה מאז שהיא היתה בת 9 (גילוי נאות: היא בת דודתה האהובה של חברתי חמוטל).

ללהקה קוראים capricia , הם שרים באנגלית ולדעתי הם עוד יגיעו רחוק –

פרסי ג'קסון וים המפלצות (החזר חובות)

הסברים ממאחורי הקלעים: טוב, האמת היא שאת הביקורת הזאת כתבתי מ-מ-ש מזמן, ומאז, למרות הדרך שבה סיימתי את הביקורת, כבר הספקתי לקרוא בהנאה גם את הספר השלישי, אבל אני לא יכולה לפרסם פה ביקורות שהוקלטו לרדיו וטרם שודרו ולא ראיתי טעם בפרסום ביקורת לספר השלישי לפני שפרסמתי את זו של הספר השני, בקיצור- בלגן.

אבל היום הביקורת ההיא שודרה סוף סוף, מה שאמור לתת לי בעיטה באזור מסויים לשבת ולכתוב את הביקורת על הבא בתור, שמיועדת רק לכאן, ולא תלויה בזמני שידור של אף אחד, גם זה יקרה בקרוב, ובינתיים, טיילו איתי קצת אחורה בזמן…

"פרסי ג'קסון וים המפלצות" מאת ריק ריידן, תרגמה מאנגלית יעל אכמון, יצא בסדרת גרף צעיר בהוצאת גרף 

ספר שני בסדרה הוא תמיד מקרה מבחן – האם הפוטנציאל מהספר הראשון מיצה את עצמו ואנחנו ניזונים משאריות, או שהסדרה הולכת ומשתבחת עם הזמן.
הספר הראשון בסדרת "פרסי ג'קסון" יצר אצלי תחושה חזקה של ניסיון להיות "תואם הארי פוטר". גם הפעם ישנם מוטיבים בולטים שנראים כהעתקה מרולינג, כמו המורה שנאמנותו לטובים או לרעים אינה ברורה או נציג כוחות האופל שמצוי במצב של חיים- לא חיים וצובר כוח לקראת ניסיון השתלטות על העולם. ולמרות זאת, הרגשתי הפעם שפרסי ג'קסון הצליח לצאת לדרך עצמאית ומוצלחת וליצור לעצמו שפה משלו. כנראה שהסדרה הייתה זקוקה לתנופה חזקה ועכשיו, בספר השני, היא כבר שועטת קדימה בכוחות עצמה.

ובעצם לא לגמרי בכוחות עצמה, שהרי מדובר בסדרה שנשענת על סיפורי המיתולוגיה היוונית.
בספר הנוכחי, למשל, האל הרמס מסתובב עם שני נחשים זעירים שצמודים לטלפון הסלולארי שלו, פרסי וחבריו נקלעים ל"ספא של קיקי" – גלגול מודרני למכשפה קירקה, נלחמים בקיקלופ פוליפמוס שבקושי התאושש ממפגשו הטראומטי עם אודיסיאוס ומשיגים את גיזת הזהב שהופכת לז'קט יוקרתי לקראת טיסה בינלאומית.

ריק ריידן בהחלט נשען על המוניטין המכובד והסיפורים המרתקים של המיתולוגיה היוונית, ובכך הוא הופך את הספר לחגיגה של ממש עבור ילדים חובבי מיתולוגיה וגם פותח דלת בכיוון ההפוך- לילדים שיגיעו לסיפורי המיתולוגיה המקוריים בעקבות התלהבותם מפרסי ג'קסון.
כל עוד הכל נעשה ברוח טובה ובאמצעות כתיבה נעימה וקלה לקריאה אבל גם מוקפדת ומדויקת- כולם רק מרוויחים.

הפעם שמתי לב במיוחד לדרך בה כל הקצוות נקשרו, כל רמז בהתחלה קיבל משמעות בהמשך, כל הצלה הובילה לסכנה הבאה והספר כולו הסתיים באופן שגרם לי לתהות "איך לא חשבתי על זה קודם" ולהוריד את הכובע בפני ריידן שסיפק את הפלטפורמה האולטימטיבית לקראת הכרך הבא.

כתיבת ספרים בסגנון הזה היא לא אמנות גבוהת מצח שמותירה חותם על האנושות, אבל זו מלאכה בעלת חוקים וכללים ברורים וריק ריידן בקיא במלאכתו ומצליח לספק את הסחורה, לגמרי.

"פרסי ג'קסון וים המפלצות" הוא ספר כייפי, אינטנסיבי ומותח מאוד שמצליח לאזן בין הומור לרצינות בין חשיבה לאקשן ומפתיע ממש עד המילה האחרונה. אני השאלתי אותו לבת 11 שחיכתה לו בשקיקה מאז שסיימה לקרוא את קודמו, ושמחכה עכשיו בקוצר רוח לספר השלישי בסדרה.
האמת? גם אני כבר מחכה…

שודר בתכנית "חדש על המדף ברשת א' של קול ישראל ב- 16.7.09.

פרק ראשון מהספר – וואלה zone

מה שכתבתי על הספר הראשון בסדרה

ביקורת טובה של טליה דיסקין ב"הארץ"

ועוד אחת של סיגל ריבה מ mako

וגם אחת מפרגנת של קובי קמין ב"גלובס"

ואחת קצת מסויגת של יותם שווימר בnrg

וממש עכשיו יצא הטריילר לסרט הראשון בסדרה, כן, מסתמן כאן עוד להיט…

"החדקרן האחרון"

 מאת פיטר ס. ביגל, תרגם מאנגלית רון פוקס, יצא בספריית פועלים

מאז שהייתי ילדה יש לי חולשה מסוימת לדמותם האגדית של חדי קרן. משהו בהם שבה את ליבי ותמיד נמשכתי למדבקות, מכתביות או מיניאטורות עם דמותם. גם היום, הסימנייה הכי אהובה והכי משומשת שלי מעוטרת בציור של חדקרן… 

החדקרן האחרון, במקרה הזה, הוא בכלל חדקרנית, קסומה, אצילית, יפיפייה וענוגה, שחיה בשלווה ביער שלה ובעצם נוכחותה הופכת אותו לגן עדן פורח.
אבל גן העדן לא מושלם, וכשהיא מבינה שהיא החדקרן האחרונה שנשארה בעולם, היא מחליטה לעשות מעשה ולצאת לעולם הגדול לחפש את אחיה האבודים.
לחיפוש מצטרף שמנדריק – קוסם זקן וכושל, ובהמשך גם מולי גרו – אישה פשוטה שנשבית בקסמה של החדקרן, ויחד הם יוצאים לחפש את הפר האדום הזועם ואת המלך האגארד, להסיר את הקללה מעל העיירה הסמוכה לטירתו ובעיקר, לאתר את חדי הקרן שנעלמו.

הנימה הכללית של הספר אמנם רצינית ולפעמים אפילו נוגה, אבל מדי פעם יש בו גם הומור משובח, שמגיע לשיאו כששודד הדרכים מתעקש לחבר את שירי העם בשבחו של עצמו, בפרודיה תרבותית מצחיקה וחכמה.
בכלל, זה ספר שמכבד את הספרות והתרבות, ניכר שהמחבר ידע לא רק לכתוב אלא גם לקרוא, והוא משבץ אזכורים והפתעות שמעידים על כך, כמו הופעת אורח של רובין הוד ואנשיו וכמו הפרפר שמדבר רק בציטוטים מיצירות אחרות.

סיפור האהבה של החדקרן והנסיך הוא סיפור אהבה ייחודי ומעניין, מלא וגדוש ברמזים ומסרים שחורגים מהתבנית הרומנטית הפשטנית והמקובלת. אחרי הקריאה, אני לא לגמרי בטוחה מה הספר הזה ניסה לומר לי על אהבה, אבל אין לי ספק שנקודת המבט העצובה-מרירה- אופטימית-פסימית שלו מעוררת מחשבה.

יש כאן טובים ורעים, סכנות וקרבות, בריחה נועזת וכמעט מוות, אבל למרות כל אלה, זה לא ספר של פירוטכניקה ואקשן אלא ספר איטי ופשוט יותר, ואולי משום כך הוא גם יותר עמוק.

כמו בדמותה של החדקרן עצמה, גם בספר יש משהו קסום, אצילי, נעים ויפה.

"החדקרן האחרון" הוא אגדה פילוסופית מעודנת, צנועה ונעימה לקריאה, עם ניחוח של פעם שנשזר במודעות עצמית ועם יכולת לשלב בין פשטות לבין תחכום. ביגל מכיר היטב את הנוסחאות הקלאסיות, ולכן הוא מצליח לשחזר אותן ולצאת כנגדן, כמעט באותה נשימה. זה ספר שמתאים למבוגרים שאוהבים אגדות וקסם וגם לילדים בני עשר ומעלה שאוהבים בדיוק אותו דבר.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 30.6.09.

ביקורת של רמי שלהבת באתר "בלי פאניקה"

ובימים האחרונים אני מתענגת על רצף התגובות הארוך והמפותל לפוסט של מרית בן ישראל – "כל אדם שמתבגר הוא הרוצח של ילדותו – חמש הערות על פנטזיה" .   הפוסט של מרית, שכנה יקרה מ"רשימות",  עוסק בפנטזיה וספרות פנטזיה וההערות רחבות היריעה בתגובות נוגעות בילדות, בהשתנות, בחיפוש ובמה לא. נדמה לי שעשויות להיות הקבלות מסויימות בין אוהבי הדיון ההוא לאוהבי הספר הזה…

ומסתבר שיש גם סרט מצוייר שנעשה לפי הספר, הנה טעימה קטנה ממנו

"עלילות ספיידרוויק- פיות: גידול, טיפול והאכלה"

                                                                                                                                              

מאת טוני דיטרליצי והולי בלק, יצא בהוצאת מטר

את הספרים הראשונים בסדרת ספיידרוויק קראתי לפני מספר שנים כשהם יצאו לראשונה בעברית, והם זכורים לי כספרי פנטזיה מושכים, מותחים ומהנים המיועדים לילדים שאוהבים את הז'אנר בכיתות הגבוהות של ביה"ס היסודי.
עם זאת, כשקראתי את הספרים הראשונים הפריע לי אורכם (או ליתר דיוק קוצרם…), והתחושה שאפשר היה להכניס עלילה של כמה ספרים לכרך אחד, ושההפרדה נעשתה בעיקר משיקולים מסחריים (של ההוצאה בחו"ל- לא היתה פה, כמובן, מתכונת שונה לגרסא העברית).
טוני דיטרליצי והולי בלק חתומים על הסדרה ביחד והם יצרו, בשילוב של מילים ואיורים, עולם פיות עשיר ומלא שמצליח להישען על המסורת הבריטית הקלאסית של פיות, גובלינים ויצורי קסם ולחבר אותו לילדים של היום.

הספר הנוכחי השאיר אותי נבוכה במקצת. האיורים יפיפיים ומושקעים, הכתיבה שוטפת והומוריסטית, אבל בעיניי זה לא בדיוק ספר…
כלומר- יש דפים, יש כריכה, אפשר לדפדף ולקרוא, אבל אין סיפור.

הספר מוצג כמדריך מעשי לגידול פיות בבית, וככזה הוא מניח כמובן מאליו שפיות קיימות באמת, מתייחס למציאות הסיפורית הבדויה והפנטסטית של "ספיידרוויק" כאל מציאות ריאליסטית לגמרי ונותן עצות טכניות להשגת פיות, רחיצתן, האכלתן, מחלותיהן, מצב רוחן ועוד פרטים לרוב. הכל מוצג בצורה כאילו-מדעית, עם מפתח סמלים רציני המעיד על בית הגידול המועדף, שיטת ההתקדמות העיקרית, אופי והתנהגות ותכונות נוספות, וכל איור של פיה מלווה בסמלים המתאימים המעידים על מאפייניה הספציפיים.

הטקסט הכמו-מדעי מלווה, כאמור, בהומור, כמו הדרך המדעית לאבחן האם הפיה שברשותך היא זכר או נקבה (התשובה- "השיטה הטובה ביותר היא לשאול. בנימוס") והאיורים המוקפדים מלאים בפרטי פרטים אנושיים ובתקריבים אנציקלופדיים של מחושים, כנפיים ואברי גוף פייתיים נוספים.

ובכל זאת- כשאני קוראת בעצמי וכשאני משאילה  לילדים ספר, אני מעדיפה שיהיה בו סיפור עלילה של ממש, ולא רק מוצר נלווה כמו הספר הנוכחי.

איזה ילדים יכולים ליהנות ממנו בכל זאת?
נדמה לי ששתי קבוצות שונות מאוד- מעריצי סדרת ספיידרוויק שמחכים לספרים העלילתיים הבאים בסדרה ושייהנו להעשיר את החוויה שלהם בכל בדל של פיסה מעולם הפיות, ולצידם גם ילדים שלא אוהבים לקרוא אבל כן מתעניינים בפנטזיה וקסם, ושעשויים ליהנות מדפדוף קליל ובלתי מחייב בספר הזה שהוא כביכול ספר עיון ואולי להימשך, בעקבותיו, לקריאת ספרי הסדרה וספרים נוספים.

 

נכתב (די מזמן…) עבור פורום ספרות לילדים ולנוער בתפוז

"אבן הדמעות – חוק הקוסמים השני"

"אבן הדמעות- חוק הקוסמים השני" מאת טרי גוטקינד, תרגם מאנגלית רמי שלהבת,  

יצא בהוצאות ינשוף ומובי דיק

החלק השני בסאגת "חרב האמת" מציג מלחמה בין כוחות החיים לבין הנוטר השולט בממלכת המוות, בין טובים לרעים, בין השואפים לחיי שלום ובין מחרחרי המלחמה ותאבי השליטה.                                            
קוסמים, אבירים, לוחמים, דרקונים, שליטים, בעלי אוב, יצורים מוזרים ואנשי דת מציירים עולם מלא וגדוש, אינטנסיבי, מפחיד ומותח מאוד.
הזוגיות של ריצ'ארד וקאהלן מבוססת על חברות אמיתית ותלות הדדית וגולשת לרומנטיקה הוליוודית, אבל היחס הכללי של גוטקינד לדמויות הנשים, בעייתי ומטריד ולפיו לכל אישה יש שני מצבי קיום אפשריים – שליטה חזקה, אכזרית, מניפולטיבית וקשה, או קורבן אונס חלשה ונרפית. לפעמים שני המצבים מתקיימים אצל אותה דמות עצמה, והאפקט המצטבר קשה ומכביד.
גם מינון האלימות גבוה ומטריד, וערימת הגופות המתגבהת לאורך הספר, הגפיים הכרותות, הראשים המתגלגלים והחרבות המשספות המופיעים שוב ושוב, מעוררים תחושה קשה.

הנאמנות של הוצאות "ינשוף" ו"מובי דיק" לתרגום המשך ספרי הסדרה ולהוצאת ספרי פנטזיה בכלל, ראויה לציון ולהערכה רבה, ובכל זאת, יש לי שתי הערות חשובות שנוגעות לעבודת ההוצאה.

שני הספרים החדשים גדושים בטעויות הגהה צורמות שלא פוגמות ברצף הקריאה אבל יוצרות תחושה לא נעימה של זלזול.

 הכרך הראשון בסדרה היה כרך עבה ועב כרס של 800 עמודים. הפעם ההוצאה בחרה לחלק את הספר לשני כרכים – כל אחד בן יותר מ-440 עמודים. הפיצול לשני כרכים אמנם מקל במקצת על החזקת הספר במהלך הקריאה, אבל כל אחד מהם נמכר במחיר מלא של 89 ₪, וכרוך בנפרד בצבע אחר, מה שעלול להכביד על הכיס ולבלבל את הקוראים.

ולמרות זאת, שני כרכי "אבן הדמעות" ליוו אותי בכל רגע פנוי במשך ימים ארוכים ומשכו אותי לקריאה אינטנסיבית, מרתקת ומותחת, שעוררה אותי למחשבה וריגשה אותי ברגעים מסוימים, והרתיעה אותי מאוד ברגעים אחרים ופעמים רבות מצאתי את עצמי חרדה לגורלן של הדמויות.
סדרת "חרב האמת" היא סאגת פנטזיה מקיפה עם אורך נשימה ויומרות לתובנות גדולות מהחיים על מלחמות, על ערכים, על אהבה, על אמונות, על קסם ועל כל הדברים המשמעותיים בעולם.
ברגעיה הטובים היא מצליחה לסחוף את הקורא אחריה ולומר אמירות בעלות משמעות. ברגעיה החלשים היא מצליחה בעיקר להרגיז ולקומם ובכל זאת, אני מבינה שמדובר בסדרה ארוכה של אחד עשר ספרים ונכון לעכשיו, עם כל הסתייגויותיי, אני בהחלט מחכה להיסחף עם ההמשך.

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 31.5.09.

 

שלושת הפרקים הראשונים מאתר האגודה הישראלית למד"ב ופנטזיה

הביקורת שלי על "חוק הקוסמים הראשון" – הספר הראשון בסדרה

"המים שבין העולמות"

 מאת הגר ינאי, יצא בהוצאת כתר

יונתן ואלה מרגוליס, הקיסרית נינו, המורד הילל בן שחר, והשד פזוזו, חזרו לחיי אחרי הפסקה ארוכה. בזמן שעבר מאז שקראתי את הספר הראשון בטרילוגיית "הלווייתן מבבל" לא חשבתי עליהם במיוחד, אבל מרגע שפתחתי את הספר החדש הם תפסו לעצמם מקום נכבד בעולמי.

"הלוויתן מבבל" היה נקודת מפנה משמעותית בספרות הפנטזיה הישראלית. בזכותו אפשר לומר שיש ספרות פנטזיה ישראלית ששואבת מבאר ספרות הפנטזיה העולמית ומשכילה לשלב אותה עם מקומות, תרבות והיסטוריה מקומיים. ההישג הזה זיכה את הגר ינאי בשנה שעברה בפרס גפן לפנטזיה הישראלית הטובה ביותר, ולטעמי הפרס אכן הגיע לה, למרות שאני הייתי מחלקת אותו בינה לבין עורך "הלוויתן מבבל", שמעון אדף, שספרו המצוין "הלב הקבור" שותף לפריצת הדרך המשמעותית הזאת.

המבחן האמיתי של ינאי הגיע דווקא עכשיו, בספר השני, שבכוחו להוכיח שההצלחה הראשונה לא הייתה מקרית. "המים שבין העולמות" לא מבייש את קודמו ואף עולה עליו ומצליח, בדרך כלל, לשמור על האיזון העדין שבין קשירת קצוות שנשארו פתוחים בספר הקודם לבין פתיחת קצוות חדשים לקראת הספר הבא. זה לא ספר מושלם, ויש בו כמה נקודות פשטניות מדי ואכזריות מדי, לטעמי, אבל הוא הצליח לספק לי בדיוק מה שאני מצפה מספר פנטזיה מוצלח, וקצת יותר.

כמו בקודמו, גם בספר הזה מובלעת ביקורת חריפה נגד הפסיכיאטריה, אבל הפעם מצטרף אליה עיסוק מעניין בנפש האנושית ובקוּרים העדינים המבחינים והקושרים בין גורל לבחירה ובין ייעוד לחופש.
לצד קריצות לתנ"ך, לאי-טי ול"מובי-דיק" הרגשתי בספר גם את נוכחותה של טראומת השואה הישראלית הקולקטיבית ולצידה גם גלובליזציה, שלטון בעלי ההון ומציאות חיים בה שד מכונף מבבל יכול להיתפס כעובד זר ולעבוד כטבח בתחנה המרכזית בתל-אביב.
נדמה לי שינאי העיזה, בנקודות מסוימות, לגעת בעומק הנפש שלה, ולכן היא הצליחה גם לגעת בעומק הנפש שלי. הספר הנוכחי יותר בשל ויותר רך מקודמו, ולמרות זאת, בחלקו הראשון הוא גם נורא מצחיק.

"המים שבין העולמות" הוא ספר נפלא. יש בו כל מה שמצופה מספר פנטזיה טוב – עולמות אחרים, הרפתקאות מסעירות, מתח, רומנטיקה, חומר למחשבה וקתרזיס רגשי.
בימים בהם קראתי את הספר הוא ליווה אותי בכל רגע פנוי, ועם סיומו קשה לי לחכות להמשך. כמו קודמו, גם הוא מומלץ לאוהבי ספרות פנטזיה, נוער ומבוגרים, ואני מקווה שהגר ינאי תמהר לכתוב עוד. אני מחכה.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 6.10.08.

וראוי גם לתת קרדיט למאייר/מעצב המוכשר דוד פולונסקי על העטיפה המדהימה. לקח לי זמן (וקריאת כמה פרקים…) כדי להבין מה בעצם אני רואה, אבל התפעלתי ביותר.

פרק לדוגמא מאתר האגודה הישראלית למד"ב ופנטסיה

ביקורת של שחר אילן מ"הארץ"

האתר המושקע של טרילוגיית הלווייתן מבבל

ראיון עם הגר ינאי ב ynet בעקבות צאת הספר

מה שכתבתי בזמנו על "הלווייתן מבבל", הספר הראשון בטרילוגיה

וכמו קודמו, מסתבר שגם "המים שבין העולמות" זכה בפרס גפן לספר פנטזיה מקורי. ברכות ואיחולים- מגיע לו (לספר) ולה (לסופרת…)!

"פרסי ג'קסון וגנב הברק"

 מאת ריק ריידן, תרגמה מאנגלית יעל אכמון, יצא בסדרת גרף צעיר בהוצאת גרף

percy(אני יודעת שהתמונה לא במקומה הרגיל ושהטקסט לא משובץ לידה- זה המקסימום שהצלחתי לעשות לאור הבאגים הנוכחיים ב"רשימות"…).

ההצלחה חסרת התקדים של הארי פוטר – הספר והתופעה, הולידה אופנה חיובית של סדרות ספרים שמנסות לשחזר את ההצלחה הזאת. פרסי ג'קסון הוא אחד מהניסיונות האלה, ולא אחד מהגרועים שבהם.
גם כאן הגיבור הוא ילד ממשפחה הרוסה שגדל כאאוטסיידר ומגלה לפתע שיש לו כוחות מיוחדים. גם כאן הוא מגיע למסגרת חינוכית ייחודית, גם כאן הגיבור מלווה בחבר וחברה נאמנים ובעזרתם הוא אמור, כמובן, להציל את העולם.

הגימיק המרכזי של הספר, שמנסה, ומצליח, לספק לו גם ערך מוסף של השכלה כללית הוא הקמתה לתחייה של המיתולוגיה היוונית. מסתבר שהאלים היווניים הקשישים נשארו שובבים ומלאי יצרים כשהיו, ומתגוררים על האולימפוס שעבר לשכון בראש האמפייר סטייט בילדינג, ורבים מהם הביאו לעולם ילדים "חצויים" שנולדו מזיווג בין אל או אלה לבין בני תמותה. המעמד המיוחד הזה הופך את הילדים למטרה לפגיעתן של מפלצות איומות, מעניק להם כוחות על אנושיים אבל גם כובל אותם, לטעמי יותר מדי, לאופיים, התנהגותם והאינטרסים של ההורים הנוטשים מהאולימפוס.

התבנית הכללית של ההרפתקה לא מחדשת הרבה, אבל הספר משובץ בהומור ובהברקות רבות שעיקרן במפגש בין אירועים ודמויות מהמיתולוגיה היוונית לבין המציאות של המאה העשרים ואחת.
יש משהו נוגע ללב בדמותו של פרסי ובהצדקות העלילתיות שניתנות לכל צרותיו בחיים, החל מליקויי הלמידה מהם הוא סובל, שמתגלים כביטוי לנטייתו המולדת לקרוא יוונית עתיקה, וכלה בהסברים לנוכחותו של אביו החורג – גבר אלים ודוחה במיוחד. ההסברים האלה יכולים לשמש כמקור לנחמה עבור ילדים שמצבם דומה לזה של פרסי, אבל יש בהם גם סכנה מסוימת, כי אני חוששת שרוב קוראי הספר, גם בעלי ליקויי למידה, הפרעות קשב ומשפחות בעייתיות, לא יגלו בסופו של דבר שהם בני אלים…

"פרסי ג'קסון וגנב הברק" הוא ספר פנטזיה סוחף, קצבי וכייפי. בתחרות הבלתי נמנעת עם הארי פוטר הוא יוצא כשידו על התחתונה, אבל אם נמנעים מהשוואות מדובר בספר שבהחלט מצליח לספק את הסחורה. אוהבי ספרות פנטזיה ואוהבי המיתולוגיה היוונית מגיל עשר ועד בכלל יכולים לבלות איתו בהנאה.

 קוראת צעירה שקיבלה ממני את הספר בהשאלה הגדירה אותו כ"מהמם". אני לא בטוחה שהייתי משתמשת במילה כל כך מחייבת בעצמי, אבל שתינו בהחלט נשמח לקרוא גם את הספרים הבאים בסדרה, ונדמה לי שאנחנו לא היחידות.

ומאז שכתבתי את הביקורת ועד עכשיו, אותה ילדה שאלה אותי עשרות פעמים מתי כבר ייצא הספר השני בסדרה (התשובה, אגב, בסביבות חנוכה)…

הפרק הראשון מהאתר של הוצאת "גרף"

ראיון עם ריק ריידן

ביקורת מאתר "בלי פאניקה"

ביקורת של דורה קישינבסקי מהאתר "גיבורים קטנים"

ריכוז ביקורות מהבלוג של גילי בר-הלל סמו, שכנתי היקרה מאוד מ"רשימות" ועורכת הסדרה

"ארטמיס פאול- המזימה של אופאל"

 מאת איאן קולפר, תרגמה מאנגלית עפרה אביגד, יצא בהוצאת ידיעות אחרונות

הספר הרביעי בסדרת הרפתקאותיו של ארטמיס פאול, הנער הגאון העבריין וקשריו החשאיים עם ממלכת הפיות מתחת לאדמה, מתקדם צעד נוסף בהצגת השילוב בין פנטזיה, טכנולוגיה, מתח והומור, במסגרת סדרה ששאפה לתת מענה מתוחכם לתופעת הארי פוטר.

אופאל קובוי, הפיקסית העבריינית, נחלצת ממצבה הקטטוני באמצעות תחבולה מתוחכמת ומאיימת לחשוף את עולם הפיות בפני בני האדם תאבי הממון ולהשתלט על שני העולמות.
זכרונו של ארטמיס נמחק בסוף ההרפתקה הקודמת, אבל הוא מושב אליו בסיועם של נחישות, חברים נאמנים וטכנולוגיה חדשנית, וארטמיס מונע את מזימתה של אופאל ברגע האחרון, בעזרת באטלר- שומר ראשו הנאמן, ושותפיו הותיקים: הולי שורט – פיה המשרתת כקצינה במשמר הלפריקונים, מאלץ' הגמד הגנב ופולי – הקנטאור אשף הטכנולוגיה.
בדרך לגאולה, ארטמיס והולי נחלצים ממלתעותיהם של טרולים צמאי דם הלכודים בתוך דגם מוקטן של פלאי העולם האנושי, מטיסים רכב משוכלל במנהרות תת קרקעיות ומתמודדים מול בירוקרטיה וניסיונות הפללה זדוניים.
ארטמיס מגלה ניצני בגרות והמורכבות הנפשית של עיצוב דמותו בספר הזה עולה, במידה מסוימת, על עיצובה בספרים הקודמים בסדרה. יצורי הקסם עדיין מתחלקים באופן פשטני וחד מימדי לטובים ורעים, וההומור עדיין נשען יתר על המידה על הפרשות ונפיחוֹת ובכך מרתיע בחורות חסודות כמוני אבל מושך בנים חובבי אקשן בשנות העשרה הראשונות של חייהם שהם, חייבים להודות, קהל היעד המרכזי של הספר.
למרות שאין חידושים דרמטיים בסגנון, העלילה משופעת בהפתעות מתוחכמות, כל מלכודת טומנת בחובה אפשרות חילוץ אלגנטית כנגד כל הסיכויים ומבחינת כושר ההמצאה ותפירת כל הקצוות לרצף אחד קולח ומהיר, נדמה לי שהספר הנוכחי הוא הטוב ביותר בסדרה.

סדרת "ארטמיס פאול" נמצאת בעיצומם של הליכי עיבוד לקולנוע וזה בהחלט ניכר בספר שכמו נכתב במיוחד כדי להפוך לסרט עתיר פירוטכניקה ואפקטים, כולל סצנות מעתיקות נשימה וההקלה המיידית שאחריהן, וסצנות שבמהלכן כמעט שמעתי את צחוקם המתגלגל של הילדים מהדהד באולם.

"ארטמיס פאול – המזימה של אופאל" הוא ספר מצחיק, קצבי ומותח מאוד. הקריאה בו מהירה ומסחררת כמו ביקור בלונה פארק. הוא אמנם חוזר על הטריקים והשטיקים המרכזיים מספרי הסדרה הקודמים, אבל מי שאוהב לונה פארקים ייהנה גם בביקורים חוזרים. ילדים מגיל 11-12 ומעלה ומבוגרים שמחבבים את הז'אנר בהחלט יעבירו עם הספר כמה שעות של כיף, ואין לי ספק שיימצא לו קהל אוהד ונלהב שיחכה לספר הבא בסדרה.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 3.7.08.