Category Archives: בכל זאת אישי

"נדמה לי שאת אני ואני את"- פוסט מתגלגל במסגרת "שאלה עוברת": פרויקט בלוגרים ספרותיים

מה הדבר הכי חשוב שלמדת בחייך מספר או מסופר? אין צורך להתייפייף ולהיות רומנטי (אלא אם כן זה מה שלמדת).
זו השאלה שהועברה אלי מפאר פרידמן, וממש עוד מעט אעשה כמיטב יכולתי כדי לענות עליה.
אבל קודם, ברשותכם, ב-א-מ-ת צריך להעביר פה סמרטוט ולנקות את האבק מהפינות, כי עברו כבר יובלות מאז שכתבתי פה ממש.
אז כן, זו באמת אני, לא פאטה מורגאנה.
אני שמחה שיש לי את המקום הזה, אבל מאז שאני אמא שמתעקשת אשכרה לגדל את הבן שלה ולהיות איתו ונאחזת, בכוונה, בסלולארי שלא יודע ולא רוצה להתחבר לרשת, וצריכה גם לעבוד לפעמים, אני לא באמת מגיעה לכתוב פה או לקרוא את הבלוגים הכה אהובים עלי. המלאכה המענגת של לרפרש ולרפרש ולקרוא תגובות ולענות לכל אחד ולשחק פינגפונג וירטואלי של תגובות- אני מאוד אוהבת אותה, אבל לא באמת מגיעה אליה עכשיו, כשאני בעיקר משחקת לוטו בלתי וירטואלי, על השטיח…
בינתיים אפשר למצוא אותי קצת בפייסבוק וקצת בפנקס וקצת בחיים האמיתיים(כולכם יודעים שכתבתי ספר, נכון? "ביום שמש בהיר", אפשר גם לבוא ולהגיד לי שלום ב16‪.‬6 בדוכן של "איגואנה" ו"כנרת" בכיכר רבין, בשבוע הספר, אני אהיה שם), אבל עכשיו אני פה, כי עדנה אברמסון הזמינה אותי וכי פרויקט בלוגרים ספרותיים זה מגניב וכי השכנים טובים בעיניי וכבוד הוא לי לכתוב לצידם בפרויקט הזה, אז הנה אני פה, בהופעת אורח בבלוג של עצמי.תנו לי דקה להתרגל אליכם שוב.
זאת (עוד פעם אחת ודי) השאלה שקבלתי מפאר פרידמן במסגרת הפרויקט המתגלגל הזה-
מה הדבר הכי חשוב שלמדת בחייך מספר או מסופר? אין צורך להתייפייף ולהיות רומנטי (אלא אם כן זה מה שלמדת).
קראתי את השאלה ושברתי את הראש. למדתי? מספר? אני?!?
מי אמר שלמדתי משהו? מי אמר שבכלל אפשר או צריך ללמוד מספרים? כלומר- ברור שלומדים מהם המון, אבל משהו אחד, ספציפי, מנוסח היטב, שאני יכולה לשים את האצבע על מראה המקום המדויק שלו ולהגיד מאיזה ספר הוא לקוח ומה למדתי? ולא סתם משהו, אלא הכי חשוב? אמאל'ה!
הסתובבתי קרוב לשבועיים עם השאלה בראש ולא היה לי מושג ואז, פתאום, נזכרתי בנוריקו סאן…
סתם נזכרתי בה, בשבת בצהרים, בלי קשר לכלום, שלפתי את הספר מהמדף, הקראתי לבני הפעוט, ותוך כדי הקראה, נזכרתי למה אני כל כך אוהבת את הספר הזה והבנתי שזו התשובה שלי.
זה הדבר הכי חשוב שלמדתי מספר.
פאר פרידמן הזהיר מהתייפייפות ואני במלכוד: הרי אין בומבסטי, מתייפייף, מלאכותי ומרוחק מלנסח בכותרת את מה שלמדתי מנוריקו סאן (ומאווה).
עכשיו משרד החינוך קורא לזה " האחר הוא אני", פעם קראו לזה "לכבד את השונה/האחר" וכל שם יותר מכובס, מנופח ובעיקר יותר ריק ממשנהו.
אז לא על זה אני מדברת.
מה שלמדתי מנוריקו סאן, ומאסטריד לינדגרן ומלאה גולדברג ומאנה ריבקין-בריק (שלוש היוצרות המופלאות של סדרת "ילדי העולם") ומהחברות הפשוטה והאנושית בין "הילדה מיפן" לבין "הילדה הבהרה משבדיה", זה שבני אדם הם בני אדם, ושאפשר, וכדאי, להכיר אותם ולתקשר איתם, בגובה העיניים, וממש לא משנה מאיזה תרבות או מקום הם באו, איך הם נראים, מה הם אוכלים לארוחת בוקר ובאיזו שפה הם מדברים.

הספר שאני קוראת ממנו הוא עותק ישן-נושן בשחור לבן, אותו עותק שהקריאו לי ממנו בילדותי, שמעוטר בהקדשה שאמא שלי קבלה ליום הולדתה ה-11 מבני דודיה הקטנים. הוא קצת מתפורר בפינות, אבל אין קסם גדול מקסם הדפדוף הרב-דורי בספר שמצליח לדבר לכולם, בכל גיל.

ברור שנוריקו סאן לא היתה היחדה שלימדה אותי שאפשר להתחבר עם בני אדם מבלי לבדוק עד כמה הם "אחרים"- אין בעולם ערך שאפשר ללמוד מספר אחד ויחיד.
אבל לנוריקו סאן היה תפקיד משמעותי ביותר בלהראות לי, מהגיל הרך ממש, שזה אפשר וכדאי וקל וגם כיף.
לא קראתי את המקור של לינדגרן ואני לא יודעת עד כמה לאה גולדברג היתה נאמנה למקור השבדי ועד כמה היא נטלה לעצמה את חירות היצירה, אבל שתיהן ביחד, עם הצלמת המופלאה חנה ריבקין-בריק, שהשכילה לצלם את הילדות מגובה העיניים, הצליחו ביצירת הקסם הזה.

איך הן עשו את זה? נדמה לי שבעיקר באמצעות דיוק רגשי וכניסה לפרטים הכי קטנים ויומיומיים: אנחנו רואים איך נוריקו סאן ישנה, מתלבשת, אוכלת ומשחקת בשילוב שיש בו, אמנם, ניחוח אוריינטליסטי מסוים והתפעמות מ"קסם המזרח" הרחוק, יפן מוצגת כארץ פלאים עם דגי נייר מעופפים בשמים, גני פרחים קסומים ודלתות הזזה מנייר, אבל היא לא רק ארץ קסמים אגדית אלא גם מקום מציאותי וארצי והיא מתוארת עם נימה של ביקורת "הילדים ביפן יודעים שבשעה שאמא עסוקה במחשבות שלה אין צריך להפריע לה. נוריקו-סאן רוצה מאוד לשאול את אמא מתי כבר תבוא הילדה הבהירה. אבל אמא חושבת את המחשבות שלה, ונוריקו סאן שותקת".
היום, ב2014, אני קוראת את המשפט הזה כביקורת על החינוך היפני הנוקשה. יכול להיות שזו לא היתה הכוונה כשהוא נכתב, אבל מבחינתי הוא מכניס סיכה קטנה לבלון האידיליה ובכך הופך את נוריקו סאן לילדה יותר "אמיתית" ואמינה.
כשאמא מלבישה לה את הקימונו המסורתי, התיאור מקרב בין האקזוטי והזר לבין רגשות שמוכרים לכל ילד באשר הוא ילד – "העיקר בקימונו היא החגורה הרחבה והארוכה מאוד-מאוד. מין צעיף כזה שמקפלים אותו סביב לגזרה. בשעה שמקפלים אותו צריך כל הזמן להסתובב וזה די שמח. אך כאשר קושרים אותו מאחור בצורת פרפר צריך לעמוד ולא לזוז אפילו טיפ-טיפה. וזה דוקא משעמם קצת".
נוריקו סאן היא אחת מגיבורי הסדרה שתיעדה ילדים במקומות שונים בעולם- רבים מספרי הסדרה ליוו אותי בילדותי ויקרים לליבי עד היום, אבל כיוון שאנחנו עוסקים כאן במה שלמדתי מספר, אני חושבת ש"נוריקו סאן" מנצח בגדול. כי אמנם כל ספרי הסדרה הציגו לי את חייהם של ילדים מתרבויות אחרות, אבל אלה קארי נשארה עם האיילים בלפלנד, ורק נוריקו-סאן נפגשה באמת עם אווה "והנה נוריקו-סאן ואווה כבר ידידות וחברות".
כששתי הילדות מתחלפות בשמלות ואווה לובשת קימונו, אובי, טבי ופוקורי, ונוריקו סאן לובשת את השמלה של אווה וגם "נועלת את נעליה הישנות והמלוכלכות קצת של אווה", אז מגיע המשפט שבחרתי לצטט בכותרת הפוסט הזה – "אה זה מעניין מאוד: נדמה לי שאת אני ואני את!".
וה"נדמה לי" הזה, בו, בשבילי, טמון כל הקסם: הרי כל מי שמתבונן בתווי פניהן של נוריקו סאן ושל אווה יודע היטב שילדה יפנית נשארת יפנית וילדה שבדית נשארת שבדית גם כשהן מתחלפות בבגדים, אבל הן יכולות לשחק בנדמה לי, הן יכולות לבחון את אפשרות החילופין, לטעום ולהרגיש אותה, הן יודעות היטב שהן שונות ומתוך הידיעה הזאת הן יכולות ללמוד להכיר אחת את השניה ולשחק בתוך מרחב הקשר שמאפשר להן מצד אחד- להיות בתוך חברות בין "ילדה משבדיה" ל"ילדה מיפן", כשהן מלמדות אחת את השנייה זו על תרבותה של זו ולא מתעלמות מההבדלים ומצד שני, פשוט להיות ילדות, פשוט להיות חברות, לשחק ןלצחוק יחד ולהסתכל אחת לשנייה בעיניים, ממקום שווה באמת של קשר שאפילו בובר היה מסכים לשים עליו את חותמו כקשר אנושי בינאישי משמעותי של "אני-אתה".

אז לא, אין לי חברה יפנית (בינתיים), אפילו לא חברה שבדית, אבל קשר אנושי בינתרבותי מקסים אותי, נכון, יפה ומעשיר בעיניי ובעיקר- קשר כזה הוא אפשרי בעיניי, וזה לא מובן מאליו במציאות הגזענית- מסתגרת- מתבדלת בתוכה כולנו חיים.

כשהייתי בת 11 או 12, אמא שלי הוזמנה לחתונה באחד מהכפרים הדרוזיים הסמוכים לחיפה. היא לקחה אותי ואת חברתי הצעירה ממני בשנה ושם, בחתונה, אני לא זוכרת איך, התיידדנו עם רים והיאם- שתי ילדות דרוזיות בנות גילנו.
החברות הכפולה הזו החזיקה מעמד למעלה משנה ונמשכה במכתבים וביקורי משפחות הדדיים. מה שאני הכי זוכרת מהקשר הזה מצחיק אותי היום, כשאני מתבוננת בזכרון ממרום שבתי כמבוגרת, כמי שאולי מבינה קצת יותר על תרבויות ויחסי כוחות ומילים גדולות כאלה אבל אז לא היה בזה שום דבר קולוניאליסטי או מתנשא: רים והיאם לימדו אותנו לקפוץ במעין "קלאס" דרוזי שמשלב גם גרסא של "ארץ עיר"- כשקופצים צריך לומר במהירות מילים בקטגוריות שונות, וחברתי נעה ואני, באופן הכי טבעי בעולם, חיפשנו רצף ארוך בקטגוריה "שמות של בנים" וקפצנו במשחק הדרוזי כשאנחנו מדקלמות בקול "ראובן, שמעון, לוי, יהודה…." כמו שלימדו אותנו בשעורי תורה בביה"ס.

אני אישה ֿיהודיה, אשכנזיה, לבנה, חילונית, סטרייטית ואמנם רוב החברים והחברות שלי עונים על הגדרות סוציו-אקונומיות דומות לשלי, אבל לא כולם.

כבר יצא לי לעשות שיחות מלב אל לב עם נשים פלסטיניות – מכאן וגם מהצד השני של חומת הכיבוש. יש לי חברים בעלי מגוון רחב של זהויות מיניות -מוגדר יותר או פחות, התחברתי גם עם אנשים צעירים ממני בהרבה ומבוגרים ממני בהרבה (וגם עם בני גילי), עם אנשים בעלי מבנה משפחתי דומה לשלי או שונה לחלוטין. התחברתי עם חילונים מאמינים כמוני וגם עם אתאיסטים מושבעים ויצרתי חברות משמעותית עם בחורה חרדית לגמרי- מבטן ומלידה (שגדלה גם היא על "נוריקו סאן", בין היתר).

מעולם לא התחברתי עם אדם בגלל שהוא שונה ממני, אבל מעולם גם לא נמנעתי מלהתחבר עם אדם בגלל זה.

כשאני הייתי ילדה, ראיתי ילדים מלוכסני עיניים רק בספרים. העולם שסובב אותנו היום הוא אמנם גזעני ומסתגר אבל גם מגוון ופלורליסטי יותר, והיום אנשים ממזרח אסיה הם מראה נפוץ ברחובותינו (בעיקר על תקן עובדים זרים שעושים את עבודת הקודש שמרבית הישראלים נמנעים מלעשות בעצמם).

כשאני הולכת עם הבן שלי לגן המשחקים השכונתי, הוא פוגש שם על בסיס יומיומי ילדים חילונים-אשכנזים-יהודים כמותו אבל גם ילדים מזרחים וגם ילדים דתיים וחרדים וגם ילדה שאמא יפנית ואביה ישראלי ואח ואחות שמוצאם מהודו וגם ילדים אתיופיים וילדים רוסים וגם- אם כי פחות ממה שהייתי רוצה- ילדים ערבים.
יוצא לו לשמוע שם ילדים שמדברים עם הוריהם עברית וערבית ואנגלית וצרפתית ויידיש והינדו ורוסית ואמהרית ולפעמים גם שפות שאני לא מזהה. לא כולן נשמעות בכל יום, אבל כולן קיימות כאן באמת.
כשהוא משחק במתקני הכושר של ה"גדולים", הוא רואה אישה הודית שמנצלת כמה שעות חופש מעבודתה כמטפלת סיעודית כדי לעשות קצת כושר, והיא תמיד מחייכת אליו ומנופפת אליו לשלום.
יוצא לו לראות גברים צעירים, פליטים מאריתריאה או מסודן, שיושבים על מתקני הכושר ומדברים זה עם זה בשפתם.
יוצא לו לראות ילדים שמברכים על האוכל שהם אוכלים וילדים שמרימים את הכיפה שנפלה מראשם תוך כדי ריצה והוא רואה שבין כל מגוון הילדים והמבוגרים האלה יש אנשים נחמדים, עוזרים ומאירי פנים וגם אנשים לא נעימים. יש ילדים שמזמינים אותו להצטרף למשחקם במאור פנים ואחרים שמנסים לחטוף מידיו צעצוע או לעקוף אותו בתור למגלשה.
אני רואה, וחשוב לי להראות גם לו, שאין שום קשר בין השפה, הצבע, הלבוש או התרבות של האנשים הללו לבין התנהגותם. אנשים נחמדים ולא נחמדים אפשר למצוא בכל תרבות ובכל מקום.
בכל פעם שאני נתקלת במגוון האנושי הזה אני שמחה. אני מרגישה שהתעשרתי, שכולנו התעשרנו.

ונדמה לי שנוריקו סאן ואווה היו הראשונות שמהן למדתי שזה אפשרי.

ואחרי כל זה, אני מעבירה את הלפיד הלאה אל הבלוגרית שקבלה את השאלה שלי. היא חברה שלי למרות שבמקרה היא יהודיה-אשכנזיה- לבנה- חילונית-סטרייטית כמוני. אבל רק במקרה.

אני שאלתי מה הספר שעליו חשבת "המלך עירום"? כלומר- ספר ש"כולם" משבחים ומקלסים ואילו את/ה חושב/ת שהוא, אפעס, לא באמת שווה ? השאלה הזאת הועברה אל גילי בר הלל ואת התשובה שלה אפשר לקרוא אצלה.

וכאן עדנה אברמסון האלופה ריכזה לינקים לכל השאלות ולכל התשובות.

איזה בזבוז- פוסט אישי מאוד על שכול בן שישים (וארבע)

כבר שישים שנה, עומדות על הפסנתר של סבתא שלי שתי תמונות במסגרת אחת.
כשהייתי קטנה הייתי משוכנעת שאלה שתי תמונות של שני אנשים שונים, ובמובן מסוים זה באמת כך.
ל"שני הבחורים" בתמונות קוראים אריה פרודובסקי, "שניהם" נולדו בירושלים ב-1927, "שניהם" גדלו בחיפה ו"שניהם" נהרגו באותו יום, 21.4.48 – י"ד ניסן תש"ח, יום לפני ליל הסדר.

שתי התמונות צולמו בהפרש של כמה חודשים, אבל באחת מצולם נער צעיר בוגר בית ספר, ובשנייה מצולם בחור צעיר שחזר מקרב, שראה את המוות בעיניים, שאולי הרג אנשים, שאולי ראה את חבריו נהרגים, שלא ידע שגם המונה הפרטי שלו כבר דופק.

אריה היה אחיה הצעיר של סבתא שלי. בן שלישי אהוב בין שלוש אחיות, ילד טוב ירושלים.

אני לא יודעת עליו הרבה.
אני יודעת שהוא אהב מוזיקה וניגן בכינור, אני יודעת שהוא היה ילד רגיש שמרוב געגועים קיבל חום גבוה כשאבא שלו נסע לחו"ל, אני יודעת שהוא הספיק ללמוד שנה אחת בבניין הטכניון הישן בהדר, אני יודעת שהייתה לו חברה שהוא אהב. סבתא שלי לא זוכרת את שמה, אבל זוכרת שהייתה יפיפייה.
אני יודעת שהוא אהב את אחייניתו התינוקת והיה מניף אותה גבוה בזרועותיו. הוא קרא לזה "הופלה"- אני יודעת, כי ההנפה הזאת למעלה לתקרה היא הזיכרון הראשון של אמא שלי.

וזה כמעט כל מה שאני יודעת על חייו של אריה.

על מותו, אני יודעת קצת יותר.
אני מכירה את העובדות – יודעת שהוא היה חבר ב"הגנה", יודעת שהוא שירת בבריגדה היהודית של הצבא הבריטי ועזר, יחד עם גיסו (סבא שלי…) לשחרר את מחנות ההשמדה באירופה.
אני יודעת שאריה היה אחראי על נשק באחד ממחסני "ההגנה" בחיפה ושבשלב מסוים הוא ביקש להילחם כי לא היה יכול לסבול את העובדה שהוא נותן לחבריו נשק (מועט ודל…) ושולח אותם לסכנה מבלי לשאת יחד איתם בעול. אני יודעת שאריה נפצע בבטן במהלך קרב בבית הנגא'דה בחיפה ומת מפצעיו עם אחדים מחבריו. ראיתי אינספור פעמים את הבניין המחורר מכדורים שבתוכו הוא נהרג, אני עוברת לידו בכל פעם שאני יורדת מנוה שאנן להדר או לעיר התחתית.
אני יודעת איך נודע למשפחה שהוא מת, כשבהיעדר מערך מסודר של הודעה למשפחות המשימה הבלתי אפשרית הוטלה על כתפיה של אחותו הצעירה חיה, ששירתה איתו בגדוד 22 של "ההגנה" ושנאלצה להביא בעצמה את בשורת האיוב להוריה ואחיותיה.
יום לפני ליל הסדר, באמצע הכנת קניידלך בדירת המשפחה ב"בית הגדול" ברחוב עקיבא, השתנה הכל.
למחרת בערב, חיים לסקוב, חבר המשפחה, הצטרף אל שולחן הסדר המשפחתי ותפס את מקומו סביב השולחן כדי לא להשאיר כסא ריק, ואי אפשר היה אלא לבכות.
אריה לא היה ההרוג היחיד באותם ימים. כשאנחנו מחפשות את שמו בין שקופיות השמות האינסופיות שמוקרנות בערוץ 33 בטלוויזיה ביום הזיכרון, רשימת השמות בתאריכים סביב מותו היא תמיד ארוכה במיוחד.
חלק גדול מהמבקרים הרבים שהגיעו לניחום אבלים, זכו לביקורי אבלים בעצמם מספר ימים קודם או מספר ימים מאוחר יותר.

סבתא שלי, מרים, הייתה אז אישה צעירה בת 26, נשואה לגבר אהוב ואם לתינוקת חמודה.
כשהקרקע נסדקה מתחת לרגליה, היא הסתכלה בתינוקת שלה והבינה- בצלילות מחשבה שמגיעה ברגעי הכרעה בחיים- שעומדות בפניה שתי ברירות: לגדל את התינוקת הזו ואת ילדיה העתידיים על ברכי השנאה והנקם, או על ברכי הפיוס והשלום.
כבר אז, מתוך השבר העצום והכאב הנורא, ולמרות קריאות הנקמה ששמעה סביבה, היא אמרה שאין לה ספק שהאמהות הערביות מתאבלות וכואבות על בניהן בדיוק כמו אמא שלה, והכריעה בעד הדרך השנייה.

באותן שנים אף אחד לא הכיר בכאבם של אחים שכולים, אבל שבע שנים אחר כך, אחרי שילדה גם בן שנקרא על שם אחיה, סבתא שלי "זכתה" להפוך גם לאלמנת צה"ל שמקבלת עד היום בכל שנה, "שי לחג" ממשרד הביטחון…

לא יכולתי להכיר את אריה ואת סבי מרדכי עמית (אקסי), אבל מאז שאני זוכרת את עצמי, היעדרם הוא חלק ממני.

סבתא שלי היא אישה חזקה והמשפחה שלי היא משפחה חזקה. ממעטים לבכות, חושקים שפתיים, מעריכים הומור שחור, לא מייללים, לא מתלוננים, וגם כמעט ולא עוסקים בפעילויות הנצחה.
הפוסט הזה, שנכתב בהסכמתה ובאישורה של סבתא שלי, הוא אולי ההנצחה הפומבית המפורטת הראשונה שמתרחשת שישים שנה אחרי.

ודווקא מתוך האיפוק הזה, ומתוך הכבוד המפוקפק שנפל בחלקי להיות "דור שני" ו"דור שלישי" לשכול, ודווקא היום, בערב יום הזיכרון, אני יכולה להעיד, מקרוב, על כיעורם, עוצמתם ופלצותם של השכול, ההיעדר והמוות.
לפני שישים שנה בדיוק, כשבן גוריון הכריז על קום המדינה, חודש אחרי מותו של אריה, ההמונים חוללו ברחובות וסבתא שלי בכתה בבית. היא לא בכתה על גדולתו של הרגע, לא בכתה על אחיה שלא זכה לחוות אותו, היא בכתה על הקורבנות הבאים- היא הבינה שבעקבות ההכרזה תפרוץ מלחמה ובכתה על הבחורים הטובים שחייהם יתבזבזו ועל בני משפחותיהם ואוהביהם שירגישו את הכאב הנורא שהיא כבר הכירה. וסבתא שלי, שמקמצת בדמעות, בכתה גם ב-67', בתוך שכרון הניצחון והילולת הגנרלים, מאותה סיבה בדיוק.
ובכל פעם שהיא שומעת בחדשות על חייל שנהרג היא מתכווצת מכאב- כמעט פיזי. כי היא כבר יודעת את מה שבני משפחתו של המת עוד לא יודעים.
והיא מתכווצת מכאב גם בכל פעם שהיא שומעת בחדשות על עוד מוות מיותר של אזרח, ילד, זקן, נערה, על עוד מוות מיותר של קורבן  "שלנו", ועל עוד מוות מיותר של קורבן "שלהם".
היא מתכווצת בכאב כי היא מכירה את עוצמת הכאב שהמוות מביא, וגם כי היא רואה בעיני רוחה את המוות המיותר הנוסף שיגיע בעקבותיו, את שרשרת הדמים הבלתי פוסקת שמונעת בידיהם של האנשים- משני הצדדים, שלא הבינו ששום נקמה לא תכהה את כאבם, ושום הרג לא יחזיר את יקיריהם.

בניגוד לסיסמאות הבריסטול שהיו תלויות בגן הילדים שלי, לא טוב למות בעד ארצנו- טוב לחיות בעדה. הארץ הזאת צריכה עשייה, יצירה, בנייה- היא זקוקה לאנשים שיחיו בה, ישקיעו בה ויעצבו את דמותה בחיים, ולא בדם.
אני יודעת, כי ראיתי מקרוב, שהמוות הוא לא הירואי, לא אלגנטי, לא מצוחצח ולא סקסי.
המוות הוא בן לוויה אכזר, מכוער ונורא, שבכוחו להציב ענן שחור מעל ליבם של אלו שהוא נגע בהם בכל רגע קטן או גדול בחיים.
המוות, השכול והאובדן שולחים אצבעות ארוכות וקשות שנים ודורות קדימה, והם אחראיים על אינספור כאבים, תסביכים, תקיעויות ודפקטים, כפי שראיתי כל כך הרבה פעמים במשפחה שלי ובמשפחות אחרות.
לסבתא שלי היה אח במשך פחות מעשרים ואחת שנים ואין לה אח במשך שישים שנה, והכאב לא מרפה, לא עוזב, לא נעשה יותר נוח, גם אחרי כל כך הרבה שנים.

אם אריה היה חי, אולי הוא כבר היה מת מזיקנה…
במפגשים המשפחתיים הנדירים בהם סבתא שלי ואחיותיה אביבה וחיה נפגשות ביחד, אני לא יכולה שלא לחשוב על אריה, לא יכולה שלא לחשוב שהם היו ארבעה וכבר כל כך הרבה שנים הן רק שלוש.
אני לא יכולה שלא לחשוב על הילדים, הנכדים והנינים השקופים שלא נולדו לאריה. אני לא יכולה לדמיין את פניהם או שמותיהם, אני לא יודעת אם הם היו מוצאים חן בעיניי או מסתדרים איתי, אבל אני מרגישה את היעדרם.

אין לי מושג מה היו דעותיו הפוליטיות של אריה לו היה חי היום.
הוא גדל בבית מפא"יניקי ושירת ב"הגנה", אבל זה לא אומר דבר וחצי דבר על איך שהוא היה רואה את המציאות הנוכחית. אני לא יודעת אם הוא היה מסכים איתי, ואני לא יכולה לשאול.
אני יכולה רק לנחש שהוא וחבריו לא העלו בדעתם ששישים שנה אחרי מותם, המוות יתקבע בתודעה הלאומית כבן לוויה הכרחי ומובן מאליו, שהמוות שלהם יהיה רק חוליה אחת בשרשרת מוות בלתי נגמרת.
בתור אדם שנולד בארץ הזאת, אהב אותה והשקיע בה, הייתה לו זכות להשפיע על עיצוב דמותה בחייו, ולא רק במותו.

כשאני חושבת על אריה, ועל עשרות האלפים שנהרגו לצידו, לפניו ובעיקר אחריו, אני חושבת בעיקר על הבזבוז הנורא. אני חושבת כמה משאבים, כמה אנרגיה, זמן, דמעות, רגשות, השקעה, מחשבה, אהבה, מושקעים בגידולו של כל אדם. כמה שעות הסתובבו איתו על הידיים כדי שלא יבכה, כמה פעמים הורידו לו חום, שמו לו יוד, הכינו איתו שעורי בית, כעסו עליו, נישקו אותו, שיחקו איתו, רבו איתו, בישלו לו, האכילו אותו, שוחחו איתו – חיו איתו, ואיך משאב החיים הזה, היקר מכל, מתבזבז כל כך בקלות.

זה לא פוסט פוליטי, ובטח שלא מפלגתי.
אני לא מציעה כאן שום מניפסט של שום מפלגה – גם כי אני לא מאמינה לאף מפלגה, וגם כי זה לא הזמן ולא המקום, לא היום.
עמדותיי הפוליטיות והדרך שהיא בעיני הדרך הנכונה לשבירת מעגל הדמים נכתבו וייכתבו במקומות אחרים בבלוג הזה בהזדמנויות אחרות.

אבל מתוך הסיפור האישי של המשפחה שלי, מתוך מותו של אריה ש"חוגג" שישים שנה יחד עם מדינת ישראל, אני לא יכולה להסתפק בעצב ביום הזיכרון.
יש מקום לעצב, יש מקום לגעגוע, יש מקום לשירים עצובים, לסיפורים אישיים, לכאב ולזיכרון.

אבל לצידם, יש מקום, יש הכרח בזעקה נואשת, עיקשת וקולנית, בדרישה חד משמעית מכולנו – מהאנשים שמנהיגים אותנו, מהאנשים ששולחים חיילים למלחמות מיותרות, מהחיילים והקצינים וגם מכל אחד מאיתנו – אורזי החבילות, מגהצי המדים, המצביעים בקלפי, כותבי הטוקבקים, המקווים והמתפללים, לא להסתפק בתקוות ובתפילות, לא להסתפק במילים יפות וסטריליות על מות גיבורים, אלא לעשות הכל, הכל כדי לצמצם את רשימת הנופלים של השנה הקרובה, כדי לחסוך מעוד ועוד משפחות – בשני הצדדים, את הכאב המיותר והנורא, ולהשתמש בזהירות, בחסכנות ובחרדת קודש במשאב היקר ביותר, החשוב ביותר והמקודש ביותר שיש בנמצא – חיי אדם.

ערב יום הזכרון 2009: בחרתי לפרסם היום שוב את הפוסט הזה, ככתבו וכלשונו, מפי שהאבל נותר בעינו, הזכרון נותר בעינו, ותחוש הבזבוז וההחמצה שלי נותרה בעינה, ואלו פניו של יום הזכרון בשבילי.

השנה שעברה מיום הזכרון הקודם הביאה עלינו עוד מלחמה מיותרת ועוד מתים שמותם מיותר, והעמיקה את הבטחון שלי בחשיבותה ובהכרחיותה של קדושת החיים.

לאריה יש שלוש אחיות שכואבות את היעדרו, כבר 61 שנים, ולשתיים מאחיותיו יש ילדים ונכדים. לא כולם שותפים לתפיסת העולם שלי, אבל כולם שומרים לו מקום מיוחד בלב וזוכרים אותו גם מבלי להכירו, בדיוק כמוני.

לפני כמה שבועות, יום לפני ליל הסדר, בדיוק 61 שנים אחרי שאריה נהרג, נולדה יובל – הנינה הראשונה במשפחה המורחבת שלנו. יובל נולדה לסמדר טוילי (לבית צור) ובעלה נעם, נכדה ראשונה לעזר ושרית, נינה ראשונה לחיה ויחזקאל.

לא יכולתי שלא לחשוב על הסמליות בתאריך, לא יכולתי שלא לחשוב על הנינים והנינות שלא יוולדו לאריה לעולם, לא יכולתי שלא להניח שגם יובל, כשתגדל, תכיר את שמו ותמונתו של אריה, כמו כל ילדי המשפחה, ולא יכולתי שלא לחשוב על כך שבחשבון אחרון, החיים ניצחו את המוות.

ערב יום הזכרון 2010: ושוב בחרתי לפרסם את הפוסט הזה בפרסום חוזר, מאותן סיבות בדיוק.

במהלך השנה הזאת כתבתי קצת גם על סבא שלי אקסי ז"ל, שיום הזכרון בשבילי, כילדה קטנה, התחלק בינו לבין אריה.

לא היתה פה מלחמה השנה, ברוך השם, ובכל זאת נדמה לי שאנחנו הולכים ומתקרבים למקומות מסוכנים יותר ויותר, מאלף ואחת סיבות שזה לא הזמן המקום לפרטן.

ובכל זאת, מהאזנה בחצי אוזן לנאומים שננאמו היום בראשיתם של הטקסים של היום, נדמה לי שהרוח נושבת אחורה, וזה מדאיג אותי.

תפיסת מגש הכסף שוב נהיית התפיסה השלטת, הערצת והאדרת המתים שולטת בכיפה, וזה מפחיד אותי – דוקא מתוך כבוד עצום למתים ולחיים שהם חיו טרם מותם.

הם לא היו מושלמים, הם לא היו מורמים מעם. הם נהרגו, ועל כך אני מצטערת מאוד, ומזילה דמעות, אבל אני מאמינה שהדבר הנכון והמכבד ביותר כלפי זכר המתים, הוא לעשות הכל כדי להפחית את שורות המצבות הבאות, כדי להגן על החיים, וכדי לתת למקום הזה שלנו משאבים של אנרגיה, זמן, בנייה, אהבה, אכפתיות, עזרה הדדית ושפע דברים אחרים, אבל לא דם. האדמה לא צריכה דם. היא צריכה חיים.

ערב יום הזכרון 2011: ושוב אני מפרסמת את אותן מילים בערב יום הזכרון, כי זה הסיפור שיש לי לספר ביום הזה. ושוב אני מקפידה, ממש לפני שאני הולכת להיות עם סבתא שלי בערב שבו המדינה שלה מחטטת בפצעי הנפש שלה, להעלות את סיפורו של אריה.

סבתא שלי איבדה השנה את חיה, אחותה הצעירה ביותר. חיה, שהיתה בקושי בת עשרים כשנאלצה להכנס אל המטבח בו אמה ואחיותיה הכינו קניידלאך לפסח ולבשר למשפחתה את בשורת האיוב, בשנים בהן המוות היה פחות מסוגנן ופחות מנוהל, בימים בהן לא היו קצינות נפגעים או אנשי קצין העיר, בימים בהם הטילו עליה, כמי ששירתה יחד עם אריה בגדוד 22 של "ההגנה", לספר למשפחתה את הנורא מכל. מתוך ארבעה ילדים ירושלמים מחייכים, נשארו עכשיו רק שתיים. סבתא התאבלה על אחותה הצעירה בכאב גדול אבל גם באיפוק, לצערה, היא כבר מאוד מיומנת בלהיות אחות שכולה.

וגם השנה סבתא שלי נאלצת להתכווץ בכאב מול החדשות בכל פעם שמדווחים על הרוגים – לא חשוב איפה, לא חשוב מי, וגם השנה היא אומרת לי שהמוות הזה כל כך מיותר, ושגם המוות של אחיה היה מיותר.

ועוד לא למדנו כלום.

ערב יום הזכרון 2012: והשנה, אוי, השנה… השנה הכאב הזה מקבל משמעויות אחרות, ושכבות אחרות. השנה אני אמנם איתנה כתמיד בזעקה כנגד מוות מיותר ומלחמות מיותרות, ונחרדת למול דיבורי האו-טו-טו מלחמה ולנוכח הקלות הבלתי נסבלת שבה מנהיגינו סוחרים בחיים שלי ושלכם, הקלות הבלתי נסבלת שבה הם מדברים על מספרי הרוגים פוטנציאלים כמו על מחירי ירקות בשוק, אבל השנה עוד אין בי כוח לכתוב על זה, בקושי יש בי כוח לחשוב על זה ולהתקומם על הדברים הגדולים, הציבוריים, הכלליים. כי השנה נפלו עלינו השמיים, ואחר כך נפתחו לנו שערי שמיים, ואני עוד רחוקה מלעכל את כל זה, את כל הקושי הזה וגם את כל הטוב.

לפני חצי שנה, סבתא שלי האהובה והיקרה, סבתא שלי החכמה והמאופקת שהכאב הזה היה שלה והאבל הזה היה שלה והפוסט הזה היה שלי אבל למעשה היה שלה, הלכה לעולמה. ושלושה חודשים אחריה הלכה לעולמה גם אחותה אביבה.

ועכשיו, כשאני קוראת את המילים שכתבתי פה בשנה שעברה אני נחנקת מדמעות, כי רק שנה עברה, ועכשיו, מתוך ארבעה ילדים ירושלמים מחייכים לא נשאר כבר אף אחד. יש עוד מי שמתאבל על אריה, תמיד יהיה, אבל כמעט אין עוד בעולם מי שהכיר אותו באמת ואהב אותו באמת, מי שמתגעגע אליו לא כמיתוס, כסיפור, אלא כאדם חי ונושם ופשוט ואמיתי.

והשנה קרה גם הרבה טוב.  לפני שלושה חודשים, ילדתי תינוק מופלא ונהייתי אמא (אם יש מבין קוראיי מי שמופתע מהבשורה- אנא, חכו עם האיחולים לאכסניה שלא שייכת ליום הזכרון…). ארבעה חודשים אחרי שאיבדתי את סבתא מרים אהובת ליבי ופחות משלושה שבועות אחרי שאיבדנו גם את אחותה אביבה, ילדתי את עומרי שלי. עומרי שלי, שבפניו היפות מאירות זוג עיניים כחולות, חכמות וחודרות, העיניים של משפחת פרודובסקי, העיניים של סבתא שהצליחו לדלג על דור הילדים ודור הנכדים חומי העיניים שלה, ולהפציע בפניו של הנין שהיא כל כך רצתה ולא זכתה לפגוש.

וכשאני הולכת עם התינוק שלי ברחוב, ועוברת ליד השלט הרשמי עם שמות הנופלים, השלט שמודבק על לוחות המודעות לזכר חברי ההגנה שנלחמו ונהרגו בחיפה ב- 1948, אני מעבירה מבט, ולפעמים אצבע, על שמו של אח של סבתא, ולוחשת לתינוק שלי – כתוב כאן אריה פרודובסקי, והוא שלנו.

סבתא מרים עמית

לרוב אני כותבת ומתנסחת בקלות, אבל הפעם הכתיבה קשה עלי במיוחד, מפני שלראשונה בחיי מאז למדתי לכתוב ועד רגע זה, אני כותבת טקסט שלא יעבור דרך עיניה ואוזניה הבוחנות של סבתא שלי.

לראשונה בחיי אני כותבת ויודעת שסבתא לא תעיר על מילה שגויה שבחרתי, לא תתקן לי את ההגייה ובעיקר – לא תהנהן באישור ובגאווה.

אין לי כוונה לספר לכם עד כמה אהבתי, אני אוהבת, את סבתא שלי, מפני ששבתי ואמרתי והזכרתי לה את זה באלף ואחת דרכים, בעל פה ובכתב, במשך כל חיי, ושבתי ושיננתי את אהבתי באוזניה אינספור פעמים בחודשי הקושי והחסד האחרונים, משום שאין אדם שמכיר אותי או אותה באמת שלא ידע עד כמה אני אוהבת אותה והיא אוהבת אותי ובעיקר משום שבכל אוצר המילים העשיר עליו חונכתי אין מילים שבכוחן לתאר את עוצמת האהבה הזו ואת עומקה.

סבתא שלי היתה שונה ממני במובנים רבים – היא היתה חתיכה ממני, כריזמטית ממני, אצילית ממני, קשוחה ממני, שובבה ממני וסגורה ממני, אבל היא היטיבה ללמד אותי כל כך הרבה ואני גאה ומאושרת על כל פיסה של ידע והתנהגות שלמדתי ממנה.

סבתא שלי לימדה אותי לחצות כביש – "באור אדום – עומדים דום, באור ירוק – הולכים רחוק!", היא לימדה אותי לקשור שרוכים, לערוך לשולחן, להבריש את השיער מאה פעמים לפני השינה ולחפוף ראש ביסודיות, לבשל גפילטע פיש עם פלפלים חריפים ו"שמאטעס" ומרק עוף שאין עשיר ממנו, היא לימדה אותי לדבר ברהיטות ובעברית מדויקת ותקנית, היא לימדה אותי לבזבז כסף בלארג'יות ולחסוך כסף באחריות, היא לימדה אותי למרוח ליפסטיק מבלי להסתכל בראי, לארוז חבילות בצורה חסכנית ומסודרת, ליהנות משוקולד משובח, מפרח יפה ומחיוך של תינוק ברחוב.

סבתא שלי לימדה אותי איך משקים ערוגה, איך שותלים צמח באדמה ואיך מסדרים פרחים באגרטל.

היא ניסתה לשווא ללמד אותי לקפוץ בחבל או לקפל כביסה בצורה מושלמת, אבל תמיד תמיד האמינה בי, כיבדה אותי והקשיבה לי.

למדתי מסבתא שלי להיות אדם, להיות מנטש.

למדתי ממנה מהי נתינה, מהי נדיבות ומהי הקשבה.

ראיתי ושמעתי איך היא הצילה אינספור אנשים – שכנים, תלמידים, חברים, קרובים וגם זרים גמורים, באמצעות הקשבה, תיווך, תמיכה ונתינה ללא גבולות, מכל הלב.

אני מכירה לא מעט אנשים, אבל מעולם לא פגשתי אדם חזק ממנה, מסודר ממנה, שקול ממנה, ישר ממנה או נדיב ממנה.

לו היא יכלה לענות לי עכשיו, היא היתה מבטלת את דבריי בזלזול ואומרת "נו באמת" או "אַיי יַי יַי"' כפי שענתה לכל מי שהחמיא לה על יופיה העוצמתי או על אישיותה הכובשת, ולפעמים, כשהסכימה בכל זאת לקבל את המחמאה, היתה מנמקת זאת בגאווה במילים "נולדתי בִירושלים", כי זה תו איכות המעיד על הקרקע הפורייה ממנה צמחה.

 כשהייתי ילדה, סבתא היתה לוקחת אותי איתה לסידורים, לקניות, לחברים, להצגות, לסרטים ולטיולים, ואני הייתי אוחזת בידה בבטחה והולכת אחריה עד סוף העולם.

גם בשנים האחרונות היינו הולכות יד ביד, מטיילות יחד ברחוב ונוסעות יחד במונית להצגות, לקונצרטים, לרופאים ומרפאים, לחוף הים ולביקורי קרובים וחברים.

כשאנשים ראו אותנו יחד, הם התפעלו לפעמים מאיך שאני שומרת עליה, אבל הם לא הבינו את מה שראו: לא אני שמרתי עליה, היא שמרה עלי.

לא היו לי סודות או מצוקות שנסתרו מעיניה, גם כי היו לי הזכות והעונג לשתף אותה בכל מה שעובר עלי וגם כי ממילא לא יכולתי להסתיר ממנה דבר – די היה לה בשמיעת ה"הלו" שלי בטלפון כדי לדעת בדיוק מה שלומי ומה מצב רוחי, ולא היה אדם בעולם שבכוחו להרגיע ולנחם אותי טוב ממנה.

לצד ההומור ורוח השטות המפורסמים שלה, סבתא שלי ידעה לקרוא ולפענח את נימי נפשי והשכילה לקבל ולכבד כל בחירה שבחרתי וכל צעד שעשיתי, גם כשבחרתי אחרת ממה שהיא חשבה לנכון. היא ליוותה אותי בכל החלטה, קטנה כגדולה, אך מעולם לא התיימרה להחליט עבורי.

כשהייתי קטנה, וגם כשהייתי כבר גדולה, שמעתי תמיד מאנשים משפטים בסגנון – "את לא יודעת איזו סבתא נהדרת ומיוחדת יש לך".

ואני רוצה לומר לכם היום, כפי שעניתי תמיד, שאני כן יודעת.

אני יודעת שסבתא שלי ספגה מהחיים יותר מדי כאבים ומפלות אבל השכילה תמיד לקום מחוזקת ולהילחם בעוז, כלביאה, עד השניות האחרונות ממש.

אני יודעת שסבתא שלי היתה יפיפייה, ואצילת נפש, וערכית, וחומלת, ומאורגנת, ומדויקת וחכמה כל כך, בכל הרבדים של חוכמת ההשכלה, חוכמת המצפון, חוכמת הלב וחוכמת החיים.

אני יודעת שסבתא שלי היתה מלכה, ואני יודעת שהיתה לי זכות עצומה לגדול לצידה, להיות נכדתה, ללמוד ממנה ובעיקר – לקבל ממנה אהבה ולאהוב אותה כל כך.

אני לא יודעת איך זה לחיות בלעדיה ונחרדת מהמחשבה שגם את השיעור הזה לא תהיה לי ברירה אלא ללמוד ממנה מהיום והלאה.

אני אסירת תודה על כל מה שנתת לי, סבתאל'ה שלי, אני מצדיעה לך, אני מריעה לך, אני מחבקת אותך, ואני אוהבת אותך כל כך כל כך כל כך.

 

 מרים עמית ז"ל (לבית פרודובסקי)

י"ג מנחם אב תרפ"ב – כ"ג אלול תשע"א

 22.9.2011 – 7.8.1922

דתיה בן דור: התרפקות, התבוננות וביקורת

כשהייתי בת שלוש, אמא שלי עבדה בפרויקט כלשהו עבור מה שנקרא אז "הטלוויזיה הלימודית". יום אחד, אפשרו לה לקחת את בן דודי ואותי לסיור מאחורי הקלעים. הייתי באמת קטנטונת, אבל אני זוכרת מהסיור הזה שני דברים חשובים: את בובת החוטים המקורית מהפתיח של "רגע עם דודלי", אותה ראינו תלויה במחסן עמוס חפצים, ואת הבמה שעליה צילמו, ממש לנגד עינינו, פרק אמיתי של קשקשתא.

הייתי קטנה מכדי להבחין בתכנים, ואני זוכרת בעיקר את ההשתאות הגדולה שלי, ילדה קטנה שראתה טלוויזיה בשחור-לבן, מהגילוי המרעיש של קשקשתא הירוק וסביבתו הצבעונית. אבל קשקשתא, שבימים כתיקונם ראיתי בבית, בטלוויזיה, היה רק חלק מהסיפור. בזכותו, ונדמה לי שגם בזכות תקליט אחד או שניים, ואולי קצת בזכות הגננת יפה, היה לי ברור שידוע הרי שבחודש תשרי מתחילה לי שנה חדשה, וידעתי שאם רואים שאין עוד בוץ בשבילים ואם רואים שנעלמו המעילים אז יודעים שבא אביב, כמו שלא היה לי ספק שאני נקי וכשאני נקי אני מותק ושזה הרוווווח זה הרוח השובב, זה הרוווווח שהביא עימו הסתיו. אז, בגן, הרבה לפני שידעתי מה זה ציונות ומה זה פוסט ציונות, זימרתי אנחנו עולים אליך, ירושלים, ירושלים הבנויה, לראות השלום לך קריה יפיפייה וגם ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת, מי בנה ומי נטע? כולנו ביחד! ועוד לא ניחשתי שהארץ האהובה והמתוסבכת הזאת היא של עוד כמה וכמה אנשים, לא רק שלי.

שיחקתי במשחק הניחושים (מה מה מה מרשרש פה, מה מה מה מה מקשקש פה? מה  מה מה מה מרשרש מה מקשקש ננננננה נא לנחש!) וזכרתי שאבל מה מה מה מה נגמר במה? מה נגמר במה? תפוח אדמה! היה לי קשה להבין איך למרות שכל העיתונים נראים אותו דבר אז למה אי אפשר היום, וגם מחר לקרוא איזה עיתון מהשבוע שעבר, חשבתי שהשיר שתי חברות טובות עושות הכל ביחד נכתב עלי ועל חברתי נעה, למדתי שלא אומרים ביצה אחת והרבה ביצות כי ככה זה בעברית רקדתי ריקוד עם בוני בובוני, הדגמתי מי יכול לשים טוסיק על הכיסא, מחאתי ורקעתי וצחקתי (חה חה חה), כמו שצריך לעשות כל מי שטוב לו ושמח והאמנתי, באמונה אמיתית ושלמה ופשוטה, שטוב, טוב יהיה לנו טוב מן ההתחלה ועד הסוף.

כשהייתי טיפה יותר גדולה התחלתי לצפות גם ב"פרפר נחמד", הטלוויזיה כבר היתה צבעונית לגמרי, וככה זכיתי לראות איך נולד הצבע הכתום (מה זאת אומרת "איך"? אחרי שהצבע האדום והצבע הצהוב התערבבובובובובו הסתובבובובובובובו כל היום..), מה קורה לשובבים שמתגלגלים ממיטה אחת, לא כל כך גדולה ואיך בתוך הכובע של דודה טובה צמח לגובה זרע של צנונית. בשנים שעברו מאז טיפלתי בלא מעט ילדים, שיחקתי עם לא מעט ילדים ושרתי ודקלמתי להם ה-מ-ו-ן מהשירים האלה וגם התוודעתי יחד איתם לחגיגת השטו"זים המבריקה (שטויות, שטויות, זה לא יכול להיות! אז מה? זאת כל החוכמה!)

יש לי בבית כמה דיסקים עם שירים של דתיה בן דור וגם כמה ספרים, אבל כדי לכתוב את ההקדמה הזאת לא פתחתי אף אחד מהם, לא האזנתי ולא דפדפתי. כל השירים האלה, ורבים אחרים שאני מתאפקת מלצטט, שמורים אצלי בזיכרון, בעל פה, אף על פי שמעולם לא התאמצתי לשנן אותם. ולמרות שאני מרגישה שהשירים האלה היו כאן מאז ומעולם, כתבה את כולם אישה אחת, אמיתית, דתיה בן דור. ולכן, כשקבלתי ממנה מייל עם הצעה לשלוח לי ספרים לביקורת, הסמקתי, והתרגשתי, והתלהבתי, הרגשתי כמעט כאילו קבלתי מייל מקשקשתא בעצמו.

היה אפשר לחשוב שמי שכתבה כל כך הרבה נכסי צאן ברזל לתרבות הילדים הישראלית (ומה שציטטתי כאן הן באמת כמה טיפות בודדות מהאוקיאנוס העצום הזה) תיהנה מהתמלוגים (בן דור זכתה השנה בפרס אקו"ם) ותשב בשקט, אבל למעשה היא חיה ובועטת, פעילה ויוצרת ומוציאה ספרים חדשים, כל הזמן. כמו שאפשר להבין, הייתי שמחה להתפייט על ענני הנוסטלגיה הרכים, ולהתלהב מהשירים של פעם, אבל אני חוששת שזה לא מספיק, וגם לא באמת הוגן. לכל ספר, לכל שיר, לכל טקסט, מגיעה התייחסות נפרדת ונראה לי שהמעשה הנכון יהיה להתייחס לכל אחד משבעת הספרים שהגיעו אלי כמו שהוא.

"נפילתו ועלייתו של המלך ארכיספקטרום היפוטטוס הראשון ובקיצור ססגוניה" – מחזה בתשעה צבעים, כתבה והלחינה דתיה בן דור, איירה סיגל משל, מודן, 2010

נדיר למצוא מחזות לילדים שיוצאים כספרים מסודרים ומושקעים. "עוץ לי גוץ לי" של שלונסקי קופץ מיד לראש, ובצדק. לצידו אני מכירה גם את "הבה נציגה" הישן מאת משה גורלי ומלבדם, ספרי הילדים הנפוצים בישראל נעים בין פרוזה לשירה ומתעלמים כמעט לגמרי מז'אנר המחזה הכתוב. הספר הזה מנסה להשלים את החסר, וכבר מהבחינה הזו הוא זוכה בנקודות לא מבוטלות.

ההצגה המבוססת על המחזה זכתה בפרס הראשון בפסטיבל חיפה להצגות ילדים ובפרס הבמה להצגות ילדים. כאן מופיע המחזה כטקסט העומד בפני עצמו ומאפשר לילדים להתוודע לסגנון הכתיבה הייחודי לז'אנר – דיבור ישיר של הדמויות השונות והוראות בימוי המופיעות בסוגריים מרובעים ובצבע שונה. למי שמורגל בקריאת פרוזה לא תמיד פשוט לקרוא מחזה, אבל הפורמט הנוכחי עושה הכל מבחינה תוכנית ומבחינה גראפית, כדי להפוך את הקריאה לקלה ואטרקטיבית, מבלי לוותר על הערך המוסף של הצצה אל מאחורי הקלעים הנלווה לקריאת מחזה. אפשר לקרוא את המחזה כמו שהוא, כספר, ואפשר גם להשתמש בו כבסיס להעלאת הצגה – בצורה ממוסדת של כיתה או חוג דרמה או כמשחק עצמאי של קבוצת ילדים.

הסיפור מזכיר לעתים הצגות ילדים ישראליות ידועות כדוגמת "המלך הלך לישון" מאת יוסי אלפי או "מעלה קרחות" ו "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור", שניהם מאת אפרים סידון, משלים פוליטיים לילדים העוסקים בשלטון, דיקטטורה ומערכת יחסים לא שוויונית בין מלך לעמו. הסיפור הבסיסי פשוט ומעט צפוי.  בממלכת ססגוניה יש אזרחים שונים בצבעים שונים – כחולים, ירוקים, אדומים וכו' ומלך שמתקשה להבחין בין ימי השבוע. המלך מוצג כתמים וטיפש ואשתו כרודנית אכזרית ומפונקת שמנצלת את תמימותו של בעלה  ומתמרנת אותו לחוקק חוק שבמסגרתו כל יום בשבוע מוקדש לצבע אחד בלבד.

הבעיה מתחילה כשמסתבר שיש שבעה ימים בשבוע אבל שמונה צבעים בממלכה, וכל האנשים הסגולים מצווים לעזוב את הממלכה מיידית. הסוף, כמובן, חיובי ופלורליסטי כמצופה: אחרי שהקשת לא מופיעה בשמיים והעם מתחיל להתקומם, המלך מבין את טעותו, לומד את ימי השבוע על פי סדרם, המלכה חוזרת בה מכוונותיה הזדוניות וכל האזרחים הצבעוניים חוזרים לחיות ביחד ולקבל אחד את השני. הסיפור, אם כן, אינו חף מבנאליה, אבל הוא כתוב היטב ובקטעים מסוימים גם הצליח ממש לרגש אותי ולגרום לי להחסיר פעימה, בעיקר כשדובר על גירושם של האזרחים הסגולים מהממלכה. הכרת הצבעים וימי השבוע מוטמעים בתוך הסיפור המסגרת החברתי- ערכי באופן שגורם, במכוון, לילדים הקוראים או הצופים להרגיש שהם מבינים יותר מהמלך המבוגר.

המחזה רווי בתכסיסים שרווחים בהצגות ילדים, כמו עידוד הילדים לצעוק, לדקלם או לשיר כחלק פעיל מההצגה, הצגת דמויות מבוגרים כנלעגות כאמצעי קומי וניסיונות הצחקה מאולצים. לרוב אני לא מחסידי הטכניקות האלה, אבל במקרה הזה אני נוטה לסלחנות מסוימת כלפיהן, משתי סיבות מרכזיות: ראשית, ה"גימור" של המחזה ושל הספר מצוינים, איכותיים ומדויקים. הטקסט בכלל והשירים בפרט כתובים בחריזה ומשקל קרובים לשלמות (ובהקשר זה ראוי לציין לשבח במיוחד את שירי הצבעים המלבבים שחוזרים כמה פעמים לאורך המחזה), האיורים מוקפדים, צבעוניים, נעימים לעין ומשולבים גם בגוף הטקסט עצמו, התווים בסוף הספר וההקפדה על הפרטים יוצרים תחושה של כבוד כלפי הילדים הקוראים וניכר שהושקעו מאמץ וחשיבה בכל פרט ופרט.

הסיבה השנייה שגורמת לי לנטות לטובתו של הספר היא המימד הערכי-חברתי החשוב מאין כמותו, בעיני. נכון, יש בישראל הצגות נוספות שעוסקות בענייני מלוכה ושלטון, ואין ספק שקל ו"בטוח" יותר להעביר מסרים נוקבים על ערכי הדמוקרטיה בעולם דמיוני הצבוע בכל צבעי הקשת ובמסגרת משל לגיל הרך. זה הרבה יותר קל והרבה פחות מאיים מלהתייחס למציאות חיינו הקונקרטית ולגילויים של היעדר דמוקרטיה העולים מהעיתון.

ועדיין, גם בעטיפה של ממתק צבעוני וקונצנזואלי, אין לזלזל בחשיבותם של ערכים דמוקרטיים ופלורליסטים כמו הערכים העולים מהמחזה הזה, שאמנם אינו חף מדידקטיקה אבל הוא גם מתאפק מלהאכיל את קוראיו בכפית ומסתיים בנימה חייכנית של ביחד ולא במוסר השכל משמים. "ססגוניה" הוא יופי של מחזה ויופי של ספר שמשלב הנאה, ערכים דמוקרטיים והיכרות עם ז'אנר לא נפוץ, והוא מומלץ בעיקר לילדים בכיתות הנמוכות של ביה"ס היסודי.

"יום הולדת פרחוני" כתבה ומספרת דתיה בן דור, איירה ליאורה גרוסמן, מודן, 2008

כשפתחתי את הספר הזה לראשונה, לא יכולתי שלא לשמוע אותו באוזני רוחי מתנגן בקולו של דודו זר מ"פרפר נחמד" שמדקלם – "מה יפה הורד שהביאה ורד בתוך האגרטל שהביאה חמוטל"… זה סיפור קטן ופשוט, בעצם סיפורצ'יק, שמונה את מתנות יום ההולדת שמקבלת הילדה רונית. חמוטל מביאה אגרטל והילדים שאחריה מביאים פרחים זהים לשמותיהם. הספר בנוי במתכונת של חידה ופונה ישירות לילדים – "ומי שיידע יקבל נקודה", עד לסוף המשעשע והמפתיע בו הילד יהושוע מביא פרח ששמו אינו ידוע.

אי אפשר להקשיב לסיפור מבלי לנסות להשלים את המשפטים, והרמזים הברורים גורמים לכך שכל ילד יידע לענות על החידות בקלות. תחושת חוסר הנוחות וחוסר הוודאות שמגיעה עם הילד יהושע, מתחלפת מהר מאוד בתחושת ביטחון, שכן אף אחד לא יודע מה התשובה לחידה הזאת. האיורים המרהיבים והעשירים של ליאורה גרוסמן מלאי חיים, דמיון וצבע והדיוק הבוטאני שלה מרשים במיוחד והופך את הספר למעין "מגדיר פרחים מקוצר", מה שמספק לו ערך מוסף לצד האלמנט הסיפורי.

יש לי חולשה חיובית לשילוב בין כל צבעי הקשת ולכן התפעלתי במיוחד מהפרח האלמוני של יהושוע, אבל חשוב לי לציין במיוחד שלוש נקודות משמעותיות לגבי האיורים: ראשית, אהבתי את איורי האלמנטים בגוף הטקסט, שמאפשרים גם לילדים קטנטנים להשתתף באופן פעיל ב"קריאה" ולהשלים את המשפטים באמצעות "קריאת" הציורים. שנית, המשפט "מי שיידע יקבל נקודה" זוכה לתרגום ויזואלי ממשי בדמות שורת נקודות צבעוניות שמצטברות להן מעמוד לעמוד ומעצימות את ההנאה ואת תחושת ההישג. ושלישית – רשמית וטקסטואלית, אין כל קשר בין הספר הזה לבין ערכים גבוהים כמו פלורליזם וקבלת האחר, אבל בלי לומר על כך מילה, האיורים מעבירים את המסר הזה בצורה ישירה, טבעית ואפקטיבית יותר מכל טקסט בעולם: ורד היא ילדה ממושקפת, נורית ילדה שחורה, רקפת שמנמנה ואמנון ותמר ג'ינג'ים, וההתייחסות האגבית לכך, לצד ההבנה שילד יכול להיות "אחר" גם אם אין בטקסט כל התייחסות לאלמנט ה"אחר" שלו, נכונה, חשובה, ראויה ולצערי גם נדירה למדי. הספר היחידי שבו אני זוכרת שראיתי התייחסות ויזואלית אגבית וטבעית שכזו לשונויות בין ילדים הוא ספר אחר של בן דור, "הלו! מי מדבר?", ספר לפעוטות קטנטנים שאוייר בידיה האמונות של הילה חבקין. הזיכרון מ"פרפר נחמד" מעניק לספר ערך מוסף, אבל הוא אפקטיבי ומוצלח בזכות עצמו, ובכוחו לשמח ילדי גן גם ללא תלות במעטה הנוסטלגיה.

"גברת קרש ומר מערוך" כתבה ומספרת דתיה בן דור, איירה נדיה עדינה רוז, מודן, 2005

קשה לי לספור את מספר הפעמים בהן יצא לי להשתתף בשיחות עם אנשים מבוגרים, בני דורי, שבהקשר מסוים ועם חיוך גדול על הפנים פונים אחד לשני ושואלים בקול גדול – "לא שמעת?לא ידעת? היום מטגנים במטבח לביבות!", בפרפראזה על סיפורם הנודע של גברת קרש ומר מערוך. הגרסא הטלוויזיונית, שוב של "פרפר נחמד", המראה של גברת קרש ושאר כלי המטבח (שהיו עשויים מכלי מטבח אמיתיים בתוספת פרצופים מודבקים) והאינטונציות המדויקות של אפי בן ישראל ועוזי חיטמן ("הבוקר נפלא, וארצי נהדרת, כל כך מתחשק לי לט—בול! בכינרת"), כל אלה חקוקים בזיכרוני כל כך חזק, שהפעם לא הצלחתי לעיין בספר מבלי שהם יאפילו על החוויה.

הסיפור תבניתי ופשוט ובמרכזו גברת קרש שרוצה לטייל ביום החופש שלה מעבודתה במטבח. היא פונה לשלל כלים (פומפייה, מחבת, תרווד) אבל כולם עסוקים במלאכת הכנת הלביבות, עד שלבסוף היא פוגשת במערוך, מגלה שגם הוא לא משתתף בהכנת הלביבות ושניהם נוסעים יחד לטיול בכינרת, כשלא ברור אם בשובם יחכו להם במטבח לביבות או פירורים. הסיפור פשוט והתבנית חוזרת על עצמה שוב ושוב, כראוי וכמקובל בסיפורים רבים לגיל הרך. המצלול מצוין והשפה מתנגנת בפה והסוף מוסיף אלמנט של הומור וקריצה לכל העניין.

כן, זה סיפור דידקטי שמלמד על תפקידם של כלי המטבח השונים ועל איך מכינים לביבות, אבל הבחירה דווקא בכלים שאין להם כל קשר לעניין כגיבורי הסיפור, והבחירה לדבר על חנוכה בלי לומר אף מילה ישירה על החג עצמו, מעניקות את ה"טוויסט" הנחוץ ומשאירות על השפתיים טעם מספק של לביבות ונוסטלגיה. אהבתי מאוד את המרקמים העשירים, המפורטים והקלאסיים שנדיה עדינה רוז שילבה באיוריה, אבל הדמויות שלה פחות מצאו חן בעיני. הספר הזה שולח אותי מייד לחפש את גרסת המקור ביוטיוב, אבל אני בטוחה שילדי גן ייהנו ממנו מאוד כמו שהוא, או שיגיעו גם הם לגרסתא דינקותא שלי וישלבו בין הישן והחדש.

"סבתא מינה מבנימינה", כתבה ומספרת דתיה בן דור, אייר ויטלי מינין, מודן, 2009

גם את הטקסט הזה אני זוכרת היטב מ"פרפר נחמד", הפעם בדמותה של עופרה ויינגרטן ובשיתוף עוזי חיטמן ז"ל (ואוזה גם). אבל מה שמהדהד לי מתוכו הוא בעיקר הרצף המחורז והשוטף שבו סבתא מינה מפרטת ומונה, שוב ושוב, את שמות נכדיה בפני כל מי שרוצה לשמוע וכל מי שלא. סבתא מינה היא דמות מפוזרת, במידה מסוימת היא אולי הגרסא הנשית ל"המפוזר מכפר אז"ר" הקלאסי של לאה גולדברג, כי היא גם מתקרבת לרכבת (אך בניגוד למפוזר, לא מגיעה לעלות עליה…) וגם היא, כמו המפוזר,  בסופו של דבר לא זזה לשום מקום.

סבתא מינה יוצאת כל בוקר מביתה בבנימינה בדרכה לבקר את נכדיה הרבים בקריית גת (וכאן ראוי לציין את ההקפדה על הפרטים הריאליסטיים, שהרי אכן יש תחנות רכבת הן בבנימינה והן בקריית גת), אבל כסבתא מבולבלת, מפוזרת ובעיקר גאה, היא נעצרת לשיחה ארוכה עם כל אדם שנקרה בדרכה (שכן, בעל מכולת, ספר במספרה וקופאי בתחנה). השיחות הן כמעט מונולוגים, זהים, מתנגנים ומחורזים היטב, ומרוב התלהבות מדיבור על נכדיה היא מפספסת את הרכבת וגם את הביקור. הטקסט צוחק על סבתא מינה, אבל אהבתה הרבה לנכדיה מחפה על הצחוק הזה ומרככת אותו כך שהנימה הכללית השורה עליו היא נימה של אהבה ורוך, לצד צחוק מתגלגל.

לצערי, לא אהבתי את האיורים של ויטלי מינין. הקו שלו ממוחשב וקר ואינו לטעמי. כן אהבתי את השימוש שלו בדמות החתול הג'ינג'י שאינו מופיע בטקסט אבל מגיב ומתייחס לכל המתרחש, אבל צרמה לי מאוד דמותה המצוירת של סבתא מינה עצמה. אני לא חושבת שסבתות, אמיתיות או מצוירות, מוכרחות להיות זקנות כפופות וכסופות שיער, אבל הדמות שמינין אייר נראית צעירה מכדי להיות סבתא של נכד אחד, ובטח שלא סבתא ל"נכדים שלושה עשר ועוד אחד בדרך, שמונה דומים לי בדיוק וחמישה בערך". החזרות הרבות המופיעות בספר עשויות לגרום להרבה ילדים בגילאי גן לדעת בעל פה ולדקלם בהנאה חלקים שלמים מתוכו, אבל האיורים, במקרה הזה, מפחיתים מהרושם החיובי שהספר מעורר.

"הגוגונים ודתיה גם – איך עושה פרה?" איור: ויטלי מינין, צילום: לי אורפז, בימוי : נגה בטלר ביח, מודן, 2011. די.וי.די

בשוק המוצרים הישראלים לילדים לא נדיר למצוא סרטים, הצגות וספרים שנדמה שנעשו כלאחר יד, ללא הבנה וכבוד אמיתיים לילדים. תוצרים שהם יותר "מוצרים" מאשר "יצירות". כאלה שנועדו "להעסקת ילדים", ולא יצירות אמנות ותרבות המדברות באמת אל ליבם. לצערי הגדול, המוצר הזה נמנה על אותה רשימה, למרות שבן דור יודעת גם יודעת להוציא תחת ידה יצירות משמעותיות שמכבדות ילדים.

הגוגונים הם שלושה יצורים צבעוניים ומוזרים, שהזכירו לי יותר מדי את השטוזונים – שלושה יצורים צבעוניים ומוזרים שראיתי לפני כמה שנים בהצגת ילדים חביבה פרי עטה של בן דור. הם מצויים בעולם משונה וחסר כל הצדקה או הסבר, חולפים בין רקעים שונים ושרים שירים. חלק מהשירים – כמו "שלום לכם שלום לכם שלום לכם שלום" או השיר על שלושה פרפרים על ענף פורח מוכרים מ"פרפר נחמד" וחלק מהאחרים לקוח, כפי שמצוין בפתח הספר, מהספר "איך עושה פרה".

מובן שכל אדם זכאי לעשות עם יצירותיו כראות עיניו, אבל אם במקרה של הסיפורונים מ"פרפר נחמד" שהפכו לספרים העומדים בזכות עצמם, הצלחתי למצוא הצדקה אמנותית לכך, במקרה הנוכחי מצאתי רק טעמים מסחריים למחזור החומרים הזה. שלושת השחקנים המופיעים בסרט לצידה של בן דור עצמה  (מיכל ברנד, דדי זוהר ורמי ציון) יודעים לשיר אבל הם מחייכים חיוכים מלאכותיים, מדברים בטון מתיילד ונדמה שהם עצמם לא מעריכים ולא מבינים את ההצדקה האמנותית לטקסט המושם בפיהם. איורי הרקע של ויטלי מינין ממחושבים, שטחיים וסתמיים ונדמה שהשחקנים ניצבים בתוך "שומר מסך" סטטי (ועוברים מדי פעם משומר מסך אחד לאחר), כשבדיוק כמו בשומר מסך, האנימציה מונוטונית וחוזרת על עצמה. הספר הוא למעשה DVD מצולם, תמונות השחקנים "מולבשות" על אותם איורים ממוחשבים דלים והקישורים בין שיר לשיר אינם קיימים בספר ומאולצים מאוד בסרט.

לבן דור יש חוש קצב משובח וזה ניכר גם בטקסטים שאינם אומרים הרבה, אבל מחרזנית מדופלמת כמוה שיודעת לכתוב בחריזה מושלמת, לא ציפיתי למשפט כמו "השיר הזה עושה לי תיאבון אז תנו לי לפחות מלפפון". הספר והסרט הנלווה אליו הם מוצר מסחרי דל ומאכזב המיועד לפעוטות אבל, לצערי, בניגוד לרבות מיצירותיה האחרות והמצוינות של בן דור, לא הייתי חושפת אליו שום פעוט שאני מכירה.

"פרדיננד והשעמום הגדול", דתיה בן דור, איירה: רונית גוליק, מודן, 2010

הספר הזה נכתב בהשראת פר ספרותי אחר בעל אותו שם, "סיפורו של פרדיננד", שעל פיו נוצרה ההצגה "הפר עם הפרח בפה", והוא גם מוקדש ליוצרו, מונרו ליף, בתודה על קנאת הסופרים. פרדיננד של בן דור הוא עגל רך המיועד למלחמות שוורים וזוכה לחיי תפנוקים. הוא נהנה מחיי הטבע והחופש אך מבקש להבין מה זה שעמום, ולשם כך הוא פונה לחיות המשק האחרות ומבקש להחליפן בעבודותיהן המשמימות. הוא לא מצליח להשתעמם מאף עבודה, עד הסוף המפתיע שבו הוא מוכנס לזירה, מתבונן בלוחם השוורים ובבד האדום המתנפנף, משתעמם, מפהק ו…נרדם.

יש משהו מרענן בעלילת ספר ישראלי הממוקמת דווקא בספרד, ואהבתי את שיבוץ השמות והמושגים הספרדיים. הסיפור עצמו מונוטוני וארוך מדי, לטעמי, תיאורי השיחות והעבודות של כל חיה וחיה מייגעים וחוזרים על עצמם באופן שלא שיעמם את פרדיננד אבל עלול לשעמם את הילדים הקוראים וההורים המקריאים. אבל הסוף מקורי, מפתיע ומשמח ובכוחו להעלות על הפנים חיוך גדול שהופך את כל חוויית הקריאה לנעימה ומשתלמת.

הספר נע בין חריזה מוקפדת וטובה, כמו שבן דור יודעת ליצור, לבין קטעי פרוזה וחריזה לא אחידה והערבוב הזה פוגע בקצב הקריאה וברמת ה"גימור" של הטקסט. האיורים של רונית גוליק יפיפיים ומוקפדים במיוחד, וחלקם נראים כמו יצירות אמנות שעומדות בפני עצמן. במיוחד אהבתי את הבעות הפנים הנפלאות של הפר הקטן המפהק בזירה, את איורי החריש הפיוטיים ואת צללית השיחה הלילית בין פרדיננד לאחיו. למרות שהספר אינו חף מבעיות, הסוף הנהדר והאיורים היפיפיים הופכים את כלל חוויית הקריאה לחיובית ומהנה.

"מעבר חציה המצאה נהדרת", דתיה בן דור, איורים: צחי פרבר, מודן, 2008

גם הסיפורון הקצרצר הזה התחיל כדקלום משוחק בתכנית "פרפר נחמד" וגם הוא עומד בזכות עצמו בגלגולו החדש כספר עצמאי. זו מיניאטורה של סיפור מחורז על אדון זערור וגברת זעירא שיוצאים, כנראה לראשונה בחייהם, לעיר הגדולה, ומגלים את נפלאות מעבר החצייה. ברור שישנה מטרה דידקטית ברורה, להאדיר את תפקידו (החשוב באמת) של מעבר החצייה, אבל הבחירה המקורית לעשות זאת באמצעות דמויות של זוג מבוגר דמיוני – מצד אחד אדון וגברת מבוגרים ומכובדים, ומצד שני, כאלה שמעולם לא נתקלו במעבר חצייה, הופכת את הטקסט הזה לפנינה אמיתית.

כל מילה משובצת בו בצדק, בדיוק במקום הנכון, והמוזיקאליות הנהדרת הזאת עוזרת להפוך את הפעולה הפשוטה של חציית כביש להרפתקה מרעישה ומרתקת. זה ספר ילדים שלא מופיע בו אף ילד. הוא מתרחש בסביבה שכולה מבוגרת, והבחירה הלא מובנת מאליה הזאת מעניקה לו ערך מוסף ומחלצת אותו מראש ממלכודת הנדושות. בנוסף, ילדי גן רכים שיקשיבו לסיפור, ייהנו מהמצלול המשובח וגם יתמלאו בתחושת חשיבות עצמית משום שהם, הקטנים, יותר בקיאים בהלכות העולם מאדון זערור וגברת זעירא המבוגרים.

האיורים של צחי פרבר הזכירו לי את דמויות ההורים מספרו של אורי אורלב "קטנה גדולה", ספר שבילדותי אהבתי ופחדתי ממנו בו זמנית, ולצערי איני זוכרת מי אייר אותו בגלגולו הראשון. משהו בדמויות גרוטסקי ומוזר ועל הספר כולו שורה הגוון האפור, כראוי לספר המתרחש בכביש, אבל איכשהו, למרות שסגנון האיור הזה רחוק מטעמי האישי, הוא מתאים להפליא לטקסט ומוסיף לו עוד גוון של פרשנות חזותית.

בטקסט כל כך קצר ראוי לציין גם את החלוקה הנכונה והמדויקת לעמודים, כשלפעמים בכפולת עמודים מופיעה רק מילה אחת או שתיים. החלוקה החכמה והטיפוגרפיה של עדה ורדי מצליחות להעשיר את הטקסט ולזקק אותו לכדי ספר קטן, מדויק, איכותי ומלבב שמכבד את קוראיו הצעירים. ספר מלמד המספר מיני-סיפור שכיף לקרוא, לשמוע ולהשמיע.

נכתב עבור כתב העת המקוון והמצוין "הפנקס"

האתר של דתיה בן דור

דתיה בן דור בויקפדיה

דתיה בן דור באתר דףדף המומלץ

חכמים בדרך – אתר זהירות בדרכים של דתיה בן דור

הפורום של דתיה – "באופן טבעי"

גן החלומות השבורים: יהונתן גפן חוזר לטלויזיה החינוכית (ולאותו מחסן עצמו שאני מזכירה בפתח הפוסט)

בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב

לפני כמה ימים נתקלתי בשיר הזה לגמרי במקרה, בשיטוט ברשת.

אני מודה שהוא לא "עשה לי את זה" על ההתחלה.

אני לא תמיד משתגעת על כוכבוּת מוקדמת של ילדים, יש לי יחסים מורכבים עם אופנת ה"רוחניקיות" העכשווית (אני מאמינה בהרבה דברים בלתי מוסברים, מאמינה בכל ליבי בקסמים, בניסים, בטקסים, עושה רייקי, אבל ממעטת לדבר על כל הדברים האלה ואני מודה שלרוב גם אין לי סבלנות לדיבורים "רוחניים", ועוד פחות סבלנות לסיסמאות ומנטרות ורדרדות) והכותבים שאני עורכת להם ספרי ילדים יכולים להעיד על עוצמתה של ה"אלרגיה" שלי הן לחריזה לא נכונה או לא מלאה  והן לתחביר ש"מכוּפף" לצורך החרוז בלבד.

עד כאן, מניתי את כל הסיבות שהיו אמורות, לכאורה, להרחיק אותי מהשיר הזה.

אבל למרות כל אלה, מרגע שלחצתי play וראיתי את הקליפ החצי ביתי הזה, נשביתי. הוקסמתי. הילדה הזאת, היפיפיה ורבת ההבעה והקסם, והמילים (למרות כל ההסתייגויות שלי), והמנגינה, והמקום הפנימי הזה שקשה להסביר ולתאר אבל קל מאוד לזהות, הדבר הזה שגרם לי ללחוץ play שוב ושוב, ולזמזם את הפזמון לעצמי, בלב, מרגע ששמעתי אותו לפני חמישה ימים ועד עכשיו, בזכות כל אלה, ולמרות שלל ההסתייגויות, אני בעד השיר הזה. בדיוק בדיוק כמו שהוא. ככה זה טוב.

ולצד הקסם והכריזמה האדירים של אלי יופי אור (ככה קוראים לילדה הזאת, שאני לא מכירה אבל הצליחה להכנס לי ללב), מצאתי גם גרסא נוספת, עם קסם משלה, שהוקלטה לפני כמה שנים עם ילדי אדמה

גיגלתי קצת וגיליתי שהילדים היפים שמצולמים בקליפ הראשון הם ילדי הבית העגול – יוזמה חינוכית שנראית לי מעניינת, מסקרנת וטובה.

גיליתי גם את הבלוג של בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב  ושל יוצרי השיר, אורית ושי אור ואת דף הפייסבוק שלהם.

לי השיר הזה עשה טוב והנה, בזכותו גם הוצאתי מחוש קטן מקונכייתי לטובת משהו שהוא לא ביקורת על ספר…מקוה שהוא יעשה גם לכם טוב. בדיוק בדיוק כמו שאתם.

חזרתי פתאום

קוראיי, קוראותיי, יקיריי, יקירותיי, מנויי, מנויותיי וכל מי שמזדמן הנה לפעמים או באופן קבוע וכבר נמאס לו להרים גבה ולתהות איפה אני וכמה ולמה – אני פה.

כל הזמן.

אני יודעת שזה לא נראה ככה, ואיכשהו קרה, בניגוד לכל תכנון, שכבר הרבה יותר מדי זמן אני רק מתכוונת לכתוב כאן ולא באמת מגיעה לזה, אבל אין לכם מושג כמה אני מתכננת, ומנסחת, ורוצה, וחושבת, ושוב מתכוונת ו…לא כותבת.

זה לא אתם, זו אני, באמת!

אבל עכשיו אני כאן, כי הבטחתי לעצמי ובעיקר כי הבטחתי לאנשים אחרים שאספר לכם על כמה דברים טובים ויפים. אז בואו נסכם דבר כזה – אני אספר לכם עכשיו על כמה דברים מהירים שאין ביניהם שום קשר ( בעצם יש: הם מעניינים אותי), ובימים הקרובים אחזיר לכם חובות של כמה ביקורות ספרים שכבר שודרו ופונקסו וטרם הגיעו לכאן, ואחרי זה (בלי נדר) גם ממש אחזור לכתוב, כמו שצריך. זה מה שאני מבטיחה מצידי.

 ואתם? הו, זה כבר תלוי בכם…

היום, ממש בעוד כמה שעות, יש בעיר הגדולה אירוע השקה לכבוד הספר "כתוב בגוף" של מרית בן ישראל.

הספר הזה התחיל ממש פה ממול, בבלוג העמוק, המעמיק, מרחיב האופקים ומשמח הלבב של מרית, עיר האושר. כל יום שלישי, בשמונה בדיוק (בשביל הטקס), מרית היתה מפרסמת פרק על הקשר בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לבין אמנות הגוף של ויטו אקונצ'י.

אני הייתי מגיעה בדרך כלל באחור (מה שהופך את הכתיבה הנוכחית לסוג של סגירת מעגל- גם עכשיו אני מגיעה ברגע האחרון ממש…), קוראת, מגיבה ונעה בין התפעלות עזה, התפעמות ממש – מיכולת הניתוח העדינה והחדה של מרית, לבין חמלה וכאב על אהרון קליינפלד של גרוסמן לבין התנגדות עזה ורתיעה עצומה מאמנות הגוף המפחידה, המצמררת והמחליאה של דון ויטו, כמו שנהגנו לכנות אותו.

לא קשה להבין מהתיאור הזה שאמנות הגוף ופועלו של אקונצ'י רחוקים מלהיות כוס התה שלי, אבל הקפדתי לקרוא, ולשוחח, ולהקשיב בכל זאת, גם כי המשולש הזה כלל גם שתי צלעות שאני מאוד אוהבת – מרית וגרוסמן, וגם כדי לאתגר את עצמי ואת גבולותיי.

סדרת הפוסטים הזאת הפכה לספר, ולמרות שהוא נמצא אצלי בבית, עוד לא הצלחתי להביא את עצמי ללפתוח ולקרוא אותו ממש, לפי הסדר, כמו שצריך. זה עוד יקרה.

במפתיע. ככה זה אצלי בזמן האחרון.

אבל להשקה של הספר, הערב ב 20:00 בעלמא, ת"א, אני מגיעה גם מגיעה, בשביל מרית, ובשביל שועי, ובעיקר בשבילי, כי אני פשוט לא יכולה שלא להיות חלק מההשקה של הספר הזה – למרות ובגלל.

פעם, מזמן, סיפרתי לכם על לילות ערב – חלק א' מהתרגום החדש למבחר מסיפורי אלף לילה ולילה, שתרגמה אמא שלי האהובה והמוכשרת.

לא גיליתי לכם שאני לא היחידה שחושבת שאמא שלי מוכשרת, ולא גיליתי לכם שלפני כמה חודשים היה לה הכבוד העצום לזכות בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת על התרגום הזה שהיא תרגמה מערבית קלאסית, אבל אני מגלה לכם עכשיו שחלק ב' של התרגום כבר נמצא בחנויות, ואתם לגמרי מוזמנים להתענג עליו.

אתם יכולים גם לשמוע אותה מדברת על התרגום ועל בכלל, עם גיא אלחנן היקר, אדם טוב שאני מכירה מילדות, שראיין אותה לתכנית "נטולי חרטא" ברדיו כל השלום.

וכיוון שהאינטרנט הזה מאפשר לשמוע רדיו בכל מקום ובכל שעה, אתם יכולים גם לעצום עיניים,  לטעום מהתרגום ולסדר לעצמכם סיפור לפני השינה:

לפני כמה שבועות גיליתי את תכנית הרדיו המצוינת "אנשים בלילה" של קובי מידן, בגל"צ. כל לילה, בימי ראשון עד רביעי, קובי מידן מראיין אדם אחר, בראיון קשוב ורציני שעוזר לי לנסות ללכת לישון בזמן. בסוף כל ראיון, הוא מקריא סיפור בהמשכים, בקולו המכשף. נדמה לי שמאז מותו של יוסי בנאי זצ"ל, קובי מידן הוא עכשיו הישראלי שקורא הכי יפה, הכי מכשף, הכי מרגש, ולכן כל כך שמחתי כשגיליתי, לגמרי במקרה, שהוא התחיל לקרוא בהמשכים גם את הסיפור על עבדאללה איש הים ועבדאללה איש היבשה, הסיפור הפותח את חלק ב'. 

אתם יכולים להאזין כאן, ואתם יכולים גם להדליק את הרדיו הלילה ובלילות הקרובים, בסביבות עשרה לחצות, ולהתענג.

{לצערי לא מצאתי דרך טכנית לתת לינקים יותר ממוקדים להקלטה של קובי מידן, הלינק היחיד הוא לינק התכנית כאן למעלה, הוא קורא מאלף לילה ולילה בתכנית של ה- 6.2 בשלהי ראיון עם דורי בן זאב(החל מדקה 51:28), בתכנית של ה-  15.2 בשלהי ראיון עם יהוא ירון (החל מדקה 52:58) , בתכנית של ה-  20.2, בשלהי ראיון עם ליביו כרמלי (החל מדקה 51:46), בתכנית של  ה- 21.2, בשלהי ראיון עם רפיק ידידיה-תמיר קמחי (החל מדקה 53:00), בתכנית של ה- 22.2 בשלהי ראיון עם רפיק חלבי(החל מדקה 51:18), בתכנית של ה-23.2, בשלהי ראיון עם רנה ורבין (החל מדקה 51:10), אנד קאונטינג… באמת שווה לשמוע}.

ואם שאלתם את עצמכם לאיזה שעשוע אינטרנטי התמכרתי לאחרונה, ואם אתם רוצים גם, ואם אתם נמנים על אנשי הפייסבוק, אתם יותר ממוזמנים לחידון המוזיקאלי היומי ולשלל תת המשחקונים שלו, אני ממליצה בחום.

המשך יבוא!

אחרי האש

ברחובות היבשים של חיפה, ריח קל ומשמח של רמזים לגשם החליף את ריחות השריפה הכבדים שנכנסו אתמול הביתה דרך חלונות סגורים כי הרוח שינתה את כיוונה, כמו שהחזאים הבטיחו.

אחרי שלושה ימים בהם שמעתי ללא הפסקה מטוסים ומסוקים בשמיים מעלי, אחרי שאתמול ראיתי את הסופרטנקר, הצעצוע היקר של ביבי, מעופף מעלי כשעברתי באחת השכונות הגבוהות של חיפה, אחרי שנפסקו הטלפונים והמיילים מאנשים מודאגים שרצו לוודא שהאש רחוקה מכאן (והיא אכן היתה רחוקה), אחרי שאפסנתי בבוידעם של הנפש את שברירי המחשבות של מה יקרה אם ומה אורזים ולאן בורחים, ואיך, אחרי שביטלתי בבוז את גלאי החרדה הקטן שניסה להרים את ראשו, מאותת זכרונות אוטומטיים של טראומות קולקטיביות, והוא התקפל מייד בחזרה – כמו מחוש של חילזון שמתכנס ונעלם אחרי מגע של אצבע אנושית.

אחרי הבדיחות השחורות על העיירה הבוערת, אחרי הדאגה לגורלו של מיתר – בית חינוך דיאלוגי בבית אורן שבקרתי בו כמה פעמים ואני מכירה אנשים שעובדים בו, אחרי שהפסקתי להתחבר לשידורי הטלוויזיה הבלתי פוסקים שמצליחים להלחיץ ולהרגיע בו זמנית, אחרי שנחרדתי, אחרי שפחדתי, אחרי שהתעצבתי, אחרי שהתכווצתי, אחרי שכעסתי.

לפני שהעזתי לרדת למורדות חיפה, ללכת לים המלא שאריות חומרים מעכבי בערה אדומים ורעילים, לפני שהעזתי לעלות לאוניברסיטה לראות מה נשאר ומה היה עלול לקרות, לפני שהעזתי לצאת מחיפה ולראות את כל השחור והלבן האלה באמת, בלי מסגרת מגוננת של מסך מסביב.

אחרי שזה נגמר, אחרי האש.

אחרי שעברו הרגעים בהם הרגשתי כמו ילדה קטנה שסומכת על ראש העיר (שאכן תפקד כאן למופת) ואפילו על ראש הממשלה שלה. בהתחלה, לתדהמתי, ממש התפעלתי ממנו. מראש ממשלה שאי אפשר לחשוד בי שתמכתי בו אי פעם. לכמה שעות היה לי נוח להרגיש שיש על מי לסמוך, אחר כך התעוררו גלאֵי המניפולציה והספין, אחר כך הבנתי שהשריפה הזאת, במימדים האלה, במחירים הכבדים האלה, בפגיעות המיותרות והמחרידות בנפש וברכוש, קרתה בגלל שאין על מי לסמוך, בגלל שרשרת של מחדלים, של קיצוצים, של חוסר לקיחת אחריות.

ריחות האש שיעטפו את חיפה היום יגיעו, כנראה, רק מנרות חנוכה, וכמו תמיד, האזרחים מתחילים בעבודה האמיתית.

אני מתחילה ללקט חפצים לתרומה ולחשוב איך ולאן כדאי ואפשר להעביר אותם, מעתיקה הנה מייל שקבלתי הבוקר

 שלום

אני פונה אליכם בצורה אישית מתוך הכרותי האישית עם ה'אסון בכרמל'

אמא שלי אחראית על בית היתומים בכפר הנוער 'ימין אורד'.

אמנם בכלי התקשורת ממעטים לדבר על ימין אורד, אך רובו המכריע של הכפר- בתים ופנימיות של כ- 500 התלמידים,

בתי אנשי הצוות ומחסני התחזוקה נשרפו.

בחלק מהבתים שנשרפו מתגוררים החניכים של אמא שלי- יתומים ויתומות בגילאי 9-19 שהגיעו מברית המועצות לארץ במסגרת 'פרוייקט המאה'.

ילדים יתומים אלו, שזהו ביתם היחיד בארץ, ולמעשה ביתם היחיד בעולם כולו, איבדו את הבסיס היציב שלהם.

אנו מארגנים איסוף של כל מה שאפשר:

– בגדים בנים\ בנות גילאי 9-19

– ריהוט- מיטות, ארונות, ספות, שולחנות, כיסאות…

– מכשירי חשמל- מחשבים, תנורים, מקרר, מיקרוגל, קומקום…

– ציוד לימודי- ילקוטים, ספרים, מחברות, כלי כתיבה…

– תרומות כספיות, תלושי קניה

כבר עכשיו הילדים היתומים והיתומות חסרים בגדים וציוד בסיסי- כשהם שוהים בפנימיה חלופית.

אנא העבירו את המייל לרשימת התפוצה שלכם

תודה ושנשמע בשורות טובות

בברכה

הדס בוקע, 050-9582841,  

zribih@gmail.com 

 

ואני מבקשת שתקראו מה שכתב בן כספית על ההתנהלות של נתניהו בנושא מערך כיבוי האש ועוד יותר מבקשת שתקראו ותפיצו מה שנכתב באתר עבודה שחורה, על הדרך השקטה והאיטית שבה מדיניות הייבוש של האוצר מסכנת את החיים של כולנו.

מהרגע הראשון בו שמעתי על השריפה, הרגשתי תחושת דז'ה וו.

אחרי השריפה הגדולה של 89', כתבתי שיר, שאפילו פורסם בעיתון המקומי. זה שיר של ילדה בת 12 ומשהו, החריזה לא תמיד מושלמת, המלודרמה בשיאה והמציאות של עכשיו חריפה וקשה יותר, כי עכשיו הלכו לאיבוד גם חיי אדם, בנוסף לעצים והחיות שנשרפו למוות.

יש בי צד מרוחק וציני, צד שרוצה להתמקד רק בספינים ובתרומות ובפוליטיקה הנכלולית והיבשושית, צד שרואה בעיני רוחו את השירים והציורים היפים וצובטי הלב שילדי חיפה והכרמל בטח כבר שוקדים עליהם עכשיו, לקראת תערוכה צובטת לב עם גזע עץ שרוף, כמו התערוכה שבה השתתף השיר שלי אי אז ב 89', תערוכה צובטת לב שאין בכוחה לעצור או למנוע את השריפה הבאה או להקל על הנפגעים מהשריפה הנוכחית.

אבל יש בי גם צד אחר, סנטימנטלי, ועצוב, ומלודרמטי ומתרגש, צד שרוצה להשמיע עכשיו מילים גבוהות ובלתי מלוטשות של ילדה בת 12:

"פעם, לפני 40 שנה

הגיעה ליער ילדה קטנה.

היא קבלה שתיל ירוק ועמדה ליד גומה,

הניחה את השתיל וכיסתה באדמה.

לבסוף השקתה, וחזרה אל הגן,

והשתיל הקטן נשאר כאן.

הוא גדל וגבה, השתיל של האורן

יפה מכולם וזקוף כמו תורן.

לידו נטעו עצים נוספים,

וילדים את מחטיו היו אוספים.

אפילו אותה ילדה שגדלה

באה אליו עם כל משפחתה

וישבה בצילו, אכלה, שתתה,

ובסוף, כרגיל, חזרה לביתה.

איילות וצבאים בצילו נרדמו,

וציפורים מצייצות בין ענפיו קיננו.

טלה קט נולד, ואז מתה אמו,

והאורן ראה וכיסה בצילו.

עד שפתאום, ביום קיץ חמים,

היה חם מדי, לא היה עוד נעים.

מסביבו רצו חיות נפחדות

ובעצים מסביבו הוא הביט בדמעות-

הם הפכו לשחורים, לא היו קיימים,

ולפתע גם הוא הרגיש בא בימים.

הוא רצה עוד לחיות, אבל לא יכול,

הוא רצה להשקיף, להביט על הכל,

כל מחטיו ארצה נשרו, ענפיו ופריו באש נאכלו,

אבל הוא לא קרס, הוא נשאר במקומו.

נשאר גבוה וגאה. בלי חיים, בלי עצמו"

(טלי כוכבי, כיתה ז'3, בי"ס "רעות", חיפה, פורסם בעיתון קול חיפה, 27.10.89)

 

צילומים קורעי לב של אליסיה שחף

ס מ ד ר

עברו בדיוק שנתיים מאז שפרסמתי את הפוסט הזה, ושוב ארבעה בספטמבר, ושוב הזמן של סמדרי.  שוב הזמן להקדיש את המילים הקטנות האלה שלי, באהבה גדולה, לזכרה של סמדר אלחנן הזכה והמתוקה.

היום יום שבת ולא חמישי ועברו כבר שלוש עשרה עשרה שנים, אבל כל השאר נשאר בדיוק אותו דבר, בעיקר הגעגוע.

בארבעה בספטמבר 97', לפני אחת עשרה שנים, היה יום חמישי, כמו היום.

הייתי בדיוק בת עשרים וחודשיים, יום קודם הגשתי את המטלה האחרונה בקורס "פסיכולוגיה בחינוך" באוניברסיטה הפתוחה, ובכלל לא תכננתי שייצא מזה תואר.
כמה ימים קודם התחלתי לעבוד כמטפלת של ילדה בכתה א', ועדיין קצת התרגשתי מזה.
אחרי העבודה הלכתי לסבתא שלי ואכלנו יחד ארוחת צהריים. בשלב מסוים דיווחו בטלוויזיה על פיגוע בירושלים, אבל שלא כהרגלי, לא היה לי כוח לראות. הייתי פתאום נורא עייפה והלכתי לישון. אחרי הצהריים הלכתי להסתפר. התספורת יצאה ממש גרועה. סתם יום כזה.

מאוחר בלילה שמעתי רדיו במיטה. במהדורת החדשות של שתיים או שלוש בלילה, אמרו שבפיגוע נהרגו שלוש ילדות בנות 14. הזדעזעתי, אבל גם הוקל לי. בת דודתי הירושלמית הייתה אז בת 15 וטעיתי לחשוב שסמדר בדיוק בת גילה. נשמתי לרווחה למחשבה ששתיהן בסדר, והלכתי לישון.

כשקמתי בבוקר, נודע לי שסמדר נרצחה.

 אני לא חושבת שהבנתי מה זה אומר. לפעמים אני חושבת שאני עדיין לא מבינה.

אמא שלי הכירה את נורית באוניברסיטה בירושלים, כשנורית הייתה בהריון עם סמדר. החברוּת החזקה ביניהן התפתחה לאט לאט, ובשלב מסוים חילחלה גם אל המשפחות.
הזיכרון הראשון שיש לי מסמדר נוצר כשליוויתי את נורית שהלכה לאסוף את סמדר מחוג בלט. אני הייתי בערך בת עשר, היא הייתה בערך בת ארבע ואני זוכרת אותה עומדת שם בחוג ומחייכת אלינו, ילדונת מתוקה עם בגד גוף ושתי קוקיות בלונדיניות קטנות, קוקיות של ילדה שהשיער שלה רק התחיל להתארך.

הייתי גדולה ממנה בשש שנים, אבל היינו חברות.

ונשארו לי מזה רק רסיסי זיכרונות.

אני זוכרת איך הם באו אלינו לכמה ימים בחג שבועות, איך הלכנו לים ואיך אכלנו גלידה בבית קפה בצורת ספינה שהיה אז ממש על הים בטיילת בת גלים בחיפה. נשארנו שם עד מאוחר ובדרך חזרה כולנו, כל הילדים, התלהבנו מהמחשבה שכבר אחרי חצות ו"עכשיו כבר מחר".
נדמה לי שבביקור ההוא צולמה התמונה היחידה שבה רואים את סמדר ואותי ביחד. כולנו משחקים בחול, אליק וגיא, האחים הגדולים של סמדר, שוכבים על החול וחופרים תעלות עמוקות לארמון, סמדר מסתכלת עליהם ואני יושבת מאחוריה ושמה לה ידיים על הגב. בטח מרחתי לה קרם שיזוף, אבל זה נראה כאילו שאני מטפלת בה או שומרת עליה. אני לא מוצאת את התמונה הזאת עכשיו, אבל אני שמחה שהיא קיימת. תמונה לא ממש ברורה ולא ממש מוצלחת, אבל זאת ההוכחה היחידה שיש לי שזה קרה באמת.

אני זוכרת איך ישנתי אצלה בחדר שלה בירושלים, מיטה ליד מיטה, איך פטפטנו חצי לילה והתגלגלנו מצחוק. "ראיתי גירית מעוכה על הכביש", היא אמרה לי. אין שום דבר מצחיק במשפט הזה, אבל המצאנו בעקבותיו תילי תילים של המצאות וסיפורים וצחקנו וצחקנו וצחקנו.

אני זוכרת איך קראתי לה סמדרוּלה. נדמה לי שזה מצא חן בעיניה.

אני זוכרת איך היא טיפסה על ארון הבגדים של ההורים שלה, כמו קופיפה קטנה או ילדת קרקס, ואיך היא הראתה לי את השיטה שלמדה מסבתא שלה לציפוי שמיכת פוך. היא הפכה את הציפה והחליקה אותה על השמיכה בקלות, כמו קסם. והיא סיפרה לי סוד של ילדות, שהבטחתי לא לגלות לאף אחד, סוד קטן ודי טיפשי שייסר אותה במחשבות.

אני זוכרת איך נסעתי עם סמדר בפעם הראשונה לבד באוטובוס מירושלים לחיפה. זאת הייתה הפעם הראשונה שנסעתי נסיעה בינעירונית ארוכה בלי מבוגר, אבל לא פחדתי בכלל, כי אני הייתי הגדולה, אני הייתי האחראית, אני שמרתי עליה. כשהגענו לחיפה, ראינו את תחילת העבודות על הגנים הבהאיים החדשים. היא שאלה אותי מה זה "גנים תלויים" ואיך יוצרים אותם ולי לא היה מושג אבל הבטחתי לה שבעוד כמה שנים היא תוכל לראות בעצמה.
ומאז זאת נהייתה מסורת, כל חופש גדול סמדר הייתה באה אליי לכמה ימים. אין לי מושג מה עשינו יחד, אבל היה לנו כיף.
הסרט "הסיפור שאינו נגמר" הוא הסרט שראיתי הכי הרבה פעמים בחיים. רובן בזכות סמדר, שביקשה לצפות בו בכל פעם שהתארחה אצלי. ראינו יחד בוידיאו גם תכניות של "זהו זה" ו"העולם הערב". כשהיה הומור "של גדולים" שהיא לא הבינה, הסברתי לה את הבדיחות.

אני זוכרת איך באנו אליהם פעם אחרי שלא נפגשנו הרבה זמן, ופחדתי שסמדר לא תזכור אותי. עליתי בחשש במדרגות הארוכות של הבית היפה ברחוב רשב"א, ועוד לפני שעשיתי צעד אחד לתוך הבית, סמדר כבר זינקה עליי כאילו נורתה מתוך תותח מהקצה השני של הבית, היא קפצה עליי וחיבקה אותי ושמחנו יחד כאילו נפגשנו רק אתמול.

באנו אליהם לירושלים כמעט כל חנוכה, ותמיד קיוויתי שיירד שלג. בדרך כלל זה לא קרה, אבל אני זוכרת איך פעם אחת התעוררנו בבוקר, בחדר של סמדר, וראינו מהחלון שהחצר לבנה. בשביל ירושלמים אמיתיים זה לא היה שלג רציני, אבל לי זה הספיק.

פעם הלכנו עם סמדר לבית קפה בחצר ירושלמית ישנה ויפה. המלצר התעכב קצת, ובזמן שכל המבוגרים ניסו לסמן לו סימנים, סמדר, שהייתה אז אולי בת חמש או שש, פשוט קמה, דילגה לעבר המטבח והסבירה למלצר בביטחון כל מה שרצינו.

ולמרות זאת, היא הייתה ביישנית. ושקטה, ועדינה. 

המלצתי לה על ספרים והשאלתי לה ספרים שאהבתי בגילה, והיא תמיד התלהבה מכל הקשקושים שהיו לי – מדבקות, מחקים, מיניאטורות, שטויות של ילדות, ושאלה אם אני יכולה לתת לה. לפעמים הסכמתי. מה שהיה כבר קצת תינוקי בשבילי, נחשב מאוד בוגר ואטרקטיבי בעיניה…

כשאחיה הקטן יגאל נולד, באנו לבקר ולראות את הפלא.
סמדר ביקשה ממני לשבת איתה בחדר של גיא- הוא רצה שהיא תקליט לו מרתון של הביטלס מהרדיו. ישבנו שם יחד שעות, שומעות שירים של הביטלס ומשחקות עם יגאל התינוק, והמצאנו סיפור על סוּפר-יגאל, הגיבור שממיס את המכשפות הרעות בחיוך אחד.

אחרי כמה שנים, כשהוא גדל קצת, לקחנו אותו פעם ביחד לגן מאגנס, בסוף הרחוב. שיחקנו בגן המשחקים ולא שמנו לב שנהיה יותר ויותר קר, עד שהתחיל לרדת שלג. בדרך הביתה, בין פתיתי השלג, סחבנו אותו על הידיים בתורות – קצת אני וקצת היא. כשהגענו התיישבנו כמעט על התנור והרגשנו נורא אשמות על שהקפאנו את הילד. בעיקר אני, כי הייתי יותר גדולה…

נדמה לי שבפעם האחרונה שנפגשנו היא הייתה בת 13. היא התחילה ללבוש בגדים גדולים של האחים שלה, ופתאום נזכרתי שיש לי המון בגדים שכבר קטנים עליי. נתתי לה מעיל סגול ואוברול ג'ינס ועוד כלמיני בגדים, והיא הייתה מאושרת.

בתמונה שאני הכי אוהבת, סמדר צוחקת וחיה כל כך. אני אוהבת את התמונה הזאת גם בגלל ההבעה, וגם בגלל שהיא לובשת את האוברול שהיה שלי ועבר אליה באהבה.

היא כבר הייתה ילדה גדולה, התלהבה מהפרחים המיובשים שראתה בחדר שלי ואני החלטתי בשקט שאקנה לה כאלה בפעם הבאה. לא הספקתי. שנה אחר כך, הבאתי ללוויה שלה פרחים מיובשים. זאת הייתה המתנה האחרונה שיכולתי לתת לה.
סמדר רצתה מכנסיים מתרחבים כדי ללבוש למסיבה של ילד מהכיתה שלה, ונסענו יחד למרכז הכרמל, רק שתינו, לחפש לה מכנסיים כאלה.
אני לא זוכרת אם בסוף מצאנו או לא, אבל הסתובבנו יחד בחנויות, פער הגילים בינינו כמעט ונעלם, והגענו באחור ברגע האחרון לפני שהם היו צריכים לחזור לירושלים, לפני עידן הפלאפונים והזמינוּת.

בארבעה בספטמבר 97', לפני אחת עשרה שנים בדיוק, שבועיים לפני יום הולדתה הארבעה עשר, כמה ימים אחרי שהתחילה ללמוד בכיתה ט', סמדר הלכה אחרי בי"ס למדרחוב בן יהודה עם חברות. הן רצו לקנות ספרי לימוד, ונדמה לי שגם מתנת יום הולדת לילד מהכיתה.

יחד עם סמדר נרצחו בפיגוע חברתה סיון זרקה וגם הנערה יעל בטווין ושני אזרחים נוספים.

הרגע בו כרעתי על האדמה מול הקבר של סמדר בקיבוץ נחשון, שם היא קבורה ליד סבא שלה, מתי פלד, הרגע הזה בו נפרדתי מהחברה הקטנה שלי בתוך המון האנשים הבוכה, והגוף שלי רעד כולו, הוא כנראה הרגע הקשה ביותר בחיי.

 ועכשיו, עכשיו המוות של סמדר משתלט על החיים שהיא חייתה.
עכשיו אי אפשר לחשוב על סמדר בלי לחשוב על המוות המחריד שלה, ודווקא לכן רציתי דווקא היום, לספר קצת על החיים שלה, סיפורים קטנים ורגילים, כמעט משעממים, על ילדה אחת מתוקה ויפה ומקסימה וחכמה ומלאת אור, שזכיתי לאהוב.

בני משפחת אלחנן המדהימים, המשפחה הנהדרת של סמדרי, עושים כל שביכולתם ולמעלה מזה כדי שלא יהיו עוד אסונות כמו שלהם, כדי שעוד ילדות וילדים וגברים ונשים לא ישלמו בחייהם את מחיר המלחמה והכיבוש והקונפליקט המדמם והמיותר כל כך שכולנו כלואים בו, כדי לעצור את מעגל הנקמה העיוורת וחסרת התכלית וכדי לחסוך מאנשים אחרים, משני הצדדים, את הגיהנום של האובדן.
הם בין המייסדים והפעילים של פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני ושל תנועת לוחמים לשלום וכל אחד מהם עושה כל שביכולתו, בחינוך ובתיאטרון ובתקשורת ובכל אמצעי אפשרי, כדי לעצור את הטירוף והמוות.
הם אבלים על סמדרי שלהם ואבלים על עביר עראמין המתוקה שנרצחה בידי חייל מג"ב, והם יודעים שזה אותו כאב. בדיוק אותו כאב. ואני מסכימה איתם בכל ליבי.

סמדר לא היתה קרובת משפחה שלי ולא היתה החברה הכי טובה שלי. היו לי חברות בגילי, ולה היו חברות בגילה – זה טבע העולם. לא נפגשנו לעיתים קרובות, אבל אהבתי אותה, והיא אהבה אותי, ולמרות הכאב העצום, אני אסירת תודה על כך.

אני חושבת על סמדר בכל פעם שאני עוברת ליד הגנים הבהאים החדשים שהיא לא הספיקה לראות.
אני חושבת עליה בכל פעם שיורד שלג בירושלים, ובכל פעם שיש בחיפה פסטיבל הצגות ילדים, שאליו הלכנו יחד כמה פעמים, ובכל פעם שאני מצפה שמיכת פוך בציפה נקייה. אני חושבת על סמדר בכל פעם שאני עוברת ליד מדרחוב בן יהודה ובכל פעם שהפנים היפות שלה מסתכלות עליי מהתמונות שמונחות בפינת הבית שלי, ומהתמונות הרבות שממלאות את הבית היפה והחם של משפחת אלחנן.
סמדר עוברת לי בראש כל לילה לפני שאני נרדמת, ולפעמים לפעמים, כשיש לי מזל, היא גם באה לבקר אותי בחלום. אני חושבת על סמדר כשאני רואה ברחוב, בבריכה או בטלוויזיה ילדות יפות עם עיניים חכמות, שיניים קצת בולטות, שיער בלונדיני או שטיני וחיוך שמשלב ממזריות וביישנות.
ואני חושבת עליה היום, כמו כל שנה בארבעה בספטמבר.

סמדר אמרה לי פעם, כמו שהרבה ילדים אומרים, שאסור להגיד על משהו שהוא "נורא טוב". היא אמרה לי שבמילה "נורא" מותר להשתמש רק לדברים רעים.

אבל נורא אהבתי את סמדר. ואני נורא נורא נורא מתגעגעת.

איזה בזבוז – פוסט אישי מאוד על שכול בן שישים (ושתיים)

כבר שישים שנה, עומדות על הפסנתר של סבתא שלי שתי תמונות במסגרת אחת.
כשהייתי קטנה הייתי משוכנעת שאלה שתי תמונות של שני אנשים שונים, ובמובן מסוים זה באמת כך.
ל"שני הבחורים" בתמונות קוראים אריה פרודובסקי, "שניהם" נולדו בירושלים ב-1927, "שניהם" גדלו בחיפה ו"שניהם" נהרגו באותו יום, 21.4.48 – י"ד ניסן תש"ח, יום לפני ליל הסדר.

שתי התמונות צולמו בהפרש של כמה חודשים, אבל באחת מצולם נער צעיר בוגר בית ספר, ובשנייה מצולם בחור צעיר שחזר מקרב, שראה את המוות בעיניים, שאולי הרג אנשים, שאולי ראה את חבריו נהרגים, שלא ידע שגם המונה הפרטי שלו כבר דופק.

אריה היה אחיה הצעיר של סבתא שלי. בן שלישי אהוב בין שלוש אחיות, ילד טוב ירושלים.

אני לא יודעת עליו הרבה.
אני יודעת שהוא אהב מוזיקה וניגן בכינור, אני יודעת שהוא היה ילד רגיש שמרוב געגועים קיבל חום גבוה כשאבא שלו נסע לחו"ל, אני יודעת שהוא הספיק ללמוד שנה אחת בבניין הטכניון הישן בהדר, אני יודעת שהייתה לו חברה שהוא אהב. סבתא שלי לא זוכרת את שמה, אבל זוכרת שהייתה יפיפייה.
אני יודעת שהוא אהב את אחייניתו התינוקת והיה מניף אותה גבוה ביד אחת – אני יודעת, כי ההנפה הזאת למעלה לתקרה היא הזיכרון הראשון של אמא שלי.

וזה כמעט כל מה שאני יודעת על חייו של אריה.

על מותו, אני יודעת קצת יותר.
אני מכירה את העובדות – יודעת שהוא היה חבר ב"הגנה", יודעת שהוא שירת בבריגדה היהודית של הצבא הבריטי ועזר, יחד עם גיסו (סבא שלי…) לשחרר את מחנות ההשמדה באירופה.
אני יודעת שאריה היה אחראי על נשק באחד ממחסני "ההגנה" בחיפה ושבשלב מסוים הוא ביקש להילחם כי לא היה יכול לסבול את העובדה שהוא נותן לחבריו נשק (מועט ודל…) ושולח אותם לסכנה מבלי לשאת יחד איתם בעול. אני יודעת שאריה נפצע בבטן במהלך קרב בבית הנגא'דה בחיפה ומת מפצעיו עם אחדים מחבריו. ראיתי אינספור פעמים את הבניין המחורר מכדורים שבתוכו הוא נהרג, אני עוברת לידו בכל פעם שאני יורדת מנוה שאנן להדר או לעיר התחתית.
אני יודעת איך נודע למשפחה שהוא מת, כשבהיעדר מערך מסודר של הודעה למשפחות המשימה הבלתי אפשרית הוטלה על כתפיה של אחותו הצעירה חיה, ששירתה איתו בגדוד 22 של "ההגנה" ושנאלצה להביא בעצמה את בשורת האיוב להוריה ואחיותיה.
יום לפני ליל הסדר, באמצע הכנת קניידלך בדירת המשפחה ב"בית הגדול" ברחוב עקיבא, השתנה הכל.
למחרת בערב, חיים לסקוב, חברו של אריה מביה"ס, הצטרף אל שולחן הסדר של המשפחה ותפס את מקומו סביב השולחן כדי לא להשאיר כסא ריק, ואי אפשר היה אלא לבכות.
אריה לא היה ההרוג היחיד באותם ימים. כשאנחנו מחפשות את שמו בין שקופיות השמות האינסופיות שמוקרנות בערוץ 33 בטלוויזיה ביום הזיכרון, רשימת השמות בתאריכים סביב מותו היא תמיד ארוכה במיוחד.
חלק גדול מהמבקרים הרבים שהגיעו לניחום אבלים, זכו לביקורי אבלים בעצמם מספר ימים קודם או מספר ימים מאוחר יותר.

סבתא שלי, מרים, הייתה אז אישה צעירה בת 26, נשואה לגבר אהוב ואם לתינוקת חמודה.
כשהקרקע נסדקה מתחת לרגליה, היא הסתכלה בתינוקת שלה והבינה- בצלילות מחשבה שמגיעה ברגעי הכרעה בחיים- שעומדות בפניה שתי ברירות: לגדל את התינוקת הזו ואת ילדיה העתידיים על ברכי השנאה והנקם, או על ברכי הפיוס והשלום.
כבר אז, מתוך השבר העצום והכאב הנורא, ולמרות קריאות הנקמה ששמעה סביבה, היא אמרה שאין לה ספק שהאמהות הערביות מתאבלות וכואבות על בניהן בדיוק כמו אמא שלה, והכריעה בעד הדרך השנייה.

באותן שנים אף אחד לא הכיר בכאבם של אחים שכולים, אבל שבע שנים אחר כך, אחרי שילדה גם בן שנקרא על שם אחיה, סבתא שלי "זכתה" להפוך גם לאלמנת צה"ל שמקבלת עד היום בכל שנה, "שי לחג" ממשרד הביטחון…

לא יכולתי להכיר את אריה ואת סבי מרדכי עמית (אקסי), אבל מאז שאני זוכרת את עצמי, היעדרם הוא חלק ממני.

סבתא שלי היא אישה חזקה והמשפחה שלי היא משפחה חזקה. ממעטים לבכות, חושקים שפתיים, מעריכים הומור שחור, לא מייללים, לא מתלוננים, וגם כמעט ולא עוסקים בפעילויות הנצחה.
הפוסט הזה, שנכתב בהסכמתה ובאישורה של סבתא שלי, הוא אולי ההנצחה הפומבית המפורטת הראשונה שמתרחשת שישים שנה אחרי.

ודווקא מתוך האיפוק הזה, ומתוך הכבוד המפוקפק שנפל בחלקי להיות "דור שני" ו"דור שלישי" לשכול, ודווקא היום, בערב יום הזיכרון, אני יכולה להעיד, מקרוב, על כיעורם, עוצמתם ופלצותם של השכול, ההיעדר והמוות.
לפני שישים שנה בדיוק, כשבן גוריון הכריז על קום המדינה, חודש אחרי מותו של אריה, ההמונים חוללו ברחובות וסבתא שלי בכתה בבית. היא לא בכתה על גדולתו של הרגע, לא בכתה על אחיה שלא זכה לחוות אותו, היא בכתה על הקורבנות הבאים- היא הבינה שבעקבות ההכרזה תפרוץ מלחמה ובכתה על הבחורים הטובים שחייהם יתבזבזו ועל בני משפחותיהם ואוהביהם שירגישו את הכאב הנורא שהיא כבר הכירה. וסבתא שלי, שמקמצת בדמעות, בכתה גם ב-67', בתוך שכרון הניצחון והילולת הגנרלים, מאותה סיבה בדיוק.
ובכל פעם שהיא שומעת בחדשות על חייל שנהרג היא מתכווצת מכאב- כמעט פיזי. כי היא כבר יודעת את מה שבני משפחתו של המת עוד לא יודעים.
והיא מתכווצת מכאב גם בכל פעם שהיא שומעת בחדשות על עוד מוות מיותר של אזרח, ילד, זקן, נערה, על עוד מוות מיותר של קורבן  "שלנו", ועל עוד מוות מיותר של קורבן "שלהם".
היא מתכווצת בכאב כי היא מכירה את עוצמת הכאב שהמוות מביא, וגם כי היא רואה בעיני רוחה את המוות המיותר הנוסף שיגיע בעקבותיו, את שרשרת הדמים הבלתי פוסקת שמונעת בידיהם של האנשים- משני הצדדים, שלא הבינו ששום נקמה לא תכהה את כאבם, ושום הרג לא יחזיר את יקיריהם.

בניגוד לסיסמאות הבריסטול שהיו תלויות בגן הילדים שלי, לא טוב למות בעד ארצנו- טוב לחיות בעדה. הארץ הזאת צריכה עשייה, יצירה, בנייה- היא זקוקה לאנשים שיחיו בה, ישקיעו בה ויעצבו את דמותה בחיים, ולא בדם.
אני יודעת, כי ראיתי מקרוב, שהמוות הוא לא הירואי, לא אלגנטי, לא מצוחצח ולא סקסי.
המוות הוא בן לוויה אכזר, מכוער ונורא, שבכוחו להציב ענן שחור מעל ליבם של אלו שהוא נגע בהם בכל רגע קטן או גדול בחיים.
המוות, השכול והאובדן שולחים אצבעות ארוכות וקשות שנים ודורות קדימה, והם אחראיים על אינספור כאבים, תסבי�
�ים, תקיעויות ודפקטים, כפי שראיתי כל כך הרבה פעמים במשפחה שלי ובמשפחות אחרות.
לסבתא שלי היה אח במשך פחות מעשרים ואחת שנים ואין לה אח במשך שישים שנה, והכאב לא מרפה, לא עוזב, לא נעשה יותר נוח, גם אחרי כל כך הרבה שנים.

אם אריה היה חי, אולי הוא כבר היה מת מזיקנה…
במפגשים המשפחתיים הנדירים בהם סבתא שלי ואחיותיה אביבה וחיה נפגשות ביחד, אני לא יכולה שלא לחשוב על אריה, לא יכולה שלא לחשוב שהם היו ארבעה וכבר כל כך הרבה שנים הן רק שלוש.
אני לא יכולה שלא לחשוב על הילדים, הנכדים והנינים השקופים שלא נולדו לאריה. אני לא יכולה לדמיין את פניהם או שמותיהם, אני לא יודעת אם הם היו מוצאים חן בעיניי או מסתדרים איתי, אבל אני מרגישה את היעדרם.

אין לי מושג מה היו דעותיו הפוליטיות של אריה לו היה חי היום.
הוא גדל בבית מפא"יניקי ושירת ב"הגנה", אבל זה לא אומר דבר וחצי דבר על איך שהוא היה רואה את המציאות הנוכחית. אני לא יודעת אם הוא היה מסכים איתי, ואני לא יכולה לשאול.
אני יכולה רק לנחש שהוא וחבריו לא העלו בדעתם ששישים שנה אחרי מותם, המוות יתקבע בתודעה הלאומית כבן לוויה הכרחי ומובן מאליו, שהמוות שלהם יהיה רק חוליה אחת בשרשרת מוות בלתי נגמרת.
בתור אדם שנולד בארץ הזאת, אהב אותה והשקיע בה, הייתה לו זכות להשפיע על עיצוב דמותה בחייו, ולא רק במותו.

כשאני חושבת על אריה, ועל עשרות האלפים שנהרגו לצידו, לפניו ובעיקר אחריו, אני חושבת בעיקר על הבזבוז הנורא. אני חושבת כמה משאבים, כמה אנרגיה, זמן, דמעות, רגשות, השקעה, מחשבה, אהבה, מושקעים בגידולו של כל אדם. כמה שעות הסתובבו איתו על הידיים כדי שלא יבכה, כמה פעמים הורידו לו חום, שמו לו יוד, הכינו איתו שעורי בית, כעסו עליו, נישקו אותו, שיחקו איתו, רבו איתו, בישלו לו, האכילו אותו, שוחחו איתו – חיו איתו, ואיך משאב החיים הזה, היקר מכל, מתבזבז כל כך בקלות.

זה לא פוסט פוליטי, ובטח שלא מפלגתי.
אני לא מציעה כאן שום מניפסט של שום מפלגה – גם כי אני לא מאמינה לאף מפלגה, וגם כי זה לא הזמן ולא המקום, לא היום.
עמדותיי הפוליטיות והדרך שהיא בעיני הדרך הנכונה לשבירת מעגל הדמים נכתבו וייכתבו במקומות אחרים בבלוג הזה בהזדמנויות אחרות.

אבל מתוך הסיפור האישי של המשפחה שלי, מתוך מותו של אריה ש"חוגג" שישים שנה יחד עם מדינת ישראל, אני לא יכולה להסתפק בעצב ביום הזיכרון.
יש מקום לעצב, יש מקום לגעגוע, יש מקום לשירים עצובים, לסיפורים אישיים, לכאב ולזיכרון.

אבל לצידם, יש מקום, יש הכרח בזעקה נואשת, עיקשת וקולנית, בדרישה חד משמעית מכולנו – מהאנשים שמנהיגים אותנו, מהאנשים ששולחים חיילים למלחמות מיותרות, מהחיילים והקצינים וגם מכל אחד מאיתנו – אורזי החבילות, מגהצי המדים, המצביעים בקלפי, כותבי הטוקבקים, המקווים והמתפללים, לא להסתפק בתקוות ובתפילות, לא להסתפק במילים יפות וסטריליות על מות גיבורים, אלא לעשות הכל, הכל כדי לצמצם את רשימת הנופלים של השנה הקרובה, כדי לחסוך מעוד ועוד משפחות – בשני הצדדים, את הכאב המיותר והנורא, ולהשתמש בזהירות, בחסכנות ובחרדת קודש במשאב היקר ביותר, החשוב ביותר והמקודש ביותר שיש בנמצא – חיי אדם.

ערב יום הזכרון 2009: בחרתי לפרסם היום שוב את הפוסט הזה, ככתבו וכלשונו, מפי שהאבל נותר בעינו, הזכרון נותר בעינו, ותחוש הבזבוז וההחמצה שלי נותרה בעינה, ואלו פניו של יום הזכרון בשבילי.

השנה שעברה מיום הזכרון הקודם הביאה עלינו עוד מלחמה מיותרת ועוד מתים שמותם מיותר, והעמיקה את הבטחון שלי בחשיבותה ובהכרחיותה של קדושת החיים.

לאריה יש שלוש אחיות שכואבות את היעדרו, כבר 61 שנים, ולשתיים מאחיותיו יש ילדים ונכדים. לא כולם שותפים לתפיסת העולם שלי, אבל כולם שומרים לו מקום מיוחד בלב וזוכרים אותו גם מבלי להכירו, בדיוק כמוני.

לפני כמה שבועות, יום לפני ליל הסדר, בדיוק 61 שנים אחרי שאריה נהרג, נולדה יובל – הנינה הראשונה במשפחה המורחבת שלנו. יובל נולדה לסמדר טוילי (לבית צור) ובעלה נעם, נכדה ראשונה לעזר ושרית, נינה ראשונה לחיה ויחזקאל.

לא יכולתי שלא לחשוב על הסמליות בתאריך, לא יכולתי שלא לחשוב על הנינים והנינות שלא יוולדו לאריה לעולם, לא יכולתי שלא להניח שגם יובל, כשתגדל, תכיר את שמו ותמונתו של אריה, כמו כל ילדי המשפחה, ולא יכולתי שלא לחשוב על כך שבחשבון אחרון, החיים ניצחו את המוות.

ערב יום הזכרון 2010: ושוב בחרתי לפרסם את הפוסט הזה בפרסום חוזר, מאותן סיבות בדיוק.

במהלך השנה הזאת כתבתי קצת גם על סבא שלי אקסי ז"ל, שיום הזכרון בשבילי, כילדה קטנה, התחלק בינו לבין אריה.

לא היתה פה מלחמה השנה, ברוך השם, ובכל זאת נדמה לי שאנחנו הולכים ומתקרבים למקומות מסוכנים יותר ויותר, מאלף ואחת סיבות שזה לא הזמן והמקום לפרטן.

ובכל זאת, מהאזנה בחצי אוזן לנאומים שננאמו היום בראשיתם של הטקסים של היום, נדמה לי שהרוח נושבת אחורה, וזה מדאיג אותי.

תפיסת מגש הכסף שוב נהיית התפיסה השלטת, הערצת והאדרת המתים שולטת בכיפה, וזה מפחיד אותי – דוקא מתוך כבוד עצום למתים ולחיים שהם חיו טרם מותם.

הם לא היו מושלמים, הם לא היו מורמים מעם. הם נהרגו, ועל כך אני מצטערת מאוד, ומזילה דמעות, אבל אני מאמינה שהדבר הנכון והמכבד ביותר כלפי זכר המתים, הוא לעשות הכל כדי להפחית את שורות המצבות הבאות, כדי להגן על החיים, וכדי לתת למקום הזה שלנו משאבים של אנרגיה, זמן, בנייה, אהבה, אכפתיות, עזרה הדדית ושפע דברים אחרים, אבל לא דם. האדמה לא צריכה דם. היא צריכה חיים.

זמר נוגה – מסע מחשבות אסוציאטיבי, היסטורי, אקטואלי, אישי ועצוב, בעקבות הופעה של רונה קינן

בחמישי בלילה, זוג חברים הזמינו אותי להצטרף אליהם להופעה של רונה קינן במרתף 10החיפאי.

אני מעריכה את המוסיקה של רונה קינן, יש לה כמה שירים שאני ממש אוהבת, אבל אני לא מכירה את הרפרטואר שלה לעומק.
הלכנו. התור הארוך בערב הסילבסטר תפס חצי מדרכה וכמעט גלש לרחוב הסמוך.
אנחנו הצלחנו להשתחל פנימה, בין האחרונים שנדחסו במרתף הנעים והצפוף, אבל רבים אחרים נשארו בחוץ.

 איתַי, מנהל המקום, הוא בנאדם, וכמוהו גם רונה קינן והנגנים שלה, ולכן הם עלו לרחוב עם שתי גיטרות ושרו כמה שירי פיצוי, בחוץ, בחינם, כדי להמתיק את האכזבה.

מצאתי מקום בפינה, צמוד לקיר, מקום שממנו יכולתי לשמוע כל צליל אבל ראיתי רק את היד של רונה קינן ואת הגיטרה, הפנים שלה נשארו רוב הזמן מחוץ ל"פריים" שלי, אבל המילים נכנסו ישר ללב.
"אני רוצה להיות כרית נוצות" היא שרה, "שתספוג ת'כדור במקומך".


זה שיר יפה שלא הכרתי קודם, שיר אהבה מתמסר לכל אדם אהוב, אבל הוא עשה לי עצוב.
השירים המשיכו, בקול צלול ויפה, וכל שיר הוסיף עוד חוט לפקעת העצב המפותלת שנבטה לי בבטן.

"האדמה תאהב את כל היצורים. היא תשתנה. היא לא תרצה יותר בדם הזה. אנחנו נתהלך זקופים"
היא שרה, ואני התכווצתי, והתקוממתי, כי אני מאמינה שהאדמה מעולם לא רצתה את כל הדם הזה, אפילו לא טיפה אחת.

(מדקה 0:46 והלאה)


"אז היו המלחמות יפות" היא המשיכה להצליף במילים ובמנגינה.
"הקוצים היו קוצים והשוחות היו שוחות. האויב הסתכל לך בעיניים."

ואז, פתאום, בשיר על לוחם זקן שנאסף אל אבותיו, פתאום התגעגעתי לסבא אקסי שלי.
צירוף המילים הזה "סבא אקסי" משונה לי, כי הסבא הזה, מרדכי עמית שכולם קראו לו אקסי, מעולם לא הספיק להיות סבא שלי, הוא נפטר בגיל צעיר, הרבה הרבה שנים לפני שנולדתי.
במרתף 10 הצפוף, בחושך, הרגשתי פתאום תחושת החמצה עצומה על זה שסבא שלי לא היה איש זקן, לא הספיק להתפכח מכל המדים האלה שהוא לבש, ולא הספיק להיות סבא שלי.

אני לא יודעת מה הוא היה חושב היום על כל מה שקורה כאן מסביב, ואין לי יכולת או זכות לנחש.
אבל אני כן יודעת מה הוא בחר, כשהבחירה הייתה בידיו.
אני יודעת, ואחרי ההופעה של רונה קינן פתאום חשבתי על זה שוב, ואני גאה להיות נכדתו של אדם שבחר בחירה מוסרית כזאת.
כקצין בבריגאדה היהודית של הצבא הבריטי, אקסי היה בין משחררי מחנות ההשמדה באירופה, בין הראשונים שראו את שרידי האדם ובין הראשונים שנרתמו לשקם את ההריסות.
הוא עצמו נולד בוורשה, וגדל שם עד גיל שלוש, ביידיש.
בין העזיבה בגיל שלוש לבין חזרתו לאירופה במדים, הוא עבר ילדות ונעורים תל אביביים של מחסור, והגחלים הלוחשות שקדמו את פניו של הקצין הגיבור לא היו "רק" גחלים של אובדן עולם שלם, זה היה העולם הראשון הפרטי שלו שנחרב שם.
ולמרות כל הרקע הטעון הזה, כששני חבריו הטובים ביותר הציעו לו לנקום, הוא סירב.

חיים לסקוב היה חבר קרוב של המשפחה של סבתא שלי, קרוב עד כדי כך שהוא האדם היחיד מחוץ למשפחה שישב איתם לשולחן שנים ספורות אחר כך, ב -48', בחיפה, כשהאדמה פערה את פיה ופערה חור גדול בלב המשפחה.

יאנוש פלץ' עבר עם סבא שלי את המסלול בצבא הבריטי ובהמשך גם בראשית ימי צה"ל.
לסקוב ויאנוש, שניהם היו לוחמים עתירי זכויות וגם חברי נפש שלו, חברים לנשק וחברי משפחה אינטימיים, אנשים שהוא סמך עליהם מאוד.
ולמרות כל זה, כששני החברים היקרים האלה הציעו לו להצטרף אליהם למסע נקמה, הוא אמר לא.
מזועזעים ופגועים מההשמדה, ברמה הכי אישית, הם רצו לנקום, אבל סבא אקסי שלי ידע שהרעלת בארות תהרוג ילדים, נשים וזקנים של נאצים, תהרוג אזרחים חפים מפשע, ולא תשיב אף יהודי לחיים. והוא סירב לקחת חלק בהרג אזרחים.

ועל הסירוב הזה אני גאה בו, כמו שאני גאה בו ובסבתי המקסימה, שתיבדל לחיים ארוכים וטובים, על שסירבו לקבל בית ערבי "נטוש" בחיפה של 48', והעדיפו להצטופף בחדר אחד עם תינוקת, לחלוק דירה צפופה עם זרים גמורים, ולהישאר בני אדם.

לא רציתי לכתוב עכשיו במלאת שנה ל"עופרת יצוקה" הארורה.
את כל המילים הכועסות, המתביישות, העצובות והמיואשות שהיו לי כתבתי בזמן אמת, לפני שנה.
בכל כוחי ניסיתי עכשיו  להתעסק בחיים הקטנים שלי, בתרבות, בעשייה, להמשיך לעשות את המעט שאני יכולה לעשות ולא לטבוע שוב בתוך ביצת הייאוש הזאת.

אבל אז הגיעו מילים של אחרים –
סיכום העובדות של עידן לנדו וסיכום המספרים של אסתי סגל, ואביגיל גרץ שתיארה את הערב של לוחמים לשלום, ונועם לסטר שהביא סיכום מצולם של אותו ערב, ויולי כהן, ואחרים, והבוקר הגיעו אלי במייל המילים הנוקבות, הקשות והמהדהדות של נורית.

ובין לבין ישבתי ביום חמישי בלילה בהופעה של רונה קינן, וניסיתי לחשוב ולחוות ולכתוב קצת רק על תרבות, רק על הופעה טובה, ולא הצלחתי, כי פקעת העצב הזאת שבבטן רק הלכה והסתבכה.

אחרי השירים מתוך "שירים ליואל" הייתה הפסקה, וההופעה נמשכה בקו קל יותר.
על הבמה היו בדיחות, ופרגון למרתף 10 שלדברי רונה קינן הוא המקום שהיא הכי אוהבת להופיע בו, והיה התקף צחוק והיו שירים אחרים.
רגע אחרי חצות היא ביצעה גרסא מלבבת במיוחד ל"כבר אחרי חצות", שאני מביאה כאן בגרסה מלבבת אחרת, של דין דין אביב, מהסרט האנושי "מוכרחים להיות שמח". (לא הצלחתי להעתיק הנה את הקליפ אבל תלחצו על הקישור, זה שם).

 בסרט, ואולי גם בלעדיו, השיר הזה מביא איתו תחושת קתרזיס גדולה – כל המעגלים נסגרים, כל החסימות נפתחות, ואצלי, בחמישי בלילה, וגם אחרי, בחשבון הנפש הפרטי שלי, כל השירים השמחים וכל סיכומי השנה וסיכומי העשור, הדהדו דווקא את קולם של האין, של הריק, של העוד-לא.

בעקבות ההופעה, כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה בראש, חיפשתי את רונה קינן ביוטיוב.
גיליתי שיר בשם "נס".
"יופי!" חשבתי. הנה הקתרזיס שאני צריכה כדי לסגור בו את הפוסט, כדי לפוגג את פקעת העצב.
הופתעתי לגלות שבקליפ מככבת נעה ביזנסקי, זמרת סופרן מתוקה שאני מכירה מלפני מליון שנים, ומצאתי שם אסתטיקה, ומקצועיות, וקסם, אבל למרות כל אלה, מסתבר שגם זה שיר עצוב, בלי אף טיפה של נחמה.

Rona Kenan – "Ness" from Adam Bizanski on Vimeo.

שירים יכולים לאייר רגעים, לצבוע פתאום רגע  או רגש שפעם היה מאוד רלבנטי, וחי, ופועם, והיום הוא נראה רחוק ואחר, אבל כמה מהמילים עדיין מהדהדות.

המשמעות הפנימית השתנתה לחלוטין, אבל תדר העוצמה לא השתנה בכלל.

המדינה הזאת שלנו, שהנורמות המחרידות של הרג ילדים מחלחלות בה כבר מזמן אל כל צידי החומות, המדינה הזאת, לצערי, עוד רחוקה מקתרזיס.

ואני? אני מקווה שמצבי טוב בהרבה ממצבה.

יש הרבה דברים שאני לא יודעת. עדיין לא.

אבל אני כן יודעת, במילים של רונה קינן, ובכל כך הרבה משמעויות והקשרים, ש"אני לא אפסיק לרצות, אני לא אכנע לרעיון הזה – שאי אפשר, כי אי אפשר ואי אפשר…".

 

שועי רז היקר  היטיב לכתוב על שירים ליואל  וגם כאן