ארכיון קטגוריה: אכפת לי

חנוכת בית וירטואלית

נחתתי כאן סוף סוף, אכסניה חדשה לבלוג לא חדש, ואחרי שהכרזתי רשמית על המעבר  הגיע הזמן לנסות להכניס את המפתח לדלת.

יש פה עוד הרבה עניינים טכניים שאני לא מבינה, רובם, אני מקוה, נסתרים מעיניכם, אבל אני מתנצלת מראש על תקלות או בלגנים בלתי צפויים.

ואם אני כבר מזמינה אתכם לחנוכת הבית הוירטואלית שלי, תרשו לי להזמין הנה גם ילדים מקסימים, שהמקום הזה- ישראל, הוא הבית שלהם, כמו שהוא הבית שלי ושלכם ושל הרבה אנשים אחרים.

האתגר של ריבוי לינקים לפוסטים שלי מהעבר עוד קצת גדול עלי כרגע, אבל אם נדדתם הנה בעקבותיי  מאכסניית רשימות, אתם כבר יודעים שאכפת לי מילדים באשר הם ויודעים גם שיש בליבי פינה חמה ל 1,200 ילדים מקהילת מהגרי העבודה, ילדים שנולדו כאן ועומדים בפני גירוש.

היום פורסם השיר הזה, שאין מתאים ממנו כדי לחנוך את הבית הוירטואלי החדש הזה-

המעט שאנחנו יכולים לעשות נגד גירוש הילדים

 

הועדה שאמורה להחליט על גורלם של 1,200 ילדים וילדות, ילידי ישראל, שנולדו להורים מהגרי עבודה, מתכנסת ממש עכשיו, בימים אלה.

מדינת ישראל היא (עדיין) מדינה דמוקרטית, ולכן מותר לי, ולכם, לנסות ולדבר על ליבם של מקבלי ההחלטות.

הרגע עבורו נלחמנו הגיע!

הועדה שתקבע את גורלם של ילדי מהגרי עבודה החלה להתכנס ותקבל החלטה בימים הקרובים

הפגנה: לא לגירוש הילדים וכן למעמד קבע!

יום שבת הזה, 20.3

19:00, גינת לוינסקי – גן הקווזקים

מכיוון ששעת סיום ההפגנה הוגבלה ע"י המשטרה – אנו מבקשים להגיע בזמן.

זה הרגע הקריטי להשפיע על מעמדם של הילדים, אל תשאירו אותם לבד!

בנוסף להפגנה, מובילי המאבק מבקשים לכתוב מכתבים רשמיים. אז כתבתי.

לא, אלה לא אנשים שבחרתי בהם, לא אנשים שאני סומכת עליהם, לא אנשים שאני מאמינה בהם.

אבל אני אזרחית המדינה ומותר לי לפנות לנציגי הציבור ומקבלי ההחלטות ולהפציר בהם לגלות אנושיות כלפי הילדים והילדות.

תעשו כמוני ותכתבו להם גם, גורל הילדים בידיהם.

20.3.2010, חיפה

הנדון: הסדרת מעמדם החוקי של 1,200 ילדים, בניהם ובנותיהם של מהגרי עבודה

 

מכובדי,

 

בימים אלה מתכנסת הוועדה שאמורה להחליט סופית בנוגע לגורלם של 1,200 ילדים וילדות שנולדו בישראל, ילדים וילדות שעברית היא שפת אמם, ילדים וילדות המתחנכים במערכת החינוך הממלכתית הישראלית, ילדים וילדות הרואים במקום הזה בית.

 

רובם המכריע של הוריהם הגיעו הנה כחוק, לא על מנת לגזול פרנסה מישראלים (שכן הם מבצעים עבודות שישראלים אינם מוכנים לבצע), לא על מנת להפיץ מחלות (זוהי טענה הנגועה בקסנופוביה-שנאת זרים, ואין דבר וחצי דבר בינה ובין הנתונים הרפואיים האמיתיים), לא על מנת להשפיע על המאזן הדמוגראפי של מדינת ישראל (שהרי 1,200 ילדים לא יעלו ולא יורידו דבר מבחינה זאת ושהרי הרבה יותר ילדים, ילדות ומבוגרים שאינם יהודים עלו לישראל מבריה"מ לשעבר, והתקבלו כאן, בצדק, בברכה על ידי רשויות המדינה).

הוריהם של ילדים אלה הגיעו הנה כחוק, על מנת להתפרנס בכבוד ולדאוג לבני משפחותיהם – רצון אנושי לגיטימי וטבעי אשר גם אני, ובטוחני שגם אתה, חולקים, ביחס לבני משפחותינו ולרצון לדאוג לשלומם ולרווחתם.

בדיעבד, יתכן כי מדינת ישראל שגתה בהחלטתה להביא הנה את מהגרי העבודה. אני אישית חושבת שנוכחותם של בני תרבויות מגוונות בכוחה רק להעשיר אותנו, את תרבותנו ואת חינוכם של ילדינו, אבל זכותה של מדינת ישראל גם להחליט כי היא שגתה.

 

ועדיין, ביחסי מבוגרים-ילדים, בכל מקרה ובכל מכלול של נסיבות, האחריות כולה רובצת על כתפי המבוגרים. גם אם מדינת ישראל מגיעה להחלטה כי שגתה בהחלטה להביא הנה את הוריהם של אותם ילדים, עליה לקחת אחריות על מעשיה והחלטותיה ולפתור את העניין בכבוד- לא על גבם, על חשבונם ועל חשבון נפשם הרכה של ילדים קטנים!

 

לפני מספר חודשים זכיתי להעביר פעילות חינוכית במועדונית באזור התחנה המרכזית בת"א ובמרכז מסיל"ה. פגשתי שלוש קבוצות של ילדים וילדות – מוצאם בסין, בפיליפינים, בתאילנד, ברומניה ובאפריקה, אך הם נולדו כאן.

אדוני, האם פגשת מי מהילדים הללו? האם התבוננת בעיניו? דברת איתו? שאלת אותו על החלומות שלו? אני עשיתי זאת. פגשתי ילדים וילדות תוססים, שמחים ורהוטים, ילדים שמדברים, כותבים וקוראים עברית גם אם צבע עורם או צורת עיניהם שונים משלי ושלך, ילדים שהמקום הזה הוא ביתם בדיוק כפי שהוא ביתי ובדיוק כפי שהוא ביתך.

 

אני פונה אליך בקריאה אישית – כאב, כאדם, כמי שהיה פעם ילד בעצמו – אנא עשה כל שביכולתך על מנת שמדינת ישראל תקבל אחריות על החלטותיה ומעשיה ותעניק לילדים והילדות הללו מעמד של קבע, על מנת לספק להם ילדות בטוחה ומוגנת שהם ראויים לה בדיוק ככל ילד וילדה אחרים!

 

אחרי הענקת האזרחות ל1,200 הילדים האלה, אני תומכת בהפסקת "מדיניות הדלת המסתובבת", הפסקת גירוש העובדים והבאת אחרים במקומם, הפסקת העשרת כיסיהם של הקבלנים הסוחרים בבני אדם ברשות ובסמכות וקביעת מדיניות רצינית, אחראית ושקולה, הרואה לנגד עיניה לא "כוח עבודה" בלבד, אלא בני אדם.

 

בכבוד רב,

טלי כוכבי,

חיפה.

 

* מכתב זה מתפרסם במקביל בבלוג שלי באתר "רשימות" וכל תגובה שתתקבל עליו תפורסם גם היא.

 

את המכתב הזה שלחתי לכתובות הבאות – לנמענים שומרי השבת אשלח אחרי צאת השבת

 שם ותפקיד

מייל

פקס

בנימין נתניהו – ראש הממשלה

אין – רק בפקס

02-5664838

יובל שטייניץ – שר האוצר

sar@mof.gov.il

02-5695335

אלי ישי – שר הפנים

sar@moin.gov.il

02-5666376

יעקב נאמן- שר המשפטים

sar@justice.gov.il

02-6285438

מנכל משרד האוצר – חיים שני

mankal@mof.gov.il

02-5695344

מנכל משרד הפנים – גבי מימון

mankal@moin.gov.il

02-6701585

הילדים של כולנו – תשובות לטוקבקים נפוצים, מאת רותם אילן

israeli children בפייסבוק

במקום שבו אוהבים ספרים יאהבו גם בני אדם – פוסט שלי על ספריית גן לוינסקי

תוספת סרטון על עוד אנשים טובים שעושים מעשים טובים בשבט "איתן" של הצופים

דיווח על ההפגנה מאתר israeli children

ילדים טובים (?) – פוסט אורח(ת) על הטרדות מיניות וניצול מיני, מאת חברתי ע'

ע' (אות בדויה) היא חברה שלי.
השם המלא שלה "שמור במערכת" כמו שאומרים, אבל שאר הפרטים נכונים ומדויקים – אני עדה.

ע' בקשה ממני להתארח כאן ולכתוב את הסיפור שלה, לצד מחשבות על מקרים אחרים.
חלקים מהסיפור של ע' אני מכירה כבר חודשים ארוכים – הקשבתי לה, הזדעזעתי איתה, התלבטתי איתה, והשתדלתי להיות שם בשבילה כמיטב יכולתי.
ע' בחרה לכתוב את האמת שלה, להשמיע סיפור בו הצד התוקף הוא "ילד טוב", סיפור שמזכיר שגם ל"כוסית" מותר להגיד לא, ושגם מערכת יחסים "נורמאלית" – במרכאות או בלעדיהן, יכולה להתדרדר לדבר רע שנמצא הרבה מעבר לגבולות הלגיטימיים.
אני חושבת שהבחירה של ע' לכתוב את הסיפור שלה כאן היא בחירה אמיצה וחשובה, גם למענה, וגם למען הדיון הציבורי. מעכשיו והלאה – המילים כולן שלה:

לא מזמן חל יום זכויות האישה, או איך שלא קוראים ליום בו חברות הקוסמטיקה מנסות למכור לנו עוד מוצר מיותר בתואנה שרק כך נהיה יפות כמו הדוגמנית בפרסומת. מעבר למשמעויות הציניות משהו שקיבל היום הזה, הוא יצא בסמיכות לפרשה שהתפרסמה לאחרונה, על ניצול מיני נורא של נערה בת חמש עשרה בידי "בני טובים".
מעבר לדז'ה-וו לפרשת האונס בשומרת שאירעה בערך כשהנערה הזו נולדה, "זכיתי" לעבור בשנה האחרונה מספר טלטלות אישיות בנושא, ולכן ביקשתי מטלי חברתי לקבל הופעת אורח בבלוג שלה.

אני כוסית.
[אין כמו פתיחה פרובוקטיבית כדי למשוך קהל קוראים. רגע לפני שכל הפמיניסטיות מבינכן מזדעקות על החיפצון שאני עושה כאן ללא הינד עפעף, ועוד כמה נשמות טובות מגחכות בנוסח "אין הנחתומה מעידה על עיסתה", הנה הסבר:]
"את יודעת מה ההבדל בין חמודה לכוסית?" הסביר לי פעם אחד מה"חבר'ה" –
כוסית: "בו'אנה, אח'שלי, תראה איזה כוסית, וואי, מה הייתי עושה לה".
וחמודה? "הי חמודה, רוצה להיות חברה שלי?". ובמילים אחרות: את ה"חמודה" אתה אוהב. את ה"כוסית" אתה מזיין ורץ לספר לחבר'ה. ההבחנות שלו נאמרו בצחוק, כמובן.

נעים מאוד, אני ע', כוסית. בת 27, מתגוררת בירושלים ולומדת לתואר מתקדם בתחום מסובך נורא.
לפני כחודש וחצי חזרתי ממסיבה של חברים בשלוש לפנות בוקר, דרך אחד הרחובות הראשיים והשקטים בירושלים. מכונית משטרה מסחרית עצרה לידי, ובה שני אנשים. אחד מהם פנה אלי ושאל אם יש לי תעודת זהות. לא היתה לי. השאלה הבאה שלו היתה האם אני מחזיקה בחומר לא חוקי. עניתי שלא. בשלב הזה התחלתי להילחץ. להיות מעוכבת על ידי שני גברים זרים באמצע הלילה איננה חוויה נעימה. אף אחד מהם לא טרח לציין כי הוא שוטר, או להזדהות בשמו או בדרגתו במשטרה, שלא לדבר על הצגת תעודה מזהה כלשהי. מבחינתי, הבחור היה יכול להיות "אח של" שגנב את הניידת מאחיו, גנב שהצליח לשים יד על ניידת, מתחזה… או באמת שוטר.
האיש יצא מהרכב וביקש לראות את התיק שלי. נלחצתי וצעקתי עליו שלא יעז להתקרב. בשלב זה, ורק בשלב זה, הוא טרח סוף סוף להזדהות בפני: "שמי… אני בדרגת … במרחב ירושלים, הנה, תראי את הדרגות – [הבחור היה רכוס עד צוואר במעיל כהה שהסתיר את מדי המשטרה ואת תג השם שלו, במידה ואכן היו לו כאלה. רק כאשר הצביע על הדרגות יכולתי להבחין בשני פסים על הכתפיים] – אני בן 24, רווק, מה עוד את רוצה לדעת?"
בוודאי שכאשר גבר בריון עוצר בחורה בשלוש לפנות בוקר, היא איננה מעוניינת לדעת מהו מצבו המשפחתי. את התיק זרקתי לעברו, מבחינתי שייקח את הכסף ויברח.
לאחר שחיטט בפנים ולא מצא כלום (כמובן…) עוד הציע להסיע אותי הביתה. תודה, לא. שיישאר רווק. החוויה היתה מלחיצה, ולקח לי זמן עד שהתאוששתי ממנה ויכולתי להמשיך בדרכי הביתה.

לפני כשבוע, בעקבות שיחת סלון בה התלוננו עוד כמה מחבריי על אירועים דומים (עיכובים ברחוב ע"י שוטרים בתואנה לחיפוש סמים) סיפרתי על המקרה שלי, ועל מחשבותיי להגיש תלונה על הטרדה מינית כנגד אותו "שוטר". "מה?!" שאל אותי א' (אות בדויה), שעבר בעצמו חוויה דומה, "תגישי נגדו תלונה על הטרדה?! זה עלול להרוס לו את הקריירה!".
א' הוא בן טובים, לפי ההגדרה היבשה. בחור חסון, שירת ביחידה מובחרת, סטודנט מצטיין, פעיל חברתית. מחזיק בדעות ליברליות. ומעולם לא עישן סמים. מה אני מתרגשת.

על פרשת האונס שהתפרסמה לאחרונה, אונס קבוצתי אכזרי ומתמשך שנמשך מספר שנים, של נערה בת 15 בידי חבורה של "בני טובים", קראתי בעיתון. תיקון, ניסיתי לקרוא. הפסקתי אחרי פסקה אחת. שוב נזכרתי ב- ב'.

גם ב' הוא בן טובים (שוב אות בדויה, כמו כל האותיות כאן), חלום של כל אמא פולניה.
הכרתי אותו דרך חברים משותפים, ולאחר היכרות אפלטונית ממושכת מאוד, נעשינו בני זוג למשך תקופה לא ארוכה. סיימתי את הקשר כאשר צצו מספר בעיות (קורה, זו דרכו של עולם…).
כעבור מספר ימים ב' התקשר אלי. "לא חסר לך הסקס?" "חסר הסקס, אבל לא רק." "כי לי חסר הסקס. אולי את רוצה רק סקס?" "אם תרצה שוב מערכת יחסים, אז יש סיכוי. אבל רק סקס? לא".
השיחות האלו חזרו במשך מספר ימים. בסוף חשבתי שזו דרכו של הבחור להביע עניין בחידוש הקשר הרומנטי בינינו. הלא להתקשר פעם אחר פעם לבחורה ולהציע לה "רק סקס", על אף שהתנגדה לכך, זו הטרדה מינית, וב' הוא הלא בן טובים. חזרנו להיות בקשר.

ב' התנדב לצבא לשירות מלא, ליחידה מובחרת, על אף בעיה בריאותית שפתרה אותו מכך.
ב' אמר לי שהוא אוהב אותי, אבל בעצם רצה רק דבר אחד.
ב' הוא סטודנט מצטיין לתואר מתקדם.
ב' דחף אותי מהמיטה אחרי ששכב איתי, או הלך ממני אם שכבנו בביתי.
לב' יש הרבה חברים.
ב' לא רצה להיראות איתי בפומבי. שלא ידעו. אבל המשיך לשכב איתי. ולהגיד שהוא אוהב אותי. כל עוד אף אחד לא שומע, כמובן.
ב' הוא פעיל חברתית ומגשר בין סכסוכים.
ב' אמר לי שה
א לא יכול לגמור אחרת. הסכמתי גם כשזה לפעמים כאב או שרף.
ב' מחזיק בדעות פוליטיות של "מחנה השלום".
כשהבנתי שהוא משחק בי ומשקר לי, כעסתי עליו. תשובתו היתה-
"מה את רוצה, לא הסתרתי ממך כלום, זה הכל היה בהסכמה".
ב' נוהג לפתוח את החזיות של בנות הזוג שלו בפומבי. זה מצחיק אותו. לאחר שהכל התפוצץ, אחרי שגיליתי את השקרים שלו, הוא ניסה לפתוח לי את החזיה מאחור, באירוע חברתי בו נפגשנו במקרה. סטרתי לו, ואמרתי לו שלא יעז לגעת בי שוב.
ב' סיפר לחברים המשותפים שלנו שאני "עושה סצנות". הוא בסך הכל נגע בי בגב בטעות, ואני נתתי לו סטירה. מטורפת.
החברים המשותפים שלנו בחרו לא לבחור. חלקם העדיפו שלא לבחור למי להאמין. חלקם לא נקטו עמדה, על אף שביקשתי את התערבותם. חלקם הפסיקו להזמין את "המטורפת" לאירועים חברתיים.
ב', אחרי הכל, הוא חלום של כל אמא פולניה.
ב' הוא הסיוט שלי. כי אם הכל היה בהסכמה, למה אני עדיין מרגישה מחוללת?

לב' יש אמא ואחיות. גם לא' ולעוד כמה מ"חברינו המשותפים". הם בני טובים.
אבל ילדים טובים הם לא.
את הפוסט הזה אני כותבת בגלל הביטוי המקומם כל כך "בני טובים".
התקדמנו. אנחנו מחנכים את הילדים שלנו לאהבת אדם, גם אם הוא זר. מחנכים אותם לא להשתמש בחומרים אסורים, להצטיין בלימודים, להתנדב לצבא (או לשירות לאומי. אנחנו כאן בעמדה היונתית), ולהיות מהסוג ש"מרים את הדגל" (כמאמר השיר של מוניקה סקס). ואף לא מילה אחת על המצב ה"סוציו אקונומי" של הוריהם (ביטוי מכובס שפירושו "הם מגיעים ממשפחות מבוססות כלכלית").
אז למה הם עדיין לא רואים שום דבר פסול בהתנהגות של השוטר, או של א', או של ב'? הם למדו שכאשר אשה או גבר אומרים "לא", הם מתכוונים ל"לא". למרבה הצער, הם גם למדו לעקוף את זה.

הנערה שעברה את האונס "הסכימה" כביכול. "ובכלל, אם כל הפרשה הזו נמשכה במשך מספר שנים, לא ייתכן שהיא לא שיתפה פעולה מרצון". "אונס הוא אירוע חד פעמי". "היא אהבה אותו, והיתה תלויה בו, והיתה מוכנה לעשות כל דבר שאמר לה". אלו לא הדיעות שלי. אלו הדיעות שמצאתי בתגובות גולשים לפרסום הפרשה.
הנערה הזו, כמו הרבה נשים, גברים, ילדות, ילדים, נערות ונערים, עברה ניצול על ידי אדם שהיה בעל מרות עליה. איומים יכולים להיות פיזיים, אבל לא רק. הם גם יכולים להיות נפשיים ורגשיים.
אנחנו בני אותו גיל, ב' ואני. אנשים בוגרים. כשהבנתי שהוא מנצל אותי, הצלחתי לסיים את הקשר המזיק הזה. זה לא היה קל. אהבתי אותו.
כשאתה אוהב מישהו, אתה מוכן לעשות בשבילו המון. זה עדיין לא נותן לו לגיטימציה לסיפוק צרכיו המיניים בלבד, תוך ניצול הרגשות שלך כלפיו. זה בוודאי לא נותן לו לגיטימציה להפוך אותך לשפחת או לעבד המין שלו.
הנערה מצפון תל אביב היתה רק בת חמש עשרה כשכל פרשת ההתעללות הזו החלה. כמה כוח צריך כדי לשים לדבר כזה סוף. אם בכלל אפשר.

אל תעצמו עיניים. אל תגידו שאצלכם בבית זה לא יקרה. דברים כאלה לא קורים רק במשפחות מרקע סוציו אקונומי נמוך. או בסמטאות חשוכות בשעות מאוחרות מדי של הלילה. הם קורים בבית שלכם, אצל ילדים שלימדו אותם להבחין בין שחור ללבן, אבל לא לימדו אותם שיש עוד כמה גוונים באמצע.

אני רוצה לציין, כדי שלא יהיו כאן הכללות פוגעניות, כי מרבית חבריי הטובים הביעו זעזוע מהתנהגות השוטר ומהתנהגותו של ב'. חלקם הודו שלא היו יודעים כיצד היו פועלים במקרה שב' היה גם חבר משותף שלהם.

נעים מאוד, אני לא חמודה ולא כוסית, אני ע'.

לע' וגם לי חשוב להבהיר שיש הבדל עצום בין המקרה שלה לבין המקרה של הנערה התל אביבית שעברה אונס קבוצתי במשך שלוש שנים. יש הבדל בין הטרדה מינית לתקיפה מינית לניצול מיני ולאונס, הבדל עצום. ועדיין, כולם נמצאים על נקודות שונות של אותו ספקטרום.

הלינקים שבחרתי להביא הנה לצד הסיפור של ע', מייצגים נקודות שונות על פני הספקטרום הזה.

 

ככה נולדות תקיפות מיניות – רגע אחד מעצבן (פוסט שלי)

כרוניקה של בדידות ידועה מראש – מהבלוג של whisper שכל כולו התמודדות אמיצה וקשה עם טראומות.

מיכל שטיינר על הומור והטרדה מינית

מיכל שטיינר על תקיפה מינית

מיכל שטיינר – להתלונן או לא להתלונן, זאת לא השאלה

נערה אחת, לבד – רוני גלבפיש על אונס קבוצתי

וידוי של מוטרדת סדרתית – יולי כהן שוברת שתיקה

שלושה סיפורים של אריאלה רביב

אליסיה שחף, שכנה יקרה מ"רשימות" מפעילה פרויקט חשוב ורב השראה בשם "גיבורות" שנותן לנפגעות תקיפה מינית קול, פנים וכוח  וכתבו על זה גם כאן

סיפור אחד של תקיפה מינית – אליענה אלמוג

אמת מטרידה – נועה אסטרייכר

וגם פוסט שמדבר על ההבחנה השגויה הזאת של "בני טובים"/ בואו נסתכל לעצמינו בעיניים/ שוויון my ass – מיכל פרנקל

 

והכי הכי חשוב – מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

תשמיעו קול למען גלעד שליט, עכשיו הזמן! (תוספות ועדכונים למטה)

כל כך הרבה פעמים כבר חיכינו, וקיווינו, והרגשנו שאוטוטו יהיה סוף לסאגה הממושכת והמיותרת הזאת. ראש ממשלה שלא בחרתי, צריך לקבל החלטה. עכשיו.

העמדה שלי ברורה והייתה ברורה מרגע שגלעד שליט נחטף – מדינת ישראל הייתה צריכה לעשות הכל כדי ללא ייחטף, ומרגע שפישלה, המדינה מוכרחה לקבל אחריות ולשחרר אותו.

בזמנו, לפני שלוש שנים, מישהי התווכחה איתי  וטענה שאם ישחררו את שליט זה יהיה פתח לחטיפות נוספות.

כמה ימים אחרי שהיא אמרה את זה, שליט לא שוחרר אבל רגב וגולדווסר נחטפו. והתחילה מלחמה מיותרת עם אינספור קורבנות שווא.

כל זה כבר הפך להיסטוריה רחוקה, אבל יש בחור צעיר אחד שעדיין יושב בשבי. למרות השקר שניסו למכור לנו, העופרת היצוקה המתועבת לא הביאה ולא יכלה להביא לשחרורו. יש רק דרך אחת לעשות את זה – שחרור אסירים.

לא, אני לא חושבת שאסירים משוחררים בהכרח יסכנו אותנו, תראו מה קורה היום בג'נין, בירת הטרור לשעבר, תראו איך ברגע שאנשים מקבלים הזדמנות לחיות כמו בני אדם ולהתפרנס בכבוד הם עושים את זה.

אישית, אני מאמינה שהסכם לשחרור אסירים יכול לשמש כפתח להידברות אמיתית, אבל אפילו לי אין שום ציפיות כאלה מהממשלה הנוכחית, אני גם לא רואה מנהיג/ה אמיצים אחרים באופק.

אבל כל הטיעונים והויכוחים כבר נשמעו, אינספור פעמים.

וגם אם אתם לא חושבים כמוני, הגיע הזמן לשים לשבי הזה סוף, גם ביד רועדת ובלב כבד.

עכשיו הזמן לעשות. עכשיו הזמן להסתכל לעצמנו בעיניים, בבגרות, ולהודות ששום מלחמה לא תשחרר את גלעד שליט, שום סטיקר לא ישחרר אותו מכלאו ושום שיר, לא מכתבים, לא משלוחי מנות, לא סטטוסים בפייסבוק ולא מרוצי אופניים ולא עוגות קצפת. לא יבוא מלאך משמיים שיביא אותו משם, וגם לא יהורם גאון בתפקיד יוני נתניהו. יש רק דרך אחת לשחרר את גלעד שליט – לחתום, סוף סוף, באומץ, על העסקה שהתגבשה מול חמאס.

לא מתוך אהבת חמאס או תמיכה בהם, אלא מתוך אחריות של מדינת ישראל כלפי מי שהיא שלחה בשמה, ומתוך הכרה בכך שהפירוש המעשי היחידי לתמיכה בשחרור גלעד שליט, היא תמיכה בביצוע ה"עסקה" הזאת.

אין אלטרנטיבה.

אני לא כותבת את זה כדי להתווכח. אין שום טעם.
אני כותבת את זה כי קבלתי את המייל הזה –

שלום
בשעות הקרובות ראש הממשלה צריך להחליט האם לחתום על עסקה לשחרור גלעד.
אנו מבקשים מכולכם לשלוח אליו פקסים ומיילים – אשר תומכים בעסקה!
אלו שעות קריטיות! זה הזמן שלנו להשפיע! אנא העבירו מייל זה לחברכם
הפקס בלשכת רה"מ – 02.5664838
המייל –
PMO.HEB@it.pmo.gov.il
אמן שנצליח


הירושלמים ותושבי הסביבה וכל מי שיכול –
נשמח, נודה ונשפיע אם תגיעו למשרדי הממשלה (ליד האוניברסיטה) עכשיו! או לאוהל המחאה מול בית ראש הממשלה אח"כ – תלוי בשעה(לפרטים לקסם 054.2251135)
 

ובעקבותיו שלחתי מייל למשרד ראש הממשלה.

 

אל ‫PMO.HEB@it.pmo.gov.il

תאריך20 בדצמבר 2009 17:42
נושא אנא חתום באומץ על עסקת שליט

כבוד ראש הממשלה,
 
כאזרחית המדינה אני פונה אליך ומבקשת בכל לשון של בקשה – אנא קבל החלטה אמיצה וחתום על העסקה לשחרור גלעד שליט.
 
יותר מדי ימים ולילות הבחור הצעיר הזה נמק שם בשבי, בשליחות מדינת ישראל, ומחויבותך אליו ולכולנו עולה על כל שיקול אחר.
 
אנא, חתום על עסקת שליט, ואנא עשה הכל על מנת להתחיל סוף סוף לנצל את ערוץ ההידברות הנוכחי למען שקט וחיים עבור כולנו, קצנו במלחמות ובדם.
 
תודה רבה,
 
טלי כוכבי, חיפה.

קבלתי מענה אוטומטי. אני לא תולה בזה הרבה תקווה, ובטח לא חושבת שמישהו שם טורח לקרוא את המיילים, אבל לכמות יש משמעות, ללחץ ציבורי יש משמעות, ולכן אני חושבת שכל מי שתומך בשחרור גלעד שליט צריך לומר את זה בקול רם וצלול לראש הממשלה. עכשיו.

 

תוספות מאוחרות: אילת שחק הרשתה לי לפרסם כאן את המייל שהיא שלחה ללשכת ראש הממשלה

Subject: באם תתחילו לחשוב על המחבלים כשבויים לא תצטרכו לספור להם את הדם על הידים
To: PMO.HEB@it.pmo.gov.il

בתי, בת-חן שחק ז"ל, נרצחה בפיגוע בדיזינגוף סנטר בפורים 1996
היא חלמה על השלום
ואנו היום מנסים להגשים  את חלומה ולקדם את השלום בארצנו
אני חושבת שבשעה גורלית זו לגבי עתידו של גלעד שליט
יקל עליכם מקבלי ההחלטות לקבל את ההחלטה הנכונה באם תנסו לתת בצד השני אמון
ובאם לצורך העניין תנסו להחליף את המילה מחבל בשבוי
גם לשבויים שלנו לא בודקים את מידת הדם על הידים
קבלו החלטה אמיצה הביעו אמון בצד השני
ותתרמו לא רק לשחרור גלעד אלא גם לקידום האמון בין 2 העמים שהוא תנאי הכרחי לקידום השלום
אילת שחק

חנה בית הלחמי  כתבה מילים נכונות ונוקבות ואסתי סגל הזכירה שם גרפיטי מהבלוג של מיכאל זילברמן

וגם אביגיל גרץ כתבה דברים חכמים על הקשר בין ההכרח לשחרר את גלעד שליט לבין אמונה ורוחניות

שמעתי עכשיו אצל יעל דן בגל"צ את נועם שליט – שקט, דרוך, חסר סבלנות. הלב מתכווץ מלשמוע את קולו כשגורלו של בנו נתון בידי ראש הממשלה. הלואי אמן שיחליטו כבר, ישחררו אותו כבר, ויגאלו את משפחת שליט מהסיוט הזה.

הפגנה מכרעת עכשיו!!!
מצילים את גלעד
 
הערב שעת השיא – 20:00 מול משרדי הממשלה
שעת ההחלטה – חייבים להחזיר את גלעד!
זהו מבחן מכונן לחברה הישראלית וערכיה
אתם שנרשמתם לצבא החברים של גלעד
זה הזמן!
בואו!
 
 
פרטים קסם: 0542251135 הדר: 0526316832
בתחבורה ציבורית – מרחק הליכה ממרכזית ירושלים

פשע הירייה ופשע הטיוח – עובדות וראיות מהדיון בבג"ץ, בדרך להשגת צדק לעביר הקטנה

עדכון חשוב, 29.3.2010:

 

הוחלט לפתוח את תיק חקירת מותה של עביר!

 

עוד צעד קטן וחשוב בדרך להשגת צדק.

 

חג חירות שמח…

מזמן כתבתי פה על עביר עראמין בת העשר, שנהרגה בינואר 2007, כשהלכה לקנות ממתק במכולת מול בית הספר, ובשבוע שעבר הזמנתי אתכם להצטרף לדיון בבג"ץ, בעקבות עתירת המשפחה וארגון "יש דין" כנגד סגירת תיק החקירה.

ביום שלישי שעבר, אחרי שעות ארוכות של המתנה במסדרונות בית המשפט, נכנסתי לאולם והקשבתי בדריכות לכל מילה שנאמרה במהלך הדיון.
פרסמתי פה את הדברים הנוקבים של נורית היקרה לי מאוד, את התגובה הרגשית הטבעית והמתבקשת לנוכח החוויה הקשה הזאת, לנוכח הציפייה הנכזבת להבעת צער מצד השופטות ולנוכח הזלזול והלעג הבוטים שהופגנו מצד עורכת הדין שייצגה את המדינה.

עכשיו, כמו שהבטחתי, אני רוצה לתאר לכם את העובדות והמחלוקות בתיק.

הדיון בשבוע שעבר לא עסק ישירות בחקירת נסיבות מותה של עביר, זה היה דיון טכני לכאורה, על עצם הדרישה של משפחת עראמין ו"יש דין" לפתוח מחדש את תיק החקירה.
אני לא משפטנית ולא מתיימרת להיות כזאת. אבל כאזרחית ישראלית, ישבתי בבית המשפט, והתקשיתי להאמין שזה סוג הטיעונים של המדינה שלי, זה עומק החפיף, הפרטאצ' והכסת"ח, למול מותה האלים והמיותר של עביר הקטנה.

לא קל לי לכתוב את הפוסט הזה.

 לא קל לי לצטט טענות שעוסקות במושגים קרים כמו "נסיבות", "ראיות", "עדויות", "משימה", "מטרה","זירה", "קליעים" ו"גופה", כשמדובר פה בילדה קטנה אמיתית, ילדה שמצאה מקום עמוק בלב שלי, ילדה שרק בשבוע שעבר לחצתי בחום את ידו של אביה והתחבקתי ארוכות עם אמה, ילדה שבקיץ האחרון אחותה הקטנה נרדמה לי על הכתף וקבלה ממני נשיקה, ילדה שלא היה לה שמץ של עניין לסמל את עוולות הכיבוש או לשמש כתקדים משפטי, היא סתם רצתה לקנות ממתק בהפסקה.

ולמרות הקושי, הדברים צריכים להיאמר ומוכרח להתנהל דיון ציבורי בעניין, לא רק למען משפחת עראמין, אלא למען כל מי שפניה של מדינת ישראל חשובים לו.

בבוקר מותה של עביר, בינואר 2007, היו בכפר ענתא שני מוקדים של יידויי אבנים (כנגד בניית החומה בלב הכפר. רוצים- תקראו לה גדר. אני רחוקה מלהצדיק יידוי אבנים, אבל אני גם רחוקה מאוד מלהצדיק את בנייתה של החומה, אבל זה לא העניין פה).

 מוקד אחד היה מרוחק מאוד מזירת האירוע – על כך אין כל מחלוקת, והשני היה בבית הקברות של הכפר. על הנתון הזה דווקא יש מחלוקת, עו"ד מיכאל ספרד (המייצג את משפחת עראמין בעתירה) מתבסס על עדויות שממקמות את יידוי האבנים בבית הקברות, ועוה"ד של המדינה טוענת שישנן עדויות שממקמות את האירוע הזה בצומת בית הקברות, ועוד נחזור לנקודה הזאת בהמשך.

ג'יפ עם ארבעה שוטרי מג"ב היה במשימת סיור בכפר. המסלול הקבוע שלו עבר בין שלושה בתי ספר, שניים מתוכם בתי ספר יסודיים, בשעת הלימודים. אחרי מותה של עביר, הסיור ההכרחי הזה בוטל.

שוטרי מג"ב שישבו בג'יפ הודו שהם ירו כדורי גומי. כדורי גומי, אגב, בניגוד לשמם, הם לא כדורי משחק, אלא כדורי מתכת מצופים גומי. גם על עצם ביצוע הירי אין מחלוקת. הם ירו לעבר מיידי האבנים, והתרחקו משם. הבעיה היא, שהם כנראה המשיכו לירות גם אחרי שהתרחקו ממיידי האבנים.

באותו זמן ממש, עביר בת העשר יצאה מבית הספר עם אחותה ערין שהיתה אז כבת 12 וכנראה גם עם חברה (הנקודה הספציפית הזאת לא עלתה בביהמ"ש השבוע, לכן אני מסייגת. כל מה שנכתב כאן ללא הסיוג "כנראה" נאמר בביהמ"ש).
השעה היתה קצת אחרי תשע בבוקר, הפסקה, והן חצו את הכביש והלכו לקנות ממתקים במכולת שנמצאת ממש מול ביה"ס היסודי לבנות של ענתא.
ליד המכולת, עביר התמוטטה ונפלה.

מתחת לראשה ערין (ככל הנראה זו היתה ערין) מצאה קליע של כדור גומי. ילדה מפוחדת מוצאת משהו מתחת לראשה של אחותה שנפצעת אנושות מול עיניה, ומעבירה אותו לאבא שלה. בסאם עראמין קיבל את הקליע והעביר אותו ישירות לעו"ד ספרד. עו"ד ספרד הזדרז להעביר את הקליע למשטרה. כל הנוגעים בדבר נחקרו על כך.
עד כאן, גרסתו של עו"ד ספרד שמאומתת בעדויות מפורטות של כל המעורבים במסע הזוועתי שעבר הקליע. כל העדויות נמצאות בתיק החקירה, אבל לעוה"ד של המדינה היה נוח להציג את השתלשלות העניינים הזאת כ"מישהו מצא משהו והעביר לעוד מישהו שהעביר לעוד מישהו". אכן – ככה זה באמת נשמע הרבה פחות רציני…

שוטרי מג"ב, כאמור, לא מכחישים את הירי לעבר הכיוון שבו היתה עביר. אגב, איש לא טוען שהיו התפרעויות כלשהן ברחוב בו היתה עביר, בין בית הספר למכולת. איש לא מתאר את האזור הזה כמטרה לגיטימית לירי כדורי גומי, גם לא פרקליטות המדינה.

המדינה טוענת שייתכן שעביר נהרגה כתוצאה מפגיעה של אבן.
בואו נבדוק את הסבירות הזאת – עו"ד ספרד הראה בביהמ"ש תרשים ובו מתואר בית הקברות ממנו נזרקו האבנים. המרחק מבית הקברות למכולת לא גדול, ולכאורה, אבן היתה עלולה להגיע משם בטעות לכיוונה של עביר. העניין הוא שבין בית הקברות לבין המקום בו עמדה עביר, עומד בניין. בן שלוש קומות. זה הבניין שבתחתיתו ממוקמת המכולת, בניין גבוה שחוסם כל אפשרות שאבן תעבור אותו.

הזכרתי קודם את המחלוקת, הרי נציגת המדינה טוענת שמיידי האבנים לא היו בבית הקברות, אלא בצומת בית הקברות. הצומת הזאת ממוקמת לפני הרחוב בו עמדה עביר (לפי השרטוטים שהוצגו בביהמ"ש וששני הצדדים עשו בהם שימוש והסכימו עליהם). למרות שיש מחלוקת של כמה מאות מטרים בין הצדדים לגבי מיקומו המדויק של הג'יפ ברגע הירי, אין מחלוקת לגבי הכיוון שלו. הג'יפ נסע לעבר היציאה מהכפר, בכיוון ההפוך לעביר.
עוה"ד של המדינה ניסתה לטעון שייתכן שאבן שנזרקה מהמקום הזה פגעה בעביר. על כך העירה, בצדק, השופטת עדנה ארבל. "לצערנו", היא אמרה,  (אני מצטטת מהזכרון) – "הם זורקים אבנים לכיוון החיילים שלנו, לא לכיוון ההפוך… "

עוה"ד של המדינה ניסתה גם לטעון שאולי מדובר באבן שנזרקה בהתפרעות אחרת, מאוחרת יותר, בזמן שהג'יפ יצא מהכפר. סוגיית הכיוונים נשארת תקפה גם לגבי התיזה הזאת, אבל כאן יש עוד עניין – לפי יומן המבצעים של מג"ב, הג'יפ יצא מהכפר בשעה 11:00. בשעה 9:50, כבר מדדו לעביר דופק בביה"ח.
אם נזרקו אבנים לעבר הג'יפ בזמן היציאה מהכפר, זה היה אחרי שעביר נפגעה. למעשה, סביר להניח שזריקת האבנים הזאת, בזמן שהג'יפ יצא מהכפר, התחילה אחרי שהאמבולנס פינה משם את עביר הגוססת, כתגובה לפגיעתה.

כך או כך, איש לא טוען שנשקפה לשוטרי מג"ב סכנה מהכיוון בו עמדה עביר, ולכן ירי של כדורי גומי, מתוך ג'יפ ממוגן, לעבר רחוב בסיטואציה שאינה מסכנת חיים, הוא עבירה לא רק על ההיגיון והמוסר הבסיסיים, אלא גם על הוראות פתיחה באש הצה"ליות.
אבל בצה"ל מקפידים לשפוט חיילים על התחצפות למפקד או לעיסת מסטיק במסדר, רק הבוקר שמעתי על לוחמים שנשפטו לעשרה ימי מחבוש על עישון נרגילה. אבל על הפרת נהלים ופקודות לא שופטים אף אחד, לא אם התוצאה היא ילדה פלסטינית הרוגה.

מה אומרים הפתולוגים?
גופתה של עביר נבדקה ע"י שני פתולוגים ישראלים – שניהם עבדו במכון לרפואה משפטית באבו כביר, אחד מונה ע"י המדינה והשני ע"י המשפחה. הם קבעו שעביר מתה כתוצאה מ"פצע דחיסה" אחרי שחפץ כלשהו פגע בחלק האחורי של ראשה. הדו"חות הפתולוגים המפורטים לא הוצגו השבוע בביהמ"ש, העמדה היסודית של המדינה הייתה שאין טעם להציג בפני השופטות את הראיות וחומר החקירה בתיק. אני מתקשה להבין את העמדה הזאת, שהרי איך אפשר להכריע בסוגיית פתיחת התיק בלי לקרוא את הממצאים? לא רק אני התפלאתי, גם השופטות המכובדות בייניש, ארבל ופרוקצ'ה, שבניגוד אלי, מתמחות בענייני משפט, התפלאו, נזפו קשות בנציגת המדינה והורו לה להציג בפניהן את כל חומר החקירה תוך 14 יום.

מהמעט שצוטט מהדו"חות הפתולוגיים, עולה שהפתולוגים אומרים שהפגיעה מתאימה לפגיעה מכדור גומי. נכון, הם לא שוללים פגיעה מאבן, אבל רק אבן שצורתה, קוטרה, משקלה ועוצמת פגיעתה זהים לאלה של כדור גומי (בחיי. זה מה שנאמר בביהמ"ש, ללא כל מחלוקת).

 כמה אבנים כאלה יצא לכם לראות מתגלגלות ברחובות?

נציגת המדינה הציגה עדות של ד"ר חוסה כהן מ"הדסה" שטיפל בעביר. הרופא, כירורג מומחה שאינו פתולוג, אמר שהפגיעה אינה מתאימה לפגיעה של כדור. נכון. זו עדותו. אבל הוא התייחס לפגיעה של אש חיה, ולא לפגיעה של כדור גומי. עם כדורי גומי אין לו ניסיון, וגם על כך אין מחלוקת.

הטענה המרכזית של נציגת המדינה, עוסקת בהיעדר ראיות. טענה מצוינת. בואו ננסה לבדוק אותה ביחד.
עביר נפגעה, התמוטטה, ופונתה מהמקום.
מה קרה הלאה? הזירה נסגרה בסרטי פלסטיק צהובים? כל האזרחים פונו מהמקום? אנשי מז"פ חרוצים מיהרו להגיע לזירה כדי לצלם, לשרטט בגיר את מיקומה המדויק של הילדה הגוססת, לאסוף ממצאים ולאתר ראיות?
לא. ממש לא.
ג'יפ מג"ב יצא מהכפר, וזהו.

כאילו שנדרס חתול.

הפגיעה האנושה של עביר דווחה בכל כלי התקשורת בישראל ובעולם, אבל צה"ל והמשטרה כנראה לא שמעו חדשות.

בזמן שעביר הקטנה והמונשמת נאבקה על חייה ב"הדסה", אף אחד לא בדק את הזירה.

גשם שוטף ירד בענתא בינואר 2007. גשם ששטף את סימני הצמיגים מהכביש, את טביעות האצבעות מהאבנים, את סימני הפגיעה של עביר מהמדרכה. ואף אחד לא טרח לחקור.

בשלב הראשון, דובר צה"ל הודיע שעביר נפגעה אחרי ששיחקה בנפל של תחמושת. אפילו הם ירדו מהטענה המגוחכת הזאת מהר מאוד, כי עביר נפגעה בחלק האחורי של הראש. הידיים שלה נשארו שלמות.
רק יומיים וחצי אחר כך, בעקבות תלונה רשמית שהוגשה למשטרה ע"י עו"ד ספרד, התחילו לחקור.
ואז, למרבה הפלא, כבר לא נשארו בשטח שום ראיות שאפשר להציג בבית משפט. כמה נוח.

כמה נוח לנציגת המדינה לעמוד בביהמ"ש ולטעון בהיתממות שאין ראיות מספיקות. כמה נוח לה להיתמם ולטעון שהקליע היה עשוי להימצא שם שנה או שנתיים קודם ("ידוע לכם על אירוע ירי בדיוק באותה נקודה שנה קודם?" שאלה השופטת בייניש. "לא". לא ידוע) אבל איך אפשר להוכיח שזה לא נכון? איך אפשר להוכיח משהו בזירת פשע שלא כותרה ולא נחקרה בידי איש?
כמה מאמצים עשו אנשי מג"ב ואנשי מחוז ש"י במשטרה הממונים על החקירה כדי להגיע בדיוק לרגע הזה, הרגע בו עורכת דין מטעם המדינה תוכל לעמוד בביהמ"ש ולטעון להיעדר ראיות, וכל זה רק בזכותם, כי הם לא טרחו לבצע את עבודתם.
מה כבר קרה? בסך הכל ילדה פלסטינית. למי אכפת? מי צריך לאסוף ראיות? 

בעקבות הלחץ של המשפחה ועו"ד ספרד. התחילה חקירה. באחור. התנהל שחזור. עו"ד ספרד, שנכח בשחזור וצפה בקלטת, לא הורשה על ידי הפרקליטות וביהמ"ש לקבל עותק של קלטת השחזור. למה? כדי להגן על פרטיותם של שוטרי מג"ב המופיעים בה.
פרטיות היא ערך נאצל, אבל הטיעון הזה, אם תסלחו לי, אדיוטי.

עו"ד ספרד נכח במקום בזמן השחזור, בגלוי, בתיאום ובשיתוף פעולה מלא עם המשטרה. הוא יודע היטב מי הם הבחורים שלכאורה ירו בעביר. אצבעו של מי הייתה על ההדק ומי אישר את הירייה. ובכל זאת, מונעים ממנו לקבל עותק של הקלטת, כדי לא לחשוף אותו למידע שהוא יודע היטב.

בסיפורי חלם, לפחות אף אחד לא מת.

נגבו עדויות. אמנם באחור, אבל נגבו. גם משוטרי מג"ב שישבו בג'יפ וגם מאנשי ענתא שנכחו במקום. גם העדויות לא עלו השבוע בבית המשפט, אבל הן נמצאות בתיק. מטבע הדברים, בחלק מהעדויות יש סתירות. אבל זה טבען של עדויות. ועדיין, כשהן מצטברות ומוצלבות, יש להן ערך עצום.

בביהמ"ש שמעתי את עורכי הדין מתווכחים על סוגיית "בית הקברות" מול "צומת בית הקברות". לכאורה, הבדל סמנטי פעוט, למעשה – הבדל משמעותי שיכול לחרוץ גורלות.
עו"ד ספרד אמר בדיון שעביר הלכה לקנות סוכרייה. אני זוכרת שבפעם הראשונה שראיתי את בסאם עראמין, בערב זיכרון של "לוחמים לשלום" לפני קרוב לשנתיים, הוא סיפר שעביר הלכה לקנות שוקולד, והראה את עטיפת חטיף השוקולד שעביר קנתה ולא הספיקה לאכול.
זה לא באמת משנה, היא לא הייתה פחות מתה אם היא הייתה קונה סנדוויץ', ובכל זאת, העניין הזה הטריד אותי קצת. ביררתי, וגיליתי שבערבית אין מילה נפרדת לסוכרייה. המילה המקובלת היא פשוט ממתקים, ולכן סביר שההבדל בגרסאות נעוץ בטעות תרגום פשוטה.
כל העדים מענתא מסרו, מן הסתם, עדויות בערבית. מי גבה מהם עדות? מי תרגם? מה מידת שליטתו בשפה הערבית ובמקצוע התרגום? לא ברור.
כיוון שכך, וכיוון שאמא שלי היא, במקרה, מרצה מומחית לתרגום מערבית לעברית, מתרגמת מקצועית ומכשירת מתרגמים, הצעתי לה שתציע את שירותיה לעו"ד ספרד. חשבתי שבמקרה של ויכוח סמנטי בין "בית הקברות" לבין "צומת בית הקברות", כשכל מילה קריטית, וכשעשויות להיות בתיק גם מחלוקות סמנטיות אחרות, ראוי שמומחה מקצועי יסתכל על כל חומר הראיות בערבית – על ההקלטות, התמלילים, העדויות הכתובות או כל חומר אחר, ויוודא שהתרגום מדויק. גם למדינה יכול להיות אינטרס לבדיקה מקצועית כזאת של העדויות בערבית. אין לדעת מה יימצא שם.
יום למחרת הדיון בביהמ"ש היא התקשרה לעו"ד ספרד. הוא כמעט פרץ בצחוק. ובבכי.

אין בתיק החקירה אף מילה בערבית. לא הקלטה, לא טקסט כתוב, שום דבר. במקרה בו רוב העדויות ניתנו בערבית, כולם סומכים על כושר התרגום של אין-לדעת-מי, שיודע ערבית לא-ברור-מאיפה.

זה הסיפור הלא ייאמן, של הדרך שבה מדינתי האהובה מתייחסת למוות של ילדה קטנה.
לא בודקים, לא חוקרים, לא שופטים, לא מרשיעים.

גם אני, כמו נורית, ייחלתי ביום שלישי למילה של השתתפות בצער מכבוד השופטות. בניגוד לנורית, אני עדיין מאמינה ומקווה, אולי מתוך נאיביות, שמילים כאלה יגיעו עם הינתן פסק הדין.
נכון, השופטות רמזו יותר מפעם ששום חייל ישראלי מעולם לא הורשע במקרה כזה, שהסיכוי נמוך מבחינה משפטית. אבל בכל זאת, הן הקשיבו לשני הצדדים ברצינות ובדקדקנות והפעילו שיקול דעת מקצועי מוקפד.
קשה לי עם ריחוק אקדמי כשדמה של ילדה קטנה זועק מהאדמה, מאוד קשה לי, אבל אני מבינה שאלה כללי המשחק המשפטי, והתרשמתי שהשופטות מלאו את תפקידן נאמנה.
הקומן-סנס זועק פה לשמיים, אבל השפה המשפטית שונה משפת הקומן-סנס. ועדיין, למרות שזה לא יהיה פשוט, אני ממשיכה להאמין ולקוות שבג"ץ יישאר נאמן לשמו וישפוט משפט צדק.

אני מוצאת  קשר ישיר בין הכיבוש לבין מותה של עביר.
מציאות שבה ג'יפ חמוש מסתובב כדבר שבשגרה בין בתי ספר יסודיים, היא בעיני בבחינת אקדח שמופיע על הבמה במערכה הראשונה. עד סוף המחזה, מישהו ייפגע.
אני מוצאת קשר ישיר בין היד הקלה על ההדק של היורה לבין הקלות הבלתי נסבלת שבה מדינת ישראל כבר הפסיקה להתנצל על פגיעה באזרחים חפים מפשע.

אני מוצאת קשר ישיר, אבל זה לא העניין כאן.

דיון ציבורי ער וזעזוע עמוק מסיפור מותה של עביר עראמין הקטנה ומדרך ניהול החקירה הרשלנית הזאת, הם אינטרס ישיר לא רק של מי שמגדיר את עצמו שמאלני, לא רק של מי שמגדיר את עצמו כמתנגד לכיבוש, לא רק של מי שמכיר בעצם קיומו של הכיבוש.
זעזוע עמוק מסיפור מותה של עביר עראמין הקטנה, והתקוממות כנגד פשע הירייה ופשע הטיוח, הם אינטרס ישיר של כל מי שרואה בעצמו אדם.

                                                im yaruni dam

 

הטקסט המקורי והמלא של העתירה לבג"ץ (החומר לא היה מול עיני בעת כתיבת הפוסט הנוכחי)

 

ילדה קטנה, יחידה ותמה – פוסט שכתבתי על עביר, כולל טקסט קריאה לשלום מאת בסאם עראמין

צדק לעביר הקטנה – פוסט שכתבתי לקראת הדיון בבג"ץ בשבוע שעבר

פוסט אורח(ת) מאת נורית פלד אלחנן: בית המשפט אינו משתתף בצער

אותו טקסט של נורית בבלוג של אליעזר יערי, כאן ב"רשימות",   וגם ב"העוקץ" ובאתר"קדמה"

אסתי סגל – כאן ב"רשימות": "וצדק לכל"

ינאי ישראלי -כאן ב"רשימות": "לא סדרה טורקית"

"אם יראוני דם"- איה רוט בבלוג של לוחמים לשלום

"הפגנה בעליון- אסור להתעלם מהרג ילדה" – דיווח בוואלה על ההפגנה לצד הדיון בביה"מש השבוע, כולל סרטון שבו עו"ד ספרד מציג חלק משרטוטי הזירה

כתבה ב"מבט" על הדיון בביה"מש בשבוע שעבר

דוד גרוסמן: למדינה יש קשר שתיקה עם הצבא – דיווח מnrg בעקבות הדיון בביהמ"ש בשבוע שעבר

שלוש ציפורים כחולות, אי צדק אחד – שועי רז, כאן ב"רשימות"

 

להזדעזע ולהתקומם מול הסיפור הזה זו תגובה טבעית, אבל זה לא מספיק.

אם הזדעזעתם, אנא, תפיצו את הסיפור הלאה לכל מי שרק אפשר – ידיעת העובדות על פשע הירייה ופשע הטיוח של חקירת מותה של עביר הקטנה היא אינטרס של כל ישראלי שאכפת לו מפניה של המדינה.

 

ברגע שייקבע מועד לדיון הבא בבג"ץ אפרסם כאן את התאריך. בואו!

קשה לתאר עד כמה התמיכה הזאת משמעותית.

מכתב שנשלח לחברי "לוחמים לשלום" ע"י עו"ד מיכאל ספרד

ובינתיים, אם יש לכם מסר אישי להעביר לבסאם וסלווא עראמין, אתם מוזמנים לכתוב להם כאן בתגובות או דרך "כתבו אלי" למעלה מימין. אני אדאג שכל מסר (למעט דברי נאצה) יתורגם לערבית ויועבר אליהם, אני יודעת שזה מאוד משמעותי עבורם.

עדכון מאוחר: בג"ץ הורה למדינה לנמק את סירובה לפתיחת תיק החקירה, אני מקווה שזה עוד צעד בדרך להשגת צדק. והסבר של עו"ד ספרד על משמעות ההחלטה, מהבלוג של לוחמים לשלום.

פוסט אורח(ת) מאת נורית פלד אלחנן: בית המשפט אינו משתתף בצער

בקרוב מאוד אני מתכוונת לכתוב על ההתרשמות שלי מהדיון בבג"ץ. עכשיו, אני מבקשת שתקראו את החווייה האישית של אישה שאני אוהבת מאוד. כל המילים מכאן והלאה, של נורית.

ביום שלישי נכחנו – חברים מתנועת לוחמים לשלום, חברות מחסום וואטש, חברי פורום המשפחות השכולות למען שלום, ודויד גרוסמן – בשימוע בבית הדין הגבוה לצדק בעניין סגירת תיק החקירה (מחוסר ראיות) של הרג עביר עראמין בת העשר לפני כשלוש שנים.
השימוע שנקבע לאחת עשרה ולאחר מכן לתשע ולאחר מכן לעשר ולאחר מכן לאחת, התחיל בשתיים. עיתונאים התרוצצו במסדרון (מי מת? ילדה? באמת? תסלח לי אדוני מתה לך ילדה? כן. אז אתה בסאם עראמין? לא אני רמי אלחנן. אוי סליחה. איפה עראמין הזה? ומי אתן? אנחנו ממחסום וואטש. מאיזה מחסום? מה אתן עושות כאן? ומי את? אני חברה. של הפלסטינים האלה? כן. איך זה? איך זה קורה? יכולה להתראיין? גם לך מתה ילדה? באמת? מתי? ממה? איך קראו לה? ובכל זאת את איתם?) אבל אף ישראלי לא דיווח בסופו של דבר על האירוע.

סלווא ובסאם עראמין אינם יהודים ואינם ישראלים. הם חיים תחת כיבוש אכזר וכבר התנסו בכל מה שיש לו להציע: גירוש, כלא והרג בתם הקטנה עביר מכדור גומי שנורה לכאורה מרובהו של חייל משמר הגבול שישב בג'יפ ממוגן והוציא את קנה רובהו מן החור המיועד לכך לכאורה וכיוון וירה לכאורה לעבר ראשה של הילדה שעמדה לצד אחותה ליד קיוסק וקנתה סוכרייה לכאורה בהפסקה שבין השיעור הראשון לשני. הקליע נמצא תחת גופה של הילדה והועבר לרשויות. עדי ראייה, כמו גם שוטרי משמר הגבול, העידו שלא הייתה שום סכנה לכאורה לחייהם ושהירי נעשה בניגוד להוראות, אם נעשה. שני פתולוגים העידו שמן הסתם השבר שנגרם בגולגולתה הקטנה של עביר הוא שבר שיכול לכאורה להיגרם מכדור גומי. הרופא המטפל בהדסה אמר שלא היה זה כדור חי. קלטת השחזור של האירוע לא נמסרה לסנגור ולא לבית המשפט כי החיילים שלכאורה ביצעו את הירי, כלומר הוציאו קנה רובה דרך חור שחורר במיוחד למטרה זו, כיוונו וירו על ראשה של הילדה עביר, מככבים בקלטת.

פרקליטת המדינה, עילגת, לא מעודכנת ולא מסורקת, עומדת כמו מ"מ טירונים בגבה אל הקהל ומפריכה את כל הטענות: אז מצאו קליע. אז מה? מיודע כמה זמן הוא רבץ שם? אז אנשים העידו אז מה? הם יכולים (הערבים האלה) לומר כל דבר, זה כבר עדות? אז לא זרקו שם אבנים אז מה? זרקו ברחוב הסמוך. אם אתה היית במקומי, היא צוחקת אל מיכאל ספרד, כבר היית עושה מזה מטעמים.
מטעמים.

השופטת בייניש מזכירה לספרד – פעמיים – שכבר היו מקרים מעולם והחיילים מעולם לא עמדו לדין ולא הואשמו במאום אז מוטב שירד מזה. הפרקליטה צוחקת: היה לי העונג להיות במשפטים כאלה.
מטעמים. עונג.

אבל סלווא ובסאם עראמין אינם יכולים לתבוע דין צדק אלא מבית הדין של הישראלים. הם דורשים שהאמת תצא לאור בבית המשפט של הכובשים. של ההורגים. "כדי שאוכל לנוח וכדי שעביר תוכל לנוח," אומרת סלווא לעיתונאים. הפשע המושלם כתב פעם ז'אן פרנסואה ליוטארד, איננו רק ההרג אלא השתקת העדות, והשתקת קולם של הקורבנות. והעוול הגדול ביותר שאפשר לעולל לקורבן הוא האילוץ לבקש צדק אצל מעניו.

כפי שהבהירה השופטת בייניש בהערותיה לספרד, דמם של פלסטינים מותר בארץ הזאת. מעולם לא נענש איש על הרג פלסטינים – ילדים, מבוגרים, יילודים, זקנים. כל הרוצחים היהודים מתהלכים בינינו, חופשיים ומאושרים.
הרוצחים שלנו, המתאבדים הפלסטינים, לפחות פוטרים אותנו מלשאת את נוכחותם בעולם באמרם תמות נפשי עם פלשתים. רוצחה של עביר עראמין בוודאי בילה בפאב באותו ערב (איזה יום נאחס! נכנסה לי ילדה לכוונת.) וימשיך לבלות בעוד הרבה פאבים בעוד הוריה של עביר מחפשים צדק אצל הכובש, אצל הנוגש.

בני יגאל בן ה-17 ישב כל היום באולם בית הדין והבעת זוועה על פניו. בלילה המריא לאושוויץ עם בני כיתתו.
למענו ביקשתי, התפללתי, ייחלתי, כמעט צעקתי שהשופטות המנומנמות – בייניש-ארבל-פרוקצ'ה- תמצאנה ניצוץ של אנושיות בעצמן, להישיר מבט אל סלווא שלא חדלה לבכות, אל בסאם שהחוויר והלך, ולומר: בית המשפט הגבוה לצדק משתתף בצערכם על מותה של עביר הקטנה.

זה לא קרה.

 

 
 
smadar&Abir copy

 

צדק לעביר הקטנה

כתבתי פה מזמן על עביר עראמין – ילדה קטנה, יחידה ותמה, שבהיותה בת עשר נרצחה ביריה בראשה, בדרך מבית הספר בכפר שלה, ענתא.

עביר נכנסה לי ללב למרות שלא הכרתי אותה.

מאז שכתבתי עליה אז, זכיתי לפגוש את אבא שלה – בסאם עראמין אציל הנפש, ובקיץ האחרון, לגמרי במקרה, זכיתי גם לפגישה מרגשת עם אמא שלה – סלווא עראמין המקסימה ועם חלק מאחיה ואחיותיה המתוקים.

 

חיילים יושבים בכלא צבאי על עבירות כמו שבירת שמירה, נפקדות, התחצפות למפקד – זה עניין שבשגרה.

אבל לוחם מג"ב שירה בעביר והמפקד שלו שאישר את הירי הזה – ירי בראש, מאחור, בילדה קטנה, הם לא ישבו בכלא צבאי אפילו יום אחד, לא שילמו קנס, אפילו לא ננזפו.

 

אני לא מאמינה בנקמה. שום דבר לא יחזיר לחיים שום ילד מת – משום צד.

מוות ונקמה לא יכולים להקהות שום כאב, שום דבר לא יכול להקהות כאב על מוות של ילד.

אבל לצד הכאב על מותה של עביר, יש תחושה חזקה של חוסר צדק.

 

אישית, אני תומכת בשחרור אסירים, גם אסירים "עם דם על הידיים". אני תומכת בשחרור אסירים פלסטינים בתמורה לשחרור גלעד שליט ומאמינה ששחרור אסירים יכול וצריך להתבצע בדרך נכונה ובריאה, לא ככניעה לטרור אלא כצעד מושכל וכחלק מפיוס אמיתי בין שני העמים.

 

ילד מת הוא ילד מת – אין השוואות, אין ערך ואין שיעור לנשמתו של ילד מת – כל ילד, מכל מקום, בכל מקום.

אבל אי אפשר להשוות בין החייל שירה בעביר לבין מחבלים פלסטינים שהרגו ילדים ישראלים, כי החייל שירה בעביר למוות ומפקדו אפילו לא נשפטו על מעשיהם.

עונשם לא נגזר, והמסר שהמדינה שלי – שלנו מעבירה לכולנו הוא שזה בסדר, שלהרוג ילדה בת עשר זה מותר, זה נורמלי, זה גרוע פחות מלא להתגלח או לא להכניס את חולצת המדים לתוך המכנסיים.

 

ועם המסר המעוות הזה אני מסרבת להשלים.

 

מחר, יתקיים בבג"ץ דיון בעתירתם של בסאם, סלווא וארגון יש דין כנגד החלטת המדינה לסגור את תיק החקירה בעניין מותה של עביר.

קבלתי את הפרטים האלה במייל מרמי אלחנן היקר לי מאוד מאוד (הפרטים מתפרסמים גם בבלוג של תנועת לוחמים לשלום, לכן אני מרשה לעצמי לפרסם אותם כאן).

 

ביום ג', 13.10.09, שעה 09:00, נעלה להפגין נוכחות דוממת מול ובתוך בית המשפט העליון

עתירה לבג"צ: החלטת פרקליטות המדינה לסגור את תיק עביר עראמין שגויה

זה הזמן לעזוב כל מעשה יום-יומי ולעמוד כאיש אחד לצד המשפחה ולצד האמת


בעתירה שהוגשה לבג"צ בשם בסאם וסלוא עראמין, הוריה של עביר עראמין בת ה-10 מהכפר ענאתה שנהרגה לאחר שנורתה בראשה בחודש ינואר 2007, קובע ארגון זכויות האדם "יש דין" כי יש די ראיות להעמיד לדין שוטר מג"ב שעל פי הראיות והעובדות שנאספו בשטח ירה בעראמין וגרם למותה. העתירה הוגשה לאחר שבחודש יולי 2007 החליטה פרקליטות מחוז ירושלים לסגור את התיק מחוסר ראיות ולאחר שהערר שהגיש "יש דין" על סגירת התיק נדחה בחודש פברואר האחרון.
בעתירה, הנשענת על חומר ראיות שנמצא בתיק החקירה המשטרתי, מתבקש בית המשפט העליון להורות ליועץ המשפטי לממשלה להגיש כתב אישום בעוון הריגה נגד אחד משוטרי מג"ב שפעלו בכפר, ושלהערכת "יש דין" חומר החקירה מפליל אותו בביצוע הירי הקטלני. כמו כן, מופנית העתירה כנגד מפקדו של היורה, שאישר את הביצוע.

מרכז כפר, זמן בית ספר, ג'יפ מג"ב, ילדה בת 10 ירויה

פרטים והרשמה: עידן מאיר 057-2332941 http://newmail.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=compose&to=idanmeir@gmail.com
מנו לוב 052-6117329 http://newmail.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=compose&to=manidit@013.net
תמר ארנסון 054-4466706 tamarenson@013.net

הסעה מתל אביב: רכבת צפון בשעה 07:30

             נודה לכם אם תוכלו לאשר השתתפותכם על-ידי מילוי הטופס בקישור הזה.

 

אני מתכוונת להתייצב שם מחר בבוקר, בבית המשפט העליון  (שנמצא כאן)  משלוש סיבות:

ראשית, למען סלווא ובסאם, כדי להראות להם שלמרות ערלות הלב של המערכת יש גם אנשים שעומדים לצידם.

שנית, כי רמי ביקש, וכשרמי מבקש אני באה.

ושלישית, כי כאזרחית ישראלית, אני משתדלת עדיין להאמין , גם כנגד כל ההוכחות, שבמדינה שלי יש עדיין הגיון, וצדק, וחמלה.

 

בניגוד לכותרת שנתתי לפוסט הזה – אין ולא יכול להיות צדק לעביר הקטנה.

אין צדק כי עביר לא תחיה יותר, ואין נחמה, ושום עונש שיושת על רוצחיה, ושום פיצוי כספי או אחר, לא יכפרו על מותה. ובכל זאת, אם בג"ץ יקבל מחר בבוקר את העתירה ויפתח מחדש את תיק החקירה, יהיה בסיפור הנורא הזה קצת פחות חוסר צדק.

 

רמי כתב שהלב רוצה שיעמדו שם מחר, לצד בסאם וסלווא, כמה שיותר אנשים. הוא כתב גם שהלב לא תמיד מקבל את מה שהוא רוצה, ובכל זאת – אני מזמינה אתכם להצטרף ולעמוד שם מחר בבוקר, לזכר עביר הקטנה ובשם האנושיות.

במקום שבו אוהבים ספרים יאהבו גם בני אדם

את הכותרת הזאת שדדתי מקמפיין של סטימצקי, לא כי אני רוצה לפרסם אותם, אלא כי אני משתדלת לקוות בכל ליבי שהמשפט הזה נכון…

כבר הזכרתי פה בחטף את הפרויקט הנהדר של ספריית גן לוינסקי, ספריה שעומדת להיפתח ממש בקרוב למען קהילת מהגרי העבודה בתל אביב.
יוזמי הפרויקט הזה יוצאים מנקודת ההנחה הכל כך ברורה (וכל כך לא מיושמת) שקריאת ספרים היא זכות אנושית בסיסית, ושלכל אדם – בכל צבע, מוצא או מעמד, מגיע לקרוא ספרים בשפת אימו ולהמריא באמצעות המילים, ולו לרגע, לעולמות אחרים, כי הקריאה היא חלק משמעותי ממותר האדם.
מרית בן ישראל המקסימה היא אחת מיוזמי הרעיון האנושי הזה ואני כותבת את הפוסט הזה לכבודה, בשמחה גדולה ועונג גדול, כי הבטחתי לה…

לפני כמה שנים עבדתי עם ילדים באחת משכונות המצוקה של חיפה. בית הספר היה נורא וקשה, המורה היתה נוראית וקשה, והתנאים בהם חלק גדול מהילדים גדלו היו נוראים וקשים עוד יותר.
תפקידי בכוח היה לקחת כל פעם ילד אחד או כמה ילדים לחדר צדדי ולחזק אותם בקריאה וכתיבה.
כפי שקוראיי הנאמנים יודעים, ספרות ילדים זו אחת מאהבותיי הגדולות ביותר, ולא קשה לנחש שיש לי הרבה ספרי ילדים בבית. לכן, למען הגיוון ולמען הכיף, בחרתי בכל פעם כמה ספרים שלי בהתאם לרמה ולנושא, הבאתי אותם איתי לשם ועבדתי עליהם עם הילדים.

באחד הימים, ישבתי עם ילדה מתוקה אחת, ילדה רזה, קטנה עם שיער שחור ארוך מאוד, עולה חדשה מקווקז שאת שמה שכחתי אבל את פרצופה אני זוכרת היטב, וקראנו יחד מתוך ספר שהבאתי, נדמה לי שזה היה אחד מספרי ד"ר סוס, אני לא בטוחה.
כשהגיע זמנה לחזור לכיתה, היא חיבקה את הספר חזק, ממש כמו שמחבקים בובה, ואמרה שהלוואי שהיה לה ספר בבית, ספר רק שלה, לתמיד.
נרעדתי. לי, הרי, היו ספרים עוד מלפני שנולדתי, תמיד הקריאו לי ספרים, תמיד יכולתי לגשת למדף ולבחור לי ספר והיא, החלום הכי גדול שלה היה שיהיה לה ספר, אחד, משלה.
למרות הפיתוי, לא נתתי לה ספר במתנה, כי אז הייתי צריכה לחלק ספרים לכל הכיתה לפחות וכי מעמדי המקצועי במקום ההוא היה דל ורעוע.
זה לא עזר לה, לצערי, אבל היא נשארה איתי בלב. העיניים שלה נשארו איתי, והדרך שבה היא חיבקה את הספר, והרצון שלה בספר משלה, כל אלה נשארו איתי בלב ויש להם חלק לא מבוטל בהורתו של החלום שלי, זה שקורם עור וגידים לאט לאט, ושעוד אספר כאן עליו בהרחבה, בזמן הנכון (אגב, נכון לעכשיו, זכיתי להיענות מרגשת ונלהבת של כמה נשים טובות ומקסימות שהתנדבו לעזור לי בהיבטים העיצוביים של בניית האתר ואנחנו מחפשות בנרות מי שייקח אחריות על ההיבט הטכני-תכנותי. יש מתנדבים בקהל?…).

כבר הזכרתי פה בחטף שפגשתי לאחרונה ילדים מקסימים מקהילת מהגרי העבודה בת"א. ילדים שנולדו פה להורים מאפריקה, סין, הפיליפינים, רומניה, תאילנד ומקומות אחרים, ילדים שמדברים עברית שוטפת, ילדים שהתרבות הישראלית היא נמל הבית שלהם.
קשה לתאר את השמחה שלהם כשהם מצאו כמה ספרים על המדף במשרדי מסיל"ה. "תראי, יש פה ספרים!" הם באו ואמרו לי בהתלהבות, התיישבו לדפדף ולקרוא בצמא עצום, והחזירו אותי מייד אל אותה ילדה שחיבקה ספר כמו שמחבקים בובה. וכאן, בדיוק בנקודה הזאת, הכל מתחבר.

                                                                     

אני לא כותבת את הפוסט הזה סתם כדי לספר לכם סיפורים, אלא כדי לבקש מכם לעשות מעשה.

ספריית גן לוינסקי היא ספריה רב-לשונית שכוללת ספרים בשלל השפות המגוונות שמדוברות ונקראות בקרב מהגרי העבודה. אבל הילדים, הילדים מדברים וקוראים עברית שוטפת ולרובם אין ספרים בבית. בכלל.
השבוע, ביום חמישי הקרוב, ייערך יום קטלוג לקראת פתיחת הספרייה.
עוד לפניו, הם זקוקים מאוד לתרומות של ספרי ילדים. ספרים בכל הנושאים, לכל הגילאים, אבל אך ורק ספרי ילדים, ואך ורק ספרים חדשים או ספרים במצב טוב.

הוצאת גרף נרתמה מיד בעקבות בקשתי והם מעבירים לספריית הגן עותקים מכל ספרי הנוער המצוינים שלהם, מסדרת גרף צעיר שעורכת גילי בר הלל היקרה.

ועוד תרומות מטפטפות, מסתבר שגם המתרגמת ענבל שגיב תורמת ספרים.

וגם יעל שכנאי הוצאת "רימונים" (גילוי נאות: בימים אלה ממש אני עושה עבורם כמה עבודות עריכה של ספרי ילדים) נרתמת ותורמת.

ליאורה פרידן תרמה ספרי ילדים איכותיים של הוצאת איגואנה ופנינה פלמן תורמת את "אהבה בשכונת הפרחים" בתרגומה.

וגם נעמי מהוצאת "אישונים" תרמה ספרי ילדים איכותיים.

מי בתור?…

אם יש לכם קשר להוצאת ספרים ואתם יכולים לתרום ספרי ילדים (רק ספרי ילדים, המבוגרים לא קוראים עברית…) או אם יש לכם בבית ספרים שנשארו במצב טוב אחרי שהילדים גדלו או ספרי ילדים שבא לכם להעביר הלאה, בבקשה, העבירו אותם לספרייה.

מה צריך לעשות?

 

ללקט ספרי ילדים חדשים או משומשים במצב טוב מאוד ולהביא אותם למשרדי מסיל"ה, רח' ראשון לציון 3, ת"א (ממש מול תחנה מרכזית), אפשר גם לשלוח בדואר ותגידו או תכתבו שזה עבור הספריה.

 

אם יש לכם ספרים לתרומה אבל ממש אין לכם איך להעביר אותם לשם, כתבו מייל לכתובת-  gardenlib@googlegroups.com או למרית.

ויש גם דרכים נוספות שבהן אפשר לעזור לפרויקט המרגש הזה.

 

נכון אמרנו שהכל מתחבר?

ביום שישי, ראיתי את תכנית הספרות-אוכל החדשה והמוצלחת של גיל חובב.

בסוף התכנית, הוא הקריא שיר נהדר של אלתרמן, והקדיש אותו ליחידת עוז (שמבצעת בפועל את הגירוש האכזרי של מהגרי העבודה) ולשר הפנים אלי ישי (שאחראי על המדיניות).

שמעתי את השיר, והחלטתי שאני מוכרחה למצוא את המילים ולפרסם אותו כאן. חיפוש קצר בגוגל, החזיר אותי למרית…, הפעם לגמרי במקרה. אמנם קראתי ואפילו הגבתי בזמנו, כשהיא פרסמה את השיר, אבל לא זכרתי, עכשיו תורי:

הלשון השוודית / נתן אלתרמן

מעטים הם יודעי הלשון השוודית,
מי דובר בה, אולי רק השוודים עצמם.
כי ארצם בהרים ובפיורדים אובדת
וקטן ומוצנע העם.

ועת שוודיה אמרה: "הנני מקבלת
מגבול דניה את כל היהודים הגולים",
נוכחו וראו כל עמי החלד
כמה דל הוא בשוודית אוצר המילים.

כי רבות מדינות כבר כהנה הכריזו,
אך הללו הראו את גינזי לשונן,
במילות "אינפליטרציה", ו"קווטה", ו"ויזה"…
רק בשוודית
מילים שכאלה אינן.

ועת נער נמלט אל גבול שוודיה מציד,-
היא איננה פונה לעיין במפות.
היא פשוט מוליכה אותה פנימה לבית,
בלי לדעת כי זו שאלה של טרנספורט.

מדינות בעולם יש גדולות שבעתיים
ומקום בהן רב למחסה ומלון,
אך לפני הצילן איש טובע ממים
אוהבות הן תמיד להביט במילון.

יען שפת מילונן ססגונית כפרפר היא –
יש "קצה גבול של יכולת" או "כושר קליטה".
רק בשוודיה עוד חי המנהג הברברי,
להציע להלך כוס תה ומיטה.

ולכן הגדרות היא איננה בוררת
ואיננה מרבה דקדוקי מנגנון,
היא כותבת פשוט: "הכניסה מותרת",
ויסלח לה האל על דלות הסגנון.

ויאמר לה האל בדמעה: שוודיה, שוודיה, –
שתי מילים נשכחות את כתבת על פתחים
אך שוות הן טרקטטים ואנציקלופדיה,
כן… אפילו בריטניקה… כל הכרכים.

ואזי מלאכים בשירה ימללו
ואמרו זה לזה: מה רבה התהום,
אם שתי המילים הפשוטות האלו
הולידו דמעה בעיני מרום.

israeli children – אתר המאבק בגירוש הילדים

פחד עם A בסוף – פוסט מצמרר של ריקי כהן

טלי לטוביצקי נגד גירוש הילדים

שחר שילוח נגד גירוש הילדים  וגם כאן

שועי רז נגד גירוש הילדים

אסף פדרמן נגד גירוש הילדים

יריב מוהר נגד גירוש הילדים

רועי צ'יקי ארד נגד גירוש הילדים

שוקי גלילי נגד גירוש הילדים

אסתי סגל נגד גירוש הילדים

חיים שיבי נגד גירוש העובדים הזרים

יגאל סרנה במכתב לילדה זרה

גם אני נגד גירוש הילדים האלה, שממשלות ישראל וקבלנים רודפי בצע אחראים על מדיניות הדלת המסתובבת שהביאה הנה את הוריהם, אבל אין לי אנרגיה להתווכח על זה. הרבה יותר אפקטיבי לתרום ספרי ילדים.

רגע קצר של גזענות

אתמול ביליתי יום ארוך, מאתגר, מתיש ובעיקר מרגש, משמח ומספק עם כמה קבוצות ילדים של מהגרי עבודה בתל אביב. עוד אספר לכם בהזדמנות על מה ולמה הייתי שם, אבל העניין הוא שביליתי הרבה שעות עם ילדים מקסימים, תוססים ורהוטים.
זה לא שיחק שום תפקיד, אבל היו שם ילדים מכל מיני צבעים. שחורים, לבנים, אסייאתים, רובם נולדו בתל אביב, כולם מדברים עברית מצוינת וברוב המקרים אין לי מושג, וגם לא חשוב לי, מאיפה ההורים שלהם הגיעו. ילדים.

אחרי יום ממושך, משמח ומייגע באזור התחנה המרכזית  של תל אביב (בדרך קפצתי "להגיד שלום" לספרייה הרב-לשונית שמרית היקרה וחבריה מקימים בגן לוינסקי), עברתי לקצה התרבותי השני של תל אביב- עזריאלי. הגעתי לקניון קצת אחרי תשע בערב, עייפה ורצוצה, עם שני תיקים כבדים.

כמו אזרחית טובה ושומרת חוק, נעמדתי בתור הקצר לבדיקה ביטחונית בכניסה לקניון. לפניי בתור עמד בחור צעיר, שחור. עולה מאתיופיה? מהגר עבודה? פליט סודני? לא יודעת, וזה גם לא משנה. בחור צעיר, נחמד, עם צמות חצי ארוכות ותרמיל גב.

השומר פתח לו את התרמיל – לגיטימי. הוציא משם בקבוק מים, והחזיר בחזרה. בתרמיל היו מונחים ספרי לימוד. השומר הוציא ספר, פתח אותו והחזיר למקום. הבחור חייך חיוך חצי נבוך והשומר עבר ביסודיות ובסבלנות על כל תכולת התרמיל. אני עמדתי ממש מאחוריו, ככה שיכולתי לראות מה היה לו בתיק ואני יכולה לנחש שמדובר בסטודנט. עדיין לגיטימי.

ואז הגיע תורי. הושטתי לשומר את שני התיקים שלי – ארנק גדול וכבד ותיק פלסטיק גדול וכבד עוד יותר. הוא לא פתח, לא הוציא משם כלום, אפילו לא הסתכל על התיקים שלי, רק חייך אלי וסימן לי לעבור.
"יאללה, תעברי" רמז לי המבט של השומר  "זה בסדר, את משלנו"
לא סתם הזכרתי את היום הארוך שעבר עלי אתמול. הייתי עייפה, צמאה, רעבה, עם גב כואב ותיקים כבדים, מאחוריי היה יום חיובי אבל סוחט, חמש דקות קודם אולצתי ללכת ברגל בעיקוף גדול כדי להגיע לקניון אחרי שהמשטרה חסמה את הדרך בגלל חפץ חשוד. בתוך הקניון חיכתה לי בת דודתי ולצידה חיכו לי אוכל, שתייה וספה נוחה – שלושה מצרכי יסוד שבאותה שניה נזקקתי להם מאוד. הדבר האחרון שחסר לי באותו רגע היה עוד עיכוב אצל השומר של עזריאלי.

ועדיין, למרות שלכאורה הרווחתי מהיחס הזה, הוא הטריף אותי. "זה מאוד לא בסדר, מה שעשית עכשיו", אמרתי לשומר, אבל הוא לקה, כנראה, בחירשות סלקטיבית והתעלם ממני לחלוטין.

אין לי בעיה עם בדיקה ביטחונית שנועדה באמת להגן על שלומי ועל שלום שאר האזרחים, אבל למה שחוויתי אתמול בערב בכניסה לקניון עזריאלי לא היה שום קשר לביטחון או בטיחות, זאת הייתה גזענות פשוטה. הוא שחור, אני לבנה. אותו בודקים עם זכוכית מגדלת, את התיק שלי לא טורחים לפתוח.

את התמונה הזאת לקחתי מכאן
 
וגזענות של אנשים ספציפיים היא כמובן רק חלק מתמונת הגזענות הממוסדת והחוקית, אני עדיין מתקשה להאמין למה שראיתי היום שעושים בעיריית פתח תקוה
הם תופסים טרמפ על רצח אריק קרפ ז"ל בידי חבורת חוליגנים מג'לגוליה, וכאילו שחסרים אצלנו חוליגנים יהודים שהורגים אנשים אחרים בדם קר, עיריית פתח תקווה מכריזה על חוקי גזע מקומיים. העירייה מעודדת את התושבים לא להשכיר דירות לערבים ומכריזה שבתי קפה שבהם נוהגים לבלות "בני מיעוטים ושב"חים" ייסגרו ב 23:00 בלילה, ללא שום קשר, כמובן, למה שמרשים חוקי העזר העירוניים לבתי קפה "של יהודים". 
 
אזהרה: אילוסטרציית התמונות הזאת לשיר "נפלא פה" של הביל"ויים מתאימה וקולעת, לצערי, אבל היא גם כוללת תמונות קשות -לשיקולכם

האם ה"מרעיבה" מירושלים ומה שהתקשורת מאכילה אותנו

גם אני ראיתי את "החוש השישי" ועוד אי אלו פרקים בסדרות משטרה ומתח על אמהות עם תסמונת מינכאוזן, אמהות שמרעילות או מרעיבות את ילדיהן כדי לזכות בצורה מעוותת של תשומת לב מהסביבה, אמהות חולות בנפשן שיוצרות אצל ילדיהן מחלות שלא היו ולא נבראו ומסכנות את חייהם של הילדים.

גם אני, כמו, כנראה, רבים מכם, האמנתי בקלות רבה מדי לכותרות הענק שדיווחו על תסמונת כזאת שהתגלתה ממש כאן אצלנו, מספיק קרוב גיאוגרפית כדי שהסיפור יהיה עסיסי ומזעזע, ומספיק רחוק תרבותית כדי שיוכל להיכנס תחת הגדרה של "אחרים" ו"זרים".

הזדעזעתי מהסיפור, כמו כל אדם בר דעת ובעל לב, אבל מיהרתי, מדי מיהרתי לקבל כפשוטן את העובדות שנמסרו על ידי המערכת הממוסדת והמסודרת של בית החולים והתקשורת, ולא חשבתי לרגע האם זה בכלל נכון, האם אכן מדובר פה בסיפור של הרעבה והתעללות, או שאולי מסתתר כאן משהו אחר לגמרי.

בשבוע האחרון היו לי כמה שיחות סוערות על העניין הזה עם חברה שבקיאה קצת יותר ממני בפרטי המקרה. לא, אין לי "חפרפרת" בהדסה, גם לא במסדרונות בין המשפט או הממסד הפסיכיאטרי וגם לא דברתי עם "אחד שיודע", עם שכן של המשפחה או עם מי שהלכו עם הילד החולה לגנון או אכלו עם הפסיכיאטר מאותו מסטינג.
אין לי עובדות חדשות או סקופים מרעישים, המידע החדש שנחשפתי אליו מתבסס כולו על חומר נגיש ברשת, כולל חלקים מהתיק הרפואי של הילד שחברתי קראה ושאני שוקלת אם לפרסם כאן כי מדובר, בכל זאת, במידע רפואי פרטי של ילד קטן.
ובכל זאת, גם בלי סנסציות וסקופים, כשמסתכלים על העניין מנקודת מבט מעט שונה הוא נראה פתאום לגמרי אחרת.

אני מקדימה ואומרת – רוב רובה של מחאת החרדים על הפרשה הנוכחית מדאיגה אותי, מכעיסה אותי ולגמרי לא מקובלת עלי. אני מתנגדת נחרצות להפגנות אלימות, שבירת רמזורים ושריפת פחים, אלימות וונדליזם זו אף פעם לא הדרך, אם שואלים אותי (ועדיין, לאור ההתפרעויות והוונדליזם המפגינים צריכים לברך על כך שספגו "רק" אלימות משטרתית ולא אש חיה, כבר ראינו כולנו איך מדינת ישראל מגיבה כלפי ונדליזם של אזרחים ערבים…).
אני מתחלחלת מתיאוריות הקונספירציה המופרכות וההזויות שמשוות בין רופאי "הדסה" לבין מנגלה ומציגות מצב שווא מעוות כאילו מטרתה של המערכת הרפואית היא לערוך ניסויים בילדים חרדים קטנים ולהרחיק אותם מאימותיהם ומהרמזים כאילו הסיפור הפרטי והטרגי הזה הוא תחילתה של מערכה שטנית שנועדה להתעלל במשפחות חרדיות באשר הן.
"הדסה" זה לא אושוויץ, והעמדת ילדים חרדים בשורה עם טלאי צהוב על הבגד היא בעיני דוגמא למחאה נמוכה במיוחד ומכוערת במיוחד.

אני מתחלחלת גם מההשתוללות הגזענית האנטי חרדית שמתרחבת והולכת בימים האחרונים בתקשורת, ברחוב, בתכניות סאטירה שמריצות דאחקות על החרדים המתעללים ובקבוצת פייסבוק שקוראת להצלת ילדי החרדים מידי הוריהם האיומים והמסוכנים בשל ריבוי מקרי האלימות (יש קבוצה כזאת, במו עיני ראיתי, אין לי שום כוונה לספק קישור לתועבה שכזאת).

ומאחורי כל הבלגן, עומד ילד אחד קטן וחולה, בואו נזכור את זה.

כל מי שחוה מקרוב אשפוז שלו או של בן משפחה בבית חולים יודע שהמערכת הרפואית בישראל כוללת רופאים ואחיות שעושים עבודת קודש להצלת חיי אדם, וכוללת גם הרבה מאוד מקרים, קטנים או גדולים, שבהם המערכת "לא סופרת" את הפציינט.
לא פעם ולא פעמיים ראיתי מקרוב איך נותנים לחולים תרופות לא נכונות, כולל תרופות שסיכנו את חייהם ואיך לרופאים לא תמיד יש זמן להתדיין ולהסביר לכל חולה ולכל משפחה מה בדיוק עושים לו ולמה.
הרשת מלאה באינסוף סיפורים על נשים ששכבו בחדר לידה וסבלו כאבים והשפלות ולפעמים הרבה יותר מזה כי איש לא טרח להקשיב להן ולמה שהן חושבות ורוצות ביחס לגופן, והרבה הורים הרגישו איך בסיטואציה של אשפוז בבית חולים הילד הפרטי שלהם והזכות הבסיסית שלהם להיות אחראים לשלומו ובטחונו נשמטים מידיהם ועוברים לידי הצוות הרפואי.
אין כאן רוע לב מכוון, אין כאן זדון ואין כאן רצון של המערכת לפגוע בבריאות החולים, אבל כשמערכת בירוקרטית גדולה ומקצועית נתקלת במשפחות פרטיות ברגע רגיש וטעון, יש התנגשויות, יש קונפליקטים, יש משברי אמון.

לפי מה שאני מבינה, זה שורש הבעיה הנוכחית – משבר אמון חריף.
בית החולים לא איתר את הבעיה הרפואית שממנה סובל הילד, ולהורים היה יסוד סביר להניח שהוחלט לטפל בו בסוג כלשהו של  טיפול כימותרפי. אני לא מתיימרת להבין ברפואה, ואין לי מושג אם זו היתה החלטה מצוינת שהצילה את חיי הילד או טעות אומללה שסיכנה את חייו, אבל כנראה שאיש לא טרח להסביר להורים את מהות ההחלטה והרציונאל שעמד מאחוריה. ההורים הניחו שלילד יש סרטן – זה לא נכון, אבל זו הנחה בלתי מופרכת לאדם מן היישוב, במקרה של טיפול שנתפס ככימותרפי (והכנסת חומרים כימיים לוריד, זה, למיטב הבנתי, הפירוש של הטיפול שניתן לו לאור הנאמר במסמכים הרפואיים של ביה"ח), התקרחות ואשפוז במחלקה המטולוגית.
בית החולים הוא שאסר על הזנת הילד דרך הפה, במשך חודשים. שוב, בהחלט יתכן שמאחורי ההחלטה הזאת עמד הגיון רפואי, אולי זה אפילו פתר את הבעיה, אבל זו הסיבה המרכזית שבגללה הילד נראה כמו מוזלמן, הרי לא יתכן שילד יהיה מאושפז חודשים בבית חולים, תחת השגחה רפואית צמודה, ולא יאכל כלום בניגוד לרצונו או ידיעתו של הצוות הרפואי במקום…
ואז נוצר משבר אמון בין המשפחה לבין בית החולים. לא קשה לדמיין את המקום בו נמצאת אמא שרואה שבנה הקטן מרזה מיום ליום, נחלש ומקריח, רואה איך החומרים שמוכנסים לגופו מחריפים את מצבו, ומתחילה לפקפק בטיב הטיפול שהוא מקבל.

ספקות כאלה עשויים להתגנב לליבה של כל אמא בסיטואציה כזאת, ללא קשר להשתייכות חברתית.
כשהאמא הזאת משתייכת לקבוצת נטורי קרתא, קבוצה קיצונית ושולית שיחסיה עם המדינה הם מראש יחסים של חוסר אמון, כששפתה העיקרית היא יידיש והיא מתקשה לתקשר עם הצוות הרפואי, וכשעצביה מרוטים אחרי חודשים מתישים ליד ילד חולה במצב קשה, לא קשה לנחש שיתגנבו לליבה חשדות כלפי הרופאים. הרי גם הורים מאוכלוסיות חזקות ומעורות הרבה יותר בחברה הישראלית מפקפקים לא פעם בשיקול הדעת של הצוות הרפואי, גולשים באינטרנט, מקבלים מידע חלופי ודורשים דעה רפואית נוספת.
יודעים מה? אולי ברגע מסוים היא גם "חטפה קריזה", הרגישה שמרעילים לה את הילד וניתקה לו את הזונדה ברגע מסוים. האם זה בסדר? לגמרי לא. האם זה הופך אותה למפלצת? לא בדיוק…
הילד הזה הסתובב עם זונדה חודשים ארוכים, גם בבית. ההורים ידעו איך לחבר ולנתק את הצינורות, כמו שיודעים, לא עלינו, הורים של כל ילד במצב כזה, וגם האחיות, סביר להניח, ניתקו וחיברו לו את הצינורות כמה פעמים ביום.
לא זאת הבעיה. הבעיה היא באמון, או בחוסר האמון, שנוצר בין המשפחה לבין המערכת, בכך שבמקום להעביר את הילד לבי"ח אחר ברגע שאבד האמון במערכת, המשפחה התמהמהה והסתבכה באיומים וויכוחים עם הצוות הרפואי, ובכך שכדור השלג הזה התגלגל רחוק מדי, עד שהכול הפך למאבק כוחות אישי בין בית החולים שחס על יוקרתו המקצועית לבין המשפחה, והכול על גבו של ילד אחד קטן וחלש.

כן, בתחילת הפרשה היה לי נוח להאמין לסיפור "תסמונת מינכאוזן" שמכרו לי בתקשורת. אבל בואו נבדוק את זה רגע – ממתי רופאי ילדים מוסמכים לבצע אבחנה פסיכיאטרית לאישה מבוגרת?
למה רופאי הילדים ב"הדסה" לא טרחו להתייעץ עם פסיכיאטרים שעובדים ב…המממ… "הדסה" ?
אולי כי הרבה יותר קל לרוץ לתקשורת? אולי כי בממלכת הספינים והפולישוקים שאנחנו חיים בה, כולם הפנימו יותר מדי טוב את הכלל שלמדנו לאחרונה ב"מסודרים" – כשאתה רוצה להרחיק מעצמך שערורייה (נגיד… אפשרות לתביעה על רשלנות רפואית), עדיף למשוך כותרות bigger elsewhere כי ההגנה הכי טובה היא התקפה.

אבל השאלה הכי חשובה היא, למה התקשורת ובעקבותיה אנחנו, קנינו את זה בלי שאלות?
תרשו לי לנחש שאמהות מרחביה או רמת אביב לא היו נקלעות לסיפור קפקאי כזה כל כך בקלות. אבל ממש באותה מידה זה היה יכול לקרות לאימא אתיופית, בדואית, דרוזית, או אפילו לאימא שחיה במצפה בגליל בלי חשמל ומים, מניקה עד גיל 5, לא מאמינה בחיסונים ומחנכת את ילדיה בחינוך ביתי. כל מי שאורח חייה מאיים על המערכת הממוסדת.

ה"מערכת", הקולקטיב, "כולם", ממהרים לעשות דמוניזציה לכל ה"אחרים", ככה הרבה יותר נעים וחמים להתכרבל בחיקו של הקונצנזוס, של ה"אנחנו", של ה"בסדר", וללכת לישון בשקט בידיעה ש"אצלנו" לא יכולים לקרות דברים כאלה, רק "אצלם", "שם", "רחוק".

כולנו יודעים שזה, תסלחו לי, בולשיט, שהורים מתעללים, פדופילים, פסיכופטים וסתם מניאקים יש בכל חברה ובכל מקום, בדיוק כפי שבכל חברה ובכל מקום יש אנשים טובים, אוהבים, סבלנים וחמים.
כולנו יודעים ובכל זאת, מדי פעם, נרדמים בשמירה ושוכחים לפקפק בלוקשים שמוכרים לנו.

ועכשיו מה? עכשיו כולם טפסו על עצים גבוהים מדי, הפסיכיאטר שמונה ע"י בית המשפט קבע שהאם לא סובלת מתסמונת מינכאוזן ולא מסוכנת לילדיה, אבל באורח פלא, מייד אחרי הקביעה הזאת, שלא מצאה חן בעיני הפרקליטות, נזכרו לחפש אצלו שדים בארון.

את האמון של הציבור החרדי במערכת הרפואית יהיה קשה להחזיר, ואני ממש מפחדת ממה שיעבור בראש לילדים שהשתתפו בהפגנות הקונספירציה בפעם הבאה שהם ישברו רגל, יקבלו זריקה או יפתחו את הסנטר וייאלצו לקבל טיפול רפואי ממי שצמחו בתודעתם למימדים דמוניים.
השד הגזעני האנטי חרדי, שנרגע קצת עם גוויעתה של "שינוי", הרים את ראשו המכוער, וייקח זמן עד שנצליח לדחוף אותו בחזרה לבקבוק.
אני, שחשבתי שאני יודעת לפקפק במה שאומרים לי בתקשורת, למדתי עוד שעור חשוב בנושא, ואני מקווה להבא לשאול יותר שאלות, לא רק בענייני מלחמה ושלום.

ובתוך כל זה, עדיין, יש ילד אחד קטנצ'יק,  מהשלטים בהפגנות שראיתי בטלויזיה למדתי שקוראים לו חיימקה, ואני מאחלת לו מכל הלב, רפואה מלאה, מהירה ושלמה.

 

גדעון לוי כתב היום ב"הארץ" מאמר מצויין וחשוב על שורשי השנאה האנטי חרדית – אני מסכימה.

 

וזה מאמר מעניין של אסתר הרצוג מ ynet

 

תוספת חשובה: בשעות שעברו מאז פרסום הפוסט קבלתי במייל עמוד מתוך התיק הרפואי של הילד, מודפס על דף רשמי של ביה"ח הדסה עם פרטי המחלקה ומנהל המחלקה בה אושפז הילד.

החומר הזה כבר פורסם ברשת במלואו, ואני לא מרגישה שיש לי זכות להעתיק כאן את כל המידע הרפואי האינטימי הזה. ובכל זאת, לא בקלות ולא בלב שלם, בשל פרטיותו של הילד אבל מתוך הכרה בכך שפרטיותו כבר הופרה ברגל גסה עם פרסום תמונותיו בעיתונים, אני בוחרת להעתיק הנה משפט מתוך הכתוב – "מאושפז פה מזה כשלושה חודשים…הוכנס LINE מרכזי לצורך הזנה ב TPN עם הפסקת כלכלה מוחלטת דרך הפה כיון שכל נסיון כזה גרם מיד להקאות ואי שקט".

 

כאמור, אין לי יומרות להבין ברפואה, אבל כתוב פה, שחור על גבי לבן, שביה"ח החליט להפסיק לחלוטין להאכיל אותו דרך הפה. שוב, אני לא באה לפקפק בעצם ההחלטה הרפואית הזאת, אבל המשפט הזה שנכתב במסמך רשמי של בי"ח לא עולה בקנה אחד (ואני כותבת את זה בעדינות…) עם הכותרת הסנסציונית "האמא המרעיבה". 

 

ויש גם דיון בנושא אצל חנה בית הלחמי (אזהרה: בראש הפוסט התמונה המזעזעת של הילד שפורסמה באופן מחפיר ע"י ביה"ח).