Category Archives: אכפת לי

השאלון עם טלי כוכבי

קוראיי הנאמנים – אני לא באמת פה- כי אני לא מוצאת בימים אלה מספיק שעות מחשב כדי לתחזק בלוג באמת, כמו שראוי לו ולכם, אבל מילאתי את השאלון הזה של "קורא בספרים" אז זו הזדמנות לנגב קצת אבק גם פה, בביתי הוירטואלי הותיק, ולתת גם לכם הזדמנות לדעת מה אני אוהבת (ולא אוהבת) לקרוא.

קורא בספרים

1)מהו הספר האהוב עליך?

השאלה הזאת תמיד תופסת אותי לא מוכנה, כי היופי בספרים הוא שיש אפשרות לאהוב רבים וטובים שמתחברים לצדדים שונים בנפש ובכל זאת, התשובה הקבועה שאני תמיד מגיעה אליה- לא משנה איזה תחנות עברתי בדרך- היא "הסיפור שאינו נגמר" של מיכאל אנדה. את הסרט הכרתי כילדה קטנה בכיתה א', אחרי ששתי הסבתות שלי לקחו אותי לראות אותו בקולנוע (כל אחת לחוד) ובספר פגשתי והתאהבתי לראשונה בגיל 15, הגיל שבו חלקים גדולים מטעמי הספרותי התחילו להתעצב.

הספר הזה הוא מתנה גדולה לכל מי שיש לו לב ונשמה ולכל מי שהיה (או עודנו) ילד אוהב קריאה ודמיון. ומעל הכל- במימד האישי ביותר, כל כך הרבה פעמים בחיים, ובכל כך הרבה הקשרים מצאתי את עצמי נדרשת לדימויים מתוך "הסיפור שאינו נגמר" כדי לתאר תהליכים ושלבים שעברו עלי, שיש לו מבחינתי מקום מיוחד, אם לא מעל אז לפחות לצד ספרים טובים רבים אחרים.

ומי ברשימת ה"אחרים"? הו, צפוף…

View original post 2,261 מילים נוספות

אחרי האש

ברחובות היבשים של חיפה, ריח קל ומשמח של רמזים לגשם החליף את ריחות השריפה הכבדים שנכנסו אתמול הביתה דרך חלונות סגורים כי הרוח שינתה את כיוונה, כמו שהחזאים הבטיחו.

אחרי שלושה ימים בהם שמעתי ללא הפסקה מטוסים ומסוקים בשמיים מעלי, אחרי שאתמול ראיתי את הסופרטנקר, הצעצוע היקר של ביבי, מעופף מעלי כשעברתי באחת השכונות הגבוהות של חיפה, אחרי שנפסקו הטלפונים והמיילים מאנשים מודאגים שרצו לוודא שהאש רחוקה מכאן (והיא אכן היתה רחוקה), אחרי שאפסנתי בבוידעם של הנפש את שברירי המחשבות של מה יקרה אם ומה אורזים ולאן בורחים, ואיך, אחרי שביטלתי בבוז את גלאי החרדה הקטן שניסה להרים את ראשו, מאותת זכרונות אוטומטיים של טראומות קולקטיביות, והוא התקפל מייד בחזרה – כמו מחוש של חילזון שמתכנס ונעלם אחרי מגע של אצבע אנושית.

אחרי הבדיחות השחורות על העיירה הבוערת, אחרי הדאגה לגורלו של מיתר – בית חינוך דיאלוגי בבית אורן שבקרתי בו כמה פעמים ואני מכירה אנשים שעובדים בו, אחרי שהפסקתי להתחבר לשידורי הטלוויזיה הבלתי פוסקים שמצליחים להלחיץ ולהרגיע בו זמנית, אחרי שנחרדתי, אחרי שפחדתי, אחרי שהתעצבתי, אחרי שהתכווצתי, אחרי שכעסתי.

לפני שהעזתי לרדת למורדות חיפה, ללכת לים המלא שאריות חומרים מעכבי בערה אדומים ורעילים, לפני שהעזתי לעלות לאוניברסיטה לראות מה נשאר ומה היה עלול לקרות, לפני שהעזתי לצאת מחיפה ולראות את כל השחור והלבן האלה באמת, בלי מסגרת מגוננת של מסך מסביב.

אחרי שזה נגמר, אחרי האש.

אחרי שעברו הרגעים בהם הרגשתי כמו ילדה קטנה שסומכת על ראש העיר (שאכן תפקד כאן למופת) ואפילו על ראש הממשלה שלה. בהתחלה, לתדהמתי, ממש התפעלתי ממנו. מראש ממשלה שאי אפשר לחשוד בי שתמכתי בו אי פעם. לכמה שעות היה לי נוח להרגיש שיש על מי לסמוך, אחר כך התעוררו גלאֵי המניפולציה והספין, אחר כך הבנתי שהשריפה הזאת, במימדים האלה, במחירים הכבדים האלה, בפגיעות המיותרות והמחרידות בנפש וברכוש, קרתה בגלל שאין על מי לסמוך, בגלל שרשרת של מחדלים, של קיצוצים, של חוסר לקיחת אחריות.

ריחות האש שיעטפו את חיפה היום יגיעו, כנראה, רק מנרות חנוכה, וכמו תמיד, האזרחים מתחילים בעבודה האמיתית.

אני מתחילה ללקט חפצים לתרומה ולחשוב איך ולאן כדאי ואפשר להעביר אותם, מעתיקה הנה מייל שקבלתי הבוקר

 שלום

אני פונה אליכם בצורה אישית מתוך הכרותי האישית עם ה'אסון בכרמל'

אמא שלי אחראית על בית היתומים בכפר הנוער 'ימין אורד'.

אמנם בכלי התקשורת ממעטים לדבר על ימין אורד, אך רובו המכריע של הכפר- בתים ופנימיות של כ- 500 התלמידים,

בתי אנשי הצוות ומחסני התחזוקה נשרפו.

בחלק מהבתים שנשרפו מתגוררים החניכים של אמא שלי- יתומים ויתומות בגילאי 9-19 שהגיעו מברית המועצות לארץ במסגרת 'פרוייקט המאה'.

ילדים יתומים אלו, שזהו ביתם היחיד בארץ, ולמעשה ביתם היחיד בעולם כולו, איבדו את הבסיס היציב שלהם.

אנו מארגנים איסוף של כל מה שאפשר:

– בגדים בנים\ בנות גילאי 9-19

– ריהוט- מיטות, ארונות, ספות, שולחנות, כיסאות…

– מכשירי חשמל- מחשבים, תנורים, מקרר, מיקרוגל, קומקום…

– ציוד לימודי- ילקוטים, ספרים, מחברות, כלי כתיבה…

– תרומות כספיות, תלושי קניה

כבר עכשיו הילדים היתומים והיתומות חסרים בגדים וציוד בסיסי- כשהם שוהים בפנימיה חלופית.

אנא העבירו את המייל לרשימת התפוצה שלכם

תודה ושנשמע בשורות טובות

בברכה

הדס בוקע, 050-9582841,  

zribih@gmail.com 

 

ואני מבקשת שתקראו מה שכתב בן כספית על ההתנהלות של נתניהו בנושא מערך כיבוי האש ועוד יותר מבקשת שתקראו ותפיצו מה שנכתב באתר עבודה שחורה, על הדרך השקטה והאיטית שבה מדיניות הייבוש של האוצר מסכנת את החיים של כולנו.

מהרגע הראשון בו שמעתי על השריפה, הרגשתי תחושת דז'ה וו.

אחרי השריפה הגדולה של 89', כתבתי שיר, שאפילו פורסם בעיתון המקומי. זה שיר של ילדה בת 12 ומשהו, החריזה לא תמיד מושלמת, המלודרמה בשיאה והמציאות של עכשיו חריפה וקשה יותר, כי עכשיו הלכו לאיבוד גם חיי אדם, בנוסף לעצים והחיות שנשרפו למוות.

יש בי צד מרוחק וציני, צד שרוצה להתמקד רק בספינים ובתרומות ובפוליטיקה הנכלולית והיבשושית, צד שרואה בעיני רוחו את השירים והציורים היפים וצובטי הלב שילדי חיפה והכרמל בטח כבר שוקדים עליהם עכשיו, לקראת תערוכה צובטת לב עם גזע עץ שרוף, כמו התערוכה שבה השתתף השיר שלי אי אז ב 89', תערוכה צובטת לב שאין בכוחה לעצור או למנוע את השריפה הבאה או להקל על הנפגעים מהשריפה הנוכחית.

אבל יש בי גם צד אחר, סנטימנטלי, ועצוב, ומלודרמטי ומתרגש, צד שרוצה להשמיע עכשיו מילים גבוהות ובלתי מלוטשות של ילדה בת 12:

"פעם, לפני 40 שנה

הגיעה ליער ילדה קטנה.

היא קבלה שתיל ירוק ועמדה ליד גומה,

הניחה את השתיל וכיסתה באדמה.

לבסוף השקתה, וחזרה אל הגן,

והשתיל הקטן נשאר כאן.

הוא גדל וגבה, השתיל של האורן

יפה מכולם וזקוף כמו תורן.

לידו נטעו עצים נוספים,

וילדים את מחטיו היו אוספים.

אפילו אותה ילדה שגדלה

באה אליו עם כל משפחתה

וישבה בצילו, אכלה, שתתה,

ובסוף, כרגיל, חזרה לביתה.

איילות וצבאים בצילו נרדמו,

וציפורים מצייצות בין ענפיו קיננו.

טלה קט נולד, ואז מתה אמו,

והאורן ראה וכיסה בצילו.

עד שפתאום, ביום קיץ חמים,

היה חם מדי, לא היה עוד נעים.

מסביבו רצו חיות נפחדות

ובעצים מסביבו הוא הביט בדמעות-

הם הפכו לשחורים, לא היו קיימים,

ולפתע גם הוא הרגיש בא בימים.

הוא רצה עוד לחיות, אבל לא יכול,

הוא רצה להשקיף, להביט על הכל,

כל מחטיו ארצה נשרו, ענפיו ופריו באש נאכלו,

אבל הוא לא קרס, הוא נשאר במקומו.

נשאר גבוה וגאה. בלי חיים, בלי עצמו"

(טלי כוכבי, כיתה ז'3, בי"ס "רעות", חיפה, פורסם בעיתון קול חיפה, 27.10.89)

 

צילומים קורעי לב של אליסיה שחף

אוי ארצי

כמה הרבה פעמים מצאתי את עצמי נאנחת בייאוש ובתסכול מול התנהגויות של אנשים ברחוב, בקניון, באוטובוס או בטלביזיה, מול התנהלות ממשלות, מנהיגים וציבור, מול מצעד האיוולת שצועד כאן ברחובות בתרועת חצוצרות רמה.

למרות זאת, גם אם לא תמיד ברור למה, אני אוהבת את המקום הזה, וזה מביא אותי יותר מפעם להיאנח בדיוק כמו יאיר גרבוז – אוי, ארצי…

בתשובות מייל לידיד פריזאי ששוקל לעלות לארץ, גרבוז מתאר את החיים כאן ועושה לנו צילום רנטגן קולקטיבי, מדויק ומצחיק עד כאב, בלי הנחות. הוא מדבר על הכל – מטיולים ועד חתונות, מפוליטיקה ויחסי דת ומדינה ועד חיי מין, מהיחס לאוכל ומסעדות עד היחס לבית, היסטוריה, אקטואליה, זוטות ועניינים ברומו של עולם – כולם מתייצבים תחת איזמל המנתחים החד שלו וכולנו יוצאים מזה בשן ועין.

הוא מספר על עצמו – על ילדותו, נעוריו, על אמנות ומשפחה, אבל בעיקר מספר עלינו.

סגנונו המוכר של גרבוז מככב כאן במלוא תפארתו – העברית העשירה, ההתבוננות המדויקת וחסרת הרחמים בפרטי חיינו, הכנות וההומור העצמי, הנחישות, החריפות, הציניות ולצידם – היושר, הדיוק והענווה, ההצלפות המושחזות וחסרות הרחמים בכל מה שזז והאהבה העמוקה למקום המשוגע הזה, למרות הביקורת ולצידה. לאורך קטעים שלמים בספר יכולתי לשמוע בדמיוני את קולו ונימת הדיבור של גרבוז המוכרים לי מהתקשורת, והקול המדומיין הזה העשיר והחיה את חוויית הקריאה שלי.

מעבר להיותו כותב וסטיריקן מוכשר, גרבוז הוא קודם כל צייר, וציורים שלו משולבים בספר. נהניתי מחלק גדול ממשחקי המילים שמשולבים בציורים, אבל הציורים עצמם –אני מודה, לא היו לטעמי, ברובם.

התמונות המשפחתיות של גרבוז ונכדיו אמנם מוסיפות אמינות לנימה האינטימית של חליפת מיילים אישית, אבל איכותן הירודה בשחור לבן מקשה על הצפייה בהן, מה שגרם לי לחשוב שאולי מוטב היה לוותר עליהן.

גם העטיפה לא מוצלחת בעיני, היא נראית סתמית וריקה, והלובן הבוהק גרם לי, למבוכתי, ללכלך אותה בכתמים שחורים מעיתוני השבת… הטקסטים, כמובן, מחפים על שלל הפגמים הויזואליים האלה אבל בכל זאת, מספר של אמן ציפיתי ליותר גם בהיבט הגראפי והאסתטי.

"אוי ארצי" הוא ספר מסות עצוב-מצחיק, מריר-מתוק, מושחז, מדויק ואינטליגנטי. הקריאה בו מלווה באנחות ייאוש רמות ופרצי צחוק קולניים, אבל היא שווה ביותר, לכל מי שרוצה לפעמים להטיח את הראש בקיר מרוב ייאוש ממה שקורה פה, ועדיין נדון לאהוב את המקום הזה.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 21.9.10.

יאיר גרבוז קורא מהספר "במחשבה שניה"

שני קטעים מהספר מוואלה ברנז'ה

ראיון של יאיר גרבוז בתכנית של לונדון וקירשנבוים

סוף סוף צדק לעביר הקטנה

בינואר 2007, הילדה עביר עראמין בת העשר נורתה ע"י שני חיילי מג"ב, כשיצאה מביה"ס עם אחותה וחברה לקנות ממתק במכולת שממול. היא נפצעה אנושות, ואחרי ששכבה מחוסרת הכרה כמה ימים בבתי חולים, עביר הלכה לעולמה.

אין גבול, אין הצדקה ואין נחמה על המעשה הנפשע הזה.

מאז ינואר 2007 ועד אתמול, מדינת ישראל וצה"ל התנערו מאחריות למותה של עביר. זה התחיל בהודעה תמוהה של דובר צה"ל לפיה היא נפגעה כששיחקה בנפל של תחמושת (עביר נפגעה בחלק האחורי של ראשה, ידיה הקטנות נותרו שלמות לגמרי), המשיך ברשלנות מתמשכת בטיפול בזירה (איש לא גידר את השטח, איש לא אסף ראיות, איש לא בדק, איש לא חקר) ונגרר לטענות תמוהות של המדינה, טענות שמאתגרות את חוקי הבליסטיקה, חוקי הפיזיקה והשכל הישר.

מהרגע הראשון, בסאם וסלווא עראמין אמרו שהם לא מבקשים נקמה, הם מבקשים צדק.

אתמול, בבית המשפט המחוזי בירושלים, בהחלטה תקדימית, השופטת אורית אפעל-גבאי קבעה כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שעביר נפגעה מקליע גומי שנורה ע"י כוח מג"ב ושמותה נובע מרשלנות של המדינה.

עביר נכנסה לי ללב מרגע ששמעתי על מותה הנורא, ובשנים שעברו מאז זכיתי להכיר את בני משפחתה האצילים והמקסימים. זכיתי להימנות על הרבים שליוו אותם במאבקם בבג"ץ ואני שבה ומתחייבת להמשיך וללוות אותם בכל דיון עתידי בו יהיה בכך צורך.

אין בכוחה של מדינת ישראל להחזיר להם את ילדתם המתוקה, אין בכוחה של מדינת ישראל לייבש את הדמעות של סלווא, לאחות את הלב של בסאם, למחות מזכרונה של ערין – אחותה הגדולה של עביר, את הרגע שבו אחותה קרסה לידה, באמצע הרחוב, לספק הסברים לאחיה הגדול או להחזיר לאחמד והיבא הקטנים את האפשרות לילדות נורמלית (ובעצם, לילדים שנולדו וגדלו בענתא תחת כיבוש, לא היתה מעולם ילדות נורמלית באמת).

שום פיצוי שבעולם לא יכפר על החטא הנורא הזה, אבל אתמול, בבית המשפט המחוזי, מדינת ישראל לפחות לקחה אחריות, וזה לא מעט.

 

 

דיווח מנענע10  על החלטת בית המשפט מאתמול    דיווח מגלי צה"ל און ליין   דיווח מ"הארץ"  דיווח מynet   דיווח מnrg

פוסטים שכתבתי על עביר עראמין ז"ל:

פשע הירייה ופשע הטיוח – עובדות וראיות מהדיון בבג"ץ, בדרך להשגת צדק לעביר הקטנה

צדק לעביר הקטנה (לקראת הדיון בבג"ץ)

ילדה קטנה, יחידה ותמה

פוסט אורח(ת) מאת נורית פלד אלחנן: בית המשפט אינו משתתף בצער

הטקסט המקורי והמלא של העתירה של משפחת עראמין וארגון יש דין לבג"ץ

מבצע שלום הגלים*

שלום, קוראים לי טלי, ואני מכוּרה.

החומרים הנרקוטיים היחידים שמעורבים בעניין הם שמש, מי מלח, חול וילדים ולצידם חומר שאני מתקשה להגדיר בשם אבל יש לו קשר ללב פתוח, למפגש אנושי ישיר, לפשטות ולניסיון לעשות טוב.

בקיץ שעבר שמעתי על קבוצת נשים מרמת השרון שמארגנות ימי כיף בים לילדים פלסטינים. לא הכרתי אף אחת מהן, אבל רציתי להתחיל להפעיל פרויקט חינוכי שיזמתי עבור קבוצות של ילדים ישראלים וילדים פלסטינים וחשבתי שזו יכולה להיות הזדמנות מצוינת לפגוש ילדים פלסטינים מהגדה.

כן, בזכות צביה, רחל, רחלי, רוחל'ה, עמירה, ריקי ושאר המארגנות אכן חנכתי בקיץ שעבר את הפרויקט שלי (שעליו עוד ידובר ויסופר) ובזכותן אני עדיין ממשיכה להעביר פעילויות לקבוצות של ילדים פלסטינים, וגם לקבוצות של ילדים ישראלים –לאורך כל השנה כולה- אבל לא על זה אני רוצה לספר לכם עכשיו.

כי בזכות הקשר המקרי הזה שיצרתי עם המארגנות בשנה שעברה, גיליתי את הפלא הזה, פלא ימי הים, בועה קטנה של חיים ושל שמחה שכאמור, התמכרתי אליה קשות…

בפעם הראשונה שפגשתי פלסטינים מהגדה, בסמינר בקפריסין לפני חמש שנים, נדהמתי לגלות שאלה מביניהם שלא התמזל מזלם לנסוע לחו"ל, לא היו בים מעולם. ראיתי באיזה צמא ובאיזו מהירות הם רצו אל הגלים והרגשתי טיפשה ובזבזנית על כך שאני, כאזרחית חופשייה שגרה בעיר עם חוף ים ארוך ויפה, לא הולכת לים מספיק ולא נהנית מהדבר הבסיסי והזמין הזה שאנשים אחרים מייחלים לו כל כך.

שנתיים מאוחר יותר, פגשתי בחורה פלסטינית בת 19 ונחרדתי לגלות שחלומה הגדול ביותר הוא לראות את הים. אפילו כתבתי על זה כאן, כשהבלוג הזה היה ממש בחיתוליו, ושאלתי אם באמת אפשר להגיד שהים לכולנו פתוח?

אני נחרדתי, אבל הנשים האלה, שגילו את זה כמוני ונחרדו כמוני, עשו מעשה, השיגו אישורים, והתחילו את המפעל המרגש הזה.

בקיץ שעבר הצטרפתי אליהן כל שבוע והקיץ אני שם פעמיים בשבוע, משתדלת להגיע לכל יום ים שבו מגיע אוטובוס עמוס בהורים וילדים מכפר או עיר בגדה ולמשך כמה שעות פשוט לעשות טוב.

כולנו כבר מאורגנים ורגילים, המתנדבים הקבועים יודעים מה צריך לעשות והמתנדבים החדשים נכנסים לעניינים מהר מאוד – מנפחים גלגלים, מחלקים מים קרים, מורחים קרם הגנה, מחלקים סנדוויצ'ים, אבטיח וקפה, הפעולות רגילות ומוכרות וחוזרות על עצמן בכל פעם אבל ההתרגשות, הקווץ' הזה בלב למראה הנשים המחוג'בות והילדים הקטנים שרצים על החול החם, בפעם הראשונה, השמחה המזוקקת על פניהם של הילדים והילדות, הנשים והגברים שנהנים במים כמו ילדים, המבטים, החיוכים, המילים, האמון המוחלט של הורים שמפקידים בידינו את ילדיהם הקטנים ומודים לנו שוב ושוב כשהם רואים כמה הילדים נהנים, כל אלה חוזרים על עצמם מפעם לפעם, אבל מצליחים לרגש אותי כל פעם מחדש, כי בשבילם זאת תמיד הפעם הראשונה .

 

מדהים לראות, כל פעם מחדש, את השינוי המהיר שעובר עליהם, כמעט תמיד. בדקות הראשונות הם נותנים לי יד, פוחדים, בקושי מעיזים להציב רגל על קו המים, צורחים בבהלה מהגל הראשון. ואני, מחזיקה את היד חזק חזק ומתאמנת על הערבית שלי, כי בזכותם, בזכות הילדים, גיליתי שאני יודעת יותר ערבית משחשבתי, ובעיקר- התחלתי להעז ולדבר.

"כולשי תמאם" (הכל בסדר) אני מרגיעה. "שוואי שוואי" (לאט לאט). "אנא הון, אנא מאעכ" (אני כאן, אני איתך), "מא תח'אפיש" (אל תפחדי). והם רועדים קצת, מחייכים קצת, מחזיקים לי את היד חזק חזק, אפילו שנפגשנו רק לפני כמה דקות, ועושים עוד צעד פנימה. ועוד אחד.

אחרי שעה הם כבר רוצים לשחות לבד, משפריצים, משתוללים, משחקים בכדור וצוחקים בצחוק מתגלגל, ומדי פעם פתאום מבקשים שוב יד, או מחבקים אותי בהפתעה מאחור, או מושכים אותי אל החוף, בלי לפחד.

ורק ילדה אחת, מהקיץ שעבר, לא יוצאת לי מהראש, ילדה בת 3-4, עם תלתלים קצרים, שלא הפסיקה לפחד מהים עד סוף הביקור. ניסיתי להיכנס איתה לאט לאט, אמא שלה ניסתה, אחרים ניסו, והיא בכתה ופחדה. מובן שלא הכרחנו אותה. היא ישבה על החול, מהצד, אבל תחושת ההחמצה היתה גדולה, כי זו עלולה להיות ההזדמנות היחידה שלה להגיע לים, והיא לא הצליחה ליהנות ממנו.

אני אמנם מתאמנת על הערבית שלי, אבל רוב המתנדבים לא יודעים מילה בערבית, וזה לא משנה בכלל. כי מה שמדבר בתוך הים זה הלב, לא השפה.

אני יודעת שזה קיטשי ומתוק, אבל זאת האמת – בקיץ שעבר, כשעמדתי בין הגלים הגבוהים והחזקתי חזק בידה של רנין בת ה 9, מנהלת בית הספר שלה התקרבה אלינו. הגיע גל גדול והיא תפסה לי את היד השנייה. לא היה צורך במילים. עמדנו ככה, במעגל ספונטני של נשים וילדות, וידענו שמול הים כולנו בדיוק אותו דבר – בכלל לא משנה מה אנחנו לובשות, איזו שפה אנחנו מדברות או איזה צבע יש לתעודת הזהות שלנו.

שאפיקה הקטנה בת הארבע השתאתה למראה הים הגדול –למי שלא ראה ים קשה לתפוס את המרחב, הגודל, האופק, בעיקר למי לגדולים וקטנים שחיי היומיום שלהם סגורים בין חומות ומחסומים.

"מין עמילתו?" (מי עשה אותו?) היא שאלה אותי בפליאה. ואני הצבעתי למעלה ואמרתי "אללה".

והיו ילדים שהיו בטוחים שהחבל התוחם שמוצב בתוך הים נמצא שם בגלל שהם פלסטינים. כמה נאבקתי בערבית המגומגמת שלי כדי להסביר להם שהחבל נמצא שם כדי לשמור עליהם (רובם לא יודעים לשחות) ושהוא שם כיוון שאנחנו קבוצה, לא בגלל שהם פלסטינים. מה שהיה נורא היה ההשלמה שבה הם אמרו את זה. הם כל כך רגילים להפרדות, לשטחים שאליהם אסור להם להיכנס, שזה אפילו לא נראה להם מוזר. 

בקיץ שעבר, שלוש ילדות מבילעין משכו אותי הצידה לחפש דגים. מצאנו רכיכות קטנות כאלה, והן היו מאושרות. ואז, ע'לה וטלא המשיכו לרכון אל הסלעים ולחפש רכיכות, והילדה השלישית רצתה לחזור.

חוף בת ים, אמצע היום, ילדות שלא מדברות אף מילה בעברית, במרחק של כמה דקות מהקבוצה. אני אחראית על השלוש האלה, ואחת מהן, בת שש, מתחילה לרוץ בחזרה. ואני, בלית ברירה, מודעת לסוריאליזם שבסיטואציה, פותחת את הפה וקוראת לה בשמה בקול רם – "פלסטין, סתאני שוואי!" (פלסטין, חכי רגע!)… 

והיתה רח'מה, הקיץ, שסיפרה לי שההורים שלה גרים בגרמניה והיא גרה אצל הדודים בבורין. לכן היא יודעת לשחות – למדה בברלין. אחר כך כיסיתי לה את הרגליים בחול והיא היתה מאושרת מתשומת הלב, עד שנמאס לה והיא קמה בבת אחת ומשכה אותי איתה, לשטוף בים את כל החול הזה.

ועוד ילדה מהקיץ שעבר, מטול כארם, שכחתי את שמה אבל אני זוכרת את פניה היפים. היא סיפרה לי שאמא שלה רוסיה ואבא שלה פלסטיני. בניגוד לשאר הילדים, היא כבר היתה בים, מזמן, כשהיתה קטנה, בים השחור, כשהיא ביקרה את סבתה באוקראינה…

והילדה מבורין, ששאלה אם אנחנו כל יום בים. כשהבינה שלא, היא שאלה "כול יום אל חמיס?" (כל יום חמישי). "איחנא הון מינשאנכום" (אנחנו כאן בגללכם/בשבילכם) עניתי לה. "מינשאננא?!?" (בגללנו/בשבילנו?) היא שאלה בתדהמה מוחלטת, מתקשה להאמין.

ואסמא היפה, בת 15 משכם, ששאלה אותי באנגלית מושלמת, אחרי שתי דקות בים, אם כולנו ישראלים. אמרתי שכן. "ואתם רוצים להרוג פלסטינים?" היא המשיכה ושאלה. "לא!" עניתי בזעזוע אמיתי. "אז איפה כל הישראלים שרוצים להרוג פלסטינים?" היא שאלה שוב. ואני, לקחתי אויר ואמרתי "מיש הון" (לא כאן), כי מה עוד יכולתי לענות לה?…

כבר באותו ערב היא צירפה אותי ואת שאר המתנדבים כחברים שלה בפייסבוק….

וגם המבוגרים מדברים. פועל בניין עם עברית מצוינת אמר לי שהוא מכיר את הישראלים, הראה לי את אישור העבודה שלו, אבל התפלא מהמסירות שגילינו כלפי הילדים, מאיך ששמרנו עליהם. קרובת משפחתו הצעירה, עוד לא בת 30 וכבר אמא לשבעה, הודתה לי כשהחזקתי את ליאן, התינוקת שלה ואפשרתי לה לטפל בילדים הגדולים יותר. כשסיפרתי שהגעתי בבוקר ברכבת מחיפה, עיניהם נצצו כאילו סיפרתי שהגעתי בחללית מהירח.

אחר כך הסתבר שהמשפחה שלה מקורה בשכונה שלי, בחיפה. נרעדתי. סיפרתי לה על אחיה של סבתא שלי, שנהרג בחיפה, ב48'.

היא הבטיחה לי שהיא תספר לחברים והקרובים שלה שהיא פגשה אותנו, ישראלים אחרים, שרואים בה אדם ולא אויב. הבטחתי לה שאעשה בדיוק אותו דבר.

בורין, שכם, חברון, בילעין, נעלין, חווארה, ענתא, טול כארם, בתיר, ג'הלין, רמאללה – את כל השמות האלה אני שומעת בחדשות, בחצי אוזן, אבל בים, הם מפסיקים להיות שמות רחוקים מהחדשות ומתחילים להיות בית של אנשים שנמצאים איתי על החוף.

ואחר כך, כשאני שומעת שוב את השמות האלה, כשמדברים בחדשות על הפגנות, על מהומות, על סגר, על פצועים, אלה כבר לא סתם שמות זרים בערבית, אלה שמות מקומות שגרים בהם ילדים שחיבקתי, שהחזקתי על הידיים, ילדים שנתנו לי יד, ששיחקו איתי, שהצטלמו איתי, ילדים שמשלמים את המחיר הכבד של המציאות, החדשות, הפוליטיקה, הכיבוש.

ילדים שחיים בין חומות, שעומדים שעות במחסומים כדי להגיע ממקום למקום ולא תמיד מגיעים, שתלויים ברצון הטוב של הבירוקרטיה, של המערכת, של גוף מסורבל וסבוך ששולט בכל תנועה של אזרחים חפים מכל פשע.

ולכמה שעות, רק לכמה שעות, מרגע שהם יורדים מהאוטובוס על חוף הים, הם פשוט ילדים, חופשיים, כמו כל ילד, כמו שצריך.

ואני? אני חוזרת מימי הים גמורה. עייפה, מותשת, לפעמים קצת שרופה למרות שמרחתי קרם, לפעמים מלאה בצריבות מדוזה (המדוזות עזבו, למרבה ההקלה), לפעמים עם כאב ראש, לפעמים עם כאב גב, אבל כל זה מתגמד, באמת ובתמים מתגמד ונעלם, מול השמחה, הסיפוק, והכיף. מול הידיעה שלקחתי חלק קטן במפעל הנהדר הזה, שכל כולו טוב, אנושיות ואהבה. מה צריך יותר?

יש עוד ארבעה ימי ים השנה, מחר (29.7), 2.8, 5.8, 8.8.

מתנדבים נוספים יתקבלו בברכה ובשמחה, אצל המארגנות: צביה שפירא – 054-7474994 ,

רחל אפק – rchlafek@gmail.com 0523-251859

בכל יום ים כזה אני משאירה מאחור את הבעיות, הטרדות והמחשבות ומקדישה את עצמי נטו לילדים. כמות האהבה והאושר שאני מקבלת חזרה, מתדלקים אותי עד יום הים הבא.

ואני לא יודעת מה יהיה אחרי ה 8.8, כי באמת התמכרתי…

עדכון מיום הים של ה -29.7 עם אנשי בתיר – הים היה סוער מהרגיל ולצערי, בניגוד לשאר הפעמים, גם מאוד מלוכלך, אבל זה לא העיב על השמחה של הקבוצה הגדולה מהכפר בתיר. לקראת סוף היום, איש מבוגר, סב לנכדים שחילק לנו פירות מגפנו ותאנתו שאל "היינו בסדר? התנהגנו יפה?" ואמר שהוא מוגבל, לצערו הוא לא יכול לעזור לנו בחזרה אבל אם יש משהו שהוא יכול לעשות למעננו, שנגיד בבקשה…

ודיע' התינוק היפיפה שיחק איתי משחקי קוקו ורץ לידיים שלי, צוחק ומבסוט, ואח"כ נודע לי מאביו שהוא נולד עם ליקוי שמיעה קשה. בישראל מנתחים כל הזמן תינוקות במצבו, עכשיו אבא שלו צריך לפנות למרכז פרס לשלום ולארגון רופאים לזכויות אדם כדי שהם אולי יצליחו, בדרך לא דרך, לארגן לו ניתוח בישראל…

ומעל הכל, כמו תמיד, הילדות והילדים שחו איתי, ושיחקו, המון מעגלי נשים וילדות ספונטניים נוצרו בתוך הים, מעגלי כוח ויחד מול הגלים הגבוהים, שצימררו אותי כל פעם מחדש. כשירדתי מהאוטובוס למתנ"ס ביפו, אחת הנשים המבוגרות נאחזה ביד שלי, גם על היבשה, והלכה איתי ככה, יד ביד.

כשההמציל גירש אותנו מהים הסוער מוקדם מהמתוכנן, כולם התיישבו על החול בשורה, אכלו קרטיבים והתחילו לשיר ולמחוא כפיים. הילדות המשיכו לקפוץ מכל גל גם בישיבה על קו המים, ולמרות שהיו אתמול מעט צדפים, השתדלתי לאסוף ולתת לכל ילדה צדף אחד, שיישאר להן ביד משהו מוחשי.

 כתבה על ימי הים בmynet

האתר החדש של ימי הים (כבר עלה לאויר אבל עדיין בהליכי בניה)

קריאה למתנדבים בפייסבוק

* "מבצע שלום הגלים" זו הברקה של שועי שכתב את זה בהקשר אחר לגמרי, לפני כמה שבועות ,בתגובות לבלוג של מרית.נדמה לי שזה קולע בול למה שאנחנו מנסים לעשות שם בים, אז במיטב המסורת של שודדי הים האלטרואיסטים, שדדתי ממנו…

ילדים, ערכים, גזענות, כוח – כמה מחשבות מפוזרות

 

בזמן האחרון אני מרגישה לפעמים כאילו מישהו הכריז כאן על איזה שעשועון-ריאליטי שמתנהל בכל תחומי החיים, כל הזמן, בכל הערוצים.

המשימה: לבחור תמיד באפשרות הכי פחות יעילה, הכי טיפשית, הכי לא הגיונית והכי מזיקה ולראות מה יקרה.

האמצעי המרכזי: משחקים ב"הורדות ידיים", מי יותר חזק, מי יותר צודק, מי הולך יותר רחוק עם הראש בקיר.

המנצח: מי שיצליח להישאר בחיים ו/או לזכות ביותר אהדה ציבורית.

התוצאה: בסוף, לפעמים, איכשהו, כמו בבדיחה העתיקה ההיא, כולם גם אוכלים את הדגים המסריחים וגם מגורשים מהעיר. אחרי רעש, מהומה, כותרות צעקניות בתקשורת, דם ואלימות במקרה הרע וצלקות נפשיות במקרה ה"טוב", כולם יורדים בשקט מכל העצים, מגיעים לפשרה פחות או יותר הגיונית (שאפשר היה להגיע אליה קודם ולחסוך את הנזקים…) וממשיכים לשעוט קדימה, בכל הכוח, לאיוולת הבאה.

בכל נושא, בכל תחום, מנסים לכבות פה שריפות בעזרת גפרורים וחומר נפץ, לוקחים סיטואציות רגישות ונפיצות, קונפליקטים עמוקים, אמיתיים ולגיטימיים בין חברות וקבוצות שונות שחיות פה, ובמקום לנסות להכיל את ההבדלים והקונפליקטים ולהסתדר יחד, מטיחים את האנשים זה בזה כמו אבני צור, עד שייצא ניצוץ.

(או שאולי הניצוץ מבשר דווקא על הסיגר של יגאל שילון או יהודה ברקן שיצוצו פתאום מאחורי המצלמה ויגלו לנו שלא באמת ראינו חדשות בזמן האחרון, הכל מתיחה אחת גדולה…).

זה קרה עם המעצר של אמיר מח'ול, זה קורה ביחס למהגרי עבודה (רק אתמול נעצרה עובדת חוקית כיוון שהעיזה להתחתן….), זה קרה עם אירועי המשט, והשערורייה התורנית ניצתה ברעש גדול אתמול, סביב  כניסתם לכלא של ההורים מעמנואל.

 

***

אני שונאת גזענות.

באמת! אני תמיד אומרת שה"נקודה העיוורת" שלי, המקום שבו אני עלולה ליפול במלכודת הגזענות, היא מול אנשים/מעשים גזעניים.

ודווקא בגלל זה, אני משתדלת להישמר מפני המלכודת הזאת.

אני זוכרת בזעזוע וחלחלה את כתבת הטלוויזיה הראשונה שבה ראיתי את ההפרדה בין ילדות אשכנזיות וספרדיות בבית הספר לבנות בעמנואל. באותה מידה של זעזוע וחלחלה אני זוכרת את הכתבה שחשפה הפרדה בין ילדים אתיופים ו"לבנים" בגן בבאר שבע וגם את המורות שהצביעו בפניי על ילדים אתיופים שטיפסו על גדר ביה"ס וקראו להם קופים, את המנהלת שצעקה על ילד שנכנס לאולם באחור אחרי שאסרה עליו, כי היא לא הבחינה בינו לבין ילד שחור אחר שדיבר איתה כמה דקות קודם – כולם נראו לה אותו דבר, את המורה ששלחה כדבר שבשגרה בנים אתיופים בכיתה א' לעזור לשרת לאסוף זבל במקום ללמוד קרוא וכתוב (ראיתי את זה במו עיניי, בבי"ס בחיפה, לפני כמה שנים) ואת האם ה"נאורה" ששאלה בדאגה אמיתית אם רישום התינוק שלה למעון עם אחוז גבוה של "ילדי רווחה" עלולה להעמיד אותו בסכנה.

***

אני מאמינה לילדות ספרדיות שמספרות בדמעות איך נידו אותן ולא הרשו להן לשחק בהפסקה עם ילדות אשכנזיות, והלב שלי מתכווץ כשאני שומעת את הדברים, ואני מאמינה גם לאמא ספרדייה שמספרת איך היא ובעלה עתידים ללכת לכלא כי בנותיהם, שמבחינה עדתית אמורות היו להיות בצד המקופח, לומדות במגמה ה"מקפחת" והמתבדלת. והלב שלי מתכווץ גם מול הדברים הכואבים שלה.

אז איפה האמת?

אני לא יכולה לדעת, אבל אני מנחשת שהאמת נמצאת במקום הרבה יותר אפור והרבה פחות פופוליסטי מכפי שמנסים לצייר אותה בתקשורת. כי אם הורים ממוצא מזרחי נאשמים באפליה של אשכנזים כנגד מזרחיים, משהו פה לא מסתדר, משהו פה לא שחור ולבן כמו שכל כך מנסים למכור לנו.

***

אני מאמינה בכל ליבי בערכי הדמוקרטיה, הפלורליזם והשוויון, אבל אני חושבת שקצת התבלבלנו באבחנה בין הסמל למה שהוא אמור לייצג.

נכון, בג"ץ אמור לסמל את ערכי הדמוקרטיה ושלטון החוק. אבל בג"ץ לא אמור להיות במעמד של קדושה.

בג"ץ הוא גוף טכני, בירוקראטי. הכרחי, חשוב ונחוץ – אבל עדיין טכני, לאכיפת חוק וצדק ולשמירה על זכויות אדם.

ברגע שגוף כזה נכנס למאבקי כוח על יוקרה, חשיבות וקדושה, הוא מאבד, בעיני, חלק גדול מכוחו ומעמדו. כשהוא רומס זכויות אדם מתוך מטרה להגן על זכויות אדם, האבסורד כבר מרקיע שחקים.

הקונפליקט הערכי בין הציבורים השונים במדינת ישראל לא אמור להציב את אלוהים מול בג"ץ – לאלוהים ולתורה, עבור אנשים מאמינים, יש מעמד עליון של קדושה.

לנו, כחילונים, לא אמור להיות אלמנט מקביל, זה הרי לב ליבו של ההבדל…

אישית, מהמקום הכי פרטי שלי, אני כן מאמינה בקדושה מסוימת – קדושת החיים. הדבר הקדוש היחיד בעיניי הוא חיי אדם, כל אדם.

אבל כמי שמאמינה בערכים כמו פלורליזם, ליברליזם וזכויות אדם, אני מאמינה ויודעת גם שאין לי אפשרות, זכות או הצדקה לכפות את הערכים שלי על אף אחד אחר. לא על מי ששייך ל"צד שלי" (ולא חשוב איפה מעמידים את כלי המדידה שמגדירים צדדים ומחנות) ולא על אף אחד.

אם אדם מבוגר אחד מחליט בדעה צלולה לתת למישהו אחר לקבל החלטות במקומו, אני יכולה להתקומם מול זה, אני יכולה לבקר את זה, אבל אני לא יכולה לשלול ממנו את הזכות לעשות את זה. גם אם אני לא אוהבת את מה שהאדמו"ר הספציפי הזה אמר לו לעשות. גם אם אני מאוד מאוד לא אוהבת את זה.

זו דמוקרטיה, אלה זכויות אדם, זו קבלה- אמיתית- של ה"שונה".

***

חברה דמוקרטית מוכרחה להגן על עצמה, לשם כך יש בתי משפט ובתי כלא.

חיים בחברה דמוקרטית מחייבים קבלה של חוקי המשחק, וזה בסדר, בסדר גמור.

אגב, ההתנהלות אתמול – התייצבות רוב רובם של האבות בכלא, כחוק, וההפגנה ההמונית והחוקית של עשרות האלפים שבאו לתמוך בהם, היא שיתוף פעולה מלא עם כללי המשחק הדמוקרטיים שמחייבים ציות לחוק ומחאה לגיטימית לצידו. 

טוב שיש בארגז הכלים של המדינה כלים רבים ומגוונים, אבל אין צורך לשלוף מהארגז דווקא פטיש אוויר ובולדוזר כשרוצים לדפוק מסמר בקיר. בארגז הכלים של מדינה דמוקרטית נמצא גם הכלי של ישיבה בכלא וגם זה בסדר גמור, אבל זה לא אומר שצריך, הגיוני, חכם או יעיל להשתמש בכלי הזה בכל הקשר…

כן, המדינה זכאית להתקומם מול מה שנראה כאפליה גזענית במוסד חינוך. זו לא רק זכותה של המדינה, לדעתי זו אפילו אחריותה וחובתה. אבל צריך לעשות את זה, כמו כל דבר שנוגע לבני אדם בכלל ולחינוך בפרט, בחוכמה, ברגישות, בסבלנות וביעילות, לא בכוח, לא במשחקי "הורדות", לא עם כל מה שנמצא בארגז הכלים.

ראשית, הנסיבות הנוכחיות מעוררות אי אלו סימני שאלה ביחס למצב האפליה בביה"ס בעמנואל (ויעידו על כך ההורים המזרחיים שנמצאם על ספסל הנאשמים) וסיכוי כלשהו, לפחות סיכוי קלוש, שהמציאות בשטח הרבה יותר מורכבת מאייטם של שלוש דקות בחדשות.

ושנית, הבחירה הקיצונית בכלי הזה – כלא. לאזרחים נורמטיביים שאינם עבריינים.

הכלי הזה, בעיני, פסול לחלוטין לגבי סיטואציה חינוכית, כל סיטואציה חינוכית.

***

אני לא חושבת שצריך לשלוח לכלא הורים שבוחרים בחינוך ביתי, בחינוך דמוקרטי, בחינוך אנתרופוסופי או בחינוך חרדי. גם לא הורים ששולחים את ילדיהם לחינוך בודהיסטי או חינוך ברוח הארי קרישנה.

העמדה הזאת שלי לא קשורה למה שאני חושבת עניינית על כל אחד מזרמי החינוך האלה ואחרים אלא לסובלנות. ופלורליזם. וזכויות אדם. וזכויות פרט. אלה לא סתם סיסמאות ריקות שנוח לנפנף בהן, אלא ערכים אמיתיים שצריכים לעמוד למבחן גם במקרים פחות נעימים או נוחים "לנו". בעיקר במקרים כאלה.

כל מוסד חינוכי שמתנהל ללא אלימות פיזית, מילולית או מינית, הוא מוסד חינוכי לגיטימי. הוא עלול לא למצוא חן בעיניי, הוא עלול אפילו להדאיג אותי לפעמים, אבל הוא לגיטימי.

האם המדינה חייבת לממן כל קפריזה חינוכית של כל אחד? ממש לא. לשם כך המדינה יכולה וצריכה לקבוע קריטריונים לתקצוב והיא בהחלט זכאית לשלול תקצוב ממי שמסרב ליישר קו עם הכללים שקבעה.

לדבר, לפשר, לבנות יחד תכניות חינוכיות עמוקות וארוכות טווח ולעשות לבעיית הגזענות טיפול שורש – זה כן, חשוב ונכון.

לאיים בקיצוץ תקציבים וגם לממש ולקצץ– לגיטימי.

אבל לשלוח לכלא הורים בגלל סוג החינוך שבחרו לילדיהם? זה כן עולה בקנה אחד עם ערכי הדמוקרטיה?

להעביר מסר לפיו "אנחנו", כמדינה, יכולים לכופף לכם את הזרוע בכוח ולכן נכופף אתכם ונכניס אתכם לכלא, איך זה אמור לפתור את הבעיה בדיוק?

***

עזבו רגע את ההיבט הערכי, בואו נבחן את זה בכלים של יעילות. בואו נדלג רגע חודשיים וחצי קדימה, לאחד בספטמבר.

זהו? נגמרה האפליה הגזענית בעמנואל? האם הורים שישבו שבועיים בכלא עשויים פתאום להתקפל ולוותר על נושא שבנפשם? זה נראה כמו תסריט אפשרי בכלל?

בואו נרד רגע לגובה עיניהן של הילדות.

הרי הכל נעשה, לכאורה, לטובתן, כדי לחנך אותן לערכים של סובלנות, כבוד הדדי ושיתוף. האם  עכשיו יש דרך כלשהי שזה יקרה?

נגיד שילדה אשכנזית מסוימת לא שיחקה עם ילדה ספרדייה מסוימת. לא הרשו לה. וזה חמור ומזעזע מאוד ובאמת.

ההורים שלה ישבו שבועיים בכלא, היו הפגנות, היה בלגן.

החברה הספרדייה, מבחינתה של חברתה האשכנזיה, אשמה בכך שאבא ואמא נלקחו מהבית. עכשיו הן פתאום ישחקו יחד קלאס? 

או שאולי הבחירה הכוחנית סתמה את הגולל לאיזושהי אפשרות של שינוי חברתי אמיתי בעמנואל?….

***

יש לי הרבה ביקורת על ההורים שבחרו לגרור ילדים רכים ללב הפגנה המונית ולהעצים את הטראומה, הדמעות והפאניקה.

היעדרות פתאומית, שלא מבחירה, של הורה אחד או של שני הורים היא חוויה קשה ולא נעימה. בהינתן הסיטואציה הנוכחית ההורים יכלו וחובתם הייתה לרכך את המכה הרגשית ככל הניתן, להרגיע אותם ולהשאיר אותם במקום בטוח עם אנשים אוהבים, הרחק מעין הסערה.

הם כשלו בכך, בעיניי, וחבל לי על הילדים שנאלצו להיחשף לסערה הזאת. חינוך ראוי לא ייצא לילדים האלה מכל הבלגן הזה – לא חינוך לסובלנות ולא חינוך לביטחון בנוכחות של הוריהם לצידם. כולם מיהרו לשפוך את המים, אבל יחד איתם שפכו לקלחת הרותחת הרבה ילדים וילדות, לחינם.

***

ובכל זאת, בתוך כל הפארסה העצובה הזאת, ובניגוד לדרך שבה דברים מתנהלים פה לאחרונה, לא כל מה שיכול היה להשתבש השתבש.

בין מאה למאתיים אלף אנשים הפגינו, בשיא החום, בשקט מופתי ובסדר מופתי.

החרדים הליטאים שהציפו את הרחובות לא נגררו לאלימות, השוטרים שרגילים לנהוג באלימות כלפי מפגינים אזרחים בבילעין, בנעלין, כלפי נוער הגבעות וכלפי העדה החרדית שהפגינה ביפו, גילו גם הם איפוק ובמקום להתלהם חילקו מים למפגינים.

 עצוב לשמוח על זה שדברים לא משתבשים ומתדרדרים, זה אמור להיות המובן מאליו, אבל בישראל של  2010 זו כמעט סיבה למסיבה בעיני.

***

אני גרה בשכונה שפויה יחסית, בעיר שפויה יחסית, במדינה מטורפת לחלוטין.

בשכונה שלי, ובעיר שלי, גרים ביחד חילונים, דתיים וחרדים, ערבים ויהודים, עולים וותיקים ולמרבה הפלא, רוב המפגשים בינינו לא מציתים ניצוצות, מאף כיוון. פשוט חיים.

בימים כמו אתמול יש לי הרגשה שהרבה אנשים, מכלמיני צדדים, היו רוצים שזה יהיה אחרת, שיהיה בלגן, ומתח, וגדרות הפרדה בין אדם לאדם.

בימים כמו אתמול אני חושבת, שוב, שאין לי שום כוונה לתת לאנשים האלה את התענוג לראות פה מלחמות ועימותים.

בימים כמו אתמול אני חושבת שהמעשה הרדיקלי ביותר שכולנו יכולים לעשות, כנגד כל ההתנהלויות המטורפות האלה, הוא פשוט להמשיך לחיות. יחד. דווקא.

איוולת ודם בלב ים – ניסיון לעשות קצת סדר בבלגן של מה בעצם קרה שם ולמה

לא התכוונתי לכתוב על הסיפור הזה.

ראיתי שלשום ברשת שקרה משהו, הדלקתי טלוויזיה, נחרדתי, התרגזתי, המשכתי הלאה והחלטתי שהפעם אשחרר קיטור רק בחוג המכרים המצומצם של הפייסבוק.

שבוע הספר מתחיל והבטחתי לעצמי ולאחרים שלל פוסטים ספרותיים, לגדולים ולקטנים, בחיי!

אבל באותו פייסבוק עצמו, שלושה אנשים שונים בקשו ממני אתמול שאסביר להם מה קרה. יש אנשים שלא רואים חדשות, ומשום מה הם החליטו לבקש ממני תקצירים.

יש לי דעות, אפילו נחרצות, אבל אני נגד שטיפת מוח, וכשאנשים מבקשים שאעזור להם להבין מה קרה, אני רוצה לנסות להסביר את התמונה המורכבת, את מה שאני חושבת ואת מה שאחרים חושבים. אני לא מהאו"ם ולא מתיימרת להיות אובייקטיבית, אבל אני מבטיחה לנסות להיות הוגנת.

וכיוון שהפוסט הזה נולד בפייסבוק, הוא יצטט משם קצת, בעילום שמות חבריי, כמובן.

מישהי יקרה לי כתבה שם אתמול ש"זה מאוד פשוט". החיילים היו בסכנת חיים ולכן לא הייתה להם ברירה אלא להגיב באש חיה. עניתי לה שעד אותו רגע היו שלל אופציות שלא מומשו, אבל עניתי לה גם שבמדינה שלנו ובאירוע מורכב כזה, שום דבר הוא אף פעם לא מאוד פשוט…

תקציר הפרקים הקודמים, לאלה שלא שמו לב עד עכשיו:

ברצועת עזה יש מצב מצוקה קשה. הסיסמא המקובלת בקונצנזוס הישראלי קושרת בין המצור על הרצועה לבין השבי של גלעד שליט.

זה לא מדויק, שלא לומר לא נכון. המצור על עזה התחיל בצורה מוגבלת כבר לפני חמש שנים, הוחמר עם עליית חמאס לשלטון (ברור שאני מצטערת שחמאס עלה לשלטון, ברור שהייתי מעדיפה שיהיה בעזה שלטון אחר , אבל  אין לאף מדינה זכות או יכולת לקבוע מי יעמוד בראשה של מדינה או "יישות מדינית" אחרת. זה לא חוקי וזה לא עובד) והוחמר עוד יותר מאז חטיפתו של גלעד שליט. כאן אפשר לקרוא סקירה מפורטת של ההיסטוריה והמשמעות של המצור על עזה.

הרשו לי לסייג רגע – מדינת ישראל טוענת שאין מצור. למה? כי מועברת לשם סחורה. נכון, אבל תחת פיקוח. לא פיקוח בטחוני, לא התניית העברתה של כל סחורה בשיקוף ובידוק כדי לוודא שלא מדובר בנשק (בפיקוח מהסוג הזה אני כמובן תומכת בלב שלם, אבל לא על זה מדובר), אלא פיקוח שרירותי שמגדיר מה מותר ומה אסור להעביר לתוך עזה.

מה אסור? מלט וחומרי בנייה (למקום שחלק גדול מהבתים בו הופצץ ונהרס עד היסוד בזמן "עופרת יצוקה", כלומר – לא מדובר על הרחבת מרפסת, אלא על גג מעל הראש), שוקולד, שומשום, חלבה, ריבה, כוסברה, בשר משומר וטרי (למעט בחגים. בשר קפוא דווקא מותר), ספרים, מחברות,כסאות גלגלים, חלק מהפירות, חלק מהירקות ועוד ועוד. אפשר לקרוא על זה עוד כאן כאן וכאן.

למה? או. שאלה מצוינת. התשובה הדמגוגית אומרת "כי אם גלעד שליט נמק בשבי לא מגיע להם ליהנות ממוצרי מותרות". תשובות דמגוגיות הן תמיד יפות, אבל אין שום קשר בין הדברים. גלעד שליט נחטף לפני קרוב לארבע שנים. לו הייתה למצור השפעה כלשהי על שחרורו, הוא כבר היה בבית מזמן. ממשלת ישראל בוחרת להעניש בעונש קולקטיבי את אזרחי עזה – למעלה ממיליון וחצי גברים, נשים, ילדים וזקנים, שחיים במקום הצפוף ביותר בעולם.

איזה תועלת תצמח לגלעד שליט מילד שלא יכול לכתוב במחברת או לאכול שוקולד? הדבר היחיד שיצמח מהבטן הרעבה והנפש המתוסכלת הוא מוטיבציה עתידית לחטוף חיילים ישראלים אחרים…

אני רוצה בכל ליבי שגלעד שליט יחזור הביתה. עכשיו. אתמול. לפני שנה, שנתיים, שלוש, מחר בבוקר. אבל הדבר היחיד שיביא אותו הביתה, עם כל הכאב שבדבר, הוא עסקת חילופי שבויים. כל השאר, כולל שתי מלחמות (מבצע "שליט דרומי" ו"עופרת יצוקה") ומצור של למעלה מארבע שנים – נכשל כשלון חרוץ.

הגבלת המוצרים הנכנסים לרצועה נובעת, למיטב הבנתי, משני סוגים של מוטיבציות: המוטיבציה הרגשית, תחושת הנקמה, השליטה, הרצון "להחזיק אותם קצר" ו"להראות להם מי הבוס", מי שולט ומי מחזיק את האצבע על השאלטר (כן, כולנו אמנם זוכרים את ההתנתקות, מתנחלי גוש קטיף אמנם פונו מבתיהם והופקרו לנפשם על ידי המדינה, אבל אזרחי עזה הפלסטינים לא יצאו לחופשי, ההיפך הוא הנכון).

הסיבה השנייה, ואולי הראשונה, היא סיבה כלכלית. נוח לישראל לנווט את הסחורה הנכנסת לעזה לפי אינטרסים כלכליים משתנים של המדינה, של חקלאים ושל אנשים פרטיים שגוזרים קופונים מתעשיית הסגר. כן, הכלל העתיק של  follow the money  תקף גם כאן. כאן אפשר לקרוא תחקיר מקיף על העניין הזה, לקרוא ולא להאמין. כשלחקלאים ישראלים יש פתאום עודף בבצל, אגסים או תותים, פותחים את הברז ונותנים, באופן זמני כמובן, להעביר את הסחורה לעזה. אין לי שום דבר נגד פרנסתם של החקלאים, כמובן, אבל הניצול הציני הזה הוא בלתי נתפס: אנחנו מתייחסים לעזה כאל החצר האחורית של מדינת ישראל, כאל עבדים נחותים שברוב חסדינו אנחנו מואילים מדי פעם לזרוק להם איזו עצם או לתת להם לאכול את השיירים שלנו, שלא יירקבו וירדו לטמיון. ככה לא מתייחסים לבני אדם. ושוב, מדובר על עונש קולקטיבי (כן, כן, זוכרים איך שלושה ילדים העתיקו במבחן ובתגובה המורה ביטלה את הטיול השנתי? לא פייר. נכון? עונש קולקטיבי זה אף פעם לא פייר, אבל כשמדובר בתנאי חיים ולפעמים ממש עצם קיומם של חיים של כל כך הרבה אנשים זה לא סתם "לא פייר", זה לא מוסרי ולא אנושי) כלפי אוכלוסיה אזרחית חפה מפשע (נכון, חלקם העלו את החמאס לשלטון. אזרחי ישראל העלו את ביבי, ליברמן ואלי ישי לשלטון. יכולתי לעשות משהו נגד זה? מגיע לי עונש קולקטיבי בגלל זה?).

ואחרי כל זה, הייתם רוצים לחשוב שאנחנו יכולים לפחות לישון בשקט, כי לא נכנס נשק לרצועת עזה. נכון? הרי זו (לכאורה) כל המטרה!

אז זהו, שלא. הלוואי שזה היה נכון. המחסור הקשה בעזה הניב את תעשיית המנהרות המשגשגת. אל תדאגו לראשי החמאס, הם לא סובלים מהמצור לרגע. הם יכולים לקבל אספקה סדירה של כל מה שמתחשק להם, שמוברח דרך המנהרות ממצרים יחד עם נשק בשפע. אין שום קשר בין הגבלת הסחורות לבין מניעת כניסה של נשק!

הגבול עם מצרים סגור גם הוא, או היה סגור עד אתמול, בתיאום עם ישראל ובשל אינטרסים מצריים וישראליים.כלי הטיס היחידים שמורשים לנוע בשמי עזה הם מזל"טים ומטוסים צה"ליים, וכל זה משאיר אותנו עם שלושה כיוונים סגורים – אין מעבר למצרים, אין מעבר לישראל ולגדה (למעט מקרים חריגים שמקבלים אישור להגיע לטיפול רפואי ולמעט מעבר חלקי של סחורה שמפוקחת לפי אינטרסים של יושב ראש אגודת מגדלי הקולרבי בנגב, או מי מחבריו, לפי מצב הרוח של שר הביטחון או לפי הלחץ התקשורתי. פסטה, למשל, כבר מותר להעביר, גם חיתולים, כי משום מה הלחץ התקשורתי הצליח להזיז משהו בעניין הזה, אבל הרשימות האלה משתנות מרגע לרגע) ולחשוב על אספקה דרך האוויר זו באמת בדיחה.

נשארנו עם הים. עזה, כמו שאנחנו אולי זוכרים משעורי מולדת בכיתה ה', יושבת על הים ממש. אבל מדינת ישראל הטילה סגר ימי על עזה – אין יוצא ואין בא. לא ספינות דיג, לא יבוא סחורות, שום דבר. מה הרציונאל לצעד הזה? סכנה שינסו להעביר נשק דרך הים. נכון, בזמנו הייתה תפיסה מתוקשרת של ספינת הנשק קארין A ואכן, החמאס לא נוטה לעסוק בהדבקת נצנצים על איגרות ברכה.

אבל שוב, הנשק הוא רק תירוץ. הרי יש לצה"ל מודיעין מצוין, לוויינים, רדארים ואמצעים מגוונים שמאפשרים, סליחה – שאמורים לאפשר, לקברניטי הצבא לדעת להבחין בין ספינת אורז לספינת טילים. לו הנשק היה כל העניין – היה אפשר לאתר הברחות נשק דרך הים ולסכל אותם – בהפעלת כוח צה"ל מצטיין תמיד.

העניין הוא שיש כאן בעיקר השפעה פסיכולוגית ומדינית, שאיפה לבודד את עזה מכל הכיוונים ולסגור למעלה ממיליון וחצי אזרחים בכלא הגדול ביותר בעולם, כדי שיהיו נתונים אך ורק לשליטתנו ולחסדינו. יתנהגו יפה – נזרוק להם גזר. יהיו ילדים רעים ויזרקו קסאמים – נרביץ להם על הראש.

ואני חשבתי שאילוף חיות בקרקסים הוצא אל מחוץ לחוק  בישראל… אופס, סליחה, כאן מדובר בבני אדם, זה עניין אחר לגמרי.

לפני למעלה משנתיים כתבתי את הפוסט הזה והרגשתי צדיקה גדולה כשהעברתי לשם קצת אורז, קמח, קפה וסוכריות, מצבם לא השתפר מאז, הוא רק הוחמר.

 עד כאן ההקדמה (הזהרתי מראש – זה לא פשוט…), עכשיו למשט:

בשנים האחרונות הולכת ומתגברת בקרב חלק מהפלסטינים מגמה של ניסיון לפעול נגד הכיבוש באמצעות מאבק בלתי אלים. רבים בצד השני הבינו שפגיעה אלימה באזרחים חפים מפשע גורמת להם נזק תדמיתי ולא מקדמת את המאבק שלהם. לצערי, אצלנו, הרוב עדיין רחוק מההבנה הזאת. לא שאני טוענת שכל חברי החמאס כיתתו את חרבותם לאיתים ואת קסאמיהם לנעלי בלט, לצערי אנחנו עדיין רחוקים משם מאוד (ולתפיסתי כל פעולה אלימה שלנו מרחיקה את הרגע הזה עוד יותר…), אבל גוברים הניסיונות (הלגיטימיים) להיאבק בצורה יצירתית ולא אלימה על דעת הקהל העולמית.

יש כאן מאבק תודעתי. ישראל טוענת שאין רעב בעזה (אני מפקפקת באמיתות הנתונים האלה, אבל זה לא העניין. העניין הוא שאם, לדברי מנהיגינו, יצאנו מעזה ואנחנו לא שולטים בה מאז ההתנתקות, לא אמורה להיות לנו שליטה על אספקת המים, החשמל והאוכל לשם), הפלסטינים טוענים שיש מצור מוחלט על עזה, רעב כבד ומצוקה קשה.

כדי למשוך את תשומת הלב והאהדה של דעת הקהל העולמית למצוקתם, הם מנסים לארגן, מדי פעם, משט ראווה לעזה. המטרה המוצהרת היא העברת סיוע הומניטארי – מזון, כסאות גלגלים, מחברות, תרופות. ממשלת ישראל טוענת כנגדם שמדובר בפרובוקציה תקשורתית. נכון. זאת פרובוקציה. אם תשאלו אותי – פרובוקציה לגיטימית. 

 לשלוח קסאם זה לא לגיטימי. להרוג אזרחים, כמו בתקופת הפיגועים, זה לא לגיטימי ולא מוסרי. להשיט ספינה ועליה שלטים שקוראים לשחרור עזה זה לגיטימי. לא נעים ומביך עבור ממשלת ישראל, אבל לגיטימי.

שש ספינות יצאו למשט הזה, ועליהן מאות אזרחים מכל העולם. לא בדקתי אותם אחד אחד, ומשום מה גם עכשיו, אחרי שכולם נעצרו, תשעה מהם נהרגו באש חיה מידי בחורינו המצוינים מהקומנדו הימי, עשרות נפצעו וחלקם גורשו, אף אחד לא מפרסם את הרשימה המלאה של שמותיהם, עיסוקיהם וארצות מוצאם.

המשט אורגן בידי הארגון הטורקי  IHH. דובר צה"ל מגדיר אותו כארגון טרור. אני לתומי חשבתי שארגון טרור הוא ארגון שעוסק בפגיעה פיזית באזרחים חפים מפשע, אבל מסתבר שטעיתי.

מדובר בארגון צדקה שתומך כלכלית באזרחים עניים ברחבי העולם. בתוך הרשימה הארוכה של האנשים הנתמכים על ידו, מצויים גם אלמנות ויתומים של החמאס, כלומר – אנשים שבני משפחתם נהרגו בקרב מאש חיילי צה"ל או תוך כדי ביצוע פיגועים. שוב, לא המפגעים עצמם, אלא נשים, ילדים, הורים זקנים שלא בהכרח ידעו על התכניות של בן משפחתם או תמכו בו ושלא בצעו כל פשע. ברור שיתומי החמאס לא נמצאים ברשימת הגופים שאני הייתי בוחרת לתרום להם, אבל הגדרת מי שעוזר להם כ"ארגון טרור" היא היסחפות.

 רוב רובם של משתתפי המשט היו אזרחים של שלל מדינות זרות – סקנדינביה, אירופה וגם מדינות ערביות, ובכללם חברי פרלמנט של מספר מדינות, זוכת פרס נובל לשלום ואנשים פרטיים שרצו להתקומם נגד עוול שנעשה כלפי אוכלוסיה אזרחית. ממשלת ישראל החליטה, בהחלטה מטומטמת אם תשאלו אותי, לא לתת להם לעבור לעזה ויהי מה.

למה? הטיעון הרשמי הוא שאם יתנו לספינות האלה להגיע לעזה, אחריהן יגיעו עוד ועוד ספינות, ייפתח המצור ותיפתח אפשרות להברחת ספינות נשק. שוב, איש בצה"ל לא טוען שהספינות האלה הן ספינות נשק, אלא שבעקבותיהן עלולות להגיע בעתיד ספינות נשק. על כך אמר אתמול בצדק עמוס עוז בגלי צה"ל – לצה"ל יש מודיעין מצוין ולוויינים מדויקים. אם המודיעין יזהה ספינת נשק – אין שום קושי לעצור או לפוצץ אותה בדרך, כפי שכבר נעשה לא פעם בעבר.

המאבק הנוכחי הוא לא מאבק על בטחון אלא מאבק על תודעה, מאבק אגו שבו ישראל מתעקשת להראות לפלסטינים ולעולם למי יש יותר גדול, אם תסלחו לי על הביטוי. גם לשיטתה, ממשלת ישראל מפסידה במאבק הזה שוב ושוב.

 נכון, צה"ל קרא לספינות להעביר את הסחורה לנמל אשדוד ומשם- בהתאם לרשימות הסחורה הקפריזיות של צה"ל, יוחלט מה מתוכה להעביר לעזה. משתתפי המשט סרבו להצעה הזאת כי אכן – המטרה אינה רק להעביר סחורה אלא למחות כנגד המצור ומחאה, תרשו לי להזכיר לכם, היא דבר לגיטימי. בניגוד, למשל, להרג.

אז מה בעצם קרה שם?

אחרי כמה ימים של משחקי חתול ועכבר פסיכולוגיים וקריאות לספינות לעצור (אף אחד, משום צד, לא באמת חשב שהקריאות האלה ישנו משהו, זה היה למען הפרוטוקול בלבד), לוחמי שייטת 13 של הקומנדו הימי השתלטו על הספינות לפנות בוקר, במרחק 75 מייל מהחוף, מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. במילים אחרות – בשטח שבו, על פי החוק הבינלאומי, אין לישראל שום סמכות ושום זכות לפעולה.

גם ההחלטה על עצם הפעולה הייתה בעייתית, מפני שהתקבלה בשביעייה (ביבי, ברק, ליברמן, ישי, יעלון, בגין ומרידור – פורום שרובו ככולו מקשה עלי לישון בשקט בלילה), פורום שאין לו שום סמכות רשמית לקבלת החלטות. ההחלטה לא עלתה לדיון בקבינט המדיני – בטחוני או בממשלה – אלה הפורומים שבסמכותם לקבל החלטות כאלה.

דובר צה"ל טוען שהלוחמים הופתעו מעוצמת ההתנגדות על הספינה "מרמרה" וציפו להתנגדות שקטה של פעילי שלום. זה מוזר בעיני, גם לאור המודיעין המהולל של צה"ל (ולאור העובדה שהספינות העבירו שידורים חיים באינטרנט לאורך כל המשט ולפניו) וגם לאור העובדה שכדי להתמודד מול אזרחים שקטים בלבד, שולחים יחידות שמתמחות בפיזור הפגנות והתמודדות עם אזרחים, לא לוחמי קומנדו רעולי פנים שמשתלשלים על חבל ממסוק, אחד אחד, כמו בסרט פעולה הוליוודי.

כן, הייתי שמחה מאוד לו כל יושבי הספינה היו אזרחים שקטים ולו הם היו יושבים על הסיפון שלובי ידיים ושרים שירי מחאה. באמת הייתי מעדיפה את התסריט הזה, ולדעתי הוא גם היה משרת את מטרותיהם הרבה יותר טוב, למרות שאני לא בטוחה שאפילו במקרה כזה הם היו יוצאים בשלום מההיתקלות עם בחורינו הגיבורים.

לוחמי הקומנדו ירדו לספינה, אם כן, אחד אחד, בנחיתות מספרית מובהקת, ובתנאים שלא היה להם שום סיכוי לצאת מהם טוב.

אחת מחברותיי בפייסבוק כתבה שלשום, כאסוציאציה אישית בלבד – "לספינת המעפילים שבה סבא וסבתא עלו לארץ קראו 'לא תפחידונו'". לדבריה, אפילו סבא שלה נזכר בזה עכשיו, בעקבות המשט.

כן, אני יודעת, אי אפשר להשוות בין מעפילים, ניצולי שואה ברובם, שניסו להגיע לישראל כדי לחיות בה בהיעדר כל בית אחר, לבין אורחים לרגע שמנסים להגיע לעזה כדי להביע תמיכה והזדהות.ועדיין, עצם ההתמודדות של אזרחים, נטולי נשק חם, שנמצאים על ספינה בלב ים ונתקלים בחיילים חמושים, דומה.

הזיכרון הקולקטיבי שלנו חלש, ולכן הלכתי לבדוק מה בעצם קרה באקסודוס. בדקתי בספר ילדים שכתבה לאחרונה מי שהייתה ילדה על האקסודוס ותיארה את הקרב (מונח שלה) בין נוסעי הספינה לבין החיילים הבריטים שעלו על הסיפון כדי למנוע מהספינה להגיע לחופי ישראל.

לדבריה הם זרקו על החיילים קונסרבים (קופסאות שימורים – קופסת שימורים בראש יכולה בהחלט להרוג) ותפוחי אדמה, וגם "דחפו את הסולמות והחיילים נפלו לים".הציור שהיא מציירת שם, מתוך זיכרונותיה כמי שהייתה על האקסודוס, מראה חיילים מופלים לתוך הים והמון משולהב וזועם – דומה מאוד לתמונות שחשף דובר צה"ל מהמרמרה…

לדברי דובר צה"ל, במקרה אחד או שניים, נוסעי הספינה חטפו אקדחים מחיילים וירו בהם וחלקם השתמשו בסכינים. שוב – אני רחוקה מלהצדיק שימוש באלימות וחושבת שאלה מבין נוסעי המרמרה שנקטו אלימות עשו מעשה מטומטם ובלתי מוסרי, אבל אני אזרחית של מדינת ישראל, והמעשים שנעשים בשמי מעניינים אותי הרבה יותר ממעשים שנעשים על ידי אזרחי מדינות אחרות.

שלא תבינו לא נכון, אני לא נהנית לראות לוחם שייטת מופל מהסיפון, לא נהנית לראות חיילים מוכים ובניגוד למה שאולי מצופה ממני, לא אני ולא אף שמאלני אחר שאני מכירה לא נהנה או שמח כשחיילים מוכים, נפצעים או נהרגים. החיילים האלה עשויים להיות קרובי משפחה, שכנים או חברים שלי ואני חרדה לשלומם, גם אם אני לא מצדיקה את מעשיהם.

בסוף ההשתלטות על המרמרה נהרגו תשעה מנוסעיה, ועשרות נפצעו, חלקם קשה. כמה חיילי צה"ל נפצעו קל עד בינוני – לפי דיווחי דובר צה"ל אתמול.

שמעתי את העדויות של החיילים שהרגישו כמו בלינץ' ברמאללה. אני לא מקנאה בהם, לגמרי לא, אבל מקבלי ההחלטות עשו כשלים רבים בבחירת היחידה שתשתלט על הספינות ובבחירת דרך ההשתלטות, ואיכשהו, תמיד יוצא שמתוך כוונות לעשות לינץ' בחיילים שלנו יש רק הרוגים בצד השני… לא הייתי רוצה שום חייל הרוג, חס ושלום, אבל גם דמם של תשעת האזרחים הזרים יקר בעיני, כמו דמו של כל אדם שנברא בצלם.

והפעם, אלה לא סתם אזרחים, אלא אזרחים זרים (אני עדיין לא ראיתי שום פרסום שמאמת ומפרט את זהות ההרוגים, אולי יגיע כזה בהמשך). לא חיילי אויב וגם לא מחבלים או טרוריסטים, כמו שמיהרו להגדיר אותם. מחבל הוא מי שפוגע באזרחים, לא מי שנלחם בחיילים!

מישהי אחרת מחברותיי בפייסבוק כתבה עם החדשות הראשונות על הבלגן הזה שהיא מרגישה   speechless, and desperately seeking the "undo" button.

אני הרגשתי בדיוק כמוה.

עם כל הכבוד לכוונות, פעולה נבחנת במבחן התוצאה. במבחן התוצאה – לא הייתה שום סיבה לעצור את המשט הזה עם תשעה הרוגים ופצועים רבים נוספים.

הלוואי שיכולנו ללחוץ על כפתור הביטול, אבל זה לא אפשרי.

אז מה אפשר היה לעשות אחרת?

ראשית – להפסיק את המצור על עזה! לאפשר מעבר חופשי ומלא של סחורות אחרי בדיקה ביטחונית בלבד. כל מוצר, בכל כמות, שאינו נשק או חומר נפץ, יכול לעבור. למה זה טוב? קודם כל, כדי להיות בני אדם. מוסר זו לא מילה גסה ואין שום הצדקה מוסרית לפגיעה הקולקטיבית באזרחי עזה. שנית – ישראל רוצה להראות לעולם שאנחנו בסדר, שהמצב בעזה מצוין, שאין מצור ואין צורך במחאה. הדרך היחידה לעשות את זה היא לשנות את המצב ולשמוט את הקרקע מתחת לטיעונים של מתנגדי המצור. אין שום תועלת וערך בכל מומחי ה"הסברה", כשההסברה מבוססת על ספינים ושקרים. אפשר לאפשר חיים נורמאליים לאזרחי עזה ולדברר את האמת, לשם שינוי.

שנית, גם בלי להפסיק את המצור על עזה, כיוון שמדובר במשט שכל תכליתו תקשורתית, אפשר היה לתת לו לעבור בשקט, להנמיך פרופיל, ולתת לו לגווע בקול ענות חלושה.

כן, המשט הוא פרובוקציה (לגיטימית, בעיני). אבל לא חייבים לשחק הישר לידיה של הפרובוקציה.סיקור המשט בתקשורת העולמית היה דליל ביותר לפני שחיילי הקומנדו השתלטו על האוניה בלב ים והרגו תשעה אזרחים זרים. אז, מן הסתם, הנושא קפץ לכותרות הראשיות בכל העולם.

אין תרגום עברי למונח counterproductive . אבל נדמה לי שה"מבצע" האחרון, אפילו לשיטתם של צה"ל והממשלה, הוא הגדרה מילונית קולעת למושג הזה…

או כפי שאני כתבתי בפייסבוק כשקלטתי את הקטסטרופה – מדינה משוגעת. צריך כשרון מיוחד כדי לעשות תמיד את הדבר הכי לא נכון שאפשר

ובאמת צריך. תחשבו על זה – מכל האופציות שהיו מונחות, או צריכות להיות מונחות על השולחן, בחרו את האופציה הכי גרועה מבחינה מוסרית וערכית, את האופציה הכי גרועה מבחינה צבאית וטקטית, את האופציה הכי גרועה מבחינת יחסים בינלאומיים, את האופציה הכי גרועה מבחינת הסברה – ללא ספק, כשרון מיוחד וראוי לציון, אל יקל הדבר בעיניכם…

אמרנו הרי שכל העניין התחיל (לפני שהסתבכנו עם שפיכות דמים) במאבק תדמיתי, על דעת הקהל העולמית. אפשר היה לחשוב, אולי, שמדינה מתוקנת הייתה לפחות מנסה להצטיין בהיבט הזה. מה פתאום?

עברו שעות ארוכות עד שנשמעה תגובה רשמית כלשהי ממדינת ישראל. כשכבר נשמעה תגובה, היא ניתנה במסיבת עיתונאים שנתן דני איילון. כן, כן, אותו אחד שזכור לרע כמי שהשפיל את השגריר הטורקי והושיב אותו על שרפרף. ללא ספק, האדם המתאים ביותר להרגעת הרוחות אחרי שתפסנו ספינה והרגנו אזרחים של… תזכירו לי איזו מדינה? טורקיה? שוב טורקיה? אותה טורקיה שלמדינת ישראל יש איתה ברית אסטרטגית ואינטרס עליון ליחסים טובים? אופס…

מצד שני, לו הבוס של דני איילון היה מנהל את מסיבת העיתונאים זה היה הרבה יותר גרוע, ליברמן הרי מוקצה (ובצדק…) ברוב מדינות העולם.

אז דני איילון ניהל מסיבת עיתונאים. אפשר היה לצפות שייתן לעיתונאים מהעולם לשאול שאלות. גם זה לא? מה פתאום? הרי התקשורת הפנימית ודעת הקהל בתוך ישראל חשובה הרבה יותר, בעיקר כשכל פעולה בזירה הבינלאומית נועדה רק לקצור עוד מנדטים בתוך ישראל, לא, חלילה, להגן על אינטרסים ישראלים בעולם. סליחה, אני חוזרת בי, כלי תקשורת אחד מחו"ל כן זכה לשאול שאלה. לא BBC , NBC או CNN, אלא כלי תקשורת נידח של ארגון נוצרי קיקיוני בצפון ארה"ב. נרגעתי. כבודנו הלאומי ניצל.

בעצם, דמות אחת כן הלכה, בהתנדבות, לדברר באנגלית את הממשלה וצה"ל בתקשורת הבינלאומית וקבלה הדרכה צמודה משר הביטחון – ההוא שיש לו משום מה תדמית של גאון בעל מוח אנליטי, למרות שהוא לא מצליח לעשות דבר אחד בלי להסתבך. ציפי לבני. היא לא הייתה אמורה להיות ראש האופוזיציה במקרה?….

 

בקיצור, כפי שהגדיר עמוס עוז באותו ראיון בגל"צ, "המצור על עזה הוא מצור שישראל מטילה על עצמה". ישראל מבודדת את עצמה בהתמדה ובנחישות, מצליחה לעשות את כל השגיאות האפשריות באיוולת ראויה לציון, ועל מוסר כבר מזמן לא מדברים פה, אבל אני לא יכולה שלא להתייחס למצב הבלתי מוסרי שבו אנחנו ממשיכים להחזיק למעלה ממיליון וחצי איש וגם, כן, לזה ששודדי הים של קפטן הוק, כלומר – לוחמי הקומנדו של מדינת ישראל, הרגו תשעה אנשים, אזרחים, מחוץ למים הטריטוריאליים שלנו, מחוץ לחוק. לתפארת מדינת ישראל

 

שלשום אחרי הצהריים, הלכתי ברחוב וראיתי ברמזור כמה בחורים עומדים עם שלטי "כל הכבוד לצה"ל" ודגלי ישראל.

זה הדגל שלי. הדגל היחיד שיש לי. רק במוצ"ש צהלתי על כל בדל נקודה שהדגל הזה וסקעת קבלו באירוויזיון. למה מי הם בדיוק שיפקיעו אותו ממני?

אבל "כל הכבוד לצה"ל"? על הרג אזרחים של מדינות זרות? על נזק עצום לישראל מכל בחינה – חוקית, דיפלומטית, מוסרית, תדמיתית? על פאשלה על גבי פאשלה? על זה כל הכבוד?!?

כמה מכוניות צפצפו לתמיכה. בתגובה לכל צפצוף, אחד ממחזיקי הדגל הניף בשקט אגרוף קפוץ. לאט, בנחישות, בביטחון. אגרוף קפוץ. הסמל של כהנא. שתי דקות מהבית שלי.

מזמן לא פחדתי ככה.

בובה על חוט – דוד גרוסמן בטקסט מדויק ונוקב על התנהלות המדינה בפרשה הזאת

השביעיה של האדיוטים מטביעה את מדינת ישראל – יוסי שריד בטקסט ריאל-פוליטי מפוכח ולצערי גם נכון

כנגד שטף התעמולה – עידן לנדו, ישיר כתמיד, מראה את הפער בין הלוקשים שמוכרים לנו לבין המציאות

למה כולם מצדיקים את התסבוכת בלב ים? ובעצם גם כל דבר אחר… אייל ניב על האוטומטיות שבה אנחנו מיישרים קו עם התקשורת ודו"צ

הסתבכות קלה בלב ים – הבלוג של תום עם דוגמאות מאירות עיניים, בזמן אמת של איך התקשורת מוכרת לנו סיפור

"אני – סכין בגב האומה, מתכבדת להשיא משואה זו" – מהבלוג של ואן דר גראף אחותך

"אין מה לחקור" – מרב מיכאלי

"מאז ומעולם היתה שפיכות דמים תועבה לנו?" – שועי רז בטקסט פיוטי, רגיש, מכאיב ולמרות הכל גם מנחם, בעקבות המשט האומלל

תש כוחי. רוצים להכפיש אותי, לחשוב שאני לא מבינה כלום, לצחוק עלי, להסכים איתי – שיהיה לכם לבריאות.

לא שכנעתי אתכם – לא צריך. זו עדיין מדינה דמוקרטית וחילוקי דיעות הם דבר לגיטימי. אני סוגרת את הפוסט הזה לתגובות, לא יכולה לדון ולדוש בזה יותר. די.

למה היה לי כל כך קשה בהפגנת השמאל הציוני? פוסט אורח מאת רמי אלחנן

קבלתי הבוקר את המייל הזה מרמי אלחנן, איש יקר ומקסים במיוחד שאני מכירה  מאז שהייתי בת עשר בערך. ברשותו של רמי, אני מביאה את הדברים שלו גם לעיניכם:

במוצ"ש, בדרך אל הכיכר ירדנו, אני והנרי, במורד רחוב בן יהודה. בדרכנו להפגנת השמאל.
אני לא מרבה להגיע לשם, ללב המאפליה, למקור אסוני וחורבני אבל ניחמתי את עצמי בתקווה מעורפלת ששם, למטה במורד הרחוב, יחבקו אותי רבבות אחי הסמולנים …
במרכז הכיכר הריקה  ניצב מבנה ענק ומרשים. אולפן רדיו שקוף. לרגע התפעלתי מיכולות ההפקה של המארגנים, עד שרמקול ידני קטן ומסכן בישר בקול ניחר על שינוי המיקום והחזיר אותי באחת אל המציאות המרה… היה מאכזב ומביך, היו מעט מדי אנשים בשוליה המרוחקים של הכיכר המיתולוגית.  ואני כל כך רציתי שהיא תתמלא ותעבור על גדותיה … כל–כך רציתי למחות את חרפת כרזות האס אס מלפני 15 שנים…
… הקשבתי בדריכות ובקשב לכל מילה שנאמרה ע"י שורת הדוברים המייגעת, ארוכה ואינסופית: רובם התרכזו בשנאת מתנחלים ובחזרה על מנטרות חלולות שכבר שנים ארוכות מסמלות את הבריחה מלב הבעיה: השתוקקתי לשמוע אמירה על דיאלוג ושמעתי הכרזות נדושות על נסיגות "עם שותף או בלעדיו" (כמו הנסיגות החד צדדיות המוצלחות מלבנון ומגוש קטיף) … רציתי לראות איחוד שורות השמאל כנגד הכיבוש וראיתי שמאל ציוני מפוחד ומהוסס, משדר חולשה וחוסר ביטחון וחוסר יכולת אירגון בסיסית ביותר…. רציתי לראות שותפות כנגד הכיבוש וראיתי סוג של גזענות ולאומנות  – חיפשתי בנרות שותף מ"הצד השני" – חיפשתי ערבי אחד לרפואה – בפירסומים, בדברי הנואמים, בשלטים, בקהל המאות…  ולא שמעתי, ולא מצאתי זכר…

ואני, היום, לא יכול לראות את עצמי כחלק משיח שאיננו כולל ערבים. לא נראה לי שניתן לקיים הפגנה פוליטית שמתעלמת לחלוטין ובאופן בוטה כל כך ממצוקתם של הפלסטינים בתוך ומחוץ לקו הירוק… (20% מאזרחי המדינה, למעלה מ 50% בין הים לירדן, למי ששכח…)

אמא שלי תמיד אומרת שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה… לקח לי המון זמן להבין את המשפט הזה.
… לקח לי המון זמן לגלות שחלוקת הצדדים הפרטית שלי השתנתה לחלוטין ב 13 השנים שחלפו מאז האסון שלי. לא עוד קו שמפריד בין שני עמים – יהודים וערבים –  אלא בין פושעים וקורבנות – יהודים כערבים! הקו הזה מפריד בין כל אלה שרוצים שלום ומוכנים לשלם את מלוא מחירו לבין אלה שלא מסכימים – מתנגדים, מהססים, מתלבטים – משני העמים. 
והמחנות, מבחינתי, מתחלקים היום בין המחנה של אלה שאינם מוכנים להשלים עוד עם המשך הכיבוש ומחירו המוסרי המופקע, אלה שיוצאים נגד הרשע של רוצחי הילדים משני הצדדים ומשלמים על כך מחיר כבד של נידוי חברתי, הוקעה כבוגדים והאשמות של "תטביע",  לבין המחנה של אלה שמתנהלים כאילו שום דבר חריג לא קורה לנו מתחת לאף. אלה שמשתפים פעולה בצורות שונות עם הפשע, אלה שמשלימים עם המשך קיומו של העוול הזה לגווניו השונים, המזכ"לים של "שלום עכשיו" שמכשירים את הטבח בעזה ובלבנון,  הבן כספיתים והגדי טאובים והארי שביטים והאברי גלעדים ה"מתנגדים לכיבוש",  וכן, גם אלה שחושבים שעצם הנפת הדגל (שבשמו נעשים פשעי הכיבוש) והאמירה המהוססת (לא נסוגים מבקעת הירדן) תיצור את השינוי המיוחל….

– הקונצנזוס שאני שואף אליו הוא אחר, הגדרות היהדות והישראליות שלי הן שונות, האנושיות שלי היא אחרת וגם השמאלנות שלי היא שונה – היום.

בהפגנה הראשונה שהתקיימה נגד הטבח בעזה במוצ"ש בינואר 2009 חשתי בדידות איומה. השוטרים עמדו מן הצד וצחקו כשאנשי המחנה האחר זרקו עלינו עגבניות רקובות וביצים סרוחות…  – כל כך רציתי להיות  מוקף באחי – אלפי מפגיני השמאל הנחושים שלא באו…. שקעתי לי במחשבות נוגות ובפעם הראשונה בחיי חשתי באופן פיזי את בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים… והבנתי, לצערי, שאין קיצורי דרך  – שצריך ללכת מאוזן לאוזן ומלב ללב, אחד על אחד, יהודים וערבים יחד, לא יום ולא יומיים, לא "עכשיו" ולא מחר או מחרתיים – בדרך ארוכה קשה מפרכת  ומפותלת כדי שאולי פעם, הנכדים שלנו (אלה שלא יחזרו בתשובה) יזכו לגדל כאן ילדים בלי חשש לאבדם…
ומי שרוצה להיות שותף למסע הזה צריך לוותר על החיבוק החם של הקונצנזוס… מי שרוצה להיות שותף אינו יכול להסתפק בעמידה מן הצד! מי שרוצה להיות שותף מוטלת עליו החובה המוסרית הכבדה לא להפנות את הגב למציאות! כל אחד כפי יכולתו, לעשות טוב!!! להשכיל עוד! ללמוד את העובדות הנכונות! ללמוד ערבית! לסייע לצדיקים שמסיעים כל יום חולים מן המחסומים! לא להשלים עם הברוטליות של המשטרה והצבא! לעמוד מולם בשיח ג'ראח, בבילעין, בסילואן! לסרב לשתף פעולה עם הרשע ולהיות מוכן לשלם מחיר על כך!

אני לא מגדיר את עצמי כקיצוני , לא שמאלני ולא בטיח! – אני אפילו חושב את עצמי עדיין לציוני טוב שמאמין גם בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי – ואני מלא הערכה לכל אלה שכמוני עושים את המסע הארוך והכמעט בלתי אפשרי מן הלאומנות הצרה והחשוכה והפרימיטיבית אל הבנה בסיסית של גבולות האפשר –

אבל אני חושב שלמפגינים האלה, לעם הזה, צריך היה להגיד את האמת ישר בעיניים – בלי להתבייש! ביושר ובאומץ – אחרת הם ימשיכו לחשוב שלחיצת יד על הדשא בבית הלבן מספיקה – – ויתאכזבו שוב, וינטשו שוב, ושוב ושוב וחוזר חלילה….

אלה הדברים שהייתי יכול ורוצה להגיד בהפגנה במוצ"ש לו היו מבקשים ממני לדבר …
– ואיכשהו, נראה לי שלשמאל הציוני קשה איתם  ….

רמי

הדברים של רמי מדברים בעד עצמם, כתמיד, ועדיין, אני מרגישה צורך להגדיר איפה אני עומדת בסיפור הזה.

אני ממעטת ללכת להפגנות, ואני מודה שכשמדובר בנסיעה בינעירונית אני מגיעה רק להפגנות שאני מרגישה שמייצגות אותי לחלוטין.

לגבי ההפגנה הנוכחית, זה לא היה בדיוק המצב.

בזמנו, כשקראתי את הצהרת הכוונות של אלדד יניב ושמואל הספרי שעומדים מאחורי ההתארגנות הזאת, היו שם הרבה יותר מדי דברים שלא מייצגים אותי.

כשראיתי ברחובות את הפוסטרים שלהם הרגשתי שהם צודקים, שארצי אכן שינתה את פניה ושאני מאוד לא אוהבת את פניה הנוכחיים.

שמחתי לשמוע שזו הולכת להיות הפגנת שמאל שבה נושאים בגלוי דגלי ישראל. כמו שכתבתי מזמן, זה הדגל שלי. אין ולא יהיה לי דגל אחר. למדתי לצייר אותו מזמן, בגן, בלי לצאת מהקווים, וכשאני רואה אותו קורים לי דברים בלב. לפעמים זו גאווה, הרבה פעמים תחושת השתייכות והרבה יותר מדי פעמים אני מוצאת את עצמי מתביישת – לא בדגל עצמו, אלא במעשים שנעשים בשמו, בשמי.

בהרבה הפגנות שמאל נושאים דגלי פלסטין. אין לי בעיה עם זה, הדגל הפלסטיני מייצג הרבה אנשים וזו זכותם המלאה. אני תומכת בזכותו של כל פלסטיני להניף את דגלו, אבל זה לא הדגל שלי, זה לא הדגל שמייצג אותי.

מצד שני, ואולי זה בכלל לא צד שני, אני מסכימה עם רמי.

אי אפשר לתמוך בשלום מבלי להשמיע את קולותיהם של פלסטינים – מתוך ישראל ומהרשות הפלסטינית, אי אפשר לתמוך בשלום אבל לא להסתכל בעיניים של אלה שאיתם אמורים לעשות שלום, אי אפשר לדבר על שלום בלי לקיים דיאלוג אמיתי עם בני אדם אמיתיים בעלי דיעות אמיתיות, בלי הקשבה, בלי נוכחות הדדית ושווה של עברית וערבית, של דגלי ישראל ודגלי פלסטין ביחד, זה לצד זה.

לא אהבתי גם את הסיסמא של הפגנת "השמאל הציוני" – "ציונים לא מתנחלים".

אני מתנגדת להתנחלויות בכל ליבי, אני חושבת שעצם קיומן הוא מחדל חמור של כל ממשלות העבר וההווה שלנו ומשוכנעת שבלעדיהן היה אפשר להגיע לשלום הרבה יותר בקלות.

ועדיין, אני לא מוכנה לתת יד לדמוניזציה של המתנחלים ולהוצאתם אל מחוץ לגדר. הם בני אדם – טובים, רעים, נחמדים, לא נחמדים – לא פחות ולא יותר מכל קבוצה אחרת. רובם שומרי חוק (גם אם אני לא אוהבת את החוק שמאפשר להם לשבת שם), הם בטוחים בצדקת דרכם בדיוק כפי שאני בטוחה בצדקת דרכי, ואני לא חושבת שהדרך הנכונה לנצח את מי ששואף לבטל את הלגיטימציה של ציבור אחד (מי אמר ליברמן ולא קיבל?) היא ביטול הלגיטימציה של ציבור אחר.

ולכן, לצערי, ההפגנה הזאת לא מייצגת אותי. הבאתי הנה את הפוסטרים של "השמאל הלאומי" כי אני מזדהה עם המסר החזותי שעולה מהם, אני לא מזדהה עם מה שהיה בכיכר ציון במוצ"ש, כפי שעולה מהתיאור שרמי מביא כאן.

לא יודעת אם אני שייכת לשמאל הציוני. לא יודעת מה זה "שמאל", לא יודעת מה זה "ציוני".

התנועה הציונית היתה תנועה הסטורית חשובה שעשתה מעשים גדולים ועצומים וגם הרבה עוולות בדרך. אני לא מייצגת אף אחד מלבד עצמי, לא עומדת מאחורי שום סיסמא שלא מחייבת אותי. אני תומכת בקיומה של מדינת ישראל – זה כל כך ברור לי שכמעט מצחיק אותי לכתוב את זה, אני תומכת בסיום הכיבוש – גם זה כל כך ברור לי אבל כאן אני לפעמים דוקא רוצה לבכות.

אני יודעת, כמו שרמי יודע,  שמגיע לנו לחיות כאן – בכבוד, בבטחון, בשקט, ביחד. לנו – לכל מי שרואה במקום הזה את ביתו: יהודים, ערבים, חילונים, דתיים, חרדים (גם חוזרים בתשובה, רמי יקירי…), שמאלנים, ימנים, מדחיקנים, כאלה שאני מסכימה איתם וכאלה שאני מתחלחלת מכל מילה שיוצאת להם מהפה, ישראלים, פלסטינים – בני אדם.

הדברים שאמר רמי בערב הזכרון האלטרנטיבי של "לוחמים לשלום"

"לא לפחד כלל" – מה שכתבתי כאן לפני כמה ימים, על מה שקורה לדמוקרטיה שלנו

לא לפחד כלל

לפני כמה שנים, בלימודי חינוך לתואר שני, למדתי קורס בפילוסופיה של החינוך, על חינוך בעידן הפוסט מודרני.

בין שאר האנשים שלמדו איתי באותו קורס היתה גם  דוקטורנטית בשם ג'נאן, בחורה מרשימה, אינטליגנטית, רצינית ומעמיקה, פמיניסטית מושבעת, אם לילדות קטנות,  עובדת סוציאלית שעסקה בחינוך לאמנות וידעה לנתח טקסטים מורכבים בבהירות. בחורה נעימה, חמה ומסבירת פנים.

לפני יומיים, פתאום ראיתי אותה בטלוויזיה.

ג'נאן ישבה שם וסיפרה בתסכול ובזעם איך בשלוש בלילה, בנוכחות שתי בנותיה המתבגרות בפיג'מה, 16 שוטרים דפקו בכוח על דלת ביתה בחיפה, הפכו את הבית, דברו בגסות וברמיזות מיניות, לקחו את המחשבים והרבה מסמכים ועצרו את בעלה.

מסתבר שבעלה של ג'נאן הוא אמיר מח'ול, פעיל חברתי ופוליטי שנעצר בשבוע שעבר בחשד למגע עם סוכן זר.

אני לא יודעת הרבה על הסיפור הזה, וגם אתם לא, כי המדינה עשתה מאמצים ראויים לציון כדי שלא נדע על זה כלום.

לפי מה שהצלחתי להבין, אמיר מח'ול ועומר סעיד חשודים בכך שהשתתפו בכנס רב משתתפים בירדן שבו השתתפו, כנראה, גם אנשים המזוהים עם חיזבאללה ומכאן נגזרת כלפיהם האשמה חמורה במגע עם סוכן זר (מגע שיכול להסתכם גם באמירת בוקר טוב מנומסת, על ידי אדם שאין לו כל "מידע בטחוני רגיש" שעלול לפגוע בביטחון המדינה) .

ג'נאן מאמינה בחפותו של בעלה באמונה שלמה ואני, נכון לעכשיו וכל עוד המידע המלא מוסתר ממני ומכם, מאמינה לה.

אבל לא זו הנקודה המשמעותית כאן.

אמיר מח'ול הוא אזרח נורמטיבי ושומר חוק, והחשדות החמורים נגדו התעוררו לפחות שבועיים לפני מעצרו הברוטאלי באישון ליל.

אדם כזה, שנושא בתפקידים רשמיים ופועל בגלוי ועל פי חוק, היה מתייצב לחקירה מסודרת לו התבקש לעשות כך, לא מדובר בראש משפחת פשע או בטרוריסט.

כן, ברגע שמתעוררים חשדות חמורים ראוי לחקור אותם ביסודיות ולעומק, אבל אין שום הצדקה למעצר ברוטאלי כזה שכל תכליתו היא זריעת בלבול ופחד אצל העצור ומשפחתו, אין שום הצדקה לכך שאדם נתון במעצר ללא זכות לדבר עם עו"ד או עם בני משפחתו, אין שום הצדקה לנורמה החדשה של הטלת צווי איסור פרסום גורפים על מעצרים. 

במדינת ישראל יש קונצנזוס רחב בנושאים רבים. זה הגיוני, זה טבעי, זה לגיטימי.

אבל אסור לטעות – מי שעמדותיו הפוליטיות, החברתיות או הערכיות נמצאות מחוץ לקונצנזוס, אינו פושע!

במדינה דמוקרטית חופש ביטוי וחופש מחשבה אינם רק מס שפתיים, אלא אבן יסוד חיונית לעצם קיומה של הדמוקרטיה. מהתגובות בתקשורת אני רואה שהנחת היסוד הזאת מעורערת לחלוטין, וזה מפחיד אותי. מאוד.

 

 יאיר לפיד, אדם שבדרך כלל ממקם את עצמו עמוק בלב הקונצנזוס, פותח את הקטע הזה בסיפור שלא ייאמן על מהגרת עבודה, חוקית, שנכנסה להריון ממהגר עבודה אחר, חוקי גם הוא, והוכנסה למעצר בגלל שהעובר שברחמה (!) נכנס לישראל באופן לא חוקי. 

 שועי רז כתב אתמול  בעקבות הקמפיין המתועב נגד מתן עבודה למהגרי עבודה – קמפיין שנאה מסודר ומאורגן שממומן ומאורגן על ידי הממשלה, אותה ממשלה שממלאת את כיסם של הקבלנים ומביאה עובדים חדשים ביד אחת ומגרשת עובדים אחרים ביד השנייה, ובעניין הזה הרשו לי לקשר לעוד גורם שנמצא לרוב עמוק בלב הקונצנזוס, "ארץ נהדרת".

קראתי הבוקר כתבה שפורסמה במעריב בסוף השבוע, כתבה שמתארת את המנגנון החשאי והלא ייאמן שמעמידה מדינת ישראל בפני אנשים שמבקשים לקבל מעמד קבע בישראל. הסלקטורית של מועדון הדולפינריום שנפצעה בפיגוע ובעלה הישראלי עזב אותה, אלמן מוונצואלה שאשתו הישראלית נפטרה, הוא התעוור כתוצאה מנפילת טיל במלחמת לבנון השנייה והמדינה רוצה לגרש אותו ולהשאיר את שלושת ילדיו לבד, בחורה שנחטפה על ידי סוחרי נשים כנערה רכה, עברה התעללות ואינספור מקרי אונס והצליחה להשתקם בצורה מופלאה – כל אלה עומדים בפני גירוש ונתונים לחסדיו של גוף עלום שלא ברור מי יושב בו, מה הקריטריונים העומדים בפניו ומתי הוא מתכנס ושאין אפשרות לקבל את הפרוטוקולים שלו, לערער או להתייצב בפניו.

אי אפשר לחשוד בי שיש בי שמץ של חיבה כלפי נועם פדרמן, דיעותיו או מעשיו או שמץ של הסכמה איתו, אבל כשקראתי בזמנו איך עצרו את ילדיו הקטנים באמצע הלילה והרסו להם ספרים וצעצועים , הזדעזעתי, למרות שאין לי צל של ספק שהוא ומשפחתו לא היו צריכים להיות שם מלכתחילה.

וכשקטינים יושבים בכלא של מבוגרים ללא זכויות בסיסיות – בין אם הם ילדים ונערים פלסטינים, ילדי פליטים מאפריקה או נערות מתנחלות – זה חמור, חמור מאוד.

 מה הקשר בין כל הסיפורים האלה?

ולמה כל זה מפחיד אותי כל כך למרות שאני יהודיה, ישראלית, אשכנזית, ששייכת, עדיין, לצד המוגן של המתרס?

הקשר הוא שכל זה קורה כאן, אצלנו, עכשיו, לא באחת מהדיקטטורות החשוכות של שנות השלושים והארבעים, לא ברוסיה הקומוניסטית, לא בארה"ב המקארתיסטית, לא במשטר אפל בדרום אמריקה או בסין, לא בספר מדע בדיוני. כל סיפור כזה הוא דגל אדום שתקוע במדרון החלקלק שבמורדו הדמוקרטיה שלנו מתדרדרת במהירות. המדרון החלקלק הזה צריך להטריד אותנו, את כולנו, גם, אולי בעיקר, את אלה שעדיין יושבים, כמוני, בנוחות, בצד המוגן והבטוח שלו.

אסור לנו לשתוק, אסור לנו להשלים עם המציאות ההזויה הזאת, אסור לנו לפחד.

קריאה למדינת ישראל לחדול ממעצרים סודיים – פייסבוק

עידן לנדו על המעצר של אמיר מחול וד"ר עומר סעיד

אורי ברייטמן בפוסט שכותרתו פרשת אמיר מחול: מדינת ישראל נגד גוגל – פרק 4687

רועי פלד, במחשבה שניה, רוצה להאמין לשב"כ (רוצה, רוצה, אבל לא יוצא…)

טלי לטוביצקי – המיץ המר הזב מן האמת (לתשומת לב קוראינו בשב"כ)

רחביה ברמן טוען שהוא יודע מי ה"סוכן הזר". אם הוא צודק, הכל אפילו יותר מגוחך ומסוכן משחשבתי

כבר לא צריך עדכון מחו"ל – עידו קינן בעין השביעית בכרוניקה של פרסום פרשת המעצר של מח'ול וסעיד בבלוגוספירה

לאן נעלם הערבי? בישראבלוג (אם זה לא היה כל כך עצוב, זה היה מה זה מצחיק…)

איזה בזבוז – פוסט אישי מאוד על שכול בן שישים (ושתיים)

כבר שישים שנה, עומדות על הפסנתר של סבתא שלי שתי תמונות במסגרת אחת.
כשהייתי קטנה הייתי משוכנעת שאלה שתי תמונות של שני אנשים שונים, ובמובן מסוים זה באמת כך.
ל"שני הבחורים" בתמונות קוראים אריה פרודובסקי, "שניהם" נולדו בירושלים ב-1927, "שניהם" גדלו בחיפה ו"שניהם" נהרגו באותו יום, 21.4.48 – י"ד ניסן תש"ח, יום לפני ליל הסדר.

שתי התמונות צולמו בהפרש של כמה חודשים, אבל באחת מצולם נער צעיר בוגר בית ספר, ובשנייה מצולם בחור צעיר שחזר מקרב, שראה את המוות בעיניים, שאולי הרג אנשים, שאולי ראה את חבריו נהרגים, שלא ידע שגם המונה הפרטי שלו כבר דופק.

אריה היה אחיה הצעיר של סבתא שלי. בן שלישי אהוב בין שלוש אחיות, ילד טוב ירושלים.

אני לא יודעת עליו הרבה.
אני יודעת שהוא אהב מוזיקה וניגן בכינור, אני יודעת שהוא היה ילד רגיש שמרוב געגועים קיבל חום גבוה כשאבא שלו נסע לחו"ל, אני יודעת שהוא הספיק ללמוד שנה אחת בבניין הטכניון הישן בהדר, אני יודעת שהייתה לו חברה שהוא אהב. סבתא שלי לא זוכרת את שמה, אבל זוכרת שהייתה יפיפייה.
אני יודעת שהוא אהב את אחייניתו התינוקת והיה מניף אותה גבוה ביד אחת – אני יודעת, כי ההנפה הזאת למעלה לתקרה היא הזיכרון הראשון של אמא שלי.

וזה כמעט כל מה שאני יודעת על חייו של אריה.

על מותו, אני יודעת קצת יותר.
אני מכירה את העובדות – יודעת שהוא היה חבר ב"הגנה", יודעת שהוא שירת בבריגדה היהודית של הצבא הבריטי ועזר, יחד עם גיסו (סבא שלי…) לשחרר את מחנות ההשמדה באירופה.
אני יודעת שאריה היה אחראי על נשק באחד ממחסני "ההגנה" בחיפה ושבשלב מסוים הוא ביקש להילחם כי לא היה יכול לסבול את העובדה שהוא נותן לחבריו נשק (מועט ודל…) ושולח אותם לסכנה מבלי לשאת יחד איתם בעול. אני יודעת שאריה נפצע בבטן במהלך קרב בבית הנגא'דה בחיפה ומת מפצעיו עם אחדים מחבריו. ראיתי אינספור פעמים את הבניין המחורר מכדורים שבתוכו הוא נהרג, אני עוברת לידו בכל פעם שאני יורדת מנוה שאנן להדר או לעיר התחתית.
אני יודעת איך נודע למשפחה שהוא מת, כשבהיעדר מערך מסודר של הודעה למשפחות המשימה הבלתי אפשרית הוטלה על כתפיה של אחותו הצעירה חיה, ששירתה איתו בגדוד 22 של "ההגנה" ושנאלצה להביא בעצמה את בשורת האיוב להוריה ואחיותיה.
יום לפני ליל הסדר, באמצע הכנת קניידלך בדירת המשפחה ב"בית הגדול" ברחוב עקיבא, השתנה הכל.
למחרת בערב, חיים לסקוב, חברו של אריה מביה"ס, הצטרף אל שולחן הסדר של המשפחה ותפס את מקומו סביב השולחן כדי לא להשאיר כסא ריק, ואי אפשר היה אלא לבכות.
אריה לא היה ההרוג היחיד באותם ימים. כשאנחנו מחפשות את שמו בין שקופיות השמות האינסופיות שמוקרנות בערוץ 33 בטלוויזיה ביום הזיכרון, רשימת השמות בתאריכים סביב מותו היא תמיד ארוכה במיוחד.
חלק גדול מהמבקרים הרבים שהגיעו לניחום אבלים, זכו לביקורי אבלים בעצמם מספר ימים קודם או מספר ימים מאוחר יותר.

סבתא שלי, מרים, הייתה אז אישה צעירה בת 26, נשואה לגבר אהוב ואם לתינוקת חמודה.
כשהקרקע נסדקה מתחת לרגליה, היא הסתכלה בתינוקת שלה והבינה- בצלילות מחשבה שמגיעה ברגעי הכרעה בחיים- שעומדות בפניה שתי ברירות: לגדל את התינוקת הזו ואת ילדיה העתידיים על ברכי השנאה והנקם, או על ברכי הפיוס והשלום.
כבר אז, מתוך השבר העצום והכאב הנורא, ולמרות קריאות הנקמה ששמעה סביבה, היא אמרה שאין לה ספק שהאמהות הערביות מתאבלות וכואבות על בניהן בדיוק כמו אמא שלה, והכריעה בעד הדרך השנייה.

באותן שנים אף אחד לא הכיר בכאבם של אחים שכולים, אבל שבע שנים אחר כך, אחרי שילדה גם בן שנקרא על שם אחיה, סבתא שלי "זכתה" להפוך גם לאלמנת צה"ל שמקבלת עד היום בכל שנה, "שי לחג" ממשרד הביטחון…

לא יכולתי להכיר את אריה ואת סבי מרדכי עמית (אקסי), אבל מאז שאני זוכרת את עצמי, היעדרם הוא חלק ממני.

סבתא שלי היא אישה חזקה והמשפחה שלי היא משפחה חזקה. ממעטים לבכות, חושקים שפתיים, מעריכים הומור שחור, לא מייללים, לא מתלוננים, וגם כמעט ולא עוסקים בפעילויות הנצחה.
הפוסט הזה, שנכתב בהסכמתה ובאישורה של סבתא שלי, הוא אולי ההנצחה הפומבית המפורטת הראשונה שמתרחשת שישים שנה אחרי.

ודווקא מתוך האיפוק הזה, ומתוך הכבוד המפוקפק שנפל בחלקי להיות "דור שני" ו"דור שלישי" לשכול, ודווקא היום, בערב יום הזיכרון, אני יכולה להעיד, מקרוב, על כיעורם, עוצמתם ופלצותם של השכול, ההיעדר והמוות.
לפני שישים שנה בדיוק, כשבן גוריון הכריז על קום המדינה, חודש אחרי מותו של אריה, ההמונים חוללו ברחובות וסבתא שלי בכתה בבית. היא לא בכתה על גדולתו של הרגע, לא בכתה על אחיה שלא זכה לחוות אותו, היא בכתה על הקורבנות הבאים- היא הבינה שבעקבות ההכרזה תפרוץ מלחמה ובכתה על הבחורים הטובים שחייהם יתבזבזו ועל בני משפחותיהם ואוהביהם שירגישו את הכאב הנורא שהיא כבר הכירה. וסבתא שלי, שמקמצת בדמעות, בכתה גם ב-67', בתוך שכרון הניצחון והילולת הגנרלים, מאותה סיבה בדיוק.
ובכל פעם שהיא שומעת בחדשות על חייל שנהרג היא מתכווצת מכאב- כמעט פיזי. כי היא כבר יודעת את מה שבני משפחתו של המת עוד לא יודעים.
והיא מתכווצת מכאב גם בכל פעם שהיא שומעת בחדשות על עוד מוות מיותר של אזרח, ילד, זקן, נערה, על עוד מוות מיותר של קורבן  "שלנו", ועל עוד מוות מיותר של קורבן "שלהם".
היא מתכווצת בכאב כי היא מכירה את עוצמת הכאב שהמוות מביא, וגם כי היא רואה בעיני רוחה את המוות המיותר הנוסף שיגיע בעקבותיו, את שרשרת הדמים הבלתי פוסקת שמונעת בידיהם של האנשים- משני הצדדים, שלא הבינו ששום נקמה לא תכהה את כאבם, ושום הרג לא יחזיר את יקיריהם.

בניגוד לסיסמאות הבריסטול שהיו תלויות בגן הילדים שלי, לא טוב למות בעד ארצנו- טוב לחיות בעדה. הארץ הזאת צריכה עשייה, יצירה, בנייה- היא זקוקה לאנשים שיחיו בה, ישקיעו בה ויעצבו את דמותה בחיים, ולא בדם.
אני יודעת, כי ראיתי מקרוב, שהמוות הוא לא הירואי, לא אלגנטי, לא מצוחצח ולא סקסי.
המוות הוא בן לוויה אכזר, מכוער ונורא, שבכוחו להציב ענן שחור מעל ליבם של אלו שהוא נגע בהם בכל רגע קטן או גדול בחיים.
המוות, השכול והאובדן שולחים אצבעות ארוכות וקשות שנים ודורות קדימה, והם אחראיים על אינספור כאבים, תסבי�
�ים, תקיעויות ודפקטים, כפי שראיתי כל כך הרבה פעמים במשפחה שלי ובמשפחות אחרות.
לסבתא שלי היה אח במשך פחות מעשרים ואחת שנים ואין לה אח במשך שישים שנה, והכאב לא מרפה, לא עוזב, לא נעשה יותר נוח, גם אחרי כל כך הרבה שנים.

אם אריה היה חי, אולי הוא כבר היה מת מזיקנה…
במפגשים המשפחתיים הנדירים בהם סבתא שלי ואחיותיה אביבה וחיה נפגשות ביחד, אני לא יכולה שלא לחשוב על אריה, לא יכולה שלא לחשוב שהם היו ארבעה וכבר כל כך הרבה שנים הן רק שלוש.
אני לא יכולה שלא לחשוב על הילדים, הנכדים והנינים השקופים שלא נולדו לאריה. אני לא יכולה לדמיין את פניהם או שמותיהם, אני לא יודעת אם הם היו מוצאים חן בעיניי או מסתדרים איתי, אבל אני מרגישה את היעדרם.

אין לי מושג מה היו דעותיו הפוליטיות של אריה לו היה חי היום.
הוא גדל בבית מפא"יניקי ושירת ב"הגנה", אבל זה לא אומר דבר וחצי דבר על איך שהוא היה רואה את המציאות הנוכחית. אני לא יודעת אם הוא היה מסכים איתי, ואני לא יכולה לשאול.
אני יכולה רק לנחש שהוא וחבריו לא העלו בדעתם ששישים שנה אחרי מותם, המוות יתקבע בתודעה הלאומית כבן לוויה הכרחי ומובן מאליו, שהמוות שלהם יהיה רק חוליה אחת בשרשרת מוות בלתי נגמרת.
בתור אדם שנולד בארץ הזאת, אהב אותה והשקיע בה, הייתה לו זכות להשפיע על עיצוב דמותה בחייו, ולא רק במותו.

כשאני חושבת על אריה, ועל עשרות האלפים שנהרגו לצידו, לפניו ובעיקר אחריו, אני חושבת בעיקר על הבזבוז הנורא. אני חושבת כמה משאבים, כמה אנרגיה, זמן, דמעות, רגשות, השקעה, מחשבה, אהבה, מושקעים בגידולו של כל אדם. כמה שעות הסתובבו איתו על הידיים כדי שלא יבכה, כמה פעמים הורידו לו חום, שמו לו יוד, הכינו איתו שעורי בית, כעסו עליו, נישקו אותו, שיחקו איתו, רבו איתו, בישלו לו, האכילו אותו, שוחחו איתו – חיו איתו, ואיך משאב החיים הזה, היקר מכל, מתבזבז כל כך בקלות.

זה לא פוסט פוליטי, ובטח שלא מפלגתי.
אני לא מציעה כאן שום מניפסט של שום מפלגה – גם כי אני לא מאמינה לאף מפלגה, וגם כי זה לא הזמן ולא המקום, לא היום.
עמדותיי הפוליטיות והדרך שהיא בעיני הדרך הנכונה לשבירת מעגל הדמים נכתבו וייכתבו במקומות אחרים בבלוג הזה בהזדמנויות אחרות.

אבל מתוך הסיפור האישי של המשפחה שלי, מתוך מותו של אריה ש"חוגג" שישים שנה יחד עם מדינת ישראל, אני לא יכולה להסתפק בעצב ביום הזיכרון.
יש מקום לעצב, יש מקום לגעגוע, יש מקום לשירים עצובים, לסיפורים אישיים, לכאב ולזיכרון.

אבל לצידם, יש מקום, יש הכרח בזעקה נואשת, עיקשת וקולנית, בדרישה חד משמעית מכולנו – מהאנשים שמנהיגים אותנו, מהאנשים ששולחים חיילים למלחמות מיותרות, מהחיילים והקצינים וגם מכל אחד מאיתנו – אורזי החבילות, מגהצי המדים, המצביעים בקלפי, כותבי הטוקבקים, המקווים והמתפללים, לא להסתפק בתקוות ובתפילות, לא להסתפק במילים יפות וסטריליות על מות גיבורים, אלא לעשות הכל, הכל כדי לצמצם את רשימת הנופלים של השנה הקרובה, כדי לחסוך מעוד ועוד משפחות – בשני הצדדים, את הכאב המיותר והנורא, ולהשתמש בזהירות, בחסכנות ובחרדת קודש במשאב היקר ביותר, החשוב ביותר והמקודש ביותר שיש בנמצא – חיי אדם.

ערב יום הזכרון 2009: בחרתי לפרסם היום שוב את הפוסט הזה, ככתבו וכלשונו, מפי שהאבל נותר בעינו, הזכרון נותר בעינו, ותחוש הבזבוז וההחמצה שלי נותרה בעינה, ואלו פניו של יום הזכרון בשבילי.

השנה שעברה מיום הזכרון הקודם הביאה עלינו עוד מלחמה מיותרת ועוד מתים שמותם מיותר, והעמיקה את הבטחון שלי בחשיבותה ובהכרחיותה של קדושת החיים.

לאריה יש שלוש אחיות שכואבות את היעדרו, כבר 61 שנים, ולשתיים מאחיותיו יש ילדים ונכדים. לא כולם שותפים לתפיסת העולם שלי, אבל כולם שומרים לו מקום מיוחד בלב וזוכרים אותו גם מבלי להכירו, בדיוק כמוני.

לפני כמה שבועות, יום לפני ליל הסדר, בדיוק 61 שנים אחרי שאריה נהרג, נולדה יובל – הנינה הראשונה במשפחה המורחבת שלנו. יובל נולדה לסמדר טוילי (לבית צור) ובעלה נעם, נכדה ראשונה לעזר ושרית, נינה ראשונה לחיה ויחזקאל.

לא יכולתי שלא לחשוב על הסמליות בתאריך, לא יכולתי שלא לחשוב על הנינים והנינות שלא יוולדו לאריה לעולם, לא יכולתי שלא להניח שגם יובל, כשתגדל, תכיר את שמו ותמונתו של אריה, כמו כל ילדי המשפחה, ולא יכולתי שלא לחשוב על כך שבחשבון אחרון, החיים ניצחו את המוות.

ערב יום הזכרון 2010: ושוב בחרתי לפרסם את הפוסט הזה בפרסום חוזר, מאותן סיבות בדיוק.

במהלך השנה הזאת כתבתי קצת גם על סבא שלי אקסי ז"ל, שיום הזכרון בשבילי, כילדה קטנה, התחלק בינו לבין אריה.

לא היתה פה מלחמה השנה, ברוך השם, ובכל זאת נדמה לי שאנחנו הולכים ומתקרבים למקומות מסוכנים יותר ויותר, מאלף ואחת סיבות שזה לא הזמן והמקום לפרטן.

ובכל זאת, מהאזנה בחצי אוזן לנאומים שננאמו היום בראשיתם של הטקסים של היום, נדמה לי שהרוח נושבת אחורה, וזה מדאיג אותי.

תפיסת מגש הכסף שוב נהיית התפיסה השלטת, הערצת והאדרת המתים שולטת בכיפה, וזה מפחיד אותי – דוקא מתוך כבוד עצום למתים ולחיים שהם חיו טרם מותם.

הם לא היו מושלמים, הם לא היו מורמים מעם. הם נהרגו, ועל כך אני מצטערת מאוד, ומזילה דמעות, אבל אני מאמינה שהדבר הנכון והמכבד ביותר כלפי זכר המתים, הוא לעשות הכל כדי להפחית את שורות המצבות הבאות, כדי להגן על החיים, וכדי לתת למקום הזה שלנו משאבים של אנרגיה, זמן, בנייה, אהבה, אכפתיות, עזרה הדדית ושפע דברים אחרים, אבל לא דם. האדמה לא צריכה דם. היא צריכה חיים.