פילים, גמדים, כוכבים, חלומות ונימוסים – ריבוי קולות בקובץ שירי ילדים של לאה גולדברג

מאז שלמדתי, בגיל מאוחר, איך נראה יקינטון, אני לא יכולה לראות את הפרח המרשים הזה מבלי לזמר לעצמי בראש "לילה לילה מסתכלת הלבנה/ בפרחים אשר הנצו בגינה…".

השיר הזה יושב במקום כל כך עמוק וראשוני בדי.אן.איי. הנפשי שלי, במקום של נים לא נים, של קדם-זיכרון, בו אני שומעת אותו באוזני רוחי בקולה של אמא שלי, לצד נומי נומי ושירי ערש ספורים נוספים.

אני עצמי עוד לא אמא אבל לתשתית הזיכרון הרגשי שלי הצטרפו עם השנים מאות ואולי יותר פעמים בהם הרדמתי בעצמי ילדים אהובים לצלילי "פזמון ליקינטון" ו"מה עושות האיילות בלילות", פעמים בהן חשבתי על המילים וציירתי אותן לעצמי בעיני רוחי ופעמים בהן מלמלתי אותן בשקט והמשכתי לזמזם מנגינות מרדימות בלבד.

רבים משיריה של לאה גולדברג המופיעים בקובץ החדש וגם שירים וסיפורים אחרים פרי עטה הם חלק אינטגראלי ואינטימי כל כך ממני, עד שקשה לי להתבונן עליהם מהצד ולנתח אותם.

ובכל זאת, הנה אני מנסה…

לא במקרה התחלתי דווקא מאזכור שני השירים האלה. הם פותחים את הספר, וזו נראית לי בחירה מקורית ואפילו אמיצה, כיוון שלרוב מקובל לשמור שירי ערש לסופם של קבצי שירים. ישנה מוסכמה בלתי כתובה לפיה ספר ילדים מתחיל בבוקר ונגמר בלילה והבחירה הנוכחית שוברת את המוסכמה הזו באופן שנראה לי רלבנטי ונכון כשמדובר בשירים מוכרים כל כך.

הספר עדיין נסגר בנימה מערסלת ומרדימה, עם כמה שירי חלומות יפיפיים וסיום קורע לב  בשיר ערש מערסל, מנחם ומרגיע אבל גם חריף בביקורתו המובלעת והמוצדקת נגד הלינה המשותפת בקיבוצים – "ערב מול הגלעד" ("כבשה פועה, בוכה בדיר- / זה בנה הקט אשר אבד./ ישוב טלה אל חיק האם/ישכב בדיר ויירדם/ והכבשה תישק אותו/ והיא תקרא אותו בשם…").

שלושה משירי הערש האהובים הללו של לאה גולדברג ראו אור לאחרונה בפורמט אחר, כספר פעוטות מקרטון קשיח עם איורים יפים וצבעוניים של כריסטינה קדמון (ספריית פועלים) אבל שם מופיעים רק שלושה שירים, כולם שירי ערש ולילה ("מה עושות האיילות בלילות", "פזמון ליקינטון" ו"מדוע הילד צחק בחלום"). הפורמט המצומצם והקשיח מתאים לדפדוף אינטימי של הורה מזמר ופעוט סקרן ואילו הקובץ הנוכחי, שכולל את שלושת השירים הללו לצד רבים אחרים, מיועד לילדי גן גדולים הרבה יותר, ילדים שמתעניינים לא רק במנגינה המערסלת אלא גם במשמעותן העמוקה של המילים, וזוכים כאן להזדמנות מצוינת להיחשף לקובץ שירים איכותי ומגוון.

העורכת יעל גובר הצליחה לעשות את הבלתי אפשרי ולבחור מתוך אוקיאנוס היצירות העצום של גולדברג קובץ מצוין, משקף ומייצג המספק טעימה משלל הנושאים והסגנונות של כתיבתה.

ולמרות זאת, ואולי דווקא בשל רמתו הגבוהה של הקובץ, חסרו לי במיוחד שלושה שירים – השיר הסיפורי הנפלא המתחיל ב"בארץ סין גר צ'אן- סו- לין בבית עם גינה ולו שלושה בנים גדולים ובת אחת קטנה…." (שעל אף אורכו, נדמה לי שמכיתה ג' ועד היום אני יודעת לצטט אותו בעל פה), שיר הנונסנס המצוין (שהוא כנראה תרגום של צ'וקובסקי) "פלא עץ" והשיר הלירי העדין המספר על "חתיכה של שמים מצאתי ברחוב/… חתיכה של שמי תכלת/ עמוקה וצלולה,/ כך, פשוט, היא מוטלת/ בשלולית הגדולה" (כולם מופיעים בקובץ "מה עושות האיילות בלילות", ספרית פועלים, 1957). מבין שירי הקובץ הנוכחי, אישית גם הייתי מוותרת על השיר "כביסה גדולה" שלתחושתי לא מעלה ולא מוריד דבר אבל ברור לי שמדובר בטעם אישי וששום בחירה לא יכולה לרצות את כל הטעמים כולם.

יש בקובץ שירים נוספים מלבד שירי הערש שאני לא יכולה להישאר אדישה כלפיהם, כמו השיר על "לסבתא של אפרים/לסבתא ברווזיים", שאמא שלי היתה מציגה עבורי עם בובות כפפה בצורת ברווזיים (אצלנו לא היו אחד לבן שני אפור אלא אחד מפוספס ואחד חלק, ומסתבר שבגרסא המשפחתית שלנו גם חסר בית שבו הברווזיים מושיטים צוואריים), אבל אחרי שלקחתי נשימה עמוקה ופיזרתי קצת את ענני הנוסטלגיה המתוקים והכבדים, ניסיתי לראות מה מסתתר בשירים האלה, לצד היותם נכסי צאן ברזל תרבותיים שאני, וישראלים רבים נוספים, בני דורות שונים יודעים לדקלם בעל פה.

ניסיתי לראות איזו מין ילדוּת לאה גולדברג ראתה בעיני רוחה, והופתעתי לגלות שקולה של גולדברג, שהיה ועודנו דומיננטי מאוד בהתוויית חוויית הילדות הספרותית הישראלית, הוא למעשה כמה קולות שונים, ולעיתים אפילו מנוגדים זה לזה.

מצד אחד, חשוב לה להדגיש את חשיבות קיומו של "הילד הטוב", שהוא בעצם הילד הצייתן, השקט, המנומס, זה שעושה כל מה שאומרים לו, זה שמספר איך "הייתי אתמול בבית הדודה,/ אמרתי "שלום" ואמרתי "תודה",/ אמרתי "סליחה" ו"בבקשה",/ שאלתי תמיד: "זה מותר? את מרשה?…", זה שמתנהל לפי הקודים של המבוגרים, כמו דודתה של ענת שלא מרשה לאכול ממתקים לפני הארוחה "אך הקשיבי ענת, הלא את מבטיחה/ לחכות עד אחר הארוחה?/ ובינתיים תאכלי מכל כיס רק אחת…".

העולם הזה, שנכתב שנים לפני עידן הפוליטיקלי קורקט וכשהמלצותיה של הפסיכולוגיה של הילד היו שונות מההמלצות בנות זמננו, העולם הזה מחולק, לכאורה, ל"ילדים טובים" ו"ילדים רעים" – "…ואולי זה לא הדב/ כי הדב הוא ילד טוב./ ואולי זה אך ורק/ בן דודי ששמו יצחק…".

בעולם הזה ברור שיש ילדים טובים שעושים מה שהמבוגרים אומרים להם לעשות ויש ילדים רעים או שובבים, ילדים ששוברים את הכללים.

גולדברג מבינה, אמנם, לרגשותיו של הילד שמשליך את ההתנהגות השלילית לעבר דמות דמיונית אחרת: הסוסים הרקומים על הכיסים של ענת הם שאכלו את הסוכריות לפני האוכל, הם ולא היא – "…איך זה קרה וכיצד זה היה?/ ובכיס אין סימן של סוכריה./… מי גזל את הכל משני הכיסים?/ אולי אכלו אותן הסוסים?" אבל ההזרה הזאת מאפשרת לה גם להתאכזר לדמותו של "הילד הרע". בחסות התשובה המגינה והרחוקה "זה הדב/ הצהוב/ בן הפיל אחי הקוף" היא לועגת לזה שנדמה כדב צהוב וחסר רגשות אך מסתבר בסוף כילד קטן, ושואלת במילים קשות "מי הוא זה אשר שכח/את השכל במטבח/ ובמקום ההגדה/ את כרסו מילא גלידה?" וגם "מי הוא זה שלא רצה/ לאכול את המצה/ ושכח בכוונה (הדגשה שלי, ט.כ.)/ איך אומרים 'מה נשתנה'?"

באופן דומה היא שמה מילים קשות ומכאיבות בפיהם של כל המבוגרים הסובבים את גד – "… ואמא הסמיקה מאוד ואמרה:/ 'גד, תתבייש! זה איום ונורא!'/ ואבא אמר: 'באמת זה לא צחוק!/ תלמיד כיתה א' נוהג כתינוק!'… ואמא שלה כעסה ואמרה:/ 'פרא אדם! איום ונורא!'/ וסבתא שלה יצאה ואמרה:/ 'אל תבכי, את יודעת, שגד ילד רע!'".

וגד עצמו, כש"הילד הרע" משתלט עליו ו"נכנס בי בלי כל אזהרה/ הילד הרע!", מפנים לחלוטין את המסר של המבוגרים לגבי ההתנהגות הנורמטיבית הרצויה אבל נותר בודד בעולם, חסר בני ברית וחסר כלים להתמודדות מול הילד הרע שנכנס בו בפנים, למעט התקווה הרחוקה והמתסכלת ש"אולי כשקצת אגדל-/ יעזוב אותי וחסל?".

לאור העמדה הקשה, המרוחקת והאכזרית הזאת, המסנגרת על עולם המבוגרים הנורמטיבי והמנומס ומציגה אותו במלוא עוזו, מפתיע לגלות אצל גולדברג גם את הצד השני, את העמדה ההפוכה, הילדית והמתמרדת המהדהדת את אמירתו הנודעת של אנטואן דה סנט אכזופרי – "המבוגרים מתעלמים מדברים חשובים".

העמדה הזאת מעמידה מצד אחד של המתרס את עולם הילדים המדמיינים, האמיצים, החולמים ופורצי הגבולות, ומצידו השני את המבוגרים השגרתיים והאפרוריים שאינם מבינים דבר. בעולם הזה דן ממריא בלילה לשמיים לגן הכוכבים בזמן ש"...אמא שלו וגם אבא שלו/ וגם סבתא שלו וגם סבא שלו/ חושבים כי הכל בסדר/ וכי דן ישן לו בחדר". בעולם הזה ילדה מתארת בפרטי פרטים איך "כל ערב וערב אצלנו בגן/ יושב על ענף גמד קטן./ מאין הוא בא, בעצמי לא אדע,/ ענף האילן לו כנדנדה." התיאור הנפלא והפיוטי הזה ממשיך בעוד חמישה בתים נוספים המתארים את לבושו של הגמד, את זמזומיו ואת השירים שהוא שר על ארצו היפה והעשירה, אבל השיר מסתיים בהצבה בוטה של מתרס בין עולם הילדים לעולם המבוגרים כש"גם אבא ראה אותו ואמר:/ 'הנה על העץ מתנודד צנובר.'/ הגדולים – כמה הם משונים:/ הם רואים ורואים ואינם מבינים!".

גם גיבורת השיר האהוב והנהדר "כובע קסמים" חולמת חלומות מרחיקי לכת אבל המוטיבציה המרכזית שלה היא ש"אמא בערב כבר לא תאמר:/'לכי לישון כבר מאוחר!' / ואבא לא יגער עוד במילים:/ 'אל תתערבי בשיחת הגדולים!'/ וכשאדבר יקשיבו כולם/ כי אני הגדולה בכל העולם" וגם היא נשארת לחלום לבדה, ללא בני ברית, שכן "את אבא ואמא לא אשאל,/ כי הגדולים לא יבינו כלל!".

במקרה אחר, באחד משירי הילדים הליריים העוצמתיים ביותר שנכתבו בעברית, גולדברג דווקא מיטיבה להבין לעומק רגשותיה של ילדה, היא מבינה שמותר, גם לילדים, לכעוס ולרגוז "סתם כך", ומאפשרת לתרצה המסולסלת לחוות את מצב הרוח הרע במלוא עוצמתו, ללא פילטרים ומרככים "כך… ותרצה המסולסלת/מתנדנדת כמטוטלת/נרגזה ומתבטלת/ מזמזמת כמו זבוב/ במטבח בובה שוכבת,/ עם מרים הלכה יוכבד,/ תרצה לבדה יושבת./ ע-צוב!".

אבל במקרה הזה, אין בשיר שום נוכחות של מבוגר – לא במתכונת הנוזפת, לא במתכונת המבוגרים שאינם מבינים ואפילו לא בתפקיד משני, וגם תרצה נאלצת להתמודד לבד עם מצוקתה.

יש בספר גם מבוגרים אחרים, מבוגרים ממריאים, מדמיינים וחופשיים, אבל אלה מבוגרים דמיוניים, מר גוזמאי הבדאי ואדון חלום, אבל הם מבוגרים ילדיים, והם לא מקיימים כל אינטראקציה עם ילדים.

כשהייתי קטנה, חשבתי שהשיר "מי ראה איך דודה לאה/מתחפשת לצפרדע?" מתייחס לקרובת משפחה מבוגרת שהיתה לי ורק עכשיו, בזכות האיור המוצלח של עפרה עמית, הבנתי שדודה לאה המחופשת היא למעשה "דודה של שומיש" הזכורה לי מ"ניסים ונפלאות" המופתי, והיא היא לאה גולדברג עצמה.

כמו שבספרי הפרוזה שלה לילדים, "ניסים ונפלאות" ו"ידידיי מרחוב ארנון" לאה מיטיבה להתבונן בילדים ולהבין את מסתרי נפשם אבל היא מסתכלת בהם בעיקר מהחלון הגבוה (או נותנת להם להיכנס לביתה ואפילו להקים שם קרקס ובכך היא מתגלה כמבוגרת מאפשרת, אבל תפקידה מתמצה בלאפשר ובלכתוב על כך, ולכבד את הילדים בשוקולדה כמו "דודה טובה" ומרוחקת, היא לעולם לא יורדת אל החצר או אל השטיח ולעולם לא לוקחת חלק פעיל במשחקם ופעילותם של הילדים), גם בשיריה, היא מסתכלת ומאבחנת אבל אינה משתתפת.

דודה לאה המחופשת היא דמות רחוקה ומרתיעה "כי יודעת דודה לאה/ גם לבלוע כצפרדע!".

עפרה עמית היטיבה להלביש את השירים בלבוש חדש עדין, נעים ומאופק ששומר על רוח הטקסט בהומור, בדמיון וברגש.

השילוב בין עיפרון עדין לצבעים חזקים מצא חן בעיניי ורק הצטערתי קצת על הבחירה העיצובית ברקע ורוד דהוי לכל הדפים, רקע שמשרה על הספר אוירת מלנכוליה מסוימת.

אהבתי מאוד את איורי "הדב הצהוב" שהם מחווה חזותית מקורית ומוצלחת למקס מ"ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק ואת האיור הקטן והצנוע ל"שיר ההפלגה" הידוע ("כל זה היה, היה היה/ לפני הרבה שנים:/ בים הפליגה אניה/ ולה שלושה תרנים"), איור של גיגית סוערת עם אניית נייר וטווס צעצוע המעניק משמעות חדשה לשיר כולו.

נהניתי במיוחד מהשילוב בין האיורים והטקסט בשיר המינימליסטי והמחוייך "ילדים בגשם" המתאר שלושה גמדים הצועדים על פני שלוליות – "עמדו, אוטובוסים, המתינו,/ הולכים שלושה גמדים -/ זעיר, אצבעוני וקטינא, שלושה כובעים חדים" ואת ה"מטמורפוזה" שהם עוברים – "…הנה כבר פסק הגשם,/ בחוץ אנשים עומדים./נוריד כתפיות הגשם./ היכן הם הגמדים?/ אנחנו שלושה ילדים!". (ובספר עצמו סדר האיורים, כמובן, הפוך לסדר המופיע כאן – קודם הם "גמדים" ורק אחר כך ילדים…)

אני לא בטוחה שהייתי מבינה את השיר לולא האיור, לא נראה לי שהייתי מנחשת ש"כתפיות גשם" הם פשוט כובעי קפוצ'ון של מעילים, והאיור המדויק ממחיש את הסיטואציה יותר טוב מכל מילה.

"מה עושות האיילות" הוא אחד מהשירים שאני הכי אוהבת, אבל האיור שלו הרגיז ותסכל אותי. אני משערת שלא קל לצייר איילות משחקות, אבל החיות המוזרות לבושות השמלות המשחקות עם הפילות הגדולות, פשוט אינן איילות. הן נראות כמו מעין קנגורו נטול כיס או חיה חסרת הגדרה אחרת, ומזכירות מאוד את האיור של בתיה קולטון לשיר הזה בקובץ "שרשרת זהב"(הוצאת אחוזת בית) – גם שם קשה למצוא קשר זואולוגי בין היצורים המוזרים האלה לבין איילות, ובשני המקרים, באיורים של מאיירות מוכשרות מאוד ולצידן של פילות שהאנשתן אינה פוגמת כהוא זה בפילותן, האיילות, הגיבורות הגדולות של השיר, הן, בעיניי, החמצה עצומה.

העטיפה בלבלה אותי במקצת.  

אני לא רגילה למצוא בקובצי שירים כותרת הלקוחה משיר אחד ואיור הלקוח משיר אחר לגמרי, ונראה לי שהבחירה הזו עלולה לבלבל גם ילדים שמצפים, לרוב, למצוא באיור הדהוד לכותרת ולתוכן.

אבל במחשבה שנייה, ולאור מה שראיתי לגבי יחסה של גולדברג לילדים, נראה לי שלא יכולה להיות בחירה נכונה מזו לעטיפת הקובץ.

האיור הזה, שנועד, במקור, למשפט "אולי הוא חלם שהפיל הגדול/ ישב ושיחק עם הילד בחול!" מתוך השיר "מדוע הילד צחק בחלום", מציג, אמנם פיל, אבל זה פיל אנושי מאוד, וזהו המקרה היחידי בקובץ כולו בו מבוגרוילד מקיימים ביניהם אינטראקציה חיובית, קשובה ודיאלוגית.

 

 

 

 

 

 

הביקורת/ניתוח הזו נכתבה עבור כתב העת המקוון והמצויין הפנקס ופורסמה בו אתמול

לצידה, פורסמו שם שתי רשימות אחרות שמתכתבות, בעיניי, עם הקריאה שלי – שחר קובר שכתב על הספר הזה מנקודת מבט איורית, בעיקר  וד"ר גיתית שמעון שניתחה את הילדוּת המשתקפת בשיר "כובע קסמים" של לאה גולדברג ובשיר מכמיר הלב "ילדה בודדת" של מרים ילן שטקליס.

וזו הביקורת שכתבתי בזמנו על "דוד ירח בשמים", קובץ משירי אנדה עמיר שיצא במסגרת אותה סדרה של הוצאת דביר

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אחת העם  On 26/05/2011 at 14:05

    אני מבקשת בזה להודות לך מכל הלב על רשימת ההערכה המעניינת והנוגעת ללב ששלחת לכל מאן דבעי.
    אני מקווה שגם אם לא הצהרת שאת מעוניינת בתגובות אמהר להוסיף כאן שאינני חוששת כל כך מ"נקמות פסיכולוגיות" שחבויות בתוך שירים. לטעמי שירים יכולים בדרך כלל רק להיטיב את מצבם של ילדים (ומבוגרים) עלי- אדמות וכך אפילו עוד ביתר שאת כאשר מדובר בשירים שהם כבר כעין חלוקי נחל מילוליים מאחר שדבק בהם משהו מכל המוני הציטוטים והרימוזים אליהם ומהם ,שנספחו אליהם מאז הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות העברית .אשמח מאוד אם רשימה כשלך תחזק את אותה "בקעה" מאויימת שכה חשוב להשקות ולטפח גם בימינו- כלומר את ההוצאה לאור של ספרי נייר , טובים ותורמי-טוב!

    • טלי  On 27/05/2011 at 17:56

      אחת העם – בלי הצהרות, אני תמיד שמחה לתגובות (ובפעמים הנדירות מהן שבה לא רציתי פשוט נעלתי אותן. כל עוד הדלת פתוחה – כולם מוזמנים! (-: )
      אני מאוד אוהבת את דימוי חלוקי הנחל שלך, הוא מרתק ומקורי ויפה במיוחד.

      אני לא חוששת מ"נקמות פסיכולוגיות" ולא הייתי מגדירה כך את הדבר אליו התייחסתי. לכל אדם יש גישות ועמדות ועם או בלי כוונה, הן באות לידי ביטוי ביצירה. עניין אותי לבדוק איזו ילדות לאה גולדברג ראתה, ומעניין שמצאתי תמונה מורכבת ואפילו, במידת מה, סותרת.

  • כרמית  On 26/05/2011 at 14:41

    אוה! כמה מענג לקרוא ניתוח מרתק מהסוג הזה. תודה.
    אגב לא היה לי מושג ש"ערב מול הגלעד" הוא שיר מחאה נגד הלינה המשותפת, אני מתקשה לשיר אותו כי הוא שובר לי את הלב מאז הייתי ילדה קטנה. ככזאת שגדלה בלינה המשותפת [וברחה הביתה מרגע שלמדה ללכת, והוחזרה לבית הילדים ערב ערב] מתחזקת אצלי ההערכה העצומה ממילא, ללאה גולדברג. מה שכתבת יכול לפתוח דיון מרתק, מעבר להיותו מרתק בעצמו. שוב – תודה.

    • טלי  On 27/05/2011 at 17:59

      תודה תודה כרמית!

      אני לא יודעת אם ההגדרה "שיר מחאה" לא מוגזמת קצת, אבל ללא ספק יש שם ביקורת, ובעיקר כשהשיר מוקדש לילדי קיבוץ(נדמה לי אפיקים, צריכה לבדוק בספר). לא המצאתי את עניין הביקורת שלה, קראתי את זה פעם, לא זוכרת איפה וזה שיר ממש קורע לב בעיניי, מסכימה מאוד.

      אגב, קבוצת נשים הדפיסה את מילותיו על חולצה שהוענקה לאביבה שליט, ומאז ששמעתי על זה (לא עניין חדש…) זה מוסיף עוד שכבה של עצב לשיר הזה…

  • שוֹעִי  On 26/05/2011 at 18:57

    טלי יקרה,

    הנה השיר של גולדברג עליו כתבתי בתגובה ב"הפנקס". זהו אמנם שיר די נוגהּ, אבל בד-בבד הוא שיר ערש יפהפה למבוגרים:

    "כבד על עפעפינו העולם,
    ראשנו שח, בכיינו נאלם.
    נחתם האור בפאתי הים.
    הזמר תם.

    הולכים עבים, צועדת השיירת
    בדומייה זורחת ומקומרת.

    נהיה שלווים, נהיה שלווים מאוד.
    היום פנה, עינינו עצומות."

    • טלי  On 27/05/2011 at 18:20

      שועי יקר,

      אני יודעת שהפרסום הכפול בפנקס וכאן יוצר פיצול מסוים בתגובות, אבל מעדיפה שלא לוותר על יתרונותיו (ומזמינה את כולם לקרוא גם את התגובות שנכתבו שם).

      לא הכרתי את השיר הזה בכלל, תודה רבה עליו! הוא אכן מאוד יפה אבל אני מודה שגם מפחיד, הוא מזכיר לי מוות, משום מה…

  • יוסי רן  On 27/05/2011 at 0:34

    איזה יופי.
    כמו כולם גם אני מכיר היטב ואוהב את שירי הילדים של לאה גולדברג ובכל זאת מעולם לא הבחנתי במרבית הדקויות וברמזים שמוסתרים בין השורות. במיוחד הפתיע אותי גילוי המחאה ב'ערב מול הגלעד' – מחאה שמעולם לא הבחנתי בה ולאחר שהצגת אותה היא פתאום כל כך גלויה ובוטה.
    אפילו אני, עתיר השנים, גדלתי על פזמון ליקינטון וגידלתי את ילדי עליו ועל השירים המאוחרים יותר. השימוש המודגש ביתר בהבחנה בין "ילד טוב" ו"ילד רע" לא היה חביב עלי. אפילו כשהייתי כבר בוגר ואבא הרגשתי עם שירים אלה לפעמים נזוף. תמיד העדפתי 'לשמוע אגדה ושיר על נדנדת גלים' ו'שמחה גדולה מאוד תהיה בגן'.
    תודה טלי.

    • טלי  On 27/05/2011 at 18:22

      תודה תודה יוסי! (-:

      ופלא פלאים בעיני איך לעולם אי אפשר לנחש איזה חלק מהטקסט ימשוך יותר תשומת לב ותגובות, ההערה על ערב מול הגלעד היתה ממש הערת אגב בעיני ומסתבר שהיא היא זו שדיברה אל כמה וכמה מגיבים. נפלאות דרכי האינטרנט…

  • mooncatom  On 27/05/2011 at 11:29

    טלינקה, רשימה מקיפה מאוד, יסודית,
    יש לי הרגשה שמי שעוסק בגידול ילדים
    או בחינוך ילדים, יפיק ממנה הרבה יותר אפילו ממני.
    אני יכולה רק להוסיף עוד פן, משהו שאולי רק נדמה לי, אבל אגיד אותו בכל זאת, בתקווה שלא ישמע יומרני. אני חושבת שלאה גולדברג בעצמה היתה ונשארה, ילדה. מישהי קצת אבודה בעולם המבוגרים, מישהי שלא יודעת איך להתנהג, נבוכה תמיד, תוהה בעניין ה'ילדה טובה / ילדה רעה'. ולכן גם כשלכאורה כתבה באופן מושכל, ניתחה כיצד צריך לכתוב לילדים וכו', עדיין הנימה הילדית, הייתי אומרת אפילו מפוחדת, מפעפעת מתוך השירים.

    • טלי  On 27/05/2011 at 18:26

      תודה רבה מיכלינקה,

      אני מקוה שכל אחד יפיק ממנה כפי צרכיו ורצונו, יש מספיק לכולם (-:

      אני לא פוחדת מיומרות ותמיד שמחה לשמוע מחשבות ופרשנויות, וכל הממריא הרי זה משובח.
      במידה רבה אני מסכימה מאוד, ולכן, אולי, היה לי קשה לגלות שהיא גם תפקדה כסוכנת של "עולם המבוגרים" (ולא שאני חושבת שאסור להגיד אסור על דברים מסוימים, אלא שכאן הילדים ממש נשארים מופקרים לנפשם, מבחינה רגשית, ואני גם אלרגית הן לשימוש ב"ילד רע" והן לשימוש ב"ילד טוב" במובן של צייתן. ילד טוב הוא, בעיניי, אדם טוב- כלומר ילד נדיב, מתחשב, מעניק, רגיש לסביבתו, טוב לב, אין כל קשר בין אלה לבין צייתנות).

  • ליבי רן  On 28/05/2011 at 13:35

    מעתיקה את תגובתי מהפנקס לכאן (בתיקונים קלים):
    קראתי בשקיקה והתחלתי לשיר. "ישוב טלה אל חיק האם" מעולם לא התחבר לי ללינה המשותפת בקיבוץ,ילדה עירונית שכמוני… חידשת לי. את זה כתבתי לפני שאבא שלי הגיב כאן, אבל גם הוא ילד עירוני, אז לא הופתעתי שזה תפס גם אותו לא מוכן.
    נהניתי מהסקירה מאוד, אם כי ממצאיה היו לי קצת עגומים. גם אני גדלתי לצלילי הפזמונים ולמילות השירים האלה, ומעולם לא נתתי את דעתי על המבוגרים האטומים האלה. לשמחתי, גדלתי בבית שבו המבוגרים תמיד היו (ועודם) קשובים, חמים ותומכים. אני רוצה להאמין שמה שכתבה יעל בפנקס, על כך שזו ביקורת כלפי אטימות ההורים, נכון.
    המקום שבו מודגש הנימוס כערך אינו שלילי, לרוב, בעיניי. זאת, כל עוד הנימוס אינו מסכה שנועדה להפוך את הילד/ה ל"מבוגר/ת קטן/ה", שפועל/ת בתוך עולם המוסכמות האפור של המבוגרים.
    בנוגע לאיור האיילות – איילות אינן לובשות שמלות! הן לובשות בגדי ריצה, כמובן! והזברות, לשאלתך, לא. הזברה האחת שלבשה בגדי התעמלות חלתה במחלת העצלות (אבוי).
    בהזדמנות זו, בעודי מחפשת את השיר "ערב מול הגלעד" ביוטיוב, גיליתי שהערוץ של גיא מכפר סבא, שהעשיר את המרחב הציבורי באלפי שירים עבריים יפים, חזר לרשת השבוע. בזכותו, תוכלו לשמוע ולשיר איתי את השיר היפה הזה, ועוד הרבה שירים נהדרים, שהיעדרם מהרשת העציב אותי ושכמותי (וגם אותך, טלי).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: