היום שלפני האושר

"היום שלפני האושר" מאת ארי דה לוקה, תרגמה מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו, יצא בספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, כנרת, זמורה-ביתן

ילד יתום גר לבד בחדרון קטן. אלה עשויים להיות נתוני פתיחה לילדות אומללה וטראגית, אבל גיבור הספר דווקא שמח בחלקו. השוער מבשל לו ומספר לו סיפורים, יש לו לחם וריבת חבושים שמחלקים בחינם בבית הספר ל"ילדים מהעוני", יש לו אפשרות ללמוד, יש לו ספרים שהוא מקבל בהשאלה ממוכר ספרים משומשים ופינה סודית וחשוכה לקרוא בהם, הוא משחק כדורגל עם הילדים הגדולים ויש לו את אנה, השכנה השתקנית, שבה הוא מאוהב בה עד מעל הראש.

ארי דה לוקה פופולארי באיטליה, בעולם וגם בישראל. רוב ספריו המתורגמים לעברית מזנקים לרשימות רבי המכר ומשהו בסגנון הכתיבה שלו או בתפאורה הנפוליטנית שבתוכה הם מתרחשים מדבר, כנראה, ללב הקוראים הישראלים.

"היום שלפני האושר" הוא הספר השני שלו שאני קוראת, לפני שנים קראתי ואהבתי את "הר אדוני", שעלה בזמנו גם כהצגה קסומה ומרגשת בתיאטרון חיפה.

יש הרבה מן המשותף בין הספרים האלה – שניהם מתרחשים בעיירה נפוליטנית בה כולם מכירים את כולם, במרכז שניהם נמצא סיפור אהבה בין הילד הגיבור לבין ילדה שנתפסת בעיניו ככליל השלמות, ושניהם כוללים מערכת יחסים של חניכה ותמיכה בין הילד-נער לבין בעל מלאכה מבוגר שגר בשכנות.

היו רגעים במהלך קריאת הספר הנוכחי בהם הרגשתי כאילו דה לוקה כותב שוב את אותו ספר עצמו, אבל היו גם רגעים בהם לא היה אכפת לי שהוא ימשיך לכתוב אותו, שוב ושוב.

למרות שעלילת הספר מתרחשת מספר שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, צילה הכבד של המלחמה נוכח לכל אורכו כאשר דון גאטנו, שוער הבניין המשמש למספר מעין דמות אב, מרגיש מחויבות להעביר לו שלל מיומנויות חיים ובכללן בישול, משחק בקלפים, עצות בענייני נשים ושימוש בסכינים וגם סיפור חוויות המלחמה, בפרטי פרטים.

התרגשתי מהצהרתו של דון גאטנו שמספר לילד על המלחמה כדי שאם הילד היתום והעני הזה יתגלגל למשרת נשיאות, הוא יפקפק ויהסס לפני שישלח חיילים לקרב.

ומצד שני, התחלחלתי מהתפקיד המשמעותי והטבעי שהאלימות משחקת בחיי הגיבורים, מהתפיסה הפטליסטית המקוממת לפיה אלימות היא חלק בלתי נפרד מחייו של גבר נפוליטני ומהקלות והמהירות בהן נשלפות שם סכינים.

"היום שלפני האושר" הוא ספר פיוטי, כן ומרגש שכתוב בגובה העיניים ומספר סיפור קטן שנוגע בעניינים גדולים. למרות שלרגעים הוא עוסק בנושאים קשים ומרתיעים, חוויית הקריאה הכללית שלי היתה נעימה והשאירה אצלי טעם של עוד.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 16.5.11.

ביקורת של דוד רוזנטל בוואלה

ביקורת של סמדר שיפמן ב"הארץ"

ביקורת של ענבר ליבנת בנענע10

ביקורת של ציפי גוריו מורדי בסלונה

ביקורת של לירז אקסלרד בynet

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אחת העם  On 16/05/2011 at 14:40

    אני מקווה שתגובתי לא תיחשב לקטנוניות לשמה ,גם אם בסך הכל אתייחס לביטוי "עיירה נפוליטנית" שמופיע אי שם ברשימת הביקורת דלעיל: הכוונה היתה כנראה לשכונה של העיר נאפולי או לאחד מפרבריה – אבל נאפולי הרי איננה מדינה שבתוכה משובצים כפרים,עיירות ואפילו ערים.אכן , מחוז קמפנייה שבתוכו משובצת העיר נאפולי זוכה ללא מעט "מנודי- ראש" בגלל הסכנות שנגרמות לנמצאים בו בגלל התפתחותם של חוקי סדום ו"גומורה" אבל לא בכך הרי נועדנו כאן לדיון וזכאי ארי דה לוקה שנתרכז בעבודתו הוא ולא בניסיונות לפענח את סודותיהם של הר הוזוב או של העיר היפה – נאפולי .ולא לחינם כנראה נוצר כעלה לביקור בנאפולי אותו ביטוי מורבידי :"כדאי לראות את נאפולי גם אם במחיר המוות…"

    • טלי  On 16/05/2011 at 15:14

      אחת העם – תודה על התיקון, מעולם לא הייתי בנאפולי ואני ממש לא מומחית לתרבות איטליה, התייחסתי רק לספר עצמו ואני מתארת לעצמי שאת בקיאה ממני בגיאוגרפיה של איטליה… 🙂

  • דודו פלמה  On 16/05/2011 at 17:35

    אחחח טלי, נגעת לי בציפור הנפש (קוראים לה ארי דה לוקה).
    ישנם מעט סופרים ומשוררים שכאשר אני נתקל ביצירה שלהם אני נתקף ב'קנאת סופרים' (שזה משהו כמו תסמונת עקרת הבית אבל של סופרים) ארי דה לוקה נימנה עליהם.

    ועל השורות האלה שכתבת אני חותם בדם ליבי: "היו רגעים במהלך קריאת הספר הנוכחי בהם הרגשתי כאילו דה לוקה כותב שוב את אותו ספר עצמו, אבל היו גם רגעים בהם לא היה אכפת לי שהוא ימשיך לכתוב אותו, שוב ושוב".
    כי אכן ארי דה לוקה כותב כמו הים שהוא אל החוף, אתה אף פעם לא רוצה שזה יפסק, שיבואו עוד ועוד גלים. תודה.

    • טלי  On 17/05/2011 at 10:39

      אחח דודו, לכבוד הוא לי!

      ואני אוהבת מאוד את הדימוי של הים, נדמה לי שגם דה לוקה היה מעריך אותו.

  • שועי  On 16/05/2011 at 19:07

    טלי יקרה,
    אני אהבתי מאוד את דה-לוקה של 'הר אדוני' ו-'שלשה סוסים'. הם ספרים יפים מאוד בעיניי.
    נסיתי את 'היום שלפני האושר' ולא הלך לי איתו. אולי אני צריך לנסות עוד פעם בהזדמנות אחרת. לפעמים ספרים מסוימים צריכים מצב רוח מסוים בכדי שאצליח להיפגש איתם.
    זאת אמירה יפה מאוד על כך שלא איכפת לך שהוא ימשיך לכתוב שוב ושוב את אותו ספר. ישנם סופרים שאמנותם מתבססת על כך שהם כותבים כל הזמן את עושה ספר, אבל בכל פעם כותבים אותו אחרת. לפעמים יש בזה דבר יפה, שיבה נצחית אל תימות היסוד של הכותב/ת; אבל בכל זאת, גם אצל אמנים כאלו (יש כמה וכמה מוסיקאים שלא מפריע לי שרוב אלבומיהם נשמעים אותו הדבר ועוסקים באותם סיפורים מתפתחים) מתחשק לי מדיי פעם לראות אותם עושים דבר-מה אחר לגמריי.
    לדוגמא להביא את ארי דה לוקה לכתוב ספר על ילדותו בחיפה. זה נראה לי מקורי (-:

    • טלי  On 17/05/2011 at 10:44

      שועי יקר,

      את "הר אדוני" גם אני אהבתי מאוד, ספר מופלא וכך היתה גם ההצגה על פיו שגוועה בטרם עת (לא כותבת את זה כי חברה שלי שיחקה שם אלא כי זו היתה באמת הצגה מצוינת).

      ואם הספר הזה לא דיבר אליך – אז לא. לא חובה.

      (אני זוכרת ספר אחד שקבלתי לבת מצוה. לא נגעתי בו, לא פתחתי אותו, לא קראתי בו אות. בגיל 15, קראתי אותו במשך לילה אחד רצוף, עד הבוקר, ובכיתי נורא. ומאז לא קראתי בו שוב. לפעמים יש זמן למפגש בין ספרים לאנשים).

      להביא את ארי דה לוקה לכתוב על ילדותו בחיפה? לא יילך.
      אתה, לעומת זאת, תוכל בלי בעיה לכתוב על ילדותך בנאפולי. או במאצ'ו פיצ'ו. או בלואיזיאנה. או בחלם. אבל זה כשרון שלא שמור לכל אחד 🙂

  • mooncatom  On 16/05/2011 at 21:43

    אשרי יתום אני, אומר מוטל בן פייסי החזן בספרו של שלום עליכם. אולי הצד הזה של היתמות בא לידי ביטוי בספרים של ארי דה לוקה. לפני המון שנים קראתי את הר אדוני וגם שם ריחפה התימה הזו אם אני זוכרת נכון. אני זוכרת גם שאהבתי אותו ויכול להיות שאני צריכה לנסות גם את זה. אבדוק. תודה טלי על הרשומה, אני מאוד מזדהה עם תחושתו של דודו למקרא המשפט ההוא. אין לי שום בעיה עם סופרים שכותבים שוב ושוב את אותו הדבר, כל עוד הם עושים את זה טוב…

    • טלי  On 17/05/2011 at 10:46

      מיכלינקה, אני לא בטוחה עד כמה הוא מאושר מהיתמות, הוא פשוט לא מכיר מציאות אחרת.

      ומעניין איך כולכם נתפסים דוקא למשפט הזה – לא הייתי מנחשת בחיים…:-)

  • עידית פארן  On 19/05/2011 at 0:21

    יש לי אותו פה במדף, אני עוצמת עיניים ויודעת בדיוק איפה הוא, מה שיחיש את הקריאה, כמובן.
    (אם כי אני קוראת ספר מטלטל אחר על ילד והוא קצת נמשך לי בקריאה)
    מה שכן, אני אשמח לגלות, כי לא קראתי עדיין אף ספר שלו
    (באג רציני, אני יודעת, הקצב שלי בעייתי קצת)
    זה נראה לי תמיד שהוא מצייר עם המילים את הסיפור, עוד יותר אחרי שקראתי ברפרוף (כדי לעצור את עצמי מליפול על ספויילים) את מה שכתבת.
    (טוב, בענייני ספרים אנחנו, יסמין ואני, מדברות איתך בלב הרבה פעמים , בדיוק אתמול היא סיימה את הספר האחרון של הרמזים וצריך עכשיו לחכות לבא בתור)

    • טלי  On 19/05/2011 at 13:12

      קודם כל, טוב שיש לך ושיחיש את הקריאה, נראה לי שזה ימצא חן בעיניך.

      אחר כך – לא באג ולא יתוש – כל אחד קורא מה שטוב לו, כמה שטוב לו, מתי שטוב לו -אין חוקים, אין ציונים ולא צריך לסמן וי על כלום.

      מעבר לזה – כיף לך שעוד לא קראת כלום שלו – אז תאהבי לגמרי, לדעתי ויש לך עוד את שמחת המפגש הראשוני לפנייך.

      בנוסף – אני מאוד משתדלת לכתוב בלי ספוילרים, לא תמיד זה מצליח אבל נדמה לי שכמעט תמיד, את יכולה לקרוא בלי לרפרף, זה בסדר…:-)

      ולקינוח – למה בלב? אתן תמיד יכולות לשאול!

  • עידית פארן  On 19/05/2011 at 15:33

    לא, מצחיקה אחת "לדבר עם מישהו בלב" ולהגיד לו את זה אחר כך ("לה" במקרה שלך) זה משהו נורא יפה.
    בטח לא דיברנו ישירות כי היינו בחוץ, ו…את יודעת.
    אבל זה מן ביטוי כזה, תחשבי, הוא נורא יפה, לא?
    (באמת חשבתי אחר כך לשאול אותך אם את יודעת אם יש ספר נוסף בסדרה, אבל אני מנסה לראות אולי הנסיכה תסכים לקרוא גם משהו אחר, לשם שינוי….)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: