לא משחק ילדים – על שני הספרים הראשונים בטרילוגיית "משחקי הרעב"

בין פופולריות ו"קוּליוּת" לרצינות, ערכים וזעזוע

"משחקי הרעב", מאת סוזן קולינס, תרגמה מאנגלית: יעל אכמון, כנרת, 2010.

"משחקי הרעב – התלקחות", מאת סוזן קולינס, תרגמה מאנגלית: יעל אכמון, כנרת, 2011.

עמוד הפייסבוק המוקדש לטרילוגיית "משחקי הרעב" מלא וגדוש בתגובות נלהבות ונרגשות, עתירות סימני קריאה. רשימת רבי המכר מתקשטת בספרי הסדרה והתרגום לעברית של הספר השני, "התלקחות", מיהר לתפוס בה את מקומו מיד עם צאתו לאור. הרשת גועשת ורועשת מהימורים, ניחושים, ספקולציות ותמונות של כוכבים הוליוודיים ומרמזים והדלפות לקראת צילומי הסרט המבוסס על הספרים ושעתיד, קרוב לוודאי, להיות שובר קופות גם הוא. אני שומעת על יותר ויותר ילדים-נערים וילדות-נערות שהתמכרו לסדרה ומחכים לספר השלישי והאחרון בציפורניים כסוסות ובעיניים נוצצות.

את מבחן הפופולריות, אם כן, "משחקי הרעב" עובר בקלות, גם בעיניים עצומות וידיים קשורות מאחורי הגב (מצבים לא לגמרי דמיוניים בעולם בו הטרילוגיה מתרחשת…), ובצדק. למרות שכקוראת מנוסה אני מכירה את כל הטריקים הספרותיים המשמשים ליצירת מתח, גם אני קראתי את הספר הראשון בטרילוגיה בנשימה עצורה, ברצף, בלי יכולת להתנתק ממנו אפילו לשנייה. גם אני חיכיתי בכיליון עיניים לספר השני וגם אני ממשיכה לחכות עכשיו לתרגומו לעברית של החלק האחרון.

סוזן קולינס יודעת לבנות סיפור, יודעת איך לכווץ לבבות וקרביים, להפתיע כל פעם מחדש ולשמור על קצב אינטנסיבי ועל מתח גבוה מעמוד לעמוד, מפרק לפרק ומספר לספר. אבל מאחורי הכתיבה המיומנת והמותחת ומאחורי המעטפת המזמינה והאטרקטיבית, בעולם של "משחקי הרעב" מסתתרים רבדים עמוקים ומשמעותיים הרבה יותר.

אחרי מלחמה עקובה מדם, השלטון המחוזי הנהיג מסורת מפלצתית של משחקים שנתיים – תרגום אכזרי במיוחד לתפיסות של "לחם ושעשועים" (תוך שמירה על כמות מינימלית בלבד של מזון) ואפילו "אופיום להמונים" – משחקים שנועדו לבדר את ההמון ובמקביל להזכיר לו את מורא השלטון ולמנוע התמרדות. בכל אחד משנים עשר המחוזות נבחרים בהגרלה נער ונערה שנשלחים לעיר הגדולה, הופכים לכוכבי טלוויזיה עתירי סטיילינג ואז נשלחים אל זירת המשחק, שם הם אמורים להילחם זה בזה עד מוות בשידור חי לעיני ההמון המריע. מדובר בשילוב מעוות ומבריק בין מלחמות הגלדיאטורים העתיקות לבין תכניות הריאליטי העכשוויות, ולצידו גם שפע שאלות מוסריות וביקורת חברתית.

קשה לנתח פופולריות של יצירה (ואלמלא היה קשה, היינו נתקלים בהרבה יותר רבי מכר), אבל אני רוצה, בכל זאת, להעז ולנסות להבין לפחות נקודה אחת שיוצרת את כוח המשיכה של "משחקי הרעב". הקוראים הצעירים המתלהבים כל כך מהעולם הבדוי של הספרים, צופים בקביעות בתכניות ריאליטי בטלוויזיה. בין אם הם צופים ב"הארדקור" של "האח הגדול" או "הישרדות", שמזכירים את זירת משחקי הרעב מבחינת התפאורה (אי בודד, הישרדות בטבע) או המהות (משתתפים המצולמים ומשודרים 24 שעות ביממה על מנת לבדר את ההמונים). בין אם הם מסתפקים בתחרות כישרונות כמו "כוכב נולד", (כולם, אגב, פורמטים פופולריים בכל העולם ולא תופעה ישראלית מקורית), ואפילו אם אחדים מהקוראים הם יחידי סגולה שאינם צופים בתכניות ריאליטי, הם נחשפים לפיסות מידע משם באמצעות פרסומות, אינטרנט ושיחות בין חברים. כולם רגילים למהלך עניינים שבו קבוצת אנשים מתחילה את המשחק ובהמשך נפלטת ממנו, אחד אחד, אחרי שנלחמו זה בזה ונלחמו על אהדת הקהל, עד לשרידתו של מנצח אחד ויחיד.

הפרוצדורה, אם כן, מוכרת לכולנו היטב, אבל קולינס מיטיבה לתמרן בין דפוס הריאליטי וההדחה המוכר לבין החידוש הקיצוני והמזעזע. בעולמה של קטניס, גיבורת הסיפור, דו קרב "ראש בראש" פירושו הרג ו"הדחה" פירושה מוות. הקרבנות, כדי להקצין את הזוועה, הם נערים ונערות צעירים. התמהיל הזה, המשלב בין טרמינולוגיה מוכרת לבין הקצנה והזרה של הסיטואציה, הוא זה שמאפשר לקוראים לאזן בין הזדהות עם מצב מוכר לבין המקום המוגן בו אפשר לומר בבטחה "זה לא באמת, זה לא קורה, זה רק ספר". ממש כמו בסצנה הידועה בעיבוד הקולנועי לספר המופת "הסיפור שאינו נגמר" מאת מיכאל אנדה, כשבסטיאן היושב בעליית הגג וקורא נרעד, ונבהל, וצועק, ואז מרגיע את עצמו, מתכסה בשמיכה מגינה עד מעל הראש, נוגס ביס בתפוח ואומר לעצמו בקול "It's only a story".

מנגנון ההגנה הזה יושב בבסיס ההצלחה של "משחקי הרעב". המנגנון הזה  גורם לנו לשמוח בהקלה על כך שבתכניות הריאליטי שלנו לא הורגים אף אחד, בטח שלא ילדים, אנחנו לא כאלה, אנחנו בסדר, זה רק סיפור. אפשר להתכסות בשמיכה ולהמשיך לקרוא בבטחה. אבל כמו שבסטיאן גילה ביצירה אחרת, גם במקרה הנוכחי זה לא כל כך פשוט. כי ספרי "משחקי הרעב" מתרחשים, אמנם, בעולם עתידני דמיוני ורחוק שמאפשר את ההזרה הזאת, עולם בו השלטון יושב בעיר תענוגות דקדנטית ומושחתת ומנהל מנגנון ציני של הרעבת תושבי המחוזות ושליטה בהם, עולם בו מעלים ילדים כקורבן בהליך טקסי ומסודר ומכריחים את התושבים לצפות בהרג ציני ואכזרי המוקרן על מסכי ענק בכיכרות העיר. עולם המאפשר לנו, הקוראים, להתכסות בבטחה בשמיכת הבדיון, ולהרגיע את עצמנו במחשבה שזה רק סיפור בדיוני ורחוק, זה לא באמת.

ואכן, אנחנו לא חיים בעולם דמיוני-סיוטי שכזה, אבל האם אכן כל רכיבי העולם הזה הם "לא באמת"? השלטון המרכזי של שנים עשר המחוזות ושליטו העליון, הנשיא סנואו, טיפוס נאלח וחלקלק שריח דם נודף מפיו, יושבים במקום הקרוי הקפיטול – בחירה מצמררת ורבת משמעות, בעיקר עבור קוראים אמריקאים. אני לא מנסה לטעון, חלילה, שאנחנו חיים במציאות מחרידה וקיצונית כמו זו המתוארת בטרילוגיה. קולינס השכילה ליצור עולם סיפורי מורכב ועשיר, שיש בו שפע של ביקורת חברתית כלפי החברה המערבית בפרט והחברה האנושית בכלל, אבל הוא איננו רומן מפתח המתייחס ישירות לתרבות ספציפית או נורמות ספציפיות.

אין לי כוונה לרדד את חוויית הקריאה ב"משחקי הרעב" או את עמדותיי החברתיות-ערכיות-פוליטיות לכדי השוואה פשטנית למציאות הישראלית או העולמית כאן ועכשיו, אבל הספר מזמֵן, בעיניי, לכל קוראיו – הצעירים והבוגרים, אתגר של בחינה עצמית בשאלה המפחידה, האמיצה והקשה: באילו נקודות ובאילו היבטים חיינו כאן ועכשיו מזכירים היבטים מהעולם המאיים והמרוחק של הספרים, באילו נקודות אין מנוס מלהוריד את השמיכה מהראש ולהודות ש"זה כן באמת", ובעיקר – מה בכוחנו לעשות כדי לשנות את המצב ולמנוע ממנו מלהתדרדר.

רשימת הביקורת הזו נכתבת ומתפרסמת בתקופה הטעונה ביותר בלוח השנה הישראלי, בימים שבין יום השואה ליום הזיכרון ויום העצמאות. ימים המעוררים, מטבע הדברים, את הדמיון והפחד, ימים המעלים – אל פני השטח או אל ירכתי התודעה, שאלות קשות מסוג "מה הייתי עושה אילו…" קל להיות אדם טוב ומוסרי בעולם פשוט ונטול קונפליקטים. קשה יותר וחשוב הרבה יותר לעשות זאת במציאות שכופה על המצויים בה להרוג או להיהרג. קטניס מוכנסת לזירות המשחקים ונראה, לכאורה, שאין לה ברירה אלא להיות אכזרית. אבל היא מצליחה, לא בתנאים סטריליים של עמדות מוסריות תאורטיות אלא "תחת אש", פשוטו כמשמעו, לשמור גם על חייה וגם על צלם אנוש מוסרי וערכי.

"תזכרי מי האויב", מזכיר לה המאמן שלה לפני כניסתה אל הזירה והיא מצליחה לזכור זאת, במובן העמוק והבסיסי של המושג. קטניס משכילה להבין שאלה המצויים איתה באותה זירה אמנם מנסים להרוג אותה, אבל הם קורבנות של הסיטואציה בדיוק כמוה ולכן לא אותם צריך לנצח, אלא את השיטה, את הקונספציה, את הנחת היסוד השלטונית המקדשת את המוות. כל קורא רשאי להגיע למסקנותיו שלו, שאינן בהכרח חופפות את שלי. אבל אני חושבת שאין לזלזל בחשיבותה של עצם העלאת נושאים של שלטון, מוסר, תקשורת, כוח, בידור, הרג והקשרים ביניהם, לתודעתם של קוראים בכלל וקוראים צעירים בפרט.

סוד כוחם של הספרים נובע גם מהמינון המדויק בין שאלות מוסריות וערכיות לבין תחומים אחרים, וכמקובל בספרות לבני הנעורים, שמור בהם מקום נכבד לענייני הלב. קטניס נתונה באמצעו של משולש רומנטי רב תהפוכות, כשלכל אורך שני הספרים הראשונים היא מתלבטת בין שני נערים – גייל ופיטה. גייל הוא חבר טוב שלה, יתום מאב כמוה המקיים איתה קשר חברי מתמשך ותומך, אפלטוני ברובו. שניהם יוצאים יחד לצוד כדי להאכיל את בני משפחותיהם ושניהם לומדים, עם השנים, לסמוך לחלוטין זה על זה. פיטה הוא הנער שעימו קטניס מובאת לזירת המשחק. הוא מאוהב בה בסתר מילדות והשניים מוצגים כלפי חוץ כזוג אוהבים על מנת לזכות באהדת קהל הצופים.

קטניס מתקשה לבחור בין שני הנערים, הן מסיבות רגשיות-פנימיות שלה והן מסיבות חיצוניות- אסטרטגיות, כאשר חיי האהבה שלה הופכים לעניין לאומי הנגוע באינטרסים של הממשל. כל בחירה מציבה על המאזניים חיים ומוות ובממדים ההירואים הללו שלובים גם לבטים טבעיים מעולם הרגש. קולינס אינה נרתעת מסצינות רומנטיות ודביקות, אבל בה בשעה היא משכילה להתבונן ברומנטיקה מהצד, מתבוננת במבט הקר והציני בצורך לרצות את קהל הצופים הצמא לקיטש, ובאמצעות המודעות הזו היא מצליחה להימלט בעצמה ממלכודת הדבש והסכרין. ההתלבטות הרגשית של קטניס מוצגת באופן מורכב, מלא ואותנטי. אין "תשובה נכונה" אחת בשאלה במי היא אמורה לבחור, וכקוראת מצאתי את עצמי מתלבטת יחד איתה ונוטה פעם לזה ופעם לזה, כיאה לסיטואציה רגשית רב מימדית.

באופן דומה מוצגות גם דילמות מורכבות אחרות הניצבות בפניה של הגיבורה, כמו הצורך להכריע בין הנאמנות לרעיון החופש ולמחויבותה כלפי ציבור המדוכאים הנושא אליה את עיניו, לבין נאמנותה ואהבתה לאמה ואחותה הקטנה ולאנשי שלומה במחוז הבית שלה. אמנם יש בספר חלוקה ברורה ל"טובים" ו"רעים", אבל החלוקה הזו עומדת למבחן מתמיד משום שגם דמויות שליליות זוכות לאפיונים חיוביים ומעוררי אמפתיה.

בנוסף, היכרות מעמיקה של קטניס ושל הקוראים עם דמויות מעוררות סלידה מביאה אותה ואותנו להבנה הדרגתית של עולמן ומניעיהן, ולהגדרתן כחלק מעולם ה"טובים" בזכות ולא בחסד. דפוס האפיון הזה מתרחש הן לגבי שאר השותפים לזירת המשחק והן לגבי דמויות מפתח בצוות הסובב את קטניס ופיטה, והוא מוסיף עוד רבדים וגוונים לעולם הנרקם בספרים.

ניתן להציב את "משחקי הרעב" על מדף אחד יחד עם ספרי נוער חברתיים העוסקים במשטרים דיקטטוריים כגון "הגל" מאת מורטון רו, "הכחול האבוד" ו"המעניק" מאת  לויס לורי ומהתקופה האחרונה – "הצד האחר של האי" מאת אלגרה גודמן. אבל לצד אהבתי והערכתי הרבות לספרים הללו, נדמה לי שב"משחקי הרעב" יש משהו מלא יותר, בוגר יותר ומפחיד יותר מכולם.

כן, זה ספר נעורים אמריקאי פופולארי, והדבר בהחלט ניכר בו, אבל מתחת לשכבת הפופולאריות המתקתקה ומתחת למתח והאקשן שנועדו להצמיד את הקורא לכסא ולשעבד אותו להמתנה להמשך, מסתתרים ב"משחקי הרעב" הרבה חומר למחשבה וגם רגש אמיתי, והם ממשיכים ללוות אותי גם אחרי הקריאה, והופכים את הציפייה לחלקה האחרון של הטרילוגיה למעניינת יותר.

משחקי הרעב בויקיפדיה (מה שרומז, מעט, על מימדי התופעה)

ביקורת של אהוד מימון על הספר הראשון באתר "בלי פאניקה"

ביקורת של ענבל מלכה ב"הארץ" על הספר הראשון

ביקורת שלי על "הצד האחר של האי", ספר נוער נוסף המתרחש בחברה עתידנית דיקטטורית וסיוטית

נכתב עבור כתב העת המקוון והבאמת מצוין "הפנקס"

והספר הזה הצליח איכשהו להישמט מתחת לרדאר שלי, גיליתי אותו קצת באחור, בזכות רוני ובזכות מרית, כלומר בזכות הבנים שלהן. תודה גדולה!

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שועי  On 04/05/2011 at 12:29

    טלי יקרה,
    בתי הגדולה (כמעט 12) קראה את החלק הראשון, אני חושב (היא קיבלה אותו מתנה מסבתהּ; קראתי את מה שהופיע על הכריכה האחורית והבנתי כי אני לא הייתי קונה לה את הספר), והוא אמנם עומד בספרייתהּ, אבל בניגוד לספרים אחרים (כמו ספרהּ של אלגרה גודמן שהזכרת)הוא לא ממש מוזכר על ידיה וגם הוצאת הספר השני לא ממש ריגשה אותה (אצלינו כרגע היא ואחיה קוראים שוב ושוב את 'הגבור האבוד' ואת 'שלשים ותשע המשימות 1-3')

  • טלי  On 04/05/2011 at 12:37

    שועי יקר,

    אמנם הבנים של רוני ומרית קראו ואהבו את הספר בסביבות גיל 11, אבל אני מודה שאני הייתי מייעדת אותו יותר לכיוון 13-14. אין לי ספק לגבי רמת הבגרות או האינטיליגנציה של ילדתך, אבל יתכן שכדאי לה להמתין איתו קצת.

    אני מזהירה – מדובר בספרים אלימים מאוד, ובניגוד לספרים של ריק ריירדן ודומיהם (ואגב, 39 רמזים, לא משימות), האלימות במשחקי הרעב קשה יותר כי מדובר שם בילדים בשר ודם ללא שום מפלצות או יצירי דמיון. ועדיין, לפחות בדרך בה אני קוראת אותם – יש בהם קריאה נוקבת נגד אלימות.

    ומצד שלישי – רצונה של בתך כבודה, שום דברי ניתוח מלומדים של שום מבקר ספרות, גם ובעיקר לא דבריי שלי, לא חשובים או נכונים יותר מטעמו או טעמה של ילד/נער/ילדה/נערה ספציפיים.

    • מרית בן ישראל  On 04/05/2011 at 16:50

      טלי, הבת של שועי קראה את בנות הדרקון, ואף הפקיעה אותו לעצמה (ויש לה גם כמה הערות בשבילי, שאני משתוקקת לשמוע), כך שזה לא קשור לגיל…
      הסקירה שלך של משחקי רעב היא כמעט מושלמת. רק שכחת להזכיר את ערוץ עיצוב הבגדים ואופנה – הסופרת באמת לא מדלגת על שום מרכיב פופולרי ואפקטיבי, וזאת הבעיה העיקרית שלי עם הספר, הפונקציונליות שלו. הוא כתוב היטב, אבל חסרה לי מידה של פיוט ומסתורין ונשמה יתרה.

      • טלי  On 04/05/2011 at 17:56

        אני יודעת וזוכרת היטב שהיא קראה ואהבה והפקיעה את בנות הדרקון! מצד שני, אני גם זוכרת היטב נערונת אחרת שלא הבינה למה אני חושבת שבנות הדרקון הוא ספר מפחיד, ונדמה לי שזה קשור, כי חלק מהאלמנטים המפחידים/מטרידים ב"משחקי הרעב" מפחידים/מטרידים בכל גיל ואחרים, אני חושבת, מפחידים ומטרידים יותר ואולי גם משמעותיים יותר על תשתית מסוימת של בגרות.

        אבל זה לא משנה, כי אני באמת חושבת שגיל או לא גיל, בן או בת או לא חשוב מה – אנשים שונים אוהבים ספרים שונים וזה בסדר גמור.

        וואו, אני מאוד מסמיקה מהמחמאה העצומה. לא שכחתי את העיצוב והאופנה, רק הסתפקתי ב"מילת הקוד" סטיילינג, ככל שכתבתי על הספר הזה יותר ככה הרגשתי שיש לי יותר מה לכתוב עליו…

        אכן- זה ספר שיש בו הרבה מחשבה, הרבה זעזוע, הרבה מוסר והרבה רגש אבל אני מסכימה לגמרי – זה לא ספר של פיוט, מסתורין ונשמה יתרה (בנות הדרקון כן!), לכן כתבתי בתגובות בהמשך שההמלצה שלי עליו לשועי ספציפית בעינה עומדת אבל מסויגת קצת, מחסור בפיוט, מסתורין ונשמה יתרה זה בדיוק מה שאני מכנה "אמריקאי מאוד ופופולארי מאוד"…זה הולך ביחד.

  • שירלי  On 04/05/2011 at 12:58

    רשימה מצוינת והנתוח מענין מאד. יתכן שאפשר להוסיף את ה"רגילות" של הגיבורה לגורמים המוסיפים לאמינות ולהזדהות של הקוראים. אמנם ישנם מהלכים מופרכים בעלילה אבל דווקא האישיות הלא לגמרי מגובשת של הגיבורה תורמת להזדהות ומטשטשת את הפגמים העלילתיים.
    בכל אופן, בני קבל את הספר כאפיקומן ואת כל החג הראשון בילינו ב"גניבות" הדדיות של הספר אחד מהשני, אבל עד הערב שנינו גמרנו אותו…

    • טלי  On 04/05/2011 at 13:06

      תודה רבה שירלי! 🙂

      אני מסכימה מאוד לגבי ה"רגילות" שלה, הרקע שהיא גדלה בו מאוד שונה מהמציאות המוכרת לנו (וטוב שכך) ואני משערת שרוב הקוראים גם ניחנו בכשרון ציד כמו שלה, לפחות לא מוכח, אבל זה נכון שההתלבטויות וההשתנויות שלה מגבירות את האמינות. אני הייחסתי לזה בעיקר בהקשר של הלבטים הרומנטיים אבל את צודקת, זה אכן מאפיין אותה באופן עקרוני.

      נשמע שהיתה לכם יופי של דרך לקרוא אותו! זה הראשון? ועוד לא הגעתם לשני?!? או שהתייחסת לשני ולא הבנתי נכון. כך או כך – כיף גדול!

      • שירלי  On 04/05/2011 at 13:12

        ברור שהשני! על פי הזמנה מפורשת מהסבתא! (גם אני הצטרפתי לרוני ומרית בתשואות עוד בפעם הקודמת :-))
        ולשועי- תנסה. אני מודה שאת הראשון לקחתי ליד רק אחרי שהבן שלי חזר ובקש ומצאתי את עצמי מחוץ לבית בלי ספר מפתה יותר. או שאולי יש פה היפוך מגדרי מעניין? הבנים מתעניינים בספר עם גיבורה בת ודווקא הבנות אדישות אליו? המממ…

  • אחת העם  On 04/05/2011 at 13:07

    אני מבקשת להודות על הרשימה המאלפת שעוסקת במשחקי הרעב. נראה גם לי שסוזן קולינס "פיצחה" מתכון מוצלח , ואם מותר להשתמש במתכונת המסורתית אפשר לומר שקצת יותר מיובל אחרי "בעל זבוב" הוקם דור ישרים לוויליאם גולדינג- וזאת למרות כל ההבדלים וכו' וכו'.

    • טלי  On 04/05/2011 at 13:34

      אחת העם – שלל תודות!

      אני מסכימה איתך לגבי הפיצוח וודאי שיש מקום להשוואה לבעל זבוב, אבל אני חושבת שרב השוני על הדמיון כי בעל זבוב טוען, בעצם,שלב האדם רע מנעוריו ומציג את האכזריות כברירת מחדל טבעית ובמשחקי הרעב זה הפוך, הם לא בחרו בזה והאכזריות הזו נשלטת מגבוה, מהשלטון ועולם המבוגרים, זה ממש לא עניין של הילדים עצמם.

  • טלי  On 04/05/2011 at 13:33

    שירלי – נחה דעתי (-:

    ומתנצלת שלא זכרתי את הצטרפך לתרועות של רוני ומרית…
    אני לא חושבת שיש פה עניין מגדרי, עקרוני, בעמוד הפייסבוק של הספר קראתי דיון מעניין על השאלה אם זה "ספר לבנות" כי זה על אהבה או "ספר לבנים" כי זה על מלחמות ואלימות, ועד כמה שהתכווצתי מההגדרות העצובות האלה, שמחתי לראות שהמסקנה הכללית היתה שם שזה פשוט ספר טוב לכולם.

    הו, אם תצליחי לשכנע את שועי לנסות לקרוא ספר נוער…אני מנסה כבר שנתיים, נראה לי, וטרם נרשמה הצלחה. לא בטוחה שדוקא זה יצלח בתור ספר הנוער הראשון של שועי המבוגר, יותר מדי אכזריות ואלימות, אולי, אבל אני לגמרי בעד. שועי – מצפה להפתעות (-:

  • שוֹעִי  On 04/05/2011 at 14:26

    טלי יקרה,

    קראתי לאחרונה א "אבירי הדרך" למייקל שייבון. אם זה לא ספר נוער, איני יודע מהו ספר נוער (לא לנוער צעיר). פנטזיה והיסטוריה שזורים יחד, עם סיפור הרפתקאות המתרחש בממלכת כזריה היהודית (החצי אגדית). מה שיפה הוא ששייבון קושר בין קומיקס, בי-מוביז אמריקאים (מסוג הרקולס נגד 12 הגלדיאטורים, פעם היו דברים כאלה), מערבוני ספגטי (הטוב הרע והמכוער), קומיקס טראשי כמו קונן הברברי, סרטי ארנולד שוורצנגר, מיכאיל סטרוגוב של ז'ול ורן, רובין הוד, מבחר מחקרים היסטוריים (כמו ססיל רות 'תקופות בחושך'), ומקורות ראשונים-רבניים בני התקופה ואחריה, ויוצר מזה מרקחת טעימה.ובכל זאת, הספר הוא כמו בועת סבון יפה ומעוררת, הפוקעת מייד לאחר הקריאה מבלי להותיר משקע או רושם על הנפש.

    אני זוכר לטובה מאוד, מו השנים האחרונות, את 'ג'ונתן סטריינג' ומיסטר נורל' של סוזאנה קלארק על דו קרב בין שני קוסמים ובין מלך העורב, מאגיקון ימי ביניימי, העולה מן המתים; וגם את סדרת 'סאלי לוקהרט' של פיליפ פולמן. שניהם הזכירו לי רומנים אנגליים מן המאה ה-19, שקראתי בצעירותי. מרית בן ישראל המליצה לי חזור והמלץ עד שקראתי על 'קורות אחוזה אחת' לסלמה לגרלף, אגדה חלומית על אהבה, ועל תקשורת באמצעות חלומות. גם אותו ניתן לקרוא כספר לכל גיל (ודאי גם לנוער) וגם ממנו נהניתי מאוד.

    נהניתי לקרוא בקול רם לבני את שלושת ההארי פוטרים הראשונים; אבל נניח, אל ריק ריירדן, בכלל לא התחברתי; הוא כותב אקשן; ואין אצלו רגישות מינימלית לצלילים, למראות וכיו"ב- הוא חסר פיוט.

    כך, שלא מדויק, שאיני קורא ספרי נוער (אני קורא למשל תמיד כל אסטריקס שמגיע לידיי; בכלל יש לי חולשה לקומיקס); זה נכון, שהם אינם בעדיפות הראשונה. ודומה כי תמיד אעדיף לבדוק ספרי שירה והגות, או פרוזה פיוטית קודם לכן.

    • טלי  On 04/05/2011 at 14:49

      שועי יקר מאוד,

      מקבלת בהכנעה וגם מוחה בתוקף, בו זמנית 🙂

      על אבירי הדרך המלצת לי כבר והוא ואני טרם נפגשנו א-ב-ל "אבירי הדרך", "ג'ונתן סטיינג' ומר נורל" (שעליו המלצתי כאן https://talimyturn.wordpress.com/2008/02/15) וגם ספרי סאלי לוקהארט המצוינים (המלצתי על הראשון כאן https://talimyturn.wordpress.com/2007/12/03) הם לא ספרי נוער! (אני יודעת וזוכרת שבתך המוכשרת קראה את סאלי לוקהארט בגיל צעיר ועדיין, זה לא ספר נוער…), אלה ספרי מבוגרים שמאופיינים בדברים הטובים שיש גם לספרי נוער.

      ריק ריירדן זה כייף אבל (ששש…שלא ישמעו) אין בו עומק ולכן אני לא מתפלאה שהוא לא הותיר עליך את חותמו.
      והארי פוטר – אכן כיף גם אבל העומק שם מגיע דוקא בספרים האחרונים בסדרה.

      ואת אסטריקס הייתי מגדירה כספר ילדים/קומיקס.

      בקיצור – קרא את משחקי הרעב. אמנם הוא אמריקאי ופופולארי, ומבחינתך כקורא פוטנציאלי זה חיסרון, אני מזהירה מראש, אבל יש שם גם עומק וגם מצע פורה למחשבות מעניינות.

  • עריכה לשונית  On 05/05/2011 at 6:33

    תודה על המידע. ארכוש את הספר.

  • eilonvi  On 05/05/2011 at 21:09

    סקירה מעולה! (רק לא נתת רמז מה קורה בסוף…?) אני משום מה חשבתי שמשחקי הרעב זה עוד ספר ערפדים… אבל עכשיו סקרנותי התעוררה.

    • טלי  On 06/05/2011 at 11:15

      תודה תודה!

      מאוד השתדלתי להימנע מספוילרים, למרות שבספר כזה זה קשה עד בלתי אפשרי כי העלילה כל כך דינמית וכל פרט חושף משהו. אני לא יודעת לאיזה רמז התכוונת ולא, אני לא סובלת ערפדים ובמשחקי הרעב אין שום בדל של שמץ של רמז של צל צילו של ערפד.ממש לא.

  • דודו פלמה  On 06/05/2011 at 15:15

    טלי, תודה על פיזור הממתקים כל הדרך מהבלוג של מרית עד לכאן. האמת אין הרבה סיכוי שאקרא את הטרילוגיה (והסיבות ודאי כבר ידועות לך) אך מאוד נהניתי לקרוא את הסקירה שלך. אמנם נוצר כאן מצב קצת פרזיטי מצידי, ואני כמעט חש תחושה של ניצול… אבל בכל זאת לסור לפה מפעם לפעם ולו רק כדי להיזכר איך זה לקרוא פרוזה, גם זה משהו.

    • טלי  On 06/05/2011 at 18:28

      דודו,

      לגמרי לא ניצול, לכבוד הוא לי.

      אני מודה שזה מוזר, הבחירה שלך "לקרוא" פרוזה אך ורק דרך ביקורותיי, ואין לי ספק שאתה מפסיד, מה גם שבמקרה הזה, למשל, כיוון שאני כותבת את הביקורת במידה רבה עבור אנשים שטרם קראו את הספרים (וגם עבור אלה שקראו ורוצים לפתח דיון, ולך יש קטגוריה נפרדת משלך), אני מתאפקת ולא מתארת את הדברים הדרמטיים באמת שמתרחשים שם.

  • נעמה  On 02/02/2012 at 23:10

    תודה רבה על המאמר! מאוד נהינתי לקרוא אותו. מעציב אותי שאנשים מסוימים חושבים שהוא רדוד רק משום שהוא מוגדר כספר לנוער.
    קראתי כבר את השלישי – שיצא ב12 לינואר השנה – והצריבה נותרה לי בלב. 😉

  • v  On 05/07/2012 at 12:35

    שלום,
    סיימתי עכשיו את התלקחות ואני רעבה לעוד! איפה השלישי? הרי זו טרילוגיה, לא כך? איזה אטרף!!!

    • טלי  On 24/09/2012 at 19:03

      הספר השלישי יצא מזמן, שמו "עורבני חקיין". אני בהחלט מבנה את הרעב (-:

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: