ילדי הסקויה

 מאת גון בן ארי, יצא בהוצאת זמורה ביתן 

זה מתחיל בשרטוט משונה ואבסטרקטי ובאות צ' מסתורית בכתב יד ילדותי ומגיע, במפתיע, לחוויותיו של ילד נהללי שאמו נטשה אותו, את אביו ואת אחותו המוגבלת, לניקולינה -נערה תל אביבית צעירה ולחוויית השואה המוזרה והקשה של גרישא, סבא של ניקולינה, ברומניה של שנות הארבעים.

מארג הזיכרונות ההיסטורי מורכב מזוועות שואה מצמררות לצד מציאות סיפורית-אגדית שנוצרת בידי ולדימיר – מספר סיפורים ואמן קרקס גוף בדימוס שמוצמד לילד יתום בתפקיד של אב חלופי ומנסה למלא את חלל האימה ולהסביר את העולם חסר המשמעות באמצעות פנטומימה, סיפורים ומילים.

מעל כל אלה ולצידם מרחפת ההמצאה הגדולה שהשפיעה על חיי הגיבורים כולם בצורות שונות – זריקה אגדית שדוחה את גזירת המוות ויוצרת דור אנושי שעתיד לחיות אלף שנים.

השילוב בין נקודות התצפית של ניקולינה, איתמר, גרישא הילד וגרישא המבוגר, השילוב בין סגנונות כתיבה שונים, בין התכתבות איי סי קיו, כתבי קודש בדויים, איורים, רשימות, היסטוריה אמיתית והיסטוריה בדיונית, ובין ריאליזם מוחלט, מלא ואותנטי לבין יסוד פנטסטי עתידני חריף מבלבלים לעיתים אבל השילובים הללו בעיקר יוצרים פסיפס עשיר, מגוון ומפתיע ושפה פנימית שקשה להישאר אדישים כלפיה.

מבחינות מסוימות,"ילדי הסקויה" הזכיר לי את הספר הנפלא "הכול מואר" של היהודי האמריקאי ג'ונתן ספרן פוייר. גם בן ארי משלב בין ריאליזם לפנטזיה ובין קול עכשווי לקול היסטורי. שניהם סופרים צעירים בני זמננו שהעזו לכתוב לא רק על תגובות הדור השני והשלישי לשואה אלא גם על השואה עצמה, בגובה העיניים ובצורה חיה, ועשו זאת באופן מרגש ואפקטיבי.

אבל למרות שלא הצלחתי להימנע מהשוואה לפוייר וגם מהשוואה מסוימת לגרוסמן של "ספר הדקדוק הפנימי" ו"עיין ערך אהבה", ולצד האלמנטים המשותפים הבולטים, בן ארי הצליח לכתוב כאן את אחת היצירות המקוריות והמפתיעות שקראתי מזה זמן רב.

מבחינות מסוימות מדובר ברומאן התבגרות קלאסי וזאת בשל השילוב בין גיבורים צעירים לבין עיסוק רב בשאלות על משמעות החיים. כמו שקורה למתבגרים אמיתיים, גם הרומאן הזה נע קדימה ואחורה בין גילויי ילדותיות לגילויי בגרות, בשלות ועומק ומצליח לעורר את המחשבה ולהפעיל את שריר הלב.

סופו של הספר, שאני נמנעת מלגלות, מצליח להיות הכי מפתיע והכי צפוי בו זמנית, ומאיר את הספר כולו באור אחר.

בשורה התחתונה, למרות נפילות בוסר מסוימות, "ילדי הסקויה" הוא רומאן אמיץ, מקורי, מבריק ונוגע ללב ונהניתי ממנו מאוד.

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב – 24.4.11.

 

"מכתב מעולם הזוי"- טקסט נפלא שיורם קניוק כתב על הספר ב"הארץ"

"ילדים של אחרים" – ביקורת של יותם שווימר בynet (בחיי שחשבתי על ההשוואה לספרן פוייר ברגע שקראתי את הספר! אבל גם יותם היקר חשב עליה במקביל)

ביקורת אמביוולנטית של מוטי פוגל שנכתבה ל"עכבר העיר" ופורסמה בקונונסנס

המלצה מהבלוג של נוריתהה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יותם שווימר  On 26/04/2011 at 18:36

    שלום טלי,
    תודה על הקישור לרשימה שלי.
    אני מסכים איתך – הפסיפס הוא ככל הנראה הדבר המוצלח ביותר בספר. אך גם כפסיפס הוא אינו מושלם ולא כל האבנים הקטנות מתלכדות לכדי יצירה מושלמת. זהו סיכון שלוקחים כאשר בוחרים בערב רב של תמות וסגנונות. אבל נכון, בן-ארי לא אכזב, ואחרי ספר ביכורים מעניין מאד הוא כתב ספר מסקרן ומקורי למדי.

    • טלי  On 27/04/2011 at 10:51

      תודה לך בעצמך, למרות שבלי דעת "שדדת" את המחשבה שלי…(סתם, כבוד גדול וכיף גם). אני מסכימה שהוא לקח כאן סיכון, ואפילו הייתי מרחיקה ומגדירה את זה כאומץ.

      זה ספר אמיץ שהלך מאו דבגדול ומאוד מגוון. נדמה לי ששנינו מסכימים שיש שם כמה נפילות אבל עדיין, ההליכה הנועזת על גדול השתלמה בסך הכל, לפחות בעיניי.

      ספר הביכורים שלו אכן היה מעניין ומסקרן אבל שם, לטעמי, היה בעיקר פוטנציאל, וכאן – רב המימוש על הפוטנציאל.

      ומה למדי? אחד המקוריים אם לא ה!

  • עידית פארן  On 27/04/2011 at 7:33

    אני קוראת.
    בשקט, ברעש (זה כבר גולש לפוסט הקודם ולתגובה של יוסי רן שם)

    אם הספר יגיע לידיים שלי (כנראה שכן, החזקתי אותו כבר כל כך הרבה פעמים)
    את בוודאי תדעי.
    (עם הקפה של הבוקר, אני קוראת אותך עם הקפה של הבוקר, שכחתי להוסיף….)

    • טלי  On 27/04/2011 at 10:53

      עידית!

      אני שמחה להמתיק לך את הקפה של הבוקר (או השניצל של הצהרים או הגויאבה של חמש ועשרים – מה שתבחרי).

      כן, תקראי, יעניין לך, אני חושבת. ותיידעי (ואת גם מוזמנת להגב על הרעש ובכלל שם, את יודעת הרי שבבלוג אין דבר כזה "לא אקטואלי", הכל חי ותקף תמיד)

  • שוֹעִי  On 27/04/2011 at 10:51

    טלי יקרה,
    תודה רבה, נשמע מעניין, לא חושב שנתקלתי בו עד עתה (אם כי בעצי סקויה סתם, אני נוטה להיתקל בהולכי ברחובה של עיר; על כן אפי חבוש). מקווה לתת בו הצצה בהזדמנות קרובה. בספר, לא בחוטם (-:

    • טלי  On 27/04/2011 at 10:55

      שועי יקר,

      אוי, איי… להכאיב לחוטמך למען חידוד? חבל…

      זה ספר מורכב ויש בו הרבה קומות ורמות שונות (גם איכויות שונות) אז אני לא יכולה להבטיח לגבי כולו אבל יש בו כמה וכמה עניינים, רגעים וציטוטים שנדמה לי שידברו לשורש נשמתך.

  • הגוניז  On 27/04/2011 at 17:00

    גון בן ארי הוא עוד כתבן חסר כשרון שמתאמץ בכוח להיות מתוחכם, אבל ממש לא הולך לו.

    • טלי  On 27/04/2011 at 17:12

      עם כל חיבתי ההסטורית לסרט הגוניז, אני לגמרי חולקת עליך, בעיניי יש לו כשרון בשפע וגם תחכום. וכיוון שאני לא ynet ודומיו, אני תמיד מכבדת דעות שונות משלי אבל מעדיפה כאלה מנומקות ורציניות, לא השמצות סתם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: