דתיה בן דור: התרפקות, התבוננות וביקורת

כשהייתי בת שלוש, אמא שלי עבדה בפרויקט כלשהו עבור מה שנקרא אז "הטלוויזיה הלימודית". יום אחד, אפשרו לה לקחת את בן דודי ואותי לסיור מאחורי הקלעים. הייתי באמת קטנטונת, אבל אני זוכרת מהסיור הזה שני דברים חשובים: את בובת החוטים המקורית מהפתיח של "רגע עם דודלי", אותה ראינו תלויה במחסן עמוס חפצים, ואת הבמה שעליה צילמו, ממש לנגד עינינו, פרק אמיתי של קשקשתא.

הייתי קטנה מכדי להבחין בתכנים, ואני זוכרת בעיקר את ההשתאות הגדולה שלי, ילדה קטנה שראתה טלוויזיה בשחור-לבן, מהגילוי המרעיש של קשקשתא הירוק וסביבתו הצבעונית. אבל קשקשתא, שבימים כתיקונם ראיתי בבית, בטלוויזיה, היה רק חלק מהסיפור. בזכותו, ונדמה לי שגם בזכות תקליט אחד או שניים, ואולי קצת בזכות הגננת יפה, היה לי ברור שידוע הרי שבחודש תשרי מתחילה לי שנה חדשה, וידעתי שאם רואים שאין עוד בוץ בשבילים ואם רואים שנעלמו המעילים אז יודעים שבא אביב, כמו שלא היה לי ספק שאני נקי וכשאני נקי אני מותק ושזה הרוווווח זה הרוח השובב, זה הרוווווח שהביא עימו הסתיו. אז, בגן, הרבה לפני שידעתי מה זה ציונות ומה זה פוסט ציונות, זימרתי אנחנו עולים אליך, ירושלים, ירושלים הבנויה, לראות השלום לך קריה יפיפייה וגם ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת, מי בנה ומי נטע? כולנו ביחד! ועוד לא ניחשתי שהארץ האהובה והמתוסבכת הזאת היא של עוד כמה וכמה אנשים, לא רק שלי.

שיחקתי במשחק הניחושים (מה מה מה מרשרש פה, מה מה מה מה מקשקש פה? מה  מה מה מה מרשרש מה מקשקש ננננננה נא לנחש!) וזכרתי שאבל מה מה מה מה נגמר במה? מה נגמר במה? תפוח אדמה! היה לי קשה להבין איך למרות שכל העיתונים נראים אותו דבר אז למה אי אפשר היום, וגם מחר לקרוא איזה עיתון מהשבוע שעבר, חשבתי שהשיר שתי חברות טובות עושות הכל ביחד נכתב עלי ועל חברתי נעה, למדתי שלא אומרים ביצה אחת והרבה ביצות כי ככה זה בעברית רקדתי ריקוד עם בוני בובוני, הדגמתי מי יכול לשים טוסיק על הכיסא, מחאתי ורקעתי וצחקתי (חה חה חה), כמו שצריך לעשות כל מי שטוב לו ושמח והאמנתי, באמונה אמיתית ושלמה ופשוטה, שטוב, טוב יהיה לנו טוב מן ההתחלה ועד הסוף.

כשהייתי טיפה יותר גדולה התחלתי לצפות גם ב"פרפר נחמד", הטלוויזיה כבר היתה צבעונית לגמרי, וככה זכיתי לראות איך נולד הצבע הכתום (מה זאת אומרת "איך"? אחרי שהצבע האדום והצבע הצהוב התערבבובובובובו הסתובבובובובובובו כל היום..), מה קורה לשובבים שמתגלגלים ממיטה אחת, לא כל כך גדולה ואיך בתוך הכובע של דודה טובה צמח לגובה זרע של צנונית. בשנים שעברו מאז טיפלתי בלא מעט ילדים, שיחקתי עם לא מעט ילדים ושרתי ודקלמתי להם ה-מ-ו-ן מהשירים האלה וגם התוודעתי יחד איתם לחגיגת השטו"זים המבריקה (שטויות, שטויות, זה לא יכול להיות! אז מה? זאת כל החוכמה!)

יש לי בבית כמה דיסקים עם שירים של דתיה בן דור וגם כמה ספרים, אבל כדי לכתוב את ההקדמה הזאת לא פתחתי אף אחד מהם, לא האזנתי ולא דפדפתי. כל השירים האלה, ורבים אחרים שאני מתאפקת מלצטט, שמורים אצלי בזיכרון, בעל פה, אף על פי שמעולם לא התאמצתי לשנן אותם. ולמרות שאני מרגישה שהשירים האלה היו כאן מאז ומעולם, כתבה את כולם אישה אחת, אמיתית, דתיה בן דור. ולכן, כשקבלתי ממנה מייל עם הצעה לשלוח לי ספרים לביקורת, הסמקתי, והתרגשתי, והתלהבתי, הרגשתי כמעט כאילו קבלתי מייל מקשקשתא בעצמו.

היה אפשר לחשוב שמי שכתבה כל כך הרבה נכסי צאן ברזל לתרבות הילדים הישראלית (ומה שציטטתי כאן הן באמת כמה טיפות בודדות מהאוקיאנוס העצום הזה) תיהנה מהתמלוגים (בן דור זכתה השנה בפרס אקו"ם) ותשב בשקט, אבל למעשה היא חיה ובועטת, פעילה ויוצרת ומוציאה ספרים חדשים, כל הזמן. כמו שאפשר להבין, הייתי שמחה להתפייט על ענני הנוסטלגיה הרכים, ולהתלהב מהשירים של פעם, אבל אני חוששת שזה לא מספיק, וגם לא באמת הוגן. לכל ספר, לכל שיר, לכל טקסט, מגיעה התייחסות נפרדת ונראה לי שהמעשה הנכון יהיה להתייחס לכל אחד משבעת הספרים שהגיעו אלי כמו שהוא.

"נפילתו ועלייתו של המלך ארכיספקטרום היפוטטוס הראשון ובקיצור ססגוניה" – מחזה בתשעה צבעים, כתבה והלחינה דתיה בן דור, איירה סיגל משל, מודן, 2010

נדיר למצוא מחזות לילדים שיוצאים כספרים מסודרים ומושקעים. "עוץ לי גוץ לי" של שלונסקי קופץ מיד לראש, ובצדק. לצידו אני מכירה גם את "הבה נציגה" הישן מאת משה גורלי ומלבדם, ספרי הילדים הנפוצים בישראל נעים בין פרוזה לשירה ומתעלמים כמעט לגמרי מז'אנר המחזה הכתוב. הספר הזה מנסה להשלים את החסר, וכבר מהבחינה הזו הוא זוכה בנקודות לא מבוטלות.

ההצגה המבוססת על המחזה זכתה בפרס הראשון בפסטיבל חיפה להצגות ילדים ובפרס הבמה להצגות ילדים. כאן מופיע המחזה כטקסט העומד בפני עצמו ומאפשר לילדים להתוודע לסגנון הכתיבה הייחודי לז'אנר – דיבור ישיר של הדמויות השונות והוראות בימוי המופיעות בסוגריים מרובעים ובצבע שונה. למי שמורגל בקריאת פרוזה לא תמיד פשוט לקרוא מחזה, אבל הפורמט הנוכחי עושה הכל מבחינה תוכנית ומבחינה גראפית, כדי להפוך את הקריאה לקלה ואטרקטיבית, מבלי לוותר על הערך המוסף של הצצה אל מאחורי הקלעים הנלווה לקריאת מחזה. אפשר לקרוא את המחזה כמו שהוא, כספר, ואפשר גם להשתמש בו כבסיס להעלאת הצגה – בצורה ממוסדת של כיתה או חוג דרמה או כמשחק עצמאי של קבוצת ילדים.

הסיפור מזכיר לעתים הצגות ילדים ישראליות ידועות כדוגמת "המלך הלך לישון" מאת יוסי אלפי או "מעלה קרחות" ו "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור", שניהם מאת אפרים סידון, משלים פוליטיים לילדים העוסקים בשלטון, דיקטטורה ומערכת יחסים לא שוויונית בין מלך לעמו. הסיפור הבסיסי פשוט ומעט צפוי.  בממלכת ססגוניה יש אזרחים שונים בצבעים שונים – כחולים, ירוקים, אדומים וכו' ומלך שמתקשה להבחין בין ימי השבוע. המלך מוצג כתמים וטיפש ואשתו כרודנית אכזרית ומפונקת שמנצלת את תמימותו של בעלה  ומתמרנת אותו לחוקק חוק שבמסגרתו כל יום בשבוע מוקדש לצבע אחד בלבד.

הבעיה מתחילה כשמסתבר שיש שבעה ימים בשבוע אבל שמונה צבעים בממלכה, וכל האנשים הסגולים מצווים לעזוב את הממלכה מיידית. הסוף, כמובן, חיובי ופלורליסטי כמצופה: אחרי שהקשת לא מופיעה בשמיים והעם מתחיל להתקומם, המלך מבין את טעותו, לומד את ימי השבוע על פי סדרם, המלכה חוזרת בה מכוונותיה הזדוניות וכל האזרחים הצבעוניים חוזרים לחיות ביחד ולקבל אחד את השני. הסיפור, אם כן, אינו חף מבנאליה, אבל הוא כתוב היטב ובקטעים מסוימים גם הצליח ממש לרגש אותי ולגרום לי להחסיר פעימה, בעיקר כשדובר על גירושם של האזרחים הסגולים מהממלכה. הכרת הצבעים וימי השבוע מוטמעים בתוך הסיפור המסגרת החברתי- ערכי באופן שגורם, במכוון, לילדים הקוראים או הצופים להרגיש שהם מבינים יותר מהמלך המבוגר.

המחזה רווי בתכסיסים שרווחים בהצגות ילדים, כמו עידוד הילדים לצעוק, לדקלם או לשיר כחלק פעיל מההצגה, הצגת דמויות מבוגרים כנלעגות כאמצעי קומי וניסיונות הצחקה מאולצים. לרוב אני לא מחסידי הטכניקות האלה, אבל במקרה הזה אני נוטה לסלחנות מסוימת כלפיהן, משתי סיבות מרכזיות: ראשית, ה"גימור" של המחזה ושל הספר מצוינים, איכותיים ומדויקים. הטקסט בכלל והשירים בפרט כתובים בחריזה ומשקל קרובים לשלמות (ובהקשר זה ראוי לציין לשבח במיוחד את שירי הצבעים המלבבים שחוזרים כמה פעמים לאורך המחזה), האיורים מוקפדים, צבעוניים, נעימים לעין ומשולבים גם בגוף הטקסט עצמו, התווים בסוף הספר וההקפדה על הפרטים יוצרים תחושה של כבוד כלפי הילדים הקוראים וניכר שהושקעו מאמץ וחשיבה בכל פרט ופרט.

הסיבה השנייה שגורמת לי לנטות לטובתו של הספר היא המימד הערכי-חברתי החשוב מאין כמותו, בעיני. נכון, יש בישראל הצגות נוספות שעוסקות בענייני מלוכה ושלטון, ואין ספק שקל ו"בטוח" יותר להעביר מסרים נוקבים על ערכי הדמוקרטיה בעולם דמיוני הצבוע בכל צבעי הקשת ובמסגרת משל לגיל הרך. זה הרבה יותר קל והרבה פחות מאיים מלהתייחס למציאות חיינו הקונקרטית ולגילויים של היעדר דמוקרטיה העולים מהעיתון.

ועדיין, גם בעטיפה של ממתק צבעוני וקונצנזואלי, אין לזלזל בחשיבותם של ערכים דמוקרטיים ופלורליסטים כמו הערכים העולים מהמחזה הזה, שאמנם אינו חף מדידקטיקה אבל הוא גם מתאפק מלהאכיל את קוראיו בכפית ומסתיים בנימה חייכנית של ביחד ולא במוסר השכל משמים. "ססגוניה" הוא יופי של מחזה ויופי של ספר שמשלב הנאה, ערכים דמוקרטיים והיכרות עם ז'אנר לא נפוץ, והוא מומלץ בעיקר לילדים בכיתות הנמוכות של ביה"ס היסודי.

"יום הולדת פרחוני" כתבה ומספרת דתיה בן דור, איירה ליאורה גרוסמן, מודן, 2008

כשפתחתי את הספר הזה לראשונה, לא יכולתי שלא לשמוע אותו באוזני רוחי מתנגן בקולו של דודו זר מ"פרפר נחמד" שמדקלם – "מה יפה הורד שהביאה ורד בתוך האגרטל שהביאה חמוטל"… זה סיפור קטן ופשוט, בעצם סיפורצ'יק, שמונה את מתנות יום ההולדת שמקבלת הילדה רונית. חמוטל מביאה אגרטל והילדים שאחריה מביאים פרחים זהים לשמותיהם. הספר בנוי במתכונת של חידה ופונה ישירות לילדים – "ומי שיידע יקבל נקודה", עד לסוף המשעשע והמפתיע בו הילד יהושוע מביא פרח ששמו אינו ידוע.

אי אפשר להקשיב לסיפור מבלי לנסות להשלים את המשפטים, והרמזים הברורים גורמים לכך שכל ילד יידע לענות על החידות בקלות. תחושת חוסר הנוחות וחוסר הוודאות שמגיעה עם הילד יהושע, מתחלפת מהר מאוד בתחושת ביטחון, שכן אף אחד לא יודע מה התשובה לחידה הזאת. האיורים המרהיבים והעשירים של ליאורה גרוסמן מלאי חיים, דמיון וצבע והדיוק הבוטאני שלה מרשים במיוחד והופך את הספר למעין "מגדיר פרחים מקוצר", מה שמספק לו ערך מוסף לצד האלמנט הסיפורי.

יש לי חולשה חיובית לשילוב בין כל צבעי הקשת ולכן התפעלתי במיוחד מהפרח האלמוני של יהושוע, אבל חשוב לי לציין במיוחד שלוש נקודות משמעותיות לגבי האיורים: ראשית, אהבתי את איורי האלמנטים בגוף הטקסט, שמאפשרים גם לילדים קטנטנים להשתתף באופן פעיל ב"קריאה" ולהשלים את המשפטים באמצעות "קריאת" הציורים. שנית, המשפט "מי שיידע יקבל נקודה" זוכה לתרגום ויזואלי ממשי בדמות שורת נקודות צבעוניות שמצטברות להן מעמוד לעמוד ומעצימות את ההנאה ואת תחושת ההישג. ושלישית – רשמית וטקסטואלית, אין כל קשר בין הספר הזה לבין ערכים גבוהים כמו פלורליזם וקבלת האחר, אבל בלי לומר על כך מילה, האיורים מעבירים את המסר הזה בצורה ישירה, טבעית ואפקטיבית יותר מכל טקסט בעולם: ורד היא ילדה ממושקפת, נורית ילדה שחורה, רקפת שמנמנה ואמנון ותמר ג'ינג'ים, וההתייחסות האגבית לכך, לצד ההבנה שילד יכול להיות "אחר" גם אם אין בטקסט כל התייחסות לאלמנט ה"אחר" שלו, נכונה, חשובה, ראויה ולצערי גם נדירה למדי. הספר היחידי שבו אני זוכרת שראיתי התייחסות ויזואלית אגבית וטבעית שכזו לשונויות בין ילדים הוא ספר אחר של בן דור, "הלו! מי מדבר?", ספר לפעוטות קטנטנים שאוייר בידיה האמונות של הילה חבקין. הזיכרון מ"פרפר נחמד" מעניק לספר ערך מוסף, אבל הוא אפקטיבי ומוצלח בזכות עצמו, ובכוחו לשמח ילדי גן גם ללא תלות במעטה הנוסטלגיה.

"גברת קרש ומר מערוך" כתבה ומספרת דתיה בן דור, איירה נדיה עדינה רוז, מודן, 2005

קשה לי לספור את מספר הפעמים בהן יצא לי להשתתף בשיחות עם אנשים מבוגרים, בני דורי, שבהקשר מסוים ועם חיוך גדול על הפנים פונים אחד לשני ושואלים בקול גדול – "לא שמעת?לא ידעת? היום מטגנים במטבח לביבות!", בפרפראזה על סיפורם הנודע של גברת קרש ומר מערוך. הגרסא הטלוויזיונית, שוב של "פרפר נחמד", המראה של גברת קרש ושאר כלי המטבח (שהיו עשויים מכלי מטבח אמיתיים בתוספת פרצופים מודבקים) והאינטונציות המדויקות של אפי בן ישראל ועוזי חיטמן ("הבוקר נפלא, וארצי נהדרת, כל כך מתחשק לי לט—בול! בכינרת"), כל אלה חקוקים בזיכרוני כל כך חזק, שהפעם לא הצלחתי לעיין בספר מבלי שהם יאפילו על החוויה.

הסיפור תבניתי ופשוט ובמרכזו גברת קרש שרוצה לטייל ביום החופש שלה מעבודתה במטבח. היא פונה לשלל כלים (פומפייה, מחבת, תרווד) אבל כולם עסוקים במלאכת הכנת הלביבות, עד שלבסוף היא פוגשת במערוך, מגלה שגם הוא לא משתתף בהכנת הלביבות ושניהם נוסעים יחד לטיול בכינרת, כשלא ברור אם בשובם יחכו להם במטבח לביבות או פירורים. הסיפור פשוט והתבנית חוזרת על עצמה שוב ושוב, כראוי וכמקובל בסיפורים רבים לגיל הרך. המצלול מצוין והשפה מתנגנת בפה והסוף מוסיף אלמנט של הומור וקריצה לכל העניין.

כן, זה סיפור דידקטי שמלמד על תפקידם של כלי המטבח השונים ועל איך מכינים לביבות, אבל הבחירה דווקא בכלים שאין להם כל קשר לעניין כגיבורי הסיפור, והבחירה לדבר על חנוכה בלי לומר אף מילה ישירה על החג עצמו, מעניקות את ה"טוויסט" הנחוץ ומשאירות על השפתיים טעם מספק של לביבות ונוסטלגיה. אהבתי מאוד את המרקמים העשירים, המפורטים והקלאסיים שנדיה עדינה רוז שילבה באיוריה, אבל הדמויות שלה פחות מצאו חן בעיני. הספר הזה שולח אותי מייד לחפש את גרסת המקור ביוטיוב, אבל אני בטוחה שילדי גן ייהנו ממנו מאוד כמו שהוא, או שיגיעו גם הם לגרסתא דינקותא שלי וישלבו בין הישן והחדש.

"סבתא מינה מבנימינה", כתבה ומספרת דתיה בן דור, אייר ויטלי מינין, מודן, 2009

גם את הטקסט הזה אני זוכרת היטב מ"פרפר נחמד", הפעם בדמותה של עופרה ויינגרטן ובשיתוף עוזי חיטמן ז"ל (ואוזה גם). אבל מה שמהדהד לי מתוכו הוא בעיקר הרצף המחורז והשוטף שבו סבתא מינה מפרטת ומונה, שוב ושוב, את שמות נכדיה בפני כל מי שרוצה לשמוע וכל מי שלא. סבתא מינה היא דמות מפוזרת, במידה מסוימת היא אולי הגרסא הנשית ל"המפוזר מכפר אז"ר" הקלאסי של לאה גולדברג, כי היא גם מתקרבת לרכבת (אך בניגוד למפוזר, לא מגיעה לעלות עליה…) וגם היא, כמו המפוזר,  בסופו של דבר לא זזה לשום מקום.

סבתא מינה יוצאת כל בוקר מביתה בבנימינה בדרכה לבקר את נכדיה הרבים בקריית גת (וכאן ראוי לציין את ההקפדה על הפרטים הריאליסטיים, שהרי אכן יש תחנות רכבת הן בבנימינה והן בקריית גת), אבל כסבתא מבולבלת, מפוזרת ובעיקר גאה, היא נעצרת לשיחה ארוכה עם כל אדם שנקרה בדרכה (שכן, בעל מכולת, ספר במספרה וקופאי בתחנה). השיחות הן כמעט מונולוגים, זהים, מתנגנים ומחורזים היטב, ומרוב התלהבות מדיבור על נכדיה היא מפספסת את הרכבת וגם את הביקור. הטקסט צוחק על סבתא מינה, אבל אהבתה הרבה לנכדיה מחפה על הצחוק הזה ומרככת אותו כך שהנימה הכללית השורה עליו היא נימה של אהבה ורוך, לצד צחוק מתגלגל.

לצערי, לא אהבתי את האיורים של ויטלי מינין. הקו שלו ממוחשב וקר ואינו לטעמי. כן אהבתי את השימוש שלו בדמות החתול הג'ינג'י שאינו מופיע בטקסט אבל מגיב ומתייחס לכל המתרחש, אבל צרמה לי מאוד דמותה המצוירת של סבתא מינה עצמה. אני לא חושבת שסבתות, אמיתיות או מצוירות, מוכרחות להיות זקנות כפופות וכסופות שיער, אבל הדמות שמינין אייר נראית צעירה מכדי להיות סבתא של נכד אחד, ובטח שלא סבתא ל"נכדים שלושה עשר ועוד אחד בדרך, שמונה דומים לי בדיוק וחמישה בערך". החזרות הרבות המופיעות בספר עשויות לגרום להרבה ילדים בגילאי גן לדעת בעל פה ולדקלם בהנאה חלקים שלמים מתוכו, אבל האיורים, במקרה הזה, מפחיתים מהרושם החיובי שהספר מעורר.

"הגוגונים ודתיה גם – איך עושה פרה?" איור: ויטלי מינין, צילום: לי אורפז, בימוי : נגה בטלר ביח, מודן, 2011. די.וי.די

בשוק המוצרים הישראלים לילדים לא נדיר למצוא סרטים, הצגות וספרים שנדמה שנעשו כלאחר יד, ללא הבנה וכבוד אמיתיים לילדים. תוצרים שהם יותר "מוצרים" מאשר "יצירות". כאלה שנועדו "להעסקת ילדים", ולא יצירות אמנות ותרבות המדברות באמת אל ליבם. לצערי הגדול, המוצר הזה נמנה על אותה רשימה, למרות שבן דור יודעת גם יודעת להוציא תחת ידה יצירות משמעותיות שמכבדות ילדים.

הגוגונים הם שלושה יצורים צבעוניים ומוזרים, שהזכירו לי יותר מדי את השטוזונים – שלושה יצורים צבעוניים ומוזרים שראיתי לפני כמה שנים בהצגת ילדים חביבה פרי עטה של בן דור. הם מצויים בעולם משונה וחסר כל הצדקה או הסבר, חולפים בין רקעים שונים ושרים שירים. חלק מהשירים – כמו "שלום לכם שלום לכם שלום לכם שלום" או השיר על שלושה פרפרים על ענף פורח מוכרים מ"פרפר נחמד" וחלק מהאחרים לקוח, כפי שמצוין בפתח הספר, מהספר "איך עושה פרה".

מובן שכל אדם זכאי לעשות עם יצירותיו כראות עיניו, אבל אם במקרה של הסיפורונים מ"פרפר נחמד" שהפכו לספרים העומדים בזכות עצמם, הצלחתי למצוא הצדקה אמנותית לכך, במקרה הנוכחי מצאתי רק טעמים מסחריים למחזור החומרים הזה. שלושת השחקנים המופיעים בסרט לצידה של בן דור עצמה  (מיכל ברנד, דדי זוהר ורמי ציון) יודעים לשיר אבל הם מחייכים חיוכים מלאכותיים, מדברים בטון מתיילד ונדמה שהם עצמם לא מעריכים ולא מבינים את ההצדקה האמנותית לטקסט המושם בפיהם. איורי הרקע של ויטלי מינין ממחושבים, שטחיים וסתמיים ונדמה שהשחקנים ניצבים בתוך "שומר מסך" סטטי (ועוברים מדי פעם משומר מסך אחד לאחר), כשבדיוק כמו בשומר מסך, האנימציה מונוטונית וחוזרת על עצמה. הספר הוא למעשה DVD מצולם, תמונות השחקנים "מולבשות" על אותם איורים ממוחשבים דלים והקישורים בין שיר לשיר אינם קיימים בספר ומאולצים מאוד בסרט.

לבן דור יש חוש קצב משובח וזה ניכר גם בטקסטים שאינם אומרים הרבה, אבל מחרזנית מדופלמת כמוה שיודעת לכתוב בחריזה מושלמת, לא ציפיתי למשפט כמו "השיר הזה עושה לי תיאבון אז תנו לי לפחות מלפפון". הספר והסרט הנלווה אליו הם מוצר מסחרי דל ומאכזב המיועד לפעוטות אבל, לצערי, בניגוד לרבות מיצירותיה האחרות והמצוינות של בן דור, לא הייתי חושפת אליו שום פעוט שאני מכירה.

"פרדיננד והשעמום הגדול", דתיה בן דור, איירה: רונית גוליק, מודן, 2010

הספר הזה נכתב בהשראת פר ספרותי אחר בעל אותו שם, "סיפורו של פרדיננד", שעל פיו נוצרה ההצגה "הפר עם הפרח בפה", והוא גם מוקדש ליוצרו, מונרו ליף, בתודה על קנאת הסופרים. פרדיננד של בן דור הוא עגל רך המיועד למלחמות שוורים וזוכה לחיי תפנוקים. הוא נהנה מחיי הטבע והחופש אך מבקש להבין מה זה שעמום, ולשם כך הוא פונה לחיות המשק האחרות ומבקש להחליפן בעבודותיהן המשמימות. הוא לא מצליח להשתעמם מאף עבודה, עד הסוף המפתיע שבו הוא מוכנס לזירה, מתבונן בלוחם השוורים ובבד האדום המתנפנף, משתעמם, מפהק ו…נרדם.

יש משהו מרענן בעלילת ספר ישראלי הממוקמת דווקא בספרד, ואהבתי את שיבוץ השמות והמושגים הספרדיים. הסיפור עצמו מונוטוני וארוך מדי, לטעמי, תיאורי השיחות והעבודות של כל חיה וחיה מייגעים וחוזרים על עצמם באופן שלא שיעמם את פרדיננד אבל עלול לשעמם את הילדים הקוראים וההורים המקריאים. אבל הסוף מקורי, מפתיע ומשמח ובכוחו להעלות על הפנים חיוך גדול שהופך את כל חוויית הקריאה לנעימה ומשתלמת.

הספר נע בין חריזה מוקפדת וטובה, כמו שבן דור יודעת ליצור, לבין קטעי פרוזה וחריזה לא אחידה והערבוב הזה פוגע בקצב הקריאה וברמת ה"גימור" של הטקסט. האיורים של רונית גוליק יפיפיים ומוקפדים במיוחד, וחלקם נראים כמו יצירות אמנות שעומדות בפני עצמן. במיוחד אהבתי את הבעות הפנים הנפלאות של הפר הקטן המפהק בזירה, את איורי החריש הפיוטיים ואת צללית השיחה הלילית בין פרדיננד לאחיו. למרות שהספר אינו חף מבעיות, הסוף הנהדר והאיורים היפיפיים הופכים את כלל חוויית הקריאה לחיובית ומהנה.

"מעבר חציה המצאה נהדרת", דתיה בן דור, איורים: צחי פרבר, מודן, 2008

גם הסיפורון הקצרצר הזה התחיל כדקלום משוחק בתכנית "פרפר נחמד" וגם הוא עומד בזכות עצמו בגלגולו החדש כספר עצמאי. זו מיניאטורה של סיפור מחורז על אדון זערור וגברת זעירא שיוצאים, כנראה לראשונה בחייהם, לעיר הגדולה, ומגלים את נפלאות מעבר החצייה. ברור שישנה מטרה דידקטית ברורה, להאדיר את תפקידו (החשוב באמת) של מעבר החצייה, אבל הבחירה המקורית לעשות זאת באמצעות דמויות של זוג מבוגר דמיוני – מצד אחד אדון וגברת מבוגרים ומכובדים, ומצד שני, כאלה שמעולם לא נתקלו במעבר חצייה, הופכת את הטקסט הזה לפנינה אמיתית.

כל מילה משובצת בו בצדק, בדיוק במקום הנכון, והמוזיקאליות הנהדרת הזאת עוזרת להפוך את הפעולה הפשוטה של חציית כביש להרפתקה מרעישה ומרתקת. זה ספר ילדים שלא מופיע בו אף ילד. הוא מתרחש בסביבה שכולה מבוגרת, והבחירה הלא מובנת מאליה הזאת מעניקה לו ערך מוסף ומחלצת אותו מראש ממלכודת הנדושות. בנוסף, ילדי גן רכים שיקשיבו לסיפור, ייהנו מהמצלול המשובח וגם יתמלאו בתחושת חשיבות עצמית משום שהם, הקטנים, יותר בקיאים בהלכות העולם מאדון זערור וגברת זעירא המבוגרים.

האיורים של צחי פרבר הזכירו לי את דמויות ההורים מספרו של אורי אורלב "קטנה גדולה", ספר שבילדותי אהבתי ופחדתי ממנו בו זמנית, ולצערי איני זוכרת מי אייר אותו בגלגולו הראשון. משהו בדמויות גרוטסקי ומוזר ועל הספר כולו שורה הגוון האפור, כראוי לספר המתרחש בכביש, אבל איכשהו, למרות שסגנון האיור הזה רחוק מטעמי האישי, הוא מתאים להפליא לטקסט ומוסיף לו עוד גוון של פרשנות חזותית.

בטקסט כל כך קצר ראוי לציין גם את החלוקה הנכונה והמדויקת לעמודים, כשלפעמים בכפולת עמודים מופיעה רק מילה אחת או שתיים. החלוקה החכמה והטיפוגרפיה של עדה ורדי מצליחות להעשיר את הטקסט ולזקק אותו לכדי ספר קטן, מדויק, איכותי ומלבב שמכבד את קוראיו הצעירים. ספר מלמד המספר מיני-סיפור שכיף לקרוא, לשמוע ולהשמיע.

נכתב עבור כתב העת המקוון והמצוין "הפנקס"

האתר של דתיה בן דור

דתיה בן דור בויקפדיה

דתיה בן דור באתר דףדף המומלץ

חכמים בדרך – אתר זהירות בדרכים של דתיה בן דור

הפורום של דתיה – "באופן טבעי"

גן החלומות השבורים: יהונתן גפן חוזר לטלויזיה החינוכית (ולאותו מחסן עצמו שאני מזכירה בפתח הפוסט)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מרית בן ישראל  On 21/04/2011 at 21:05

    וואו, איזו אורגיה של כתבי דתיה.
    הרבה ממה שדקלמת לא עבר דרכי ודרך ילדי, אבל השטוזים היו מדבקים!

  • טלי  On 21/04/2011 at 21:14

    מריתינקה – 🙂 🙂 🙂

  • mooncatom  On 21/04/2011 at 21:25

    וואו.
    אני לא גדלתי על זה (ולא גידלתי…) ובכל זאת
    אני מלאת התפעלות, גם המילה הלא גסה בכלל 'ערכים'
    וגם כל כך הרבה הומור וקלילות,
    והשפע הזה, המעיין הנובע של יופי,
    נפלאה, היא נפלאה.
    הזדמן לי לבקר את קשקשתא במחסן החינוכית,
    ואכן זה מלווה בהשתאות, הוא ירוק!
    יופי.

    שטוז: מה יוצא מטליה ומונקה?

    • טלי  On 22/04/2011 at 14:04

      מה יוצא? טלינקה?…אבל זה בכלל לא שטוז, זה הגיוני לגמרי! 🙂

      אכן! הוא ירוק!

      וזה שגם את בקרת שם וגם יהונתן גפן בלינק המומלץ ביותר שהבאתי כאן..מצד אחד זה מרגש ומשמח ומצד שני…הי! חשבתי שרק אני זכיתי לבקר שם…קצת הורס את הפנטזיה של גיל 3…

  • ימימה  On 21/04/2011 at 22:34

    דתיה בן דור היא אחת ויחידה. השטוזים שלה מצחיקים גם אותי.

    • טלי  On 22/04/2011 at 14:06

      וגם אותי! הם אדירים! (אם כי אלה של החברה המסחרית שלא ננקוב בשמה שמתהדרת ב"מעדן חלב" שטוזים הם ממש בושה לעם השטוזים ולעצם הגדרת החרוזים. אבל השטוזים האותנטיים של דתיה – מעדן אינדיד.

  • יוסי רן  On 22/04/2011 at 12:37

    אני מלא הערכה אליך על ההשקעה, זו אחת מרשימות הבלוג הארוכות והמורכבות שקראתי.
    דתיה בן דור היא אכן מהפוריות ביוצרות התוכן לילדים וכמובן חרזנית מעולה. כפי שאת בודאי יודעת גם ילדי גדלו עליה.

    לפני שאני ממשיך אני לוקח נשימה עמוקה…
    כשנחשפתי לראשונה ל"מי שטוב לו ושמח" נחרדתי קלות – האם הביטוי האולטימטיבי לשמחה הוא רעש? רעש יזום הוא מבחינתי אלימות. לצערי התופעה תפסה היטב והיום זה מובן מאליו "להפעיל ילדים" ולעודד אותם ליצר רעש סתמי כהבעת שמחה. מאז רשומה דתיה בן דור בתודעתי כאם הקדמונית של המגמה הרעשנית המכונה "הפעלת ילדים", כאילו היו הילדים חפצים שיש להפעילם.
    צר לי להיות משבית שמחה אך יש לי בעייה גם המחזה ססגוניה. ילדים הם אבן שואבת לרעיונות ועם זאת לא מעטים הילדים שאינם מסוגלים לשמור על קשב לאורך זמן. הצגה שבה השליט הטיפש ממיין אנשים לפי צבעים תיצור אצל ילדים שחיים במדינת הגירה שיש בה ילדים מכל מיני צבעים את האסוציאציה הראויה. הילדים שיספיק להם הקשב עד סוף ההצגה יגיעו גם אל המסר שפוסל את ההפרדה, אלא שהסיבה לביטול ההפרדה היא בעיה טכנית, מחסור בימים בשבוע, לא הבחנתי בהתייחסות לבעיה המוסרית.
    למנוע טעות, יש לי הערכה רבה לדברים רבים מפרי עטה של דתיה בן דור, הבעייה שדווקא הצעקנות היא שתפסה בגדול. כתביה שדורשים התעמקות והשקעה בדרך כלל נדחקים אל השוליים.
    קשה מאוד להטיל את האחריות להקניית הערכים הנכונים על ההורים כאשר בגן הילדים ובמועדון הקהילתי מלעיטים אותם בחומר קליט בלתי מבוקר. הדרך שלי לדלל חומר זה הייתה באמצעות העשרת ילדי בהרבה תוכן אחר כדי לדלל את השפעת החומר התעשייתי לילדים.

    • טלי  On 22/04/2011 at 14:14

      תודה רבה על ההערכה יוסי! 🙂

      לא יודעת אם ידעתי אבל מובן שתיארתי לעצמי, ונראה לי בהחלט סביר שילדיך נמנים על האנשים שבאוזניהם יצא לי לצטט את הלביבות במטבח.

      אני מסכימה מאוד עם סלידתך מתופעת "הפעלת הילדים" ומזיהוי הרעש עם השמחה, גם אם מעולם לא ראיתי ב"מי שטוב לו ושמח" את מולידה של התופעה המאוסה הזאת (הרי מי שטוב לו ושמח אמור למחוא כף, לרקוע, לצחוק, לבצע פעולות קונקרטיות וספציפיות, ועניין הווליום לא נוכח בשיר המקורי, גם אם, לצערי, נוכח גם נוכח בשלל "הפעלות בקניונים").

      המחסור בימי השבוע בססגוניה אינו הסיבה לביטול ההפרדה הגזעית, זו הסיבה להפרדה! יתכן שחטאתי לתיאור הצגה מתוך נסיון לקצר בכל זאת, גם בפוסט ארוך כל כך, אבל העוול המוסרי עולה גם עולה – הגירוש מוצג כשרירותי ואכזרי והסיטואציה בה אנשים נאלצים לעזוב את בתיהם ואחרים נאלצים להיפרד מחבריהם ושכניהם איתם גדלו יחד כל החיים – כל אלה נוכחים ובולטים מאוד ומבחינתי לפחות ממש מצמררים.

      כפי שאתה יכול לראות ממה שכתבתי כאן, יש לי הרבה הערכה לפועלה של בן דור אבל גם ביקורת לא מעטה, ואני מסכימה עם הסיפא שלך – דילול, סינון, חשיפה והעשרה, ובעיקר אחריות, זה המתכון.

  • שוֹעִי  On 23/04/2011 at 22:57

    טלי עזיזתי,
    פעם דתיה רחצה באמבטיה
    בשעה שחַנְ'קָה ירתה ברוגטקה
    הטלפון צלצל והסלע פִסְפִּס
    וג'ירף חולף (קצת חולה) החל לעפעף

    • טלי  On 24/04/2011 at 10:32

      שועי עזיזי, זה אדיר! 🙂

      פעם ג'ירף מעפעף (קצת חולה)
      נפל לדוּד בורשט, שהיה די מלא
      צווארו אז הסגיל
      ובקול רנן וגיל
      הוא יצא לסיבוב הופעות בגליל.

  • שוֹעִי  On 24/04/2011 at 12:06

    טלי,
    והוא הופיע עם כוורת חזֶרֶת
    בקיבוץ, בכפר, בקֶרֶת
    יש אומרים שעל יד צומת עלית
    הוא זכה בחולצה ותקליט

  • טלי  On 24/04/2011 at 12:25

    ובצומת עלית, עם רדת הליל
    הוא טעם, מן הסתם, עוגיה ופלפל.
    ואז בא הגמל, השתעל והמליץ:
    "אכלת פלפל? עכשיו תשתה מיץ!"

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: