האישה ה – 19

 מאת דיוויד אברשוף, תרגמה מאנגלית אופירה רהט, יצא בהוצאת כתר

הקהילה המורמונית בארצות הברית, פוליגמיה וחיים בקהילה סגורה עם מנהיג כריזמטי, כולם נושאים פיקנטיים, מסקרנים ומעוררי מציצנות – זה קורה בחדשות, כמו בסיפור של גואל רצון הכת של דיוויד כורש, וזה קורה גם בסרטים וספרים. אין טעם להכחיש – השילוב בין כריזמה, דת, וגבר אחד שחי עם הרבה נשים, מצית את הדמיון ומעורר רתיעה וסקרנות משולבות.

לסקרנות הבסיסית הזאת נוסף סיפור מתח, כשג'ורדן הצעיר שגורש מהקהילה בנעוריו מגלה שאביו נרצח ושאמו, אחת מנשותיו הרבות של האב, היא החשודה ברצח.

ג'ורדן מנהל חקירה משלו כדי להגיע לחקר האמת וכדי לשחרר ממעצר את אמו, אותה לא פגש כמה שנים. בעלילת המתח משתלב סיפורה ההיסטורי של הקהילה המורמונית בראשית דרכה, תחילתם של החיים הפוליגמיים וסיפורה האישי של אן אלייזה יאנג, בת הקהילה שיצאה בשלהי המאה התשע עשרה למסע הרצאות אנטי פוליגמי ברחבי ארצות הברית.ההתבוננות האנושית באורח חיים רחוק ושונה כל כך מאפשרת למצוא בחיים הזרים האלה היבטים מוכרים ואוניברסאליים של אהבה, מצוקה, שליטה ופחד, במשפחה ובקהילה.

דיוויד אברשוף ערך מחקר מעמיק על ההיסטוריה של המורמונים והפוליגמיה בארצות הברית, והוא משלב ברומאן שלל מסמכים, בדויים ברובם, שכתובים בסגנונות שונים מנקודות תצפית שונות ומגוונות. העושר הזה וקטעי היומנים, הראיונות והעדויות ההיסטוריות מעורר הערכה ומעיד על מאמצים רבים שהשקיע הסופר, אבל לטעמי הוא דווקא בעוכרי הספר, והתחושה שהתקבלה אצלי כתוצאה מכל אלה היתה של גודש ובלבול. התמקדות בסיפור המרכזי ודילול אמצעי ההמחשה לצד עריכה קפדנית וקיצור מאסיבי יכלו, בעיניי, לשפר את התוצאה הסופית ולזקק רומאן שנוגע בנקודות עמוקות יותר בלב קוראיו.

הרומאן גדוש בביקורת על אורח החיים המורמוני אבל הוא כתוב באופן מורכב ורב מימדי שמשמיע גם את קולותיהן של דמויות התומכות באורח החיים הזה ומאפשר להתוודע למציאות הזאת באופן רב מימדי ואמיתי. עד כמה שאורח חיים כזה מעורר בי סלידה, חשוב לראות גם את נקודת מבטם של האנשים שחושבים ומרגישים אחרת.

אהבתי גם את ההתייחסות הטבעית והאגבית להומוסקסואליות של הגיבור – זה לא לב הספר או נושאו המרכזי אלא מציאות חיים של הדמות, וכך ראוי  בעיני לכתוב.

"האישה ה -19" הוא רומאן מתח היסטורי שנוגע בנושא מסקרן ומעורר מחלוקת. לטעמי הוא מדי ארוך ומורכב ועריכה קפדנית היתה עושה איתו חסד, אבל מדובר בהחלט בספר מעניין.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב – 14.4.11.

דיוויד אברשוף בראיון על הספר, "גלריה"

המלצה מהבלוג של נוריתהה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • mooncatom  On 15/04/2011 at 15:07

    לא שמעתי על הספר הזה טלי,
    והנושא הזה דווקא מעניין אותי נורא.
    תודה שסיפרת עליו,
    הביקורת הוגנת מאוד, ויחד עם זה,
    עושה חשק לקרוא. בהחלט אקרא.

  • טלי  On 15/04/2011 at 19:27

    הנושא אכן מרתק, מיכלינקה, תקראי, אבל עם ההסתייגויות הדרושות, כאילו יש שם פוטנציאל לספר יותר טוב, מהודק ובשל.

    כמו בפרסומת שהיתה פעם – זה טוב, אבל זה לא מצויין…

  • שירה  On 15/04/2011 at 21:05

    אורח החיים הזה מעורר בך סלידה? למה? תשמעי, יש שתי דרכים להתוודע לאורחות החיים של אנשים שאנחנו לא מכירים (יהיו אלה מורמונים, מתנחלים, פלסטינאים, או אסקימוסים). האחת היא לשמוע מה אנשים אחרים אומרים עליהם ולקרוא רומנים זולים. הדרך השנייה היא להקשיב למה אנשים אומרים על עצמם. אני ממליצה בחום על הסידרה sister wives שהביאה אותי למסקנה שמי שמעורר סלידה הם דווקא לא המורמונים.

  • טלי  On 17/04/2011 at 11:23

    שירה – כן. אורח החיים הזה מעורר בי סלידה. בהחלט.

    נכון, לא שמעתי אנשים שחיים כך מדברים על עצמם (לפחות לא אישית. כן שמעתי בכמה סרטים תיעודיים וכאלה, נשים בדואיות ונשים מהקהילה המכנה את עצמה "העברים מדימונה", מה שהיה קרוי פעם "הכושים העבריים", וכמובן נשים שהיו מנשותיו של גואל רצון).

    תודה על ההמלצה, אני מאותגרת טכנולוגית ובעוונותיי נחשפת רק לסדרות שהטלויזיה חושפת אותי אליהן – מאוד לא מעודכן, אני יודעת, אבל זו האמת. הבנתי שזו סדרת דרמה, פיקשן, לא? אם כן- אז זה ממש לא בגדר מה שאנשים אומרים על עצמם (אבל יתכן שאני טועה ומייחסת את המלצתך לסדרה אחרת בכלל).

    לא המורמונים כמורמונים מעוררים בי סלידה, כמובן, אלא התפיסה (שקיימת אצלם וגם אצל עוד אנשים וחברות) לפיה ראוי שכמה נשים יחלקו ביניהן גבר אחד.

    אין פה עניין של לגיטימיות, אלא של הרגשה (גם סאדו, למשל, מעורר בי סלידה עזה, אם כי זה לגיטימי כל עוד מדובר ביחסים בין מבוגרים שרוצים בזה). ובכל זאת, בחברות כאלה, זה שונה, כי לא מדובר ברצון ספציפי או אנשים ספציפיים שהגיעו למסקנה שככה נכון להם, אלא בחברה שלמה שחיה ומתחנכת לפי הנורמה הזאת וכן, הנורמה הזאת עושה לי רע.

    (וברור שזה לא המודל היחיד שמעורר בי סלידה וברור שיש אנשים שחיים חיים איומים וזוועתיים במודל המסורתי, לא טענתי אחרת לרגע, אבל המורמונים הם נושא הדיון כרגע).

  • שירה  On 17/04/2011 at 19:49

    SISTER WIVES היא סידרה דוקומנטרית ולא פקטיבית לגמרי. אולי את מתכוונת לסידרה אחרת שנקראת BIG LOVE שהיא אכן פקטיבית, אך עשויה בכישרון מסוים.

    באמת נוטים לבלבל בין המורמונים לבין כתות אחרות שמאמינות בפוליגמיה. עצם זה שגם המורמונים מאמינים בפוליגמיה (וגם לא כולם, אלא רק פלגים מסוימים שלהם) לא מהווה בסיס מספיק להשוואה עם כתות אחרות, או הכרות איתם.

    הנה משהו רלוונטי: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1224983.html

  • טלי  On 18/04/2011 at 11:55

    אכן התבלבלתי בין שתי הסדרות.

    אני לא מתיימרת להכיר על בוריים את חיי המורמונים ולא את חיי הכתות האחרות ובטח שלא להשוות ביניהן.

    כל מה שכתבתי הוא שאני סולדת מפוליגמיה. לא מאנשים פוליגמים, לא סולדת משום קבוצת אנשים באשר היא, כן סולדת מהתופעה שהיא בסה"כ עוד אמצעי שליטה, כוח ודיכוי, לצד אמצעים רבים אחרים (ברור שיש גם דיכוי שליטה וכוח בחלק ממערכות היחסים המונוגמיות וברור שמזה אני סולדת לא פחות, אבל זה לא היה הנושא).

    חג שמח!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: