מאת פאולו ג'ורדנו, תרגמה מאיטלקית יערית טאובר, יצא בהוצאת כתר
על הילדה אליצ'ה עברה חוויה מאוד לא נעימה, חוויה חיה, כואבת ומכווצת לב ובטן, שעתידה להשפיע על המשך חייה.
על הילד מתיה עברה חוויה עוד יותר קשה, דרמטית וטראומטית, שמשאירה גם היא צלקות בנפש.
שתי החוויות, שאי אפשר להשוות ביניהן ולא כדאי לספר עליהן למי שלא קרא את הספר, הן חוויות מכאיבות, קשות ומעוררות חמלה, ותיאוריהן החיים, שפותחים את הספר, הם בעיני גם החלק החזק ביותר שלו.
שנים אחר כך, בגיל ההתבגרות, מתיה ואליצ'ה נפגשים והופכים לחברים קרובים. הם לא מדברים על טראומות הילדות שלהם, אבל שני הכאבים המושתקים נצמדים זה לזה כמו באמצעות מגנט ויוצרים בין השניים חברות קרובה ומשמעותית.
החומרים שבהם עוסק הספר חזקים, מרגשים ונוגעים ללב.
קראתי אותו בנשימה אחת, קריאה מהירה, אינטנסיבית וקלה, למרות החומרים הקשים.
ובכל זאת, בסוף הקריאה נשארתי עם תחושת החמצה מסוימת. תיאורי הילדות הקשה, הנעורים המסויטים, ההתעללות החברתית, יחסי המשפחה שעיקרם שתיקה, כולם אמינים ונוגעים לפרקים, אבל הטעם הסופי שנשאר לי בפה עם תום הקריאה היה טעם של מלודרמה, של דחיפה חזקה מדי, כמעט טעם של זיוף.
מעניין לראות איך טראומות ילדוּת מתגלגלות להדים בנפשם של המבוגרים, מעניין לראות איך ילדים אומללים וסובלים הופכים למבוגרים חיוורים, חלשים ומפוחדים, כמעט צללים של מבוגרים, שחוששים לחיות את חייהם במלוא חושיהם וצבעיהם ומצמצמים את קיומם כמעט למינימום ההכרחי.
מעניין לראות איך שני הכאבים השונים משיקים זה לזה ונפגשים זה עם זה במערכת יחסים חברית – חמה אך מסויגת.
החומרים האנושיים והדרמטיים, כאמור – מעניינים, אבל נדמה לי שהטיפול בהם רדוד מדי ונשאר על פני השטח בלבד. פאולו ג'ורדנו יודע לכתוב והשילוב בין כובדם של הנושאים הרגשיים לבין קלילותם של הסגנון והקריאה מקלים על הבנת הנוסחה שהפכה את הספר לרב-מכר. ועם כל זאת, למרות מיומנות הכתיבה שלו, חשתי כאילו אכלתי במסעדה של טבח שיודע לבשל ומשתמש בחומרי גלם טובים. מהארוחה הזו יצאתי שבעה ורוב המנות אפילו היו טעימות, אבל הארוחה לא השאירה אצלי חותם עמוק והיומרה של השף גדולה בעיני מיכולתו האמיתית.
"בדידותם של המספרים הראשוניים" הוא ספר קריא וסוחף שנוגע בנקודות כואבות אבל הוא לא הותיר בי את חותמו. אם הוא מתגלגל לידיכם הוא שווה קריאה, אבל לא הייתי מתאמצת במיוחד או יוצאת מגדרי כדי להשיגו…
שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב -13.3.11.
ליאת אלקיים (עם שלל ספוילרים) ב"הארץ"
עכשיו תורי 
תגובות
מסכימה לגמרי.
🙂
טלי יקרה,
לא קראתי את הספר
אבל אני מחכה ל" בדידותם של המספרים הראשוניים 2" (-:
🙂
בדיחות מתימטיות? אצלי?!?
עזוב, במקרה הזה דוקא יש לך פטור…
הי טלי,
אני מסכים איתך. יש כמה רגעים חזקים בספר, אבל התחושה הכללית היא באמת מלודרמטית מדי. מה שאהבתי זה שהתייחסת אליו כ"ראוי לביקורת", למרות שלא מדובר בספר חדש.
הו, יותם…הזמן שעבר מאז שהוא יצא ועד שהביקורת שלי פורסמה היא גם פונקציה של מתי אני קוראת ומתי אני כותבת אבל כשמדובר בביקורות רדיו זו בעיקר פונקציה של מועד השידור שלא תלוי בי…
אבל כן, עקרונית אני לגמרי מסכימה, לספרים יש זכות קיום, נראות וגם ביקורת לא רק ממש בסמוך למועד יציאתם לאור, אלא תמיד.
אהבתי את הכנות והיושרה של הקול שלך שעלתה מן הרשימה.
לפחות הפעם קיבלתי אישור לא להתאמץ לקרוא אותו. תודה
תודה תודה דודו, אני מאוד משתדלת להיות כנה. תמיד.
אבל… הרי גם אלמלא הייתי נותנת אישור לא היית קורא…לא?
אני שמחה שכתבת על הספר, אך דעתי שונה, לדעתי זהו ספר מצוין הראוי לקריאה. כמה נקודות:
– הרומאן מציג תמונה משכנעת של אנשים בעלי קושי חברתי. אנשים שלא מצליחים לתפוס "איך מתנהגים", לא כילדים, לא כבני נוער ולא כמבוגרים. הם מצליחים לשמור על התנהגות נורמטיבית למראית עין בלבד אך מרגישים זרים בכל מקום, סובלים נואשות מבדידות וכמהים לקשר. אני מוצאת את התיאור הזה מאד אמין, הכרתי כל כך הרבה "אליצ'ה" ו"מתייה" במהלך השנים, אנשים "רגילים", רק קצת "משונים", המבט לרוב פוסח עליהם כי הם לא מספיק מעניינים ומיוחדים במבט מבחוץ, למרות התופת היומיומית שהם עוברים. במיוחד אהבתי את היכולת לתאר מישהו מהמדעים המדויקים כדמות בעלת נפח ורגש, ולא עוד דמוי שדוף של אנשי מדעי הרוח על ה"מדענים היבשים".
– שתי הדמויות הראשיות שונות מאד זו מזו, קשורות באופן עמוק זו לזו, ובכל זאת לא מצליחות להתקרב. הרומאן דווקא לא מדרדר למלודרמה – הקשר הבלתי ממומש נשאר בלתי ממומש, למרות כל הניסיונות להתקרב.
– הרומאן בהחלט חדש: הוא פורסם באיטליה בשנת 2008 ובארץ יצא לפני פחות משנה.
הערה: קראתי רק את המקור האיטלקי, איני יודעת מה עובר בתרגום לעברית.
תודה רבה שירלי, זכותך המלאה לחשוב אחרת, כמובן! 🙂
אני לא יודעת אם הכרתי הרבה "אליצ'ה" ו"מתיה" בחיים האמיתיים אבל לגמרי מאמינה לך, כמובן.
ודאי שיש דמויות כאלה, לא הרגשתי שהספר לא אמין, אבל, איכשהו, אחרי שני סיפורי הפתיחה שהחסירו ממני כמה וכמה פעימות, הוא לא הצליח לרגש אותי.
מדענים עם רגשות ועומק אני דוקא מכירה בהחלט, אני לא בטוחה אם הם תמיד מתוארים באופן שדוף, צריכה לחשוב על זה…
זה נכון שהם לא מתקרבים, ואכן (ספוילר!!!) אין הפי אנד הוליוודי שבו הם מתחתנים וחיים באושר ועושר, זה נכון, אבל עדיין, מבחינה רגשית לא האמנתי להם מספיק, נדמה לי שזו ההגדרה הנכונה. ואני מעריכה מאוד את ההגינות הרבה שלך בדבר המקור האיטלקי, שאותו אין לי דרך לקרוא ובכלל, את התגובה המעמיקה, הרצינית והמכבדת שלך. את מוזמנת תמיד! 🙂