חזרתי פתאום

קוראיי, קוראותיי, יקיריי, יקירותיי, מנויי, מנויותיי וכל מי שמזדמן הנה לפעמים או באופן קבוע וכבר נמאס לו להרים גבה ולתהות איפה אני וכמה ולמה – אני פה.

כל הזמן.

אני יודעת שזה לא נראה ככה, ואיכשהו קרה, בניגוד לכל תכנון, שכבר הרבה יותר מדי זמן אני רק מתכוונת לכתוב כאן ולא באמת מגיעה לזה, אבל אין לכם מושג כמה אני מתכננת, ומנסחת, ורוצה, וחושבת, ושוב מתכוונת ו…לא כותבת.

זה לא אתם, זו אני, באמת!

אבל עכשיו אני כאן, כי הבטחתי לעצמי ובעיקר כי הבטחתי לאנשים אחרים שאספר לכם על כמה דברים טובים ויפים. אז בואו נסכם דבר כזה – אני אספר לכם עכשיו על כמה דברים מהירים שאין ביניהם שום קשר ( בעצם יש: הם מעניינים אותי), ובימים הקרובים אחזיר לכם חובות של כמה ביקורות ספרים שכבר שודרו ופונקסו וטרם הגיעו לכאן, ואחרי זה (בלי נדר) גם ממש אחזור לכתוב, כמו שצריך. זה מה שאני מבטיחה מצידי.

 ואתם? הו, זה כבר תלוי בכם…

היום, ממש בעוד כמה שעות, יש בעיר הגדולה אירוע השקה לכבוד הספר "כתוב בגוף" של מרית בן ישראל.

הספר הזה התחיל ממש פה ממול, בבלוג העמוק, המעמיק, מרחיב האופקים ומשמח הלבב של מרית, עיר האושר. כל יום שלישי, בשמונה בדיוק (בשביל הטקס), מרית היתה מפרסמת פרק על הקשר בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לבין אמנות הגוף של ויטו אקונצ'י.

אני הייתי מגיעה בדרך כלל באחור (מה שהופך את הכתיבה הנוכחית לסוג של סגירת מעגל- גם עכשיו אני מגיעה ברגע האחרון ממש…), קוראת, מגיבה ונעה בין התפעלות עזה, התפעמות ממש – מיכולת הניתוח העדינה והחדה של מרית, לבין חמלה וכאב על אהרון קליינפלד של גרוסמן לבין התנגדות עזה ורתיעה עצומה מאמנות הגוף המפחידה, המצמררת והמחליאה של דון ויטו, כמו שנהגנו לכנות אותו.

לא קשה להבין מהתיאור הזה שאמנות הגוף ופועלו של אקונצ'י רחוקים מלהיות כוס התה שלי, אבל הקפדתי לקרוא, ולשוחח, ולהקשיב בכל זאת, גם כי המשולש הזה כלל גם שתי צלעות שאני מאוד אוהבת – מרית וגרוסמן, וגם כדי לאתגר את עצמי ואת גבולותיי.

סדרת הפוסטים הזאת הפכה לספר, ולמרות שהוא נמצא אצלי בבית, עוד לא הצלחתי להביא את עצמי ללפתוח ולקרוא אותו ממש, לפי הסדר, כמו שצריך. זה עוד יקרה.

במפתיע. ככה זה אצלי בזמן האחרון.

אבל להשקה של הספר, הערב ב 20:00 בעלמא, ת"א, אני מגיעה גם מגיעה, בשביל מרית, ובשביל שועי, ובעיקר בשבילי, כי אני פשוט לא יכולה שלא להיות חלק מההשקה של הספר הזה – למרות ובגלל.

פעם, מזמן, סיפרתי לכם על לילות ערב – חלק א' מהתרגום החדש למבחר מסיפורי אלף לילה ולילה, שתרגמה אמא שלי האהובה והמוכשרת.

לא גיליתי לכם שאני לא היחידה שחושבת שאמא שלי מוכשרת, ולא גיליתי לכם שלפני כמה חודשים היה לה הכבוד העצום לזכות בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת על התרגום הזה שהיא תרגמה מערבית קלאסית, אבל אני מגלה לכם עכשיו שחלק ב' של התרגום כבר נמצא בחנויות, ואתם לגמרי מוזמנים להתענג עליו.

אתם יכולים גם לשמוע אותה מדברת על התרגום ועל בכלל, עם גיא אלחנן היקר, אדם טוב שאני מכירה מילדות, שראיין אותה לתכנית "נטולי חרטא" ברדיו כל השלום.

וכיוון שהאינטרנט הזה מאפשר לשמוע רדיו בכל מקום ובכל שעה, אתם יכולים גם לעצום עיניים,  לטעום מהתרגום ולסדר לעצמכם סיפור לפני השינה:

לפני כמה שבועות גיליתי את תכנית הרדיו המצוינת "אנשים בלילה" של קובי מידן, בגל"צ. כל לילה, בימי ראשון עד רביעי, קובי מידן מראיין אדם אחר, בראיון קשוב ורציני שעוזר לי לנסות ללכת לישון בזמן. בסוף כל ראיון, הוא מקריא סיפור בהמשכים, בקולו המכשף. נדמה לי שמאז מותו של יוסי בנאי זצ"ל, קובי מידן הוא עכשיו הישראלי שקורא הכי יפה, הכי מכשף, הכי מרגש, ולכן כל כך שמחתי כשגיליתי, לגמרי במקרה, שהוא התחיל לקרוא בהמשכים גם את הסיפור על עבדאללה איש הים ועבדאללה איש היבשה, הסיפור הפותח את חלק ב'. 

אתם יכולים להאזין כאן, ואתם יכולים גם להדליק את הרדיו הלילה ובלילות הקרובים, בסביבות עשרה לחצות, ולהתענג.

{לצערי לא מצאתי דרך טכנית לתת לינקים יותר ממוקדים להקלטה של קובי מידן, הלינק היחיד הוא לינק התכנית כאן למעלה, הוא קורא מאלף לילה ולילה בתכנית של ה- 6.2 בשלהי ראיון עם דורי בן זאב(החל מדקה 51:28), בתכנית של ה-  15.2 בשלהי ראיון עם יהוא ירון (החל מדקה 52:58) , בתכנית של ה-  20.2, בשלהי ראיון עם ליביו כרמלי (החל מדקה 51:46), בתכנית של  ה- 21.2, בשלהי ראיון עם רפיק ידידיה-תמיר קמחי (החל מדקה 53:00), בתכנית של ה- 22.2 בשלהי ראיון עם רפיק חלבי(החל מדקה 51:18), בתכנית של ה-23.2, בשלהי ראיון עם רנה ורבין (החל מדקה 51:10), אנד קאונטינג… באמת שווה לשמוע}.

ואם שאלתם את עצמכם לאיזה שעשוע אינטרנטי התמכרתי לאחרונה, ואם אתם רוצים גם, ואם אתם נמנים על אנשי הפייסבוק, אתם יותר ממוזמנים לחידון המוזיקאלי היומי ולשלל תת המשחקונים שלו, אני ממליצה בחום.

המשך יבוא!

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  On 21/02/2011 at 19:00

    התמכרנו לקובי מידן יחד 🙂
    טלי, חסרת לי. פשוט כך. ברוכה השבה.

    • טלי  On 22/02/2011 at 21:32

      באמת? גם את התמכרת?
      בעצם, לא מפתיע בכלל…תכנית נפלאה!

      אני שמחה שחסרתי ושמחה שחזרתי, וברור לך מה הביקורת הבאה שאני מפרסמת, נכון? 🙂

  • דודו פלמה  On 21/02/2011 at 20:21

    טלי, ברוכה השבה מן המרחקים הפנימיים (שזה פחות או יותר המקום הכי רחוק שבן האדם [בת האדם במקרה זה] יכול/ה להגיע אליו)…

    • טלי  On 22/02/2011 at 21:32

      אני חושבת שלא יכולתי לנסח את זה טוב יותר, דודו.
      תודה!

  • mooncatom  On 21/02/2011 at 20:27

    איזה כיף לי!
    שפגשתי אותך בכל זאת,
    קצת, בין הצלילים,
    בין האנשים המתוקים ששם,
    אבל אשמח נורא כשתכתבי כאן,
    את הסיפורים הקטנים
    והאבחנות העמוקות שלך.
    להתראות!

    • טלי  On 22/02/2011 at 21:34

      כיף גם לי 🙂

      ולמי שלא הבין – מיכלינקה מתכוונת לחידון המוזיקלי המפוייסבק, אליו הצלחתי למכר אותה גם, כולכם מוזמנים ומוזמנות בעקבותיה והשאר- אשתדל. באמת באמת.

  • אסתי  On 21/02/2011 at 22:27

    חסרת מאוד וכמה טוב שחזרת עם פוסט שאותי באופן אישי מאוד ריגש.
    לצערי לא יכולתי להגיע היום לאירוע של מרית למרותכל הכוונה והרצון, אבל מחכה לסיכומים ולדיווחים.
    וגם אני שמחה על קובי וגם אני עוקבת אחרי אמא שלך ומפעלותיה שלאחרונה זוכים ליותר ויותר תשומת לב – דבר מרגש ומשמח בפני עצמו, התחלה של אופטימיות זהירה.

    ברוכה השבה. כאמור התגעגעתי מאוד.

    • טלי  On 22/02/2011 at 21:36

      כמה שימחת אותי אסתי!

      תודה תודה על שלל המחמאות והאמון.

      את מתכוונת לאופטימיות זהירה במובן התרבותי-פוליטי? לצערי זה לא מדויק, את מוזמנת לשמוע מה אמא שלי אמרה על זה בראיון לגיא אלחנן כאן למעלה…

      גם אני התגעגעתי, ואני כאן.

  • שוֹעִי  On 22/02/2011 at 12:31

    טלי עזיזתי,
    ברוכה השבה ((()))

    חוץ מזה, עוד תקוע לי הפסיק מעמ' 82 מעוגת הלמון-גראס (גרס) של הדס עפרת מאתמול.

    בשבוע הבא: קליעת צמות נייר ממוחזר מ"אסור לשבת על צמות"

    [מיכל, ההיית אתמול ולא הייתי מפוקס? טלי בטח היתה אומרת לי, אם כן].

    • mooncatom  On 23/02/2011 at 12:50

      נו, באמת שועי,
      הייתי באה ולא מתנפלת עליך?
      לא יכולתי לבוא
      ולא רציתי להכביר בהתנצלויות,
      אבל הנה אני כן…
      אולי בשבוע הבא?
      אולי.

  • טלי  On 22/02/2011 at 21:39

    טוב, נו, כולה חזרתי לבלוג אחרי הקפאה מסוימת…

    כולכם עוטפים ומחבקים אותי כל כך…:)

    שועי עזיזי, ברוך הנמצא.

    הצחקתני מאוד עם קליעת צמות נייר מ"אסור לשבת על צמות", ורק כדי שלא יובן אחרת מדבריך – אז כן. זה נשמע הזוי ומוזר אבל זה בדיוק מה שקרה אמש בהשקה של מרית – האמן הדס עפרת גרס את ספרה החדש במכונת גריסה ואז…אפה ממנו עוגה. אמיתית. ואפילו טעימה.לימון היה שם, וגם קצת נייר, אבל שום רמז לחומרים אחרים…

    {ולא, היא לא היתה:)}

  • מרית בן ישראל  On 23/02/2011 at 8:15

    אח, טלי. חיבוק ותודה כפולה ומכופלת!

    וברכות לאמך! אלף לילה ולילה הוא משורש נשמתי. הספר שלי על אגדות שעדיין תקוע בסל תרבות, נקרא "סיפורים יכולים להציל", בגלל שזה כך, ובגלל הפרק הפותח העוסק בשני סיפורים נפלאים במיוחד, מתוכם.

    • טלי  On 23/02/2011 at 12:12

      אח בעצמך, וברכות גדולות ותודות גם ו..כן, בטח, אני יודעת 🙂

      וגם את יודעת שאני כבר מחכה ומצפה לספר הזה שלך, וגם אם יתמהמה בוא יבוא במהירה בימינו אמן!

  • mooncatom  On 23/02/2011 at 12:52

    אה, ושכחתי להגיד
    שזה הספר הבא שאקרא,
    זה בתור!
    חייבת אותו, אלא מה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: