אחרי האש

ברחובות היבשים של חיפה, ריח קל ומשמח של רמזים לגשם החליף את ריחות השריפה הכבדים שנכנסו אתמול הביתה דרך חלונות סגורים כי הרוח שינתה את כיוונה, כמו שהחזאים הבטיחו.

אחרי שלושה ימים בהם שמעתי ללא הפסקה מטוסים ומסוקים בשמיים מעלי, אחרי שאתמול ראיתי את הסופרטנקר, הצעצוע היקר של ביבי, מעופף מעלי כשעברתי באחת השכונות הגבוהות של חיפה, אחרי שנפסקו הטלפונים והמיילים מאנשים מודאגים שרצו לוודא שהאש רחוקה מכאן (והיא אכן היתה רחוקה), אחרי שאפסנתי בבוידעם של הנפש את שברירי המחשבות של מה יקרה אם ומה אורזים ולאן בורחים, ואיך, אחרי שביטלתי בבוז את גלאי החרדה הקטן שניסה להרים את ראשו, מאותת זכרונות אוטומטיים של טראומות קולקטיביות, והוא התקפל מייד בחזרה – כמו מחוש של חילזון שמתכנס ונעלם אחרי מגע של אצבע אנושית.

אחרי הבדיחות השחורות על העיירה הבוערת, אחרי הדאגה לגורלו של מיתר – בית חינוך דיאלוגי בבית אורן שבקרתי בו כמה פעמים ואני מכירה אנשים שעובדים בו, אחרי שהפסקתי להתחבר לשידורי הטלוויזיה הבלתי פוסקים שמצליחים להלחיץ ולהרגיע בו זמנית, אחרי שנחרדתי, אחרי שפחדתי, אחרי שהתעצבתי, אחרי שהתכווצתי, אחרי שכעסתי.

לפני שהעזתי לרדת למורדות חיפה, ללכת לים המלא שאריות חומרים מעכבי בערה אדומים ורעילים, לפני שהעזתי לעלות לאוניברסיטה לראות מה נשאר ומה היה עלול לקרות, לפני שהעזתי לצאת מחיפה ולראות את כל השחור והלבן האלה באמת, בלי מסגרת מגוננת של מסך מסביב.

אחרי שזה נגמר, אחרי האש.

אחרי שעברו הרגעים בהם הרגשתי כמו ילדה קטנה שסומכת על ראש העיר (שאכן תפקד כאן למופת) ואפילו על ראש הממשלה שלה. בהתחלה, לתדהמתי, ממש התפעלתי ממנו. מראש ממשלה שאי אפשר לחשוד בי שתמכתי בו אי פעם. לכמה שעות היה לי נוח להרגיש שיש על מי לסמוך, אחר כך התעוררו גלאֵי המניפולציה והספין, אחר כך הבנתי שהשריפה הזאת, במימדים האלה, במחירים הכבדים האלה, בפגיעות המיותרות והמחרידות בנפש וברכוש, קרתה בגלל שאין על מי לסמוך, בגלל שרשרת של מחדלים, של קיצוצים, של חוסר לקיחת אחריות.

ריחות האש שיעטפו את חיפה היום יגיעו, כנראה, רק מנרות חנוכה, וכמו תמיד, האזרחים מתחילים בעבודה האמיתית.

אני מתחילה ללקט חפצים לתרומה ולחשוב איך ולאן כדאי ואפשר להעביר אותם, מעתיקה הנה מייל שקבלתי הבוקר

 שלום

אני פונה אליכם בצורה אישית מתוך הכרותי האישית עם ה'אסון בכרמל'

אמא שלי אחראית על בית היתומים בכפר הנוער 'ימין אורד'.

אמנם בכלי התקשורת ממעטים לדבר על ימין אורד, אך רובו המכריע של הכפר- בתים ופנימיות של כ- 500 התלמידים,

בתי אנשי הצוות ומחסני התחזוקה נשרפו.

בחלק מהבתים שנשרפו מתגוררים החניכים של אמא שלי- יתומים ויתומות בגילאי 9-19 שהגיעו מברית המועצות לארץ במסגרת 'פרוייקט המאה'.

ילדים יתומים אלו, שזהו ביתם היחיד בארץ, ולמעשה ביתם היחיד בעולם כולו, איבדו את הבסיס היציב שלהם.

אנו מארגנים איסוף של כל מה שאפשר:

– בגדים בנים\ בנות גילאי 9-19

– ריהוט- מיטות, ארונות, ספות, שולחנות, כיסאות…

– מכשירי חשמל- מחשבים, תנורים, מקרר, מיקרוגל, קומקום…

– ציוד לימודי- ילקוטים, ספרים, מחברות, כלי כתיבה…

– תרומות כספיות, תלושי קניה

כבר עכשיו הילדים היתומים והיתומות חסרים בגדים וציוד בסיסי- כשהם שוהים בפנימיה חלופית.

אנא העבירו את המייל לרשימת התפוצה שלכם

תודה ושנשמע בשורות טובות

בברכה

הדס בוקע, 050-9582841,  

zribih@gmail.com 

 

ואני מבקשת שתקראו מה שכתב בן כספית על ההתנהלות של נתניהו בנושא מערך כיבוי האש ועוד יותר מבקשת שתקראו ותפיצו מה שנכתב באתר עבודה שחורה, על הדרך השקטה והאיטית שבה מדיניות הייבוש של האוצר מסכנת את החיים של כולנו.

מהרגע הראשון בו שמעתי על השריפה, הרגשתי תחושת דז'ה וו.

אחרי השריפה הגדולה של 89', כתבתי שיר, שאפילו פורסם בעיתון המקומי. זה שיר של ילדה בת 12 ומשהו, החריזה לא תמיד מושלמת, המלודרמה בשיאה והמציאות של עכשיו חריפה וקשה יותר, כי עכשיו הלכו לאיבוד גם חיי אדם, בנוסף לעצים והחיות שנשרפו למוות.

יש בי צד מרוחק וציני, צד שרוצה להתמקד רק בספינים ובתרומות ובפוליטיקה הנכלולית והיבשושית, צד שרואה בעיני רוחו את השירים והציורים היפים וצובטי הלב שילדי חיפה והכרמל בטח כבר שוקדים עליהם עכשיו, לקראת תערוכה צובטת לב עם גזע עץ שרוף, כמו התערוכה שבה השתתף השיר שלי אי אז ב 89', תערוכה צובטת לב שאין בכוחה לעצור או למנוע את השריפה הבאה או להקל על הנפגעים מהשריפה הנוכחית.

אבל יש בי גם צד אחר, סנטימנטלי, ועצוב, ומלודרמטי ומתרגש, צד שרוצה להשמיע עכשיו מילים גבוהות ובלתי מלוטשות של ילדה בת 12:

"פעם, לפני 40 שנה

הגיעה ליער ילדה קטנה.

היא קבלה שתיל ירוק ועמדה ליד גומה,

הניחה את השתיל וכיסתה באדמה.

לבסוף השקתה, וחזרה אל הגן,

והשתיל הקטן נשאר כאן.

הוא גדל וגבה, השתיל של האורן

יפה מכולם וזקוף כמו תורן.

לידו נטעו עצים נוספים,

וילדים את מחטיו היו אוספים.

אפילו אותה ילדה שגדלה

באה אליו עם כל משפחתה

וישבה בצילו, אכלה, שתתה,

ובסוף, כרגיל, חזרה לביתה.

איילות וצבאים בצילו נרדמו,

וציפורים מצייצות בין ענפיו קיננו.

טלה קט נולד, ואז מתה אמו,

והאורן ראה וכיסה בצילו.

עד שפתאום, ביום קיץ חמים,

היה חם מדי, לא היה עוד נעים.

מסביבו רצו חיות נפחדות

ובעצים מסביבו הוא הביט בדמעות-

הם הפכו לשחורים, לא היו קיימים,

ולפתע גם הוא הרגיש בא בימים.

הוא רצה עוד לחיות, אבל לא יכול,

הוא רצה להשקיף, להביט על הכל,

כל מחטיו ארצה נשרו, ענפיו ופריו באש נאכלו,

אבל הוא לא קרס, הוא נשאר במקומו.

נשאר גבוה וגאה. בלי חיים, בלי עצמו"

(טלי כוכבי, כיתה ז'3, בי"ס "רעות", חיפה, פורסם בעיתון קול חיפה, 27.10.89)

 

צילומים קורעי לב של אליסיה שחף

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שוֹעִי  On 06/12/2010 at 23:48

    טלי יקרה,
    מאוד אהבתי שהבאת כאן את השיר ההוא שלך מן הילדוּת
    בתקופת מלחמת לבנון ה-2 כאשר החזבאללה הפציץ את צפת והאיזור
    נותרו אחר כך לא מעט יערות שרופים, במיוחד בדרך לבת-יער
    זה מראה קשה מנשוא לראות יער שרוף
    כאשר מדברים על עשרות אלפי דונמים זה כבר ממש בלתי אפשרי להעלות על הדעת

  • mooncatom  On 07/12/2010 at 8:46

    איך אפשר לראות בילדה טלי,
    את האישה העומדת לצמוח ממנה,
    שתיל רך ורגיש
    אבל מאוד נחוש ועוצמתי.

    את רואה, כאן גדולתך,
    אני את כתיבותי הראשונות
    השמדתי בחמת זעם אגואיסטית,
    ועכשיו אני מצטערת נורא.
    איזה יופי ששמרת ושהבאת.

    אני מקווה שכל בוקר בהיר חדש
    מסלק עוד קצת את הריח השרוף.

  • דודו פלמה  On 07/12/2010 at 12:15

    טלי, כמה קשה לחזות בשריפת עץ אחד,
    כשנשרף יער זה נעשה בלתי נסבל,
    כשנשרפים יערות ליד הבית הלב נשבר.

    ותמסרי לילדה שהיית
    בכיתה ז'3 נגעת בליבי.

  • טלי  On 07/12/2010 at 17:28

    שועי יקר – תודה רבה! התלבטתי קצת אם להביא את השיר הזה עכשיו, כל כך הרבה זמן אחרי שהוא נכתב, אבל זו באמת היתה האסוציאציה הראשונה שלי כששמעתי על השריפה. כן, זה כל כך כל כך לא נעים לראות יער שרוף! עדיין לא ראיתי, הפעם, אבל זה עצוב עצוב, למרות שכמובן – עצוב הרבה יותר לחשוב על האנשים האומללים שנשרפו שם יחד עם היער.

    מיכלינקה – אני מסמיקה מהדיאגנוזה (-:
    כן, האמת היא ששמרתי די באדיקות דברים שכתבתי, למרות שכשהייתי עוד יותר קטנה אפילו קרעתי כמה וכמה ציורים שציירתי (אבל גם מהם נשמרו לא מעט).
    ואכן, עכשיו גשום פה, והגשם מנקה הכל. תחושת ההחמצה עלך הטיימינג גדולה ועצומה אבל עדיין, הגשם בא ושוטף כל כאב…

    דודו – בדיוק! ומסרתי, בתודה גדולה ומתרגשת (-:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: