מצבי רוח

 מאת יואל הופמן, יצא בהוצאת כתר

אני כותבת ביקורות ספרות כבר למעלה מחמש שנים, ומעולם לא קרה לי דבר כזה.

כבר כתבתי על ספרים מצוינים ומומלצים, על ספרים גרועים ועל ספרים בינוניים. כתבתי על ספרים לא טובים שהצלחתי להתחבר לכמה נקודות מתוכם ועל ספרים טובים שלא מדברים לכולם, אבל מעולם לא קרה שקראתי ספר, אהבתי אותו, נהניתי ממנו, ולא הצלחתי בשום פנים ואופן להבין איך אני אמורה לכתוב עליו ביקורת.

זה לא קרה לי מעולם, עד שקראתי את "מצבי רוח", ונתקעתי. אני יודעת שזה נפלא בעיניי, אבל לא מצליחה להסביר איך ולמה. ולכן, כמו שלא עשיתי מעולם, אני רוצה לצטט מהספר, שתרגישו בעצמכם –  "מעשה האהבה מוליד ציפורים כחולות כמו שפעם יכולנו לעבור דרך דלת מבלי לפתוח אותה. ילדות העלו באש רחובות שלמים. קיוסקים המריאו באוויר. אנשים אמרו שוד ושבר אבל אדי בושם עלו מפיותיהם…."

ועוד קטע – "וגם אם אפשר לפסוח על פעימה של הלב אי אפשר לפסוח על נשימה, ואי אפשר לנשום מן הסוף להתחלה אלא רק על פי סדר הזמן. דברים רבים כל כך חוברים יחד ועוד לא דברנו על האוויר ועל הפוטוסינתזה וכולי…"

גם הופמן בעצמו לא תמיד מצליח להגדיר את מה שהוא עושה, ובדיוק כך, הוא שובה את ליבי כשהוא כותב למשל "אנחנו יודעים שהמילים האלו אינן מה שקוראים ספרות יפה. לו היה בנק שבו ממירים שטרות ספרות לשטרות חיים היינו הולכים לשם ומבקשים את השטרות ההם אפילו במחיר הפסד גדול. והיינו הולכים לחנות הפרחים וקונים לאישה שאוהבת אותנו זר גדול של פרחי שדה (ומשלמים תמורתם בשטרות ההם) או עומדים במטבח במקומה ומבשלים את ארוחת הצהרים".

"כמה עלובה הספרות"  הוא כותב "אנחנו סוחרים בבדים שעליהם מצוירת שמש ואיש אינו נושא עיניים". ואני רואה את השמש המצוירת הזאת, ורוצה כל כך לשאת אליה עיניים, אבל לא מצליחה לתאר אותה, כמה שאני לא מנסה.

הכתיבה של הופמן אסוציאטיבית, מוזרה, סתומה ומכושפת, ומערבבת בין הפשוט, הגלוי והיומיומי לבין הנשגב, הנרמז והגדול מהחיים.

הספר הנוכחי מתייחס מדי פעם לנושאים או דמויות שהועלו בספרים אחרים של המחבר ומזכיר שיחה פרטית או התכתבות אינטימית בין מכרים ותיקים, אבל לא התכתבות סתם, אלא התכתבות עם אדם שאני מרגישה בת מזל לקרוא את מה שהוא כותב.

אני לא יכולה להגיד שהבנתי את הספר הזה או שאני יודעת מה הוא אומר ובמה הוא עוסק, אבל אני כן יכולה לומר, במידה רבה של בטחון, ש"מצבי רוח" הוא ספר מקסים, פיוטי, רגיש ומוזר שמאוד כדאי לקרוא.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 31.10.10.

פתיחת הספר מאתר טקסט

שמעון זנדבנק ב"הארץ"

קטעים מהספר אצל אסתי סגל במחשבה שניה

מוטי פוגל ב"עכבר העיר"

אודי שרבני בטקסט קסום בוואלה

והערה  לכבוד דודו פלמה, בעקבות התגובות מהפוסט הקודם – הופמן זו שירה. לגמרי שירה. (-:

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איילת  On 02/11/2010 at 11:30

    מוזר, אבל אני – שלא נוהה אחרי ביקורות ספרים, קראתי את הציטוטים שהבאת והרגשתי שאני צריכה את הספר הזה בבית. לא יודעת אם אקרא, לא יודעת מתי, אלא רק יודעת שהוא צריך להיות שם. בקרוב יבדק העניין מקרוב.
    מה שכן, אסוציאטיבית מיד קפצו לי לראש הסלמונים של גרוסמן. אני מוקפת אוהבי ספרות וספר ורק אני כבשה שחורה קוראת מאוד לאט וממש מעט ורק ספרים עם מטרה ואת פרק הסלמון ב"עיין ערך אהבה" קראתי בנשימה עצורה כאילו שנכתב בשבילי (למרות שאני לא חובבת ספרות תודעה בד"כ). אחר כך הסתבר לי שרוב סביבתי הקרובה והקוראת מאוד, העדיפו לדלג על הפרק כי לא היו מסוגלים להתמודד עם האינטנסיביות שבו.

  • mooncatom  On 02/11/2010 at 12:19

    את יודעת מה, טלי?
    כשקוראים שיר טוב,
    אז כל מה שצריך לעשות,
    זה להגיד למישהו שאוהבים:
    תראה איזה שיר יפה!
    וזה מספיק.
    והראית.
    יש לי את כל הספרים של יואל הופמן,
    ואי אפשר אף פעם לרדת אל פשרו
    ולא צריך ואולי אפילו אסור.

  • נועם  On 02/11/2010 at 12:59

    מזדהה עם התחושה הזו. מבין אותה.
    אין כמו יואל הופמן.

  • טלי  On 02/11/2010 at 20:27

    איילת דארלינג, אני מאוד מזדהה עם התחושה הזאת. יש ספרים שצריך לקרוא ויש ספרים שצריך שיהיו בסביבה, וכשהספר ירצה שתקראי אותו, הוא כבר יגיד לך.

    אסוציאציה מאוד "נכונה" יש לך (למה מרכאות? כי אין דבר כזה נכון באסוציאציות, הכל נכון), אני מבינה למה זה הזכיר לך את הסלמונים. מוזר אבל את "עיין ערך אהבה" קראתי בגיל 15, כשכנראה לא הייתי מוכנה אליו בעליל, ועוד לא ידעתי שזה אמור להיות קשה אז זה לא היה לי קשה… אבל את הסלמונים אמנם צלחתי, אבל לא בקלות.

    סחתיין עלייך, ואם אהבת גם את זה וגם את הציטוטים של הופמן, מה גורם לך להכריז שאת לא חובבת ספרות תודעה? אולי את חובבת ולא יודעת…(-:

    מיכלינקה – צודקת. ככה פשוט.

    נועם – אני שמחה לשמוע שזו לא רק אני ולגמרי, הוא אחד ויחיד.

  • איזי  On 02/11/2010 at 21:12

    זו הפעם הראשונה שקראתי ספר שלרגעים הרגשתי שאני לא צריך
    לאחוז בו.שכבתי על הערסל ,והוא פשוט רקד מול פני.

  • דודו פלמה  On 02/11/2010 at 21:14

    טלי, עשית לי מצב רוח…

  • הופ  On 02/11/2010 at 22:35

    ספר מקסים במובן הכי מילולי של המלה. הקסם שהילך עליי היה גדול כל כך שמיהרתי לחפש את הקודם שלו, קוריקולום ויטה, אותו אני קורא – בניגוד לראשון – במרווחים גדולים, בכל פעם משפט אחד.
    אני לא יודע איך מרגיש זֶן, אבל כשאני קורא את הופמן אני מרגיש שאני יודע.
    (ג.נ. לצערי, אין קשר משפחתי)

  • Yulie Cohen  On 02/11/2010 at 22:57

    הספר מחכה לי כאן על המדף שאקרא בו. אכן אקרא בו בקרוב
    אין – בשבילי – כמו יואל הופמן
    ותודב שהזכרת לי את קיומוץ
    אהבתי לראות שלפעמים גם לך, כמו לשאר קלי הדיבור והמילים, יש רגעים שאין להם מילים. זה נהדר.

  • טלי  On 03/11/2010 at 11:28

    איזי – אני לגמרי מאמינה!

    דודו – כולי תקוה שעשיתי לך מצברוח טוב ולא אחר…

    הופ – אכן, מקסים במלוא מובן המילה.אני לא מצליחה לקרוא ספרים במרווחים כל כך גדולים כמוך, אבל נכון, לספר הזה זה אכן מתאים.

    יולי – בטח שיש לי, אני אנושית לגמרי, את יודעת…הכל כולל הכל…(-:

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: