רקמת סתיו

 מאת טרו מימוטו, תרגם מיפנית דורון ב' כהן, יצא בסדרה לספרות יפה בהוצאת מודן

 יש אינטימיות רגשית שנבנית כתוצאה מאהבה גדולה ועמוקה ומהיכרות הדדית של כל נימי הנפש, ויש גם אינטימיות רגשית אחרת, מזדמנת, שנוצרת בין בני אדם שבילו יחד תקופה משמעותית מחייהם.

אינטימיות מהסוג השני נוצרת בין אקי ויסואקי, בני זוג לשעבר שנפגשים במקרה עשר שנים אחרי גירושיהם.

הקרבה ביניהם איננה קרבה שמבוססת על אהבה או רגשות סוערים, אלא על כך שהמטען המשותף שהספיקו לצבור מאפשר להם לתקשר זה עם זו בצורה חשופה וגלויה, ללא מסכות וללא אינטרסים.

אחרי הגרושים הפתאומיים אקי הספיקה להתחתן עם גבר אחר וללדת לו ילד הסובל מנכות קשה, ופגישה מקרית עם הגרוש שלה מזכירה לה את הצורך לסגור מעגל ולגלות- אחת ולתמיד- מה עמד מאחורי כשלון נישואיהם. תוך כדי כך היא עורכת חשבון נפש עם עצמה וגם יסואקי, המופתע ונרתע בהתחלה מעצם הפניה הפתאומית אליו, משתמש בהיכרות המוקדמת ובהיעדר העתיד המשותף כפלטפורמה נוחה למעין "אוורור רגשות" ובדיקת מסלול חייו לפני הנישואין ואחריהם.

 רומן המכתבים בין השניים נפתח בעקבות המפגש המקרי ומתאר את מסלול חייו של כל אחד מבני הזוג לשעבר, אבל דרך הבירור המשותף הם גם מספקים לקוראים מבט רטרוספקטיבי על העבר – עברם המשותף וחייהם הנפרדים, על חיי הנפש והמשפחה ועל הדרכים השונות שבהם הם מתבוננים באירועי העבר ממרחק זמן.

בקריאת רומן יפני יש, מבחינתי, מתח מתמיד בין הדומה והשונה. ישנם אלמנטים תרבותיים וסביבתיים יפנים מובהקים – חלקם הקסימו אותי, אחרים הרתיעו ואחדים פשוט נראו לי רחוקים ושונים מאוד מכל מה שאני מכירה.

 לצידם, ישנם במערכת היחסים בין השניים אלמנטים רבים בעלי תקפות אוניברסאלית, נקודות חולשה, כוח ורגש בהם אין כל חשיבות למוצאו התרבותי והגיאוגראפי של האדם, התנהגויות ורגשות שהיו יכולות להתקיים באותה מידה בכל מקום.

התכתבותם של השניים והספר כולו עוסקים בחשבון נפש רגשי, אך הרגשות המובעים בו לא היו מספיק ברורים לי. האהבה אינה אהבה, הייאוש והתקווה נדמו לי כתלושים מהמציאות והרגשתי ששני הגיבורים אמנם עושים ניסיון אמיץ וכן לגעת ברגשותיהם העמוקים, אבל הם לא מצליחים להגיע למודעות עצמית אמיתית וחייהם נעים במעגלים של מערכות יחסים נטולות הצדקה רגשית אמיתית.

"רקמת סתיו" הוא ספר רגשי, סוער ובו בזמן גם מאופק ועדין. הוא קריא מאוד ואני בהחלט ממליצה עליו.

שודר בתכנית "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב – 17.10.10 .

אחרית הדבר המעמיקה של דורון ב. כהן (גילוי נאות – אני מכירה היטב את דורון ומשפחתו היקרה מאז שהייתי קטנה למדי…) מאתר טקסט

ביקורת של פאר פרידמן שפורסמה במעריב

ביקורת של יערה רובינזון ב nrg

 

* והערה שלא קשורה לספר הזה בכלל: לא הייתי פה ה-ר-ב-ה זמן. קודם מסיבות שלי, ובזנבן של הסיבות, נתקעתי על שטות טכנית במעבר מ word ל wordpress. אני מקוה שהצלחתי לפתור את השטות הטכנית אבל לא לגמרי בטוחה, עצות של מומחים יתקבלו בתודה ובהמשך, אינשאללה, עוד דברים, לא רק על ספרים. אני כאן, מקוה שגם אתם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איילת  On 31/10/2010 at 11:36

    תמיד כאן.

  • שחר שילוח  On 31/10/2010 at 11:37

    גם אני נהניתי מהספר הזה, קודם כל מההתפתחות בקשר ה"רטרואקטיבי" בין בני הזוג, וגם מהכניסה אל התרבות היפנית.

  • טלי  On 31/10/2010 at 13:52

    איילת יקירתי – איזה כיף לשמוע! (ועכשיו אני יודעת שכדי להוציא ממך תגובה בבלוג צריך רק לנקוט במניפולציה רגשית קטנה…(-: )

    שחר – אני שמחה לשמוע. מה שמעניין זה שיש שם עניינים כל כך כל כך רחוקים וזרים ו"יפנים", ולא פחות עניינים של מערכות יחסים בכל מקום ובכל תרבות…

  • יותם שווימר  On 31/10/2010 at 14:27

    אני כאן, ותמיד מעניין מאד לקרוא אותך וליהנות מהרגישות בה את ניגשת למלה הכתובה…

  • טלי  On 31/10/2010 at 14:30

    תודה יותם, משתדלת מאוד…(היי, חבר'ה, זו באמת לא היתה אמורה להיות מניפולציה רגשית, רק צורך להגיד משהו אחרי שלא הייתי פה כ"כ הרבה זמן…).

  • mooncatom  On 31/10/2010 at 15:31

    הי טלי,
    מבקרת הספרים ולוחמת הוורדפרס בדרכים…
    את יודעת, בכל פעם שאני קוראת מזהו מאת סופר יפני, הזרות והשוני ואפילו מוזרות הייתי אומרת, מנצחת מבחינתי את האוניברסליות. זה מוזר, אבל כשהרוקי מורקאמי כותב שהוא אכל המבורגר, אני בטוחה שהיה לו טעם שונה לגמרי ממה שאני מכירה, כשהוא לובש ג'ינס, זה מרגיש אחרת לגמרי על הגוף, אני מקווה שאני מובנת?! אני קוראת ספרות יפאנית ולא משתחחרת מהקרום הדקיק של הזרות שתמיד נשאר שם. מבחינתי, זה בסדר, ונראה לי שיהיה מעניין לקרוא גם את זה. ומתאים לסתיו המגיע סוף סוף.

  • טלי  On 31/10/2010 at 15:47

    הי מיכלינקה,

    ואם בגילויים נאותים עסקינן, אז מיכל (שכאן מימין אפשר למצוא אותה בשמה- מיכל שטיינר, ולהגיע לסלט המחשבות המיוחד והמרתק שלה) ממש ניסתה לעזור לי במשבר הוורדפרס הנוכחי…

    אני מבינה מה את אומרת, לי זה לא קורה לגבי המבורגר או ג'ינס אבל אני כן מרגישה איזה קרום דק של זרות וריחוק- בהחלט כן.

    הספר הזה דוקא לא סתוי במיוחד, למרות שמו, אבל סתיו זה טוב. טוב מאוד.

  • mooncatom  On 31/10/2010 at 17:47

    טוב, טלי, המבורגר ממש לא היה דוגמה טובה,
    כלומר אכלתי פעם, היום כמעט אף פעם לא,
    מה שניסיתי לומר זה שהדברים הכי מערביים כשהם לבושים על יפנים נראים לי אחרת… זו לא אמירה גזענית אני מקווה, פשוט שהתרבות שלהם באמת כל כך כל כך שונה.

  • טלי  On 31/10/2010 at 18:10

    לשניה לא חשדתי שזו אמירה גזענית…פשוט מעניין שאצלי זה לגמרי לא מרגיש ככה מצד אחד, ומצד שני, את תחושת הריחוק והזרות אני בהחלט כן מרגישה בספרות כזאת, יפנית לדוגמא, רק מרגישה אותה, כנראה, במקומות שונים ממך.
    ומצד שני, אני בעצמי פעם קראתי ספר של מורקמי (יער נורבגי)והתפלאתי פעמיים מהביטלס- קודם התפלאתי שהמוסיקה של הביטלס מופיעה שם, ואח"כ התפלאתי על עצמי שאני מתפלאה…

  • שוֹעִי  On 31/10/2010 at 21:01

    טלי יקרה,
    אחד הסופרים שאני הכי אוהב בכלל הוא יאסונרי קוובטה (נפטר או התאבד 1972, זכה בפרס נובל לספרות 1968), משום יכולתו להצליח ולתאר את כל קשת ההתנהגויות האנושיות, ובכללן: האהבה, המחמלה, החולשות, האכזריות, התשוקה והכאבים. רק הומור אין לו לקוובטה בכלל. אפילו לא שיירים. אבל הטבע אצלו ותיאורי האדם בטבע הם שירה צרופה.
    לא קראתי את "רקמת סתיו". התחלתי. התלבטתי מאוד בקשר אליו. על פניו זה היה נדמה לי כמאסף של כמה קוי עלילה אופינים לקוובטה (למעט חלופי המכתבים). פתחתי את הספר ולא הצלחתי למצוא בו את קוובטה. זאת בעיה לקרוא סופר המזכיר סופר אחר שאליו אתה קשור בכמה נימי נפש. זה כמו אהבה ישנה שהבן אדם ממשיך לחפש בכל מקום שמזכיר לו את התחושות הראשונות.
    הצלחתי לקרוא מעט מוראקאמי בשנים האחרונות. הוא לא ממש יפני. וממש לא קוובטה. אהבתי את "קורות הציפור המכאנית" שלו. אבל מאז קצת דעך ענייני בו.
    יש מצב שמישהי/ו י/תתרגם עוד קוובטה בקרוב?
    (-:

  • דודו פלמה  On 31/10/2010 at 21:38

    טלי, אהבתי את הרשימה. היא מכבדת מאוד ומנסה להרגיש עד קצה המילים. ולמרות ואולי בגלל שאינני קורא פרוזה יותר, אני נהנה לנוח ממנה ברשימות שלך. תודה

  • טלי  On 31/10/2010 at 22:08

    שועי יקר – אני לא מכירה את קוובטה אבל יכולה להבין את התחושה של לחפש משהו בספר מסוים ולהתאכזב שהוא לא שם.

    לגבי מישהו שאולי יתרגם – כאמור בפוסט, אני בהחלט מכירה מתרגם מוכשר שמתרגם מיפנית, אני משערת שדורון יקרא את הפוסט הזה, אז הבה נשאיר לו את האופציה לענות, בניגוד אלי הוא בטח גם יודע באיזה סופר מדובר (וחוצמיזה, עכשיו הבנתי יורת למה חשבתי שתאהב את "אלגנטיות של קיפוד").

    דודו – תודה גדולה, אתה מייסד פה ז'אנר חדש ומעניין, קריאת פרוזה דרך העיניים שלי בלבד…זה מרגש ומחמיא מאוד מאוד (-:

    מותר לשאול למה אתה לא קורא פרוזה? אני לא יכולה לשרוד בלעדיה.

  • דודו פלמה  On 31/10/2010 at 23:29

    שועי, בשנות השמונים כתבתי סיפור קצר ששני הגיבורים הראשיים שלו היו יאסונארי קוובטה וישעיהו ליבוביץ'. הוא מפיע בקובץ סיפורים שלי "טהיטי" שיצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

    טלי, קשה לשים את האצבע על הסיבה מדוע לפני כעשר שנים בערך לפתע איבדתי עניין בפרוזה (עד אז קראתי בטירוף וללא הפסק מגיל 12), מאז אני פשוט לא יכול, זה כל כך משעמם אותי. יכול להיות שמיציתי. או שאולי זה משהו ביולוגי. בכל אופן מאז אני שקוע בעיקר בקריאת ספרי שירה ופילוסופיה. היו לי כמה חריגות כמו 'הר אדוני' של ארי דה לוקה אבל זוהי, אם להודות על האמת, בעצם שירה.

  • שוֹעִי  On 01/11/2010 at 0:30

    דודו,
    נסה את 'כשיאש הגיע' ליעקב גלאטשטיין (עם עובד:2010) ואת 'האיש שהיה יום חמישי' לגילברט קית' צ'סטרטון (בבל: 2010) (-: אבל גם אלו הם סוג של שירה.
    קראתי בשבת את "פרוייקט לזרוס" לאלכסנדר המון (הספריה החדשה: הקיבוץ המאוחד: 2010). לא כל כך מרעיש כמו השבחים המפליגים למרחקים, ובכל זאת ספר טוב, גם אם לא נפלא.
    ובאשר לדה-לוקה. ספריו המשובחים באמת הם 'הר אדני', ו'שלשה סוסים'. השאר די ככה-ככה בעיניי. קצת מזכיר לי במיטבו את הג'ז הפיוטי, המצחיק, הוירטואוזי וטוב הלב של פאולו קונטה. מה שמשובח בעיניי.
    ותודה על ההפניה ל'טהיטי'. אומרים שנמצא שם פרא אדם אחר. אחד פול גוגן.

  • מרית בן ישראל  On 01/11/2010 at 12:40

    גם אני כאן.
    והזרוּת היפנית לא עמידה לקרבת נפש. זה נכון לגבי קורסאווה שכתבתי עליו פה ושם, לגבי מוראקמי (הציפור המכנית, הכי, וגם קפקא על החוף, בייחוד הזוועות של ג'וני ווקר, המוכּרות כאילו חלמתי עליהן). ואם שני אלה הם יחסית מערביים אז תיכף תבוא אחת שלישית אלי לבלוג. בני האדם הם אחים למרבה ההפתעה.

  • טלי  On 01/11/2010 at 16:13

    דודו – עד כמה שזה רחוק ממני, רצונך כבודך, ולאור הרצון הזה אני עוד יותר מוחמאת מהרצון המתמיד שלך לקרוא פרוזה מבעד לעיניים שלי.

    ולגבי "הר אדוני" – אני מסכימה לחלוטין (-:

    את שאר הספרים שהזכרת, שועי, לא קראתי, נכון לעכשיו…

    ומרית מרית מרית – וטוב שכך! (-:
    אכן, למרבה ההפתעה… מחכה בסבלנות וסקרנות לשלישית המלוכסנת שתבוא אליך לבלוג.

Trackbacks

  • By מצבי רוח « עכשיו תורי on 02/11/2010 at 11:39

    […] לכבוד דודו פלמה, בעקבות התגובות מהפוסט הקודם – הופמן זו שירה. לגמרי שירה. (-: מאת טלי ב02/11/2010 בשעה […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: