פתאום דפיקה בדלת

מאת אתגר קרת, יצא בהוצאת זמורה ביתן

אני זוכרת בדיוק באיזו פינה בחצר בית הספר התיכון שלי עמדתי כשמישהו סיפר על סופר חדש עם שם מוזר – אתגר קרת, שכתב ספר מדהים בשם "צינורות".

אני זוכרת שדמיינתי לעצמי ספר מדע בדיוני על צינורות ביוב אפלים וגדולים, וכמה הופתעתי כשגיליתי ספר סיפורים קטן, צנוע, עם ציור "הצעקה" של מונק בורוד בוהק ועם אחד מהטקסטים המינימליסטים החזקים והמרגשים שקראתי, על הכריכה.

בספר החדש הקול הייחודי של אתגר קרת נשאר, במידה רבה, אותו קול: אותו חוסר בטחון לצד אותה חוצפה, אותו הומור פרוע, אותה נוסטלגיה חמצמצה לילדות, אותו קצב, אותה התבוננות קולנועית, אותם קלוז-אפים על סיפורים קטנים של אנשים קטנים, אותו ערבוב אגבי בין מציאות אפורה ומיובשת לבין חלומות ועולם סוריאליסטי ופנטסטי.

מבעד לחומרים שמרכיבים את הסיפורים רואים את השנים שעברו – יש יותר אבות לילדים ויותר עיסוק באבהות, יותר הצלחה, שיגרה, שובע, רמז טיפה יותר בולט לאמירות חברתיות ופוליטיות ולא מעט הומור עצמי.

ברור שאת הקובץ הנוכחי כתב אדם מבוגר יותר, בשל יותר ומצליח יותר מזה שכתב את הקבצים הקודמים, אבל מה שיפה וראוי להערכה, זה שלמרות הבגרות, ההתברגנות וההצלחה, ולמרות הלחץ האדיר שמופעל על סופר שמרגיש איך דופקים לו בדלת ודורשים ממנו סיפורים באיומי אקדח, אתגר קרת מצליח להישאר נאמן לעצמו, לקול שלו ולסגנון שלו.

חלק מהסיפורים נגמרים בפואנטה ואחרים נגמרים פתאום ונשארים תלויים באוויר, כמו גיבור של סרט מצויר שמפרפר ברגליים מעל תהום. חלק מהסיפורים והגיבורים פתחו לי את הלב ואת החשיבה ואחרים הרגיזו אותי, הכעיסו, הגעילו, אבל זה בסדר, זכותם.

הרבה סיפורים עשו לי חשק לקרוא אותם שוב, להקריא בקול רם, ללמד אותם, ללוש אותם, וזה טוב, זה סימן שהם חיים, בועטים, רלבנטיים.

 בשנים שעברו מאז "צינורות" ו"געגועיי לקיסינג'ר" קרת הספיק לכתוב קומיקס, ונובלה, ושני ספרי ילדים מצוינים, ולכתוב ולביים סרט קולנוע פיוטי עם אשתו המוכשרת.

הוא תורגם להמון שפות, הסיפורים שלו הפכו להצגה ולסרט והוא נהיה סוג של כוכב.

אחרי כל זה, אני חושבת שהייתה דרושה מידה לא מעטה של אומץ כדי לחזור ולעשות עוד מאותו דבר ולהפסיק לנסות להמציא את עצמו מחדש.

עכשיו, אחרי הפסקה ארוכה מדי, אתגר קרת חזר לעשות את מה שהוא יודע לעשות יותר טוב מכל אחד אחר – לכתוב סיפורים קצרצרים של אתגר קרת. איזה כיף!

 שודר בתכנית "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב 4.10.2010

ארבעה סיפורים מתוך הקובץ שפורסמו ב"הארץ"

ביקורת  של עמרי הרצוג ב"הארץ"

 ביקורת של דוד רוזנטל ב"וואלה"

ביקורת של ניסים קלדרון בynet

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • mooncatom  On 07/10/2010 at 18:22

    טלינקה,
    ברוך שובך,
    מאיפה שהיית.
    חסרת!
    אחרי החגים טוב ופורה לך!

    ובעניין אתגר קרת:
    הבחור הזה הוא סופר בחסד, משהו באמת מיוחד במינו,
    וגם אדם מקסים, פשוט, צנוע ומלא הומור.
    שילוב שמעצבן קצת אנשים, אבל לא נורא,
    כי הוא גם התחתן עם אישה נפלאה, אז מה צריך יותר מזה?

    בקרוב אקרא,
    בטוח.

  • שועי  On 07/10/2010 at 21:13

    טלי יקרה,
    עוד לא קראתי. לא יודע, אולי אציץ כשיתאפשר. אהבתי בשעתו את "צנורות" יותר מקיסינג'ר. ואני חושב כי מה שמהנה מאוד אצל קרת
    אינם הפואנטות דווקא או רעיונות מפליגים, אלא שבמיטבו הוא כותב ספרות בכיף, שיש בה חיוך כשצריך וגם צחוק ולפעמים גם מרירוּת.
    הוא תמיד קצת הזכיר לי ספרוּת אמריקנית: קארבר, וונגוט בואכה רובינס. לפעמים אני נהנה לראות קומדיה עם לב יותר מאשר יצירה אפית חמורת סבר ורבת-רבדים. כזה אני, את יודעת. קומדיה בשבילי זאת סוגת-עלית. אלא אם כן יש משהו ברומן חמור-סבר שבאמת נוגע ללבי, שאם לא כן אני נרדם.

    עוד דבר, קראת בינתיים את "החמישית של צ'ונג לוי" של יואב אבני?
    אם עוד לא, גשי. מעבר לצחוקים בלתי מדודים, אני פשוט בטוח שאת תיהני מכל רגע.

  • דודו פלמה  On 08/10/2010 at 16:28

    יופי של רשומה. נהניתי מאוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: