מאת סטיג לרסון, תרגמה משוודית רות שפירא, יצא בהוצאת מודן 
חיכיתי לספר הזה. אחרי שלא הצלחתי לעזוב לרגע את קודמו, "נערה עם קעקוע דרקון".
להרבה ספרי המשך קשה לשחזר את ההצלחה של קודמיהם, למרות שאני מכירה גם סדרות שהולכות ומשתבחות עם הזמן.
במקרה הזה, לא הצלחתי לשחזר את חוויית המתח האינטנסיבית ההיא ועדיין, בהחלט מדובר בספר שווה קריאה שעומד בפני עצמו ובכבוד.
הרבה סימני שאלה לגבי דמותה המשונה של ליסבת סלאנדר נשארו איתי מאז הספר הראשון ומצאו מענה בספר השני. הכניסה לעניינים במקרה הזה הייתה ארוכה יותר ולקחה מספר לא מבוטל של עמודים ובתחילת הספר הייתה לי תחושה לא נעימה שמנסים לחנך אותי ולהעביר לי אינפורמציה ולא לספר סיפור.
ובכל זאת, איכשהו, בהסתכלות לאחור בסוף הקריאה ומבלי שחזרתי לספר הראשון, השני נראה לי בשל יותר, מלא יותר, רציני יותר, גם אם מותח ואינטנסיבי מעט פחות.
טרילוגיית מילניום מתרחשת בשבדיה, ויש לכך יתרון עבורי, כקוראת ישראלית. אני יודעת מעט מאוד על החברה השוודית, ודרך ספר כזה זכיתי להיחשף לצדדים רבים שלא הכרתי בתרבות הזאת – גם לביקורת נוקבת על מערכות השלטון, החוק, החברה והתקשורת וגם לפרטים יומיומיים שלימדו אותי המון על החיים בשבדיה – מה אוכלים, איך נוסעים, מה הקודים החברתיים המקובלים, מה גורם לזעזוע ציבורי ומה נתפס כעניין שבשגרה, ואפילו איך נראית חנות מקורית של איקיאה…
טרילוגיית מילניום בכלל והספר הנוכחי בפרט מעמידים במרכזם את נושא הסחר בנשים והאלימות המינית ויוצאים כנגד התופעות הפסולות והמחרידות האלה. אני בעד הניסיון לשלב עניין ערכי-חברתי בספר מתח, אין ספק זו דרך יעילה ואפקטיבית להעברת המסר וכל עוד האג'נדה אינה פוגעת בסיפור – אין בכך כל רע. בתחילת הספר, כאמור, האג'נדה מאפילה על הסיפור והרגשתי כקהל שבוי בהרצאה אבל התחושה הזו עברה עם הזמן.
מה שהפריע לי בכל זאת, היה נטייתו של לרסון לשלב משחקי שליטה, אלימות וכוח גם במערכות היחסים הלגיטימיות שמופיעות בספר.
כן, אני יודעת, כל מה שמתרחש בין מבוגרים בהסכמה הוא לגיטימי, ועדיין, בהקשר הנוכחי, בספר שחושף את פרצופם האמיתי של אלה שמנצלים מינית, אונסים ופוגעים תוך שימוש באלימות ובכוח, צרם לי שגם המין הלגיטימי שאינו פלילי היה נגוע במשחקי שליטה ואלימות בכאילו.
"הנערה ששיחקה באש" הוא ספר מותח, אלים ולא קל. אפשר ליהנות ממנו הנאה פשוטה של מתח ואקשן, אבל אפשר וכדאי גם לשים לב לאמיתות המטרידות שהוא מכיל ולזכור אותן גם אחרי הקריאה.
שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 9.8.2010.
עכשיו תורי 
תגובות
איקאה?
אוקי, אני כבר הולכת…
בפני איקאה אני לא עומדת!
אבל ברצינות, אני גם חושבת שהקריאה על תרבות כל כך אחרת,
היא הבונוס האמיתי של הספר הזה, או לפחות של ההוא, הראשון.
אה, ורציתי להוסיף,
שברגע הראשון חשבתי שכתוב
"הנערה ששיחקה שש בש"…
טלי יקרה,
עוד לא קראתי. לאחרונה אני ממש ממעיט במותחנים. טובים ככל שיהיו, עדיין כללית, הם סובלים מאיזו תבניתיות-יתר. לקרוא 500 עמודים בכדי לדעת מי עומד מאחורי הקנוניה ומה שלום הגיבורים וכיו"ב, נראה לי קצת יותר מדיי (אולי אני קצת עייף לאחרונה). אלא אם כן, יש בכתיבה משהו וירטואוזי לחלוטין. למשל, אני ממליץ על סדרת 'תיבת פאנדורין' של ב' אקונין (זה שם העט שלו שכחתי את שמו המלא). לא כל הספרים אחידים ברמתם, ובכל זאת מדובר במספר וירטואוז למדיי, שמנסה כל הזמן לשנות פריזמות של סיפור בהצלחה משתנה. ובאמת מצליח להפתיע, לאו דווקא בפיתולי העלילה, כמו דווקא בבחירות שלו להוביל את העלילה דרך קולות שונים ומשתנים.
מיכלינקה, את יודעת שבחיים לא הייתי באיקיאה? בחיי! וידוי נרגש ואמיתי לגמרי (-:
הנערה ששיחקה שש בש נשמע מעניין. את רוצה לכתוב?…
שועי יקר, יש לך פטור. אני לפעמים נהנית מספרי מץח קלילים שיש בהם מתח וזהו. זה לא בדיוק המצב לגבי הטרילוגיה הזאת, יש בה קצת יותר, אבל זה בהחלט לא מהספרים שאני חושבת שאתה מוכרח לקרוא.
לא שמעתי על הסדרה הזו אבל זו הרי הצרה עם ספרים- ככל שאתה קורא יותר, נולדים (או אולי נוצרים יש מאין, לא ברור) יותר ספרים שלא קראת…
טלי. אני אוהב את הרשומות שלך.
אין לי כל כך מה להגיד על הספרים שאת מסקרת.
אולי מתוך כך שבשנים האחרונות אני ממעט לקרוא פרוזה. לא יודע למה. אין לי שום דבר לומר להגנתי. פתאום נגמר לי מפרוזה. בשנים האחרונות המזון הרוחני העיקרי שלי מורכב בעיקר משירה ופילוסופיה.
ולכן במידה רבה אצלך אני נוגע בצורה כזו או אחרת בחווית הפרוזה. ועל כך אני מודה לך. מאוד
ואני מודה לך בחזרה, דודו!
אני קוראת בעיקר פרוזה (וגם פרוזה שהיא ספרי ילדים ופרוזה שהיא ספרי נוער) ומעט שירה, העיון שלי בזמן האחרון שמור בעיקר לאינטרנט, אז אנחנו מתקזזים, איכשהו.
אבל אני מאוד שמחה לשמוע, תודה (-:
אני דווקא לא ממש מסכימה עם כל העניין עם המין. למעשה, מוזר לי בכלל להתעסק בזה. כשאני קוראת ספר כה מרגש, כל מה שקורה, כמו שאמרת, בהסכמה בין מבוגרים, יורד לי מסדר היום. שייהנו. אני לא מקדישה לזה עוד רבע מחשבה.
אבל מכיוון שכבר הקדשתי (גם בעלי שם לב לדברים האלה הרבה יותר ממני) נדמה לי שהניגוד הזה, שבאחד המקומות לרסון מדגיש אותו מפורשות, הוא חלק מהאמירה של הספר. שמין עם משחקי שליטה דווקא יכול להיות כיפי לאללה, אם עושים את זה כמו שצריך.
אז אנחנו מרגישות אחרת, ימימה… (-:
אני לא יכולתי להתעלם מזה דוקא בגלל שהספר כל כך דרמטי ומרגש ודוקא בגלל שהמסר כל כך חשוב, באמת באמת חשוב.
חוקי – כמובן. לגיטימי – ברור. ועדיין, כל משחקי הכוח והשליטה וכל האלימות הכבושה הזאת דוקא בצד הלכאורה לא אלים של הספר ושל מערכות היחסים בתוכו, הציקו לי.
נראה לי שזה גם עניין המינון, כשכל מערכת יחסים שמוצגת כבריאה ולגיטימית, לצד כל מערכת יחסים שמוצגת כחולה ולא לגיטימית, כולן כולן מסתובבות סביב יסוד כוחני ואלים, זה לא נעים לי.
אני מסכימה לחלוטין שזה חלק מהאמירה של לרסן, זה רק שקשה לי עם החלק הזה באמירה שלו…