"על הגשר הקט" – איך ספר פעוטות חדש יכול להריח כמו ספר קלאסי?

"על הגשר הקט", כתב: עילם בן-דרור, אייר: שחר קובר, יצא בהוצאת מטר

איך יודעים להגדיר קלאסיקה לפעוטות?

מה מציב ספרים כמו "איה פלוטו?" (לאה גולדברג), "מעשה בחמישה בלונים" (מרים רות), "גן גורים"  (רפאל ספורטה), "ויהי ערב" (פניה ברגשטיין), או ספרי שירים כמו "בוא אלי פרפר נחמד" (של אותה יוצרת) ו"שירים ופזמונות לילדים" (ביאליק) במעמד הקאנוני והקונצנזואלי שבו הם נמצאים?

הספרים שהזכרתי מאופיינים בחריזה מושלמת ומצלול משובח ומתנגן. בשפה מדויקת, באורך נכון לאוזניים קטנות ובקצב שמזמין קריאה בקול ודקלום בעל-פה.

בספרים הללו מתרחשים אירועים פשוטים שנתפסים כדרמטיים ומשמעותיים בעיני ילדים רכים, ברובם נוכחים בעלי חיים ובכולם יש מצוקה ואחריה קתרזיס הורי מנחם ומכיל.

ועדיין, כל המאפיינים הספרותיים הללו אינם מה שהפך את אותם ספרים ל"קלאסיים" או "קאנוניים". למאפיינים ה"אובייקטיבים" שהזכרתי נלווה מאפיין משמעותי נוסף, לפחות עבור ילדים שהוריהם, סביהם או הגננות שלהם נולדו וגדלו בישראל ובעברית. עבור הילדים האלה, הקריאה בקול מהדהדת, במודע או שלא במודע, גם את ילדותו של המבוגר המקריא.

עבור מבוגר שמקריא לילד ספר שהוא מכיר מילדותו, הצפרדע יותר ירוקה, אבא פיל יותר גדול, ה"בום!" של הבלון המפוצץ יותר רועם והנשיקה של אמא יותר מנחמת. המוסיקה שמתנגנת באוזני המקריא הולכת עשרות שנים לאחור וחוויית הקריאה המשותפת מתעשרת בשכבות ורבדים נוספים של זיכרון ואהבה. 

מובן שספר חדש לא יכול לענות על הקריטריון הזה אבל לעיתים נדירות, נתקלים בספר שיש לו סיכוי גדול להצטרף לקאנון ספרות הפעוטות ולהפוך לקלאסיקה של הדורות הבאים. "על הגשר הקט" הוא ספר כזה בדיוק, ואני כבר מדמיינת את החיוך הנוסטלגי הדק שיימתח על פניהם של הפעוטות של היום כשיקריאו את הספר הזה בפעם המאה לילדיהם ונכדיהם העתידיים.

ומה פתאום אני חושבת על קלאסיקה כשאני נתקלת בספר טרי שפורסם עכשיו?

אולי כי למעט ההיבט הנוסטלגי, שמטבע הדברים לא יכול להתקיים בו, הוא כולל את כל המאפיינים שהזכרתי.

בבסיסו של הספר ישנה סיטואציה הנתפסת כמצב מצוקה בעיניו של ילד רך, אבל אינה מאיימת או מסוכנת מנקודת מבט מבוגרת. אלעד הקטן מטייל ליד הגשר, הולך לאיבוד ולא מוצא את הדרך חזרה. כמקובל בהרבה סיפורים אחרים, הוא פונה לשלל חיות שנקרות בדרכו ומקבל מכל אחת מהן עצה שמלמדת אותו ואותנו משהו על אופייה: מהשלדג הוא לומד לעוף, מהצפרדע – לנתר ולקפוץ, מהסרטן – ללכת הצידה וכן הלאה.

התבנית הזאת מוכרת ואפילו שחוקה, אבל אין בכך כל רע. פעוטות נהנים מתבניות מוכרות ובטוחות וכל עוד השימוש בתבנית המוכרת נעשה בחן, בכישרון ובהקפדה, כמו במקרה הנוכחי, הוא מבורך ונכון. כיוון שכל חיה מעודדת את אלעד לנוע באופן אחר, הספר יכול גם לשמש כהשראה לחגיגת תנועה מאולתרת בבית או בגן עם ילדים שמקפצים כצפרדעים, מדלגים כארנבות, הולכים הצידה כסרטנים, מעופפים כשלדגים וזוחלים כזחלים.

כיאה לספר שנשען על תבנית קלאסית אבל נכתב בתקופתנו המגוננת, ההורים אמנם נמצאים מחוץ ל"פריים" הסיפורי כמעט עד הסוף, אבל הם צופים באלעד ושומרים עליו מרחוק לאורך כל מה שהוא תופס כהרפתקה ומאפשרים לו להגיע לבד לפתרון בלי לשקוע במצוקה קשה מדי. אלעד חווה ילדות "של פעם": ילדות של טבע, חופש, בעלי-חיים ועצמאות, שמתקיימת בתוך בועה מוגנת של פיקניק בפיקוח הורי התואם את הערכים והתפיסות המקובלות בימינו.

כל המאפיינים האלה הופכים את "על הגשר הקט" לספר פעוטות טוב, שנע בחן בין נימה נוסטלגית לנימה עכשווית. אבל הקסם האמיתי, ומה שמעלה אותו, לטעמי, ישירות ל"ליגה של הגדולים" והקלאסיים, הוא השפה.

 בשוק הספרים ישנם הרבה ספרי ילדים מחורזים, לפעמים יותר מדי, אבל רק מתי מעט כתובים בחריזה ומצלול מושלמים כמו ספר זה, מתנגנים על הלשון בקצב ומעוררים חשק עז לקריאה בקול, אפילו אם אין פעוטות בסביבה.

לא בכדי נזכרתי בספרים הקלאסיים. כשקראתי את הספר בקול רם, הבנתי פתאום ש"על הגשר הקט/ לפנות ערב שבת,/ אט פסע לו אלעד והלך./ענף ערבה/ שאסף בסביבה,/ בחטף על פני מים שילח." כתוב בדיוק במקצב המוכר והאהוב של "ויהי ערב". גם הבחירה בצירוף "אט פסע לו" נדמית כמחווה לספר הקלאסי ההוא, והמחווה המצלולית המשמחת הזאת מצטרפת למחווה האיורית של "לילה בלי ירח" (שירה גפן ואתגר קרת, איורים של דוד פולונסקי), מלפני כמה שנים. האזכור החוזר של "וכבר ערב שבת עוד מעט", בספר חילוני למהדרין, מזכיר במידה מסוימת עוד קלאסיקה ישראלית – "חנהל'ה ושמלת השבת" (יצחק דמיאל (שוויגר)).

לצד החריזה והמצלול המוקפדים, עילם בן דרור משתמש בעברית עשירה, גבוהה ורבת רבדים ומציב, אלו לצד אלו, מילים וצירופים פשוטים ויומיומיים כמו "…שאסף בסביבה", "אלעד ראה זחל", "צללה לה לבוץ" או "התחבק עם הוריו וסיפר" לצד שלל מילים וצירופים גבוהים כמו "דהור ושעוט", "אך הגשר- איהו?", "נוכל לקרטע", "עם סרטן הצטדד", "דילגו להם דלג" , "נקוד בכתום ושחור" ושלל מושגים עם עברית עשירה "של פעם".

השילוב הלשוני הזה שבה את ליבי ואין לי ספק שישבה גם את לבבותיהם של ילדים צעירים. לא צריך לפחד ממילים גבוהות, בעיקר לא כשמקריאים סיפור לילדים רכים שעבורם ממילא רוב המילים בשפה עדיין חדשות. המוסיקליות המושלמת של הטקסט והאיורים הבהירים מבטיחים הבנה מלאה של המתרחש, ובאותה הזדמנות גם נוכל להרוויח ילדים עם אוצר מילים עשיר יותר.

 

שחר קובר אייר את הספר בניחוח של פעם. עד שמגיעים לעמודים האחרונים ולתמונות ההורים בג'ינס, משקפיים וקסדות אופניים, אפשר לחשוב שזה ספר ישן. אבל הצבעים החזקים, הדמויות והצורות הברורות וההפתעות הקטנות שמחכות לילדים, כמו הבעות הפנים המשתנות של העצים והפרטים הזואולוגיים המדויקים של כל זחל ושלדג, יוצרים שילוב מוצלח בין סגנון קלאסי לסגנון עכשווי.

אני לא מומחית לאיור, אבל בכל זאת, למרות שנהניתי מהאיורים ומהאווירה הפשוטה והשמחה שהם שידרו לי, הפריעו לי שלושה עניינים ויזואליים – ראשית, בספר המתרחש לפנות ערב, כשהסכנה המוחשית היא שקיעת השמש, השמש עצמה אמנם מופיעה בצהוב בוהק, אבל אין רמז של ערב בצבעי הרקע, בניגוד למתרחש בטקסט. שנית, עניין קטנוני אבל חשוב עבור ילדים שמתעכבים על כל פרט- כשבעיניו של אלעד המילולי עולות דמעות, אלעד הוויזואלי אמנם נראה עצוב, אבל עיניו יבשות לחלוטין. ושלישית, רגע התגלית המיוחלת של מציאת הגשר, מתואר בכפולת עמודים ובה איור יפהפה של שמש גדולה המופיעה מאחורי פניו הקורנים של אלעד. האיור אמנם מקסים ומבטא את עוצמת הגילוי, אבל עיקר העיקרים- הגשר המשתקף, מופיע רק באיור הבא ובאופן לא בולט מספיק, וכך הפואנטה של הסיפור קצת "הולכת לאיבוד" מבחינה ויזואלית…

"על הגשר הקט" הוא ספר פעוטות מצוין, איכותי ומשמח, בעל ניחוח של ספר פעוטות קלאסי, הנובע מהרגישות הרבה לשפה, מהמוזיקליות של הטקסט, מפשטות הסיפור ומההקפדה על הפרטים אבל גם מ"תבלין קלאסיקה" מיוחד שהוא בבחינת שלם העולה על סכום חלקיו. כמי שתומכת בחופש בחירה ובמגוון פלורליסטי, תמיד, בכל הקשר ובכל גיל, אני לא מגדירה שום ספר כ"ספר חובה", אבל אני ממליצה עליו בשמחה ובחום, חושבת שהוא ראוי למקום של כבוד על מדפי הספרים הביתיים ובספריות הגנים, ומנחשת שילדים רבים עוד יידעו לדקלם אותו בעל פה.

הרשימה נכתבה עבור כתב העת המקוון והמצויין "הפנקס"  ופורסמה כאן.

"ההורים הסמויים מן העין" – ניתוח מאיר עיניים ומעניין של דוד רפ ב"גלריה" על האיורים של הספר ומה שעולה מהם.

נירה לוין מתמוגגת בדףדף

סקיצות וקצת ממאחורי הקלעים של האיורים בבלוג של שחר קובר  וגם כאן וכאן

טקסטים אחרים שכתבתי לפנקס:

"תבנית בצורת לב" – רשימה ביקורתית על התבניות החוזרות בתיאטרון לילדים

"מפתח שפותח כל שער"- משחק דיאלוגי בשערים ומפתחות, שיחת פינגפונג משותפת עם שועי

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שועי  On 03/07/2010 at 23:44

    טלי יקרה,

    זה מסקרן/ ומלא גם ב-Ren*/וברֶנֶן גם כּן/ מני טף עד זקן

    * אנושיות בסינית.

  • דודו פלמה  On 04/07/2010 at 8:12

    אחלה של ספר. יש בו כל מה שאמרת שיש בו ואפילו יותר.

  • טלי  On 04/07/2010 at 10:47

    שועי יקר – הנה לימדת אותי מילה חדשה..(-:

    וגם- כן…(-:

    דודו- מסכימה בהחלט, מגיע לספר הזה להגיע רחוק!

  • תולה  On 06/07/2010 at 21:25

    עושה חשק לקרוא את הספר.

    האיור שעל העטיפה באמת נראה מקסים.

  • טלי  On 08/07/2010 at 13:28

    שמחה שעשיתי לך חשק, תולה (-:

    הספר באמת באמת מומלץ וטוב!

  • שחר שילוח  On 11/07/2010 at 22:14

    יש עוד משהו משותף לספרים ה"קאנוניים" שציינת – הם לא מנסים לחנך בכוח כמו הרבה ספרים מכווני מטרה שנכתבים היום

  • טלי  On 12/07/2010 at 9:52

    שחר, זה נכון שהם לא, מה שנקרא "ספרי בעיה", אבל דוקא הייתי נזהרת מהקביעה הזאת, גם כי, למשל, "סיר הסירים" של אלונה פרנקל קאנוני לא פחות והוא לגמרי "ספר מטרה" דידקטי, וגם כי….תקראי את הפוסטים והדיונים הסוערים אצל מרית על "ויהי ערב" ובין היתר על האינדוקטרינציה והדיכוי שלו…(-:

    למשל כאן –
    http://maritbenisrael.wordpress.com/2010/07/07

  • אנני  On 27/07/2011 at 22:20

    תודה רבה על הביקורת. כמי שכותבת בימים אלה עבודה על הספר (בקורס "המסע לחיפוש העצמי בספרות ילדים") אכן זהו ספר משובח. ניתן לזהות בו מרכיבים של מסע אל עבר הספרציה ואינדיווידואציה כפי שמרגרט מאהלר תיארה אותו.
    הדבר המעניין הנוסף הוא שבאיורים רבים אלעד ניצב ב"תנוחות של גשר" והוא עצמו מהווה גשר אל מציאת הוריו ודרכו.

Trackbacks

  • By 5.7.2010 « מה אני קוראת on 05/07/2010 at 10:52

    […] זה הביא אותי להרהר בזמן שעובר וההשפעה שלו על התרבות. טלי כוכבי כותבת בדיוק על זה ומוצאת את ההבדל ההבדל בין ספרים […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: