נערות שנחאי

"נערות שנחאי" מאת ליסה סי, תרגום: דורית בריל-פולק, יצא בהוצאת מודן

על כריכת הספר מופיע ציור פשוט ורב עוצמה של שתי ציפורים אחוזות בחוזקה בשני אגרופי ידיים, כמעט עד חנק. המטאפורה החזותית  הזו מתאימה בדיוק מצמרר לחלקים נכבדים מהמתרחש בספר, כאשר שתי האחיות – פרל ומאי הן כמו שתי ציפורים חופשיות המוחזקות כלואות באגרופי ידיהם של גדולים וחזקים מהן.

משהו בי, וכנראה גם בקוראים אחרים, נושם לרווחה בהתחלה – כן, זה סיפור מזעזע, אבל הוא מתרחש רחוק, בסין, ולפני עשרות רבות של שנים, כמו שמתאים לסטריאוטיפים הנחרדים והמצקצקים שלנו. אבל מהר מאוד, מתגלה מציאות אחרת. שנחאי של לפני המהפכה האדומה מצטיירת כעיר מודרנית, ליבראלית ותוססת, עשירה וחופשית אפילו יותר מתל אביב של היום. פרל ומאי מזלזלות בגלגל המזלות הסיני ובאמונות התפלות של אימא ואבא, הן לובשות שמלות מערביות יפות, מדברות אנגלית מושלמת ומתפרנסות כדוגמניות של ציירי פרסומות.

ומתוך חיי התפנוקים והמודרניזציה האלה, הן נופלות לרצף מתמשך של סיוטים, שמתחיל בנישואי שידוך שנועדו להציל את אביהן מפשיטת רגל, ממשיך בבריחה איומה מפני חיילי האויב היפני ובהגירה קשה לארצות הברית ובחיים שהקושי, התלאות והכאב שממלאים אותם מאיימים להאפיל על הטוב והאהבה.

מבחינה היסטורית, למדתי המון מהספר – גם על החיים בסין לפני ואחרי המהפכה האדומה, גם על המלחמה הקשה בין סין ליפן וגם, אולי בעיקר, על הקשיים, ההתאכזרות, הגזענות והאטימות שהיו מנת חלקם של סינים שהיגרו לאמריקה הנאורה – הן מצד הציבור הרחב והן מצד השלטונות הרשמיים, בתקופת מקארתי אבל גם לפניה ואחריה.

לצד אלה יש גם שמחה, תקווה, נאמנות וקשר לא פשוט אבל ראוי להערכה בין שתי אחיות שנאמנות זו לזו – מול הכל, על אף הכל ואחרי הכל.

בנעוריי אהבתי מאוד את ספריה של אמי טאן – סופרת אמריקאית ממוצא סיני שחשפה בפני את התרבות הסינית, את הקשר בין האימא הסינית הסטריאוטיפית לבין האימא היהודייה הסטריאוטיפית ואת קשיי ההגירה והקליטה של דור המהגרים ושל דורות ההמשך.

הספרים של ליסה סי עוסקים בנושאים דומים, אבל נדמה לי שלעומת ספריה של טאן, ליסה לי עולה מדרגה נוספת וגם יורדת עמוק יותר, ממש אל מתחת לעור של הגוף ולעור של הנפש.

"נערות שנחאי" הוא רומאן קריא מאוד, כואב מאוד, אנושי, סוחף ועצוב.

הקריאה בו הופכת קרביים ולב ומעוררת הרבה מחשבות – קצתן על התרבות הסינית ועל חיי הסינים האמריקאים, ורובן על הגורל האנושי וטבע האדם.

זה ספר קשה לקריאה, אבל מומלץ ביותר.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב – 27.6.2010.

ביקורת שלי על "סיפור כתוב במניפה" מאת ליסה סי

ביקורת שלי על ספר אחר שמתרחש בסין של ימינו – "פשפש הנשפים"

ביקורת של נוריתהה על "נערות שנחאי"

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שועי  On 28/06/2010 at 15:09

    טלי יקרה,
    לי דווקא ציור הכריכה נדמה היה להמחזה מחודשת של השיר "לספתא של אפרים היו שני ברווזיים" שבמקור הושר על ידי נירה רבינוביץ' בתכנית ההיא עם הקקטוס המרקד. אבל זה כנראה אני שמנסה כעת להתנער מכל כובד (-:

  • mooncatom  On 28/06/2010 at 15:55

    עוד אחד לערימה!
    איזה כיף!

    ואת יודעת מה, טלינקה?
    הייתי מרימה אותו בחנות, בטוח,
    אפילו רק בשביל העטיפה.
    נפלאה!

  • מרית בן ישראל  On 28/06/2010 at 16:07

    מי, מי צייר את העטיפה?

    (שועי, הפרשנות שלך מזכירה לי איור של דודו גבע לשירה של נעמי שמר "אנשים טובים באמצע הדרך", שבו ראו בריונים חוסמים את דרכו של איזה מסכן שפונה אליהם ומתחנן "אנשים טובים, תנו לעבור…")

  • טלי  On 28/06/2010 at 16:32

    יקיריי היקרים,

    שועי יקר – זה אחד השירים הכי ראשונים שהכרתי בחיים, יש לי ברוווזיים תואמים (בובות כפפה) ואני הכי בעד השיר והקקטוס המרקד ההוא אבל אם זאת האסוציאציה שלך לציור המצמרר הזה המצב באמת עגום…איך, איך זה מזכיר לך?!?

    מיכלי- העטיפה אכן מדהימה, בועטת חזק ישר לבטן. והיא גם מאוד מדויקת ומתאימה לרוח הספר, ביותר מפירוש אחד.

    מרית יקירתי- כיוון שהוא כל כך משובח, אני מקריאה אותו לסבתא והוא אצלה ולא כאן, לכן התרשלתי בקרדיט אבל אני מבטיחה לבדוק ולעדכן, לגמרי מגיע!
    (וזה נחשב אצלך לאיור חתרני או לא? מטאפורי שהולך עם התחושה של הטקסט אבל רחוק מאוד מלהיות שתי אחיות סיניות באמריקה…).

    וכשייקלו המים אגיע לבלוגיכם של כוווווווווולכם.מבטיחה.

  • שועי  On 28/06/2010 at 17:09

    מרית, כאשר הקקטוס מרקד ומדובר בברווזים, זה חייב להיות דודו גבע
    (-:

  • טלי  On 28/06/2010 at 17:35

    וואלה! איך לא חשבתי על זה בעצמי?

  • המחסנאית  On 28/06/2010 at 21:07

    רשמתי לי.
    הציור בעטיפה מצמרר. האחיזה נראית חונקת במיוחד והחולצה מרמזת על דמות גברית שאלה הן ידיה הסוגרות.

  • טלי  On 28/06/2010 at 22:40

    מחסנאית – זו בדיוק הכוונה. הציור מצמרר ובצדק, זה ספר קשה רגשית, לפעמים קשה מאוד, אבל גם טוב מאוד, בעיניי.

    זו אכן דמות גברית שחונקת אותן ומנסה למנוע מהן לעוף, יותר מדמות גברית אחת, למרבה הצער והספוילר.

    והשאלה האם בסופו של דבר הן נשארות חנוקות או עפות ראויה לתשובה מורכבת ולא חד משמעית, אבל כמובן שכולכם טרם קראתם אז אתם מנועים מלדעת, בינתיים.

    וחוצמיזה, אני שמחה שאת מבקרת פה (-:

  • טלי  On 30/06/2010 at 21:37

    וכמו שהבטחתי- הקרדיט וההערכה הרבה לעיצוב ואיור הכריכה המוצלחת הזאת מגיע לשלומי נחמני ואביגיל ריינר. אין לי מושג מיהם אבל הם עשו פה עבודה מדויקת וחזקה להפליא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: