פרספוליס 2 – רומאן גראפי על החייים באיראן

"פרספוליס 2 – סיפורו של המסע הביתה" מאת מרג'אן סטרפי, תרגם מצרפתית אביטל ענבר,יצא בהוצאת אחוזת בית

 הגירה, שנאת זרים, מלחמות, מהפכות, שחרור מיני, בדידות, התבגרות, אמנות – כל אלה מילים גדולות שאפשר לדבר עליהן מרחוק, בתיאוריה, ואפשר גם, כמו שמרג'אן סטראפי עושה ברומן הגראפי הזה, פשוט לחיות אותן בגובה העיניים.

בזמנו אהבתי את החלק הראשון של פרספוליס, שסיפר את סיפור ילדותה של המחברת באיראן. הספר הנוכחי מתחיל עם הברחתה בגל 14 לחיי חופש ובדידות באירופה, ומסתיים כעבור עשור, כשהיא שוב עוזבת את איראן ונוסעת למערב, הפעם לתמיד.

הטקסט פשוט מאוד ואישי מאוד וכתוב בכנות ראויה להערכה. זה הסיפור שלה, אלה החיים שלה, ועדיין- הדרך שבה היא מצליחה להישאר נאמנה לתודעה ולרגשות שהיו לה באותו שלב ובאותו רגע ללא פרספקטיבה שנקנתה ממרחק השנים, מעוררת הזדהות ואינה מובנת מאליה.

ציורי הקומיקס הם חלק בלתי נפרד מהטקסט, גם הם מצטיינים בנאמנות מוחלטת למציאות, עד רמת כל קמט, איבר ושערה בגופה שלה או בסביבתה. ולצד האותנטיות, האיורים מוסיפים לטקסט גם קווים קלים של הומור ואירוניה, ומעשירים את החוויה.

יש לי אזהרה טכנית חשובה להורים לילדים – זה ספר קומיקס והגיבורה שלו, לפחות בהתחלה, היא ילדה, כך שהפיתוי גדול לילדים שאוהבים לקרוא. מצד שני, למרות הפורמט המזמין שעשוי לבלבל, זה ממש לא ספר ילדים, בעיקר להורים שלא דחוף להם לחשוף את ילדיהם הרכים לתכנים של סמים, אלימות, מלחמות ומין.

אבל אם אתם כבר לא ילדים קטנים, זה ספר מצוין ומומלץ ביותר.

במעט מילים ומעט קווים פשוטים בשחור-לבן, סטראפי מספרת סיפור. והמעט הזה מספיק לגמרי.

אף פעם לא הייתי נערה איראנית, אף פעם לא הייתי מהגרת, אף פעם לא גרתי במנזר, ולא בדירה עם שמונה שותפים, לא שיחקתי מחבואים ביערות עם אנרכיסטים, לא סחרתי בחשיש, לא חייתי בעיר זרה בלי אף בן משפחה או חבר אמיתי, לא ישנתי ברחוב, לא לבשתי רעלה, לא חייתי באיראן תחת משמרות המהפכה, לא לקחתי תרופות פסיכיאטריות, לא הייתי מדריכת אירובי, לא למדתי אמנות, לא חוויתי דיכוי דתי ולמעשה אין לי שום דבר משותף עם רוב רובן של החוויות המתוארות בספר. ולמרות זאת, אני מרגישה אחרי הקריאה שיש לי מושג די טוב על כל החוויות האלה, אני מרגישה שאני קצת יודעת מה זה אומר להיות מרג'אן סטראפי.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב – 1.6.10.

"פרספוליס- סיפורה של ילדות", הביקורת הנלהבת שכתבתי על הספר הראשון

הפרק הראשון מאתר וואלה

אסתי סגל על פרספוליס 2 ומרג'אן סטראפי

דווקא עכשיו: לקרוא את פרספוליס 2, קטע מהספר מ nrg

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • mooncatom  On 09/06/2010 at 14:19

    אני ראיתי את זה כסרט,
    שעשוי מהציורים ועשוי לעילא ולעילא,
    סרט יפיפה הופך קרביים ושובר לב,
    והוא מכיל את שני ההמשכים.
    הזכיר לי קצת ספר נוסף ששווה לקרוא:
    לקרוא את לוליטה בטהרן.
    כל כך עצוב מה שאירע לארץ ההיא ולא נראה לזה סוף…
    אבל האישה הזו מוכשרת ומרתקת – נפלא.

  • טלי  On 09/06/2010 at 15:06

    תודה מיכלינקה.

    לא ראיתי את הסרט אבל שמעתי עליו הרבה דברים טובים.

    אכן הופך קרביים ושובר לב, נראה לי שהספר שווה התבוננות גם, כי ככה אפשר לדפדף ולקרוא בקצב הפרטי, בניגוד לסרט.

    אני יודעת מ"ואלס עם באשיר" שהחויה של הסרט והספר שונה לחלוטין, שתיהן טובות והן משלימות זו את זו.

    לא קראתי את לקרוא את לוליטה (גם את לוליטה עצמה לא קראתי אבל זה עניין אחר…), הארץ ההיא באמת עצובה, אבל הספר מראה את הפער האדיר בין ההנהגה לבין האנשים, פער שמיטשטש לרוב אצלינו בשיח.

  • שועי  On 09/06/2010 at 19:37

    טלי יקרה,
    הראשון היה מאוד עצוּב. זכורה מאוד דמות הסבתא המרגשת.
    ובמיוחד, מעבר לזוועות של משמרות המהפכה, כאב לי השחתתה של הציביליזציה הפרסית המפוארת (אחת התרבויות המדהימות והעשירות ביותר שהתקיימו מעולם) בידי חבורה של כהני דת שיעים-קיצוניים בורים ונבערים; לעתים אני שואל את עצמי מה הקשר בין כהני הדת האלו ובין האסלאם השיעי, שבניגוד לתדמיתו השאהידית, היו לו בעבר גם גילויי סובלנות דתית יוצאת דופן (בחצרות השיעית-פאטמית במצריים ובשושלת השיעית-הנאזירית בפרס בימי הביניים) ועד היום המיעוט השיעי-אסמאעילי החי בין הודו ולונדון, הם אמנם שיעים, אך מהווים קבוצת איכות אינטלקטואלית יוצאת דופן באסלאם (מירב המוסלמים רואים בהם כופרים).
    כאשר דת מופקרת למלאכתם של כהני דת בורים ונבערים שעיקר סגולתם נחלקת בין אכזריות משולחת רסן ובין כוחנות פוליטית, אלו התוצאות המתקבלות.

  • מרית בן ישראל  On 09/06/2010 at 19:47

    הסבתא באמת נפלאה. השנייה אחרי סבתא של גורקי מ"ילדוּת" (יצא בעם עובד בספרייה לעם), ספר נפלא עם סבתא עילאית.

    ואת לוליטה בטהרן לא קראתי. קראתי את הספר האוטוביוגרפי של אזאר נאפיסי והוא היה מוכר לי בצורה מוזרה ואינטימית, כאילו חייתי את זה. מבחינה ספרותית הוא לא הותיר חותם. ולעומת זאת, ספר הילדים שלה "תלתל והקול הירוק" הוא נהדר (גם האיורים). עצוב ולירי וקסום. הוא היה להיט אצלנו (אני ובני הקטן) בשעתו.

  • טלי  On 09/06/2010 at 21:42

    יקיריי-

    הסבתא באמת מקסימה ומרגשת, אולי צריך לעשות פעם פרויקט סבתות ספרותיות, עולות לי בראש כמה וכמה…(-:

    מרית, כבר הצטרפתי להמלצתך החמה לשועי על "תלתל והקול הירוק", מצטרפת שוב.

    שועי, החלק השני שונה קצת כי היא גדלה ויש בו יותר חספוס ובדיקת גבולות של התבגרות, אבל גם הרבה בדידות, ייאוש וקושי. פחות רוך, לא פחות כאב.
    אני חושבת שאף פעם אין קשר עמוק באמת בין הרעיונות שעומדים בשורשיה של דת כלשהי או רעיון (נגיד קומוניזם) לבין התוצאה הסופית שנובעת מכוחניות של תאבי כוח למיניהם.

    והספר, בכל מקרה, מומלץ מאוד ומדגים בדיוק את זה, במידה רבה. אני מהמרת שאתה תאהב את הבחינה בע"פ שהיא עוברת אצל נציג של הממסד הדתי כדי להתקבל (מרית…) לבי"ס גבוה לאמנות…למעשה אני מהמרת ששניכם תאהבו את הסצינה הזאת אבל מתאפקת ולא מגלה.

  • מרית בן ישראל  On 09/06/2010 at 22:13

    טלי, כבר חשבתי על זה. רציתי לעשות "רשימת סבתות" בהמשך ל "רשימת הליצנים" שלי. אבל שם היו לי תמונות. קשה לדוג את הסבתות מתוך הספרים והחיים שבהם הן משכשכות. להטליא אותן מציטוטים…

  • דודו פלמה  On 09/06/2010 at 23:03

    יופי של ספר פרספוליס. ונוגה.
    הפליטות והגלות התרבותית יוצרים אצלנו תמיד סוג של אחווה, אם לא לומר הזדהות. חבל רק שאנחנו כאן בארץ מרגישים הזדהות מיידית ומותנית עם פליטות כמו זו של מרג'אן, הנמצאת בצרפת, ולא מזדהים עם פליטי עירנו הקודמים. ומונחים על מפתננו הרבה שכאלה, והם זקוקים מאוד להזדהות ולא לכתף הקרה שהם זוכים לקבל מאיתנו.

  • nataliemessika  On 10/06/2010 at 8:26

    יופי של ספר ויופי של סרט.
    העיצוב האמנותי שלו פשוט מפעים מעבר לסיפור עצמו שיש בו הרבה רגעים קומיים למרות הנושאים הלא פשוטים שהוא מעלה.
    זכורה לי הסצינה שבה הילדה מתלהבת בראשית המהפכה קוראת "הלאה השאה" בזמן שהיא צועדת עם דגל בסלון. ההורים שלה לא אהבו את זה וביקשו שתרגע.
    אח"כ באה ההתפקחות הכואבת. איזה מין חיים הם הביאו על עצמם. לבי לבי על העם האירני שצריך לעבור את זה.

  • שחר שילוח  On 11/06/2010 at 18:13

    נשמע טוב הספר הזה.
    את בטוחה שאף פעם לא היית חשופה לדיכוי דתי?

  • טלי  On 12/06/2010 at 16:30

    מרית – אולי באמת נעשה את זה מתישהו כפרויקט משותף. הן ראויות לזה, הסבתות. האמיתיות והספרותיות.

    דודו – מסכימה מאוד. תודה. מה שחשוב ומעניין בספר הזה שהוא מצליח לעורר הזדהות גם אצל אלה ששייכים, אליבא דה ראש ממשלתינו, לצד האפל והמסוכן של העולם…

    נטלי – לגמרי יופי. אני מסיכמה עם ההגדרה שלך לעיצוב הפשוט והמפעים (גם פשוט, גם מפעים, גם פשוט מפעים…) למרות ולצד הנושאים הלא פשוטים….
    לא יודעת עד כמה הם הביאו את זה על עצמם. לא נראה לי שהאנשים שמתוארים שם יכלו לעשות משהו אחר, אבל ליבי ליבי עליהם, זה כן.

    שחר – טוב מאוד אפילו. שני הספרים.
    כן, אף אחד מעולם לא דיכא אותי דיכוי דתי, בניגוד למה שמקובל לחשוב כאן לפעמים…

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: