"פרסי ג'קסון ותקוות האולימפוס" סקירה מאוחרת מאוד על הספר האחרון בסדרה ומחשבות על הסרט, הסדרה ובכלל

 "פרסי ג'קסון ותקוות האולימפוס" מאת ריק ריירדן, תרגום: יעל אכמון, יצא בסדרת גרף צעיר – הסדרה של גילי בר הלל, בהוצאת גרף.

הרבה מים זרמו בנהר הסטיקס מאז שהבטחתי לעצמי לכתוב על הספר החמישי והאחרון בסדרת פרסי ג'קסון והאולימפיים, והקוראים הצעירים שאני משמשת להם כספריה כבר הספיקו לקרוא אותו מאז אינספור פעמים, לצד קריאות חוזרות ונשנות (וחוזרות וחוזרות וחוזרות….) של ארבעת הספרים הקודמים בסדרה.

אני, בעוונותיי, קראתי אותו פעם אחת בלבד, אבל למרות שעברו כבר הרבה שנים מאז שסיימתי את בית הספר היסודי ואפילו את חטיבת הביניים, קראתי אותו בשקיקה, בהתלהבות ובהתמסרות מלאה.

מאז הרעיון המבריק שעומד בבסיס הסדרה – סדרה עכשווית שמתנהלת בקצב, בשפה ובסביבה של ימינו אבל מקימה לתחייה את סיפורי וגיבורי המיתולוגיה היוונית, ריירדן עמד בהצלחה בכמה וכמה מבחנים והצליח למשוך ולשמר את תחושת הרעננות גם בספרי ההמשך.

בספר האחרון הוא עמד בפני אתגר אחר – קשירת כל הקצוות שנטוו בארבעת הספרים הקודמים והבאתם ל"גראנד פינאלה" מהדהד ומרשים שקתרזיס בצידו.

במפתיע או שלא במפתיע, הוא הצליח.

נבואת האורקל שהוצגה עוד בתחילת הסדרה מתממשת והגיבורים, שהם בסך הכל בני נוער צעירים, מוצאים את עצמם  בנקודת הכרעה דרמטית על עתיד העולם – האולימפוס וכל האלים היווניים שיושבים בו וגם שאר העולם. שיאו של הקרב האחרון ממוקם במנהטן והוא מהווה דוגמא מצוינת ליכולתו של ריירדן לדלג בקלילות בין הסביבה האורבאנית העכשווית לבין עולם מושגים מיתולוגי.

כל ספרי הסדרה מאופיינים בהרבה אקשן, זה חלק מסוד קסמם, אבל בספר האחרון, בשיא האירועים, מתנהל ממש קרב עקוב מדם.

כמי שמתנגדת למלחמות באשר הן, לא היה לי קל עם הדומיננטיות הזאת של הלחימה בספר החמישי – האויבים הם אמנם מפלצות, ולעשות דמוניזציה לדמויות דמיוניות הרבה יותר קל והרבה פחות הרסני מלתאר קרב בין שתי קבוצות אנשים, ועדיין, אני מודה שהסתובבתי עם כמה סימני שאלה בבטן סביב העניין הזה.

עניתי לעצמי שזה רק ספר, דמיון, משחק, מפלצות, שכל ילד שקורא את הספר יודע את זה ושסובלימציה עוד לא הרגה אף אחד – להיפך, עדיף לשחרר עודפי טסטוסטרון ותאוות מלחמה מול מפלצות דמיוניות שצרות על האמפייר סטייט בילדינג ולא לתעל אותם לטובת המציאות ועדיין, העניין הזה הציק לי.

באחור ניכר ראיתי את הסרט הראשון שהוסרט בעקבות הסדרה, סרט שחיכיתי וציפיתי לו ואפילו הפצתי את הטריילרים שלו במסגרת הביקורות הקודמות שכתבתי.

אמנם שמעתי וקראתי שהסרט מאכזב, אבל לא הייתי מוכנה למידת האכזבה. הסרט לא נאמן לאירועי הספר הראשון, הוא מדלג על פרטים מהותיים, מוסיף אירועים מיותרים ומשתמש בכמה סצנות ומשפטים משלבים מתקדמים יותר בסדרה, אבל לא זו הבעיה. ציפיתי שסרט הוליוודי מיינסטרימי לפחות יעשה עבודה טובה  בסצנות האקשן – פיצוצים, שיטפונות, הפיכת אנשים לאבן – הוליווד אמורה להצטיין בכל אלה, ומשום מה זה לא קרה, למרות השימוש בשחקנים איכותיים. איכשהו, אפילו אומה טורמן שמתגלה כמדוזה שעשרות נחשים רוחשים מתוך ראשה לא הצליחה להעביר בי את הצמרמורת המתבקשת. אבל לא זו הבעיה של הסרט.

תוך כדי צפייה בסרט הבנתי, וילדים שצפו איתי הסכימו עם המסקנה שלי, שבסרט פשוט חסרים נשמה והומור, והם המרכיבים המנצחים שהופכים את סדרת הספרים למוצלחת כל כך.

כשמדובר בהצלת העולם, פשוטו כמשמעו, קל מאוד לגלוש לפאתוס ופומפוזיות ולכתוב טקסט יהיר ומלודרמטי. ריק ריירדן השכיל, לאורך כל הסדרה כולה, לשבור את הפאתוס הזה בהומור ציני ודק, שמסתכל באירועים במלוא הרצינות והמחויבות אבל גם מציץ עליהם מהצד וקורץ. לצד ההומור, ובדרך להצלת העולם, פרסי וחבריו מתמודדים עם חוויות קשות לא פחות של התאהבות, דחייה, קנאה, חברות ועוברים את כל אלה בצורה אמינה ובגובה העיניים.

עבור רוב הילדים ובני הנוער, שאלות רגשיות כאלה נתפסות כהרות גורל ממש כמו איום קונקרטי וממשי בחורבן העולם. גיבורי הסדרה מתמודדים עם שני סוגי הבעיות בו זמנית, והשילוב הזה מצליח להוציא את העוקץ והמלודרמה מכל אחד מהשניים. הסרט נטול הומור ורגש ולכן, בעיני, הוא גרוע, אבל הוא לפחות הזכיר לי עד כמה אני אוהבת את סדרת הספרים.

מה שכתבתי על "פרסי ג'קסון וגנב הברק"

מה שכתבתי על "פרסי ג'קסון וים המפלצות"

 מה שכתבתי על "פרסי ג'קסון והקרב על המבוך"

 פרק ראשון מהבלוג של גילי בר הלל

בימים אלה יצא לאור ב"גרף"  הפירמידה האדומה – ספר ראשון בסדרה חדשה של ריק ריירדן שמתקשרת למצרים העתיקה. קראתי את הפרק הראשון ועושה רושם שריירדן עדיין יודע את העבודה, אני מחכה להמשך!

וממש עכשיו עלה פוסט אורח שלי באתר "אמהות אובדות" עם עצות והמלצות על ספרי ילדים ונוער, לכבוד שבוע הספר – מוזמנים לבקר!

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • mooncatom  On 03/06/2010 at 17:16

    הי טלי, הרעיון לספרים האלה נשמע מגניב, כבר משהייתי ממש קטנה העולם הזה של המיתולוגיה היוונית הקסים אותי.
    מה שנחמד זה שבשביל להתרענן ולנוח ממלחמות היהודים (נגד כל העולם ובינם לבין עצמם) את פורשת אל עולם מלחמות אחר… מה עם קצת רומנטיקה ? הא ?

  • טלי  On 03/06/2010 at 17:24

    אוי מיכלינקה,

    תאמיני לי, תגובה על פרסי ג'קסון עכשיו היא כמו אויר לנשימה בשבילי. ממש. תבורכי (-:

    רומנטיקה…המממ…האמת היא שתוך כמה ימים מתוכנן לפרסום פוסט על ספר שעוסק מצב עגום במקום אחר (באזורנו)וכרגע אני קוראת ספר (משובח ומעולה, מאת יאיר גרבוז) שעונה לשם הקולע – "אוי ארצי".

    help…

  • רונן  On 04/06/2010 at 3:21

    לא קראתי, ועם כמות העבודה שיש לי גם לא אקרא.

    אבל, את לא רואה בעיה עם זה שלוחקים את סיפורי המיתולוגיה ועושים מהם סלט? אני עדיין מנסה לשכנע תלמידים תמימים שאגממנון ומנלאוס לא מתים בסוף האיליאדה ושהלנה חוזרת בסוף עם מלאוס ולא נשארת לה בטרויה עם פאריס, בניגוד לסרט הנוראי ההוא.

    מה רע בלקרוא את המיתולוגיה כמו שהיא? יש כמה ספרי ילדים לא רעים בכלל שמספרים את סיפור האיליאדה והאודיסאה.

    כשהייתי ילד לימדו אותי שכשעננים מתנגשים נוצר ברק. לקח לי הרבה זמן להשתחרר מהאמונה המוזרה הזאת. האם נכון ללמד את הילדים שלנו עובדות ותפיסות תרבותיות שאין להם שום קשר לאמת או לתרבות שיצרה אותן? לא הייתי רוצה להסביר לתלמידי לעתיד שהרקולס (??) מעולם לא ביקר את באימפייר סטייטס במנהטן.

  • שוֹעִי  On 04/06/2010 at 7:27

    טלי יקרה,
    כפי שאת כבר יודעת, הילדים שלי קראו את ספרי הסדרה בדרך כלל בסמוך מאוד ליום הוצאתם, ולכן גררו אותי באזני המטפורית לאולם הקולנוע הסמוך ביותר למקום מגורינו, כבר בשבוע הראשון שהסרט עלה כאן לאקרנים.
    אני דווקא נהניתי- כי לא היו לי ציפיות ומזמן לא יצא לי לצפות בסרט ילדים (או בסרט פעולה). כרסמנו פופ-קורן ענק וכיו"ב, עד שהרגשתי כמו אוגר. הסרט אמנם לא נהנה מן המורכבות שאפיינה כמה מו ה"הארי פוטרים" ונהנה/סובל ממגבלות של תסריט פעולה הוליוודי(הצופה לא נאלץ לאמץ את תוך-תוכה של גולגלתו ואת שלל כישרונותיה) . הילדים האירו את עיניי כי דמויות מסוימות נמחקו כמו גם כמה אירועים חשובים, ואחרים שונו, ודי התמרמרו על כך- אבל גם זה חלק מחוקי התסריט ההוליוודי, שלעולם מרדד סיטואציות מורכבות, ראי ערוצים מסחריים טלוויזיוניים. אנחנו בעולם של בידור, שבו מחשבה נחשבת לדבר-מה מיותר, מורכבות רגשית- למדכאת רייטינג. הסאטירים, והקנטאורים שעשעו אותי, על אף שמחצי אדם חצי קנגורו הייתי נהנה יותר, כשם אני פחות נהנה מכתבי תלמידי הרב קוק ויותר מקפטין ג'ימס קוק, אשר מאמציו הכנים הביאו לכל העולם המערבי את בשורת הקנגורו. כללו של דבר, הבנתי כי הסדרה היא סדרת פעולה לילדים, לא פחות לא יותר. ושכחתי את הסרט חמש דקות אחרי שצפיתי בו (כל כך הרבה פופ-קורן לא לעסתי שנים). גם לסרט הבא נלך כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.(-:

  • mooncatom  On 04/06/2010 at 8:38

    לטלי,
    יש לי רק מילה אחת להגיד, אבל היא אומרת הכל:
    אוי.
    ולשועי,
    המנהג של הפופקורן לא ברור לי, ובתור מי שסובלת מסוג מסויים של הפרעת קשב (עצבנות/טרחנות קוראים לזה), אני מתחרפנת לגמרי בסרטים מהעניין הזה. בסרטי ילדים ניחא, אבל בסרטים של מבוגרים… בררר…

  • טלי  On 04/06/2010 at 16:51

    רונן יקירי – ליבי ליבי לך על נסיונות השכנוע של התלמידים…האמת היא שדוקא אין כאן סלט בכלל, להיפך, הסדרה נאמנה מאוד לסיפורי המיתולוגיה ומציגה אותם במדויק כולל כל הפרטים. הרציונאל למיקומו של האולימפוס באמפאייר סטייט בילדינג טוען שבכל תקופה הוא ממוקם במקום המרכזי ביותר לתרבות אותה תקופה, זה מוסבר בפירוש, כולל, כמובן, ציון מקומו המקורי.

    דוקא שמעתי על לא מעט ילדים שהתחילו לקרוא את המיתולוגיה בעקבות פרסי. הסר דאגה מליבך, הרקולס וחבריו מוצגים כגיבורי העבר בעוד שפרסי, אנבת' וגרובר הם גיבורי ההוה, מעין דור ההמשך לגיבורים המיתולוגיים,למיטב ידיעתי כל העובדות המיתולוגיות מוצגות בצורה נאמנה למקור, הן רק ממוקמות בתפאורה קולית ומאגניבה של ימינו. זה טריק זול במקצת אבל אני מודה שהוא עובד, וכיוון שזה לא על חשבון המקור, זה ממש בסדר בעיני, במקרה הזה.

    (מה, ברק לא נוצר מהתנגשות של עננים?….(-: )

    שועי יקר, יודעת גם יודעת. ממש הופתעתי מכמה שלא נהניתי מהסרט, בתור מי שלרוב ממש אוהבת סרטי ילדים ויכולה להנות גם/אפילו מאקשן הוליוודי. לא יודעת, אפילו כשאומה טורמן בתפקיד מדוזה חשפה את הנחשים הרוחשים בשערה לא נרעדתי באימה, אפילו לא לשבריר שניה, וכך גם הילדים שהיו לצידי.
    הסדרה היא אכן סדרת פעולה לילדים, אבל בספרים, כאמור, יש הומור ורגש שנעדרים לחלוטין מהסרט, וחבל.
    ופופקורן זה לא באמת טעים אבל זה ממש כיף (-:

    מיכלינקה,
    אין לי בעיה עם פופקורן, למרות שהמחירים בקולנועים גורמים לי לרוב להירתע ולוותר, בפרינציפ.
    והשאר – כן, אוי, אבל הי- לפחות היום 35 במאי…(-:

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 18/08/2015 at 6:04

      את גרועה

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 18/08/2015 at 6:05

        לא באמת

  • שועי  On 11/06/2010 at 14:21

    טלי, שגריריי בארץ הילדוּת (טוב, אני לעתים מבקר בה עדיין גם) מוסרים כי החדשים של ריק ריירדן בעברית 'הפירמידה האדומה' (הסדרה של גילי בר-הלל:גרף צעיר) ו-'מבוך העצמות' (צלטנר ספרים, דרך הוצאת מודן) מצוינים ממש. זאת דעתם, על כל פנים. אצנו רצנו לכיכר רבין ביום ראשון לרכוש עותקים לשני הקוראים הצעירים. את הקניה שלי בשבוע הספר, עליה דיווחתי באתר שלי, עשיתי רק ביום שני, לאחר שהפיקסיז ביטלוּ והיה אפשר לנסוע להזדכות על הכרטיסים.

  • טלי  On 12/06/2010 at 14:27

    שועי יקר,

    אני סומכת על טעמם של שגריריך הצעירים למרות שעדיין לא קראתי אותם בעצמי. אין ספק, ריק ריירדן הוא בעל מלאכה שיודע את מלאכתו!
    (-:

  • עעע  On 17/09/2011 at 14:48

    ב/'קעא'שיר

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 18/08/2015 at 6:01

    פרסי ג'קסון הוא ספר אדיר הכי טוב שקראתי ובאמת פרסי הוא גיבור גדול וחזק ועם חבריו הוא מציל את העולם ותמיד תמיד מצליח
    עמיעד שחר

Trackbacks

  • […] נכתב בידי סופר הנוער המצליח ריק ריירדן, יוצר סדרת "פרסי ג'קסון והאולימפיים" וסדרת "משפחת קיין והאלים המצריים". ריירדן הוכיח […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: