לא לפחד כלל

לפני כמה שנים, בלימודי חינוך לתואר שני, למדתי קורס בפילוסופיה של החינוך, על חינוך בעידן הפוסט מודרני.

בין שאר האנשים שלמדו איתי באותו קורס היתה גם  דוקטורנטית בשם ג'נאן, בחורה מרשימה, אינטליגנטית, רצינית ומעמיקה, פמיניסטית מושבעת, אם לילדות קטנות,  עובדת סוציאלית שעסקה בחינוך לאמנות וידעה לנתח טקסטים מורכבים בבהירות. בחורה נעימה, חמה ומסבירת פנים.

לפני יומיים, פתאום ראיתי אותה בטלוויזיה.

ג'נאן ישבה שם וסיפרה בתסכול ובזעם איך בשלוש בלילה, בנוכחות שתי בנותיה המתבגרות בפיג'מה, 16 שוטרים דפקו בכוח על דלת ביתה בחיפה, הפכו את הבית, דברו בגסות וברמיזות מיניות, לקחו את המחשבים והרבה מסמכים ועצרו את בעלה.

מסתבר שבעלה של ג'נאן הוא אמיר מח'ול, פעיל חברתי ופוליטי שנעצר בשבוע שעבר בחשד למגע עם סוכן זר.

אני לא יודעת הרבה על הסיפור הזה, וגם אתם לא, כי המדינה עשתה מאמצים ראויים לציון כדי שלא נדע על זה כלום.

לפי מה שהצלחתי להבין, אמיר מח'ול ועומר סעיד חשודים בכך שהשתתפו בכנס רב משתתפים בירדן שבו השתתפו, כנראה, גם אנשים המזוהים עם חיזבאללה ומכאן נגזרת כלפיהם האשמה חמורה במגע עם סוכן זר (מגע שיכול להסתכם גם באמירת בוקר טוב מנומסת, על ידי אדם שאין לו כל "מידע בטחוני רגיש" שעלול לפגוע בביטחון המדינה) .

ג'נאן מאמינה בחפותו של בעלה באמונה שלמה ואני, נכון לעכשיו וכל עוד המידע המלא מוסתר ממני ומכם, מאמינה לה.

אבל לא זו הנקודה המשמעותית כאן.

אמיר מח'ול הוא אזרח נורמטיבי ושומר חוק, והחשדות החמורים נגדו התעוררו לפחות שבועיים לפני מעצרו הברוטאלי באישון ליל.

אדם כזה, שנושא בתפקידים רשמיים ופועל בגלוי ועל פי חוק, היה מתייצב לחקירה מסודרת לו התבקש לעשות כך, לא מדובר בראש משפחת פשע או בטרוריסט.

כן, ברגע שמתעוררים חשדות חמורים ראוי לחקור אותם ביסודיות ולעומק, אבל אין שום הצדקה למעצר ברוטאלי כזה שכל תכליתו היא זריעת בלבול ופחד אצל העצור ומשפחתו, אין שום הצדקה לכך שאדם נתון במעצר ללא זכות לדבר עם עו"ד או עם בני משפחתו, אין שום הצדקה לנורמה החדשה של הטלת צווי איסור פרסום גורפים על מעצרים. 

במדינת ישראל יש קונצנזוס רחב בנושאים רבים. זה הגיוני, זה טבעי, זה לגיטימי.

אבל אסור לטעות – מי שעמדותיו הפוליטיות, החברתיות או הערכיות נמצאות מחוץ לקונצנזוס, אינו פושע!

במדינה דמוקרטית חופש ביטוי וחופש מחשבה אינם רק מס שפתיים, אלא אבן יסוד חיונית לעצם קיומה של הדמוקרטיה. מהתגובות בתקשורת אני רואה שהנחת היסוד הזאת מעורערת לחלוטין, וזה מפחיד אותי. מאוד.

 

 יאיר לפיד, אדם שבדרך כלל ממקם את עצמו עמוק בלב הקונצנזוס, פותח את הקטע הזה בסיפור שלא ייאמן על מהגרת עבודה, חוקית, שנכנסה להריון ממהגר עבודה אחר, חוקי גם הוא, והוכנסה למעצר בגלל שהעובר שברחמה (!) נכנס לישראל באופן לא חוקי. 

 שועי רז כתב אתמול  בעקבות הקמפיין המתועב נגד מתן עבודה למהגרי עבודה – קמפיין שנאה מסודר ומאורגן שממומן ומאורגן על ידי הממשלה, אותה ממשלה שממלאת את כיסם של הקבלנים ומביאה עובדים חדשים ביד אחת ומגרשת עובדים אחרים ביד השנייה, ובעניין הזה הרשו לי לקשר לעוד גורם שנמצא לרוב עמוק בלב הקונצנזוס, "ארץ נהדרת".

קראתי הבוקר כתבה שפורסמה במעריב בסוף השבוע, כתבה שמתארת את המנגנון החשאי והלא ייאמן שמעמידה מדינת ישראל בפני אנשים שמבקשים לקבל מעמד קבע בישראל. הסלקטורית של מועדון הדולפינריום שנפצעה בפיגוע ובעלה הישראלי עזב אותה, אלמן מוונצואלה שאשתו הישראלית נפטרה, הוא התעוור כתוצאה מנפילת טיל במלחמת לבנון השנייה והמדינה רוצה לגרש אותו ולהשאיר את שלושת ילדיו לבד, בחורה שנחטפה על ידי סוחרי נשים כנערה רכה, עברה התעללות ואינספור מקרי אונס והצליחה להשתקם בצורה מופלאה – כל אלה עומדים בפני גירוש ונתונים לחסדיו של גוף עלום שלא ברור מי יושב בו, מה הקריטריונים העומדים בפניו ומתי הוא מתכנס ושאין אפשרות לקבל את הפרוטוקולים שלו, לערער או להתייצב בפניו.

אי אפשר לחשוד בי שיש בי שמץ של חיבה כלפי נועם פדרמן, דיעותיו או מעשיו או שמץ של הסכמה איתו, אבל כשקראתי בזמנו איך עצרו את ילדיו הקטנים באמצע הלילה והרסו להם ספרים וצעצועים , הזדעזעתי, למרות שאין לי צל של ספק שהוא ומשפחתו לא היו צריכים להיות שם מלכתחילה.

וכשקטינים יושבים בכלא של מבוגרים ללא זכויות בסיסיות – בין אם הם ילדים ונערים פלסטינים, ילדי פליטים מאפריקה או נערות מתנחלות – זה חמור, חמור מאוד.

 מה הקשר בין כל הסיפורים האלה?

ולמה כל זה מפחיד אותי כל כך למרות שאני יהודיה, ישראלית, אשכנזית, ששייכת, עדיין, לצד המוגן של המתרס?

הקשר הוא שכל זה קורה כאן, אצלנו, עכשיו, לא באחת מהדיקטטורות החשוכות של שנות השלושים והארבעים, לא ברוסיה הקומוניסטית, לא בארה"ב המקארתיסטית, לא במשטר אפל בדרום אמריקה או בסין, לא בספר מדע בדיוני. כל סיפור כזה הוא דגל אדום שתקוע במדרון החלקלק שבמורדו הדמוקרטיה שלנו מתדרדרת במהירות. המדרון החלקלק הזה צריך להטריד אותנו, את כולנו, גם, אולי בעיקר, את אלה שעדיין יושבים, כמוני, בנוחות, בצד המוגן והבטוח שלו.

אסור לנו לשתוק, אסור לנו להשלים עם המציאות ההזויה הזאת, אסור לנו לפחד.

קריאה למדינת ישראל לחדול ממעצרים סודיים – פייסבוק

עידן לנדו על המעצר של אמיר מחול וד"ר עומר סעיד

אורי ברייטמן בפוסט שכותרתו פרשת אמיר מחול: מדינת ישראל נגד גוגל – פרק 4687

רועי פלד, במחשבה שניה, רוצה להאמין לשב"כ (רוצה, רוצה, אבל לא יוצא…)

טלי לטוביצקי – המיץ המר הזב מן האמת (לתשומת לב קוראינו בשב"כ)

רחביה ברמן טוען שהוא יודע מי ה"סוכן הזר". אם הוא צודק, הכל אפילו יותר מגוחך ומסוכן משחשבתי

כבר לא צריך עדכון מחו"ל – עידו קינן בעין השביעית בכרוניקה של פרסום פרשת המעצר של מח'ול וסעיד בבלוגוספירה

לאן נעלם הערבי? בישראבלוג (אם זה לא היה כל כך עצוב, זה היה מה זה מצחיק…)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • mooncatom  On 12/05/2010 at 16:35

    זה עצוב. מפחיד. מרגיז ומקומם.
    זה מגרד את הקצוות של העצבים ונכנס מתחת לעור,
    ואני מודה טלי, אני מרגישה חסרת אונים לעשות עם זה משהו. מרגישה שכל מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה לברוח, להתכנס פנימה.
    תודה לך שאת לא, שאת לא מוותרת.
    תודה.

  • טלי  On 12/05/2010 at 16:45

    מיכלי,

    אני כל כך מבינה אותך, גם לי קרה, וקורה, שאני רוצה לברוח ו/או להתכנס פנימה, אבל אין לנו את הפריבילגיה הזאת.

    באותו קורס שלמדתי עם ג'נאן, בהקשר אחר לגמרי, מישהי אמרה דבר שאני זוכרת היטב – אם לא מחנכים, אם לא עושים פעולה אקטיבית, אין ואקום. מה שנכנס ומשפיע זה הנורמות השולטות ברחוב.

    זה נכון בכל כך הרבה הקשרים, אבל גם בהקשר הזה. אם לא נעשה משהו, אם לא נתקומם, נדבר על זה, נכתוב על זה, נשמיע קול אחר מול העדר שמעדיף לא להבין, לא לראות ולא לשמוע, ולקנות כל כותרת שמוכרים לו בעיתון, עלול להיות לכולנו הרבה יותר גרוע.

    לא צריך לתת לזה להכנס לך מתחת לעור, אסור אפילו, אבל אני מאמינה שכל אחד מוכרח למצוא את הדרך שלו, ולהתנגד. כל עוד זה מותר.

  • mooncatom  On 12/05/2010 at 18:01

    אני מסכימה איתך מאוד,
    ואני לא רוצה להיות מהקוטרים האלה שרק מייללים ולא עושים כלום ואני מקווה שיהיה לי את הכוח בדברים שאני אוכל להשתתף.
    בינתיים, את יודעת, אני פעילה בחזית אחת במיוחד… ובשאר אני משתתפת יותר פסיבית.

  • מרית בן ישראל  On 12/05/2010 at 18:56

    לא לפחד כלל? זה אחד הפוסטים הכי מפחידים שקראתי. קראתי פעם ספר תיעודי, נדמה לי שקראו לו סיפורו של גרמני. הגיבור היה אדם רגיל ומפוכח ולא נגוע באנטישמיות ואיכשהו הזחילה של הרוע איפשרה לו להסתגל. וחשבתי אז מה היה גורם לי לשבור את כל הכלים. זה היה לפני כמה שנים, וקצת אחר כך התפרסמה בעיתון כתבה על שיפוצים שנעשו במתחם הכנסת. והיה כתוב שם שצלפים השגיחו על הפועלים ושהקסדות של הפועלים הערבים סומנו בצבע אחר. (בחיי, עכשיו שאני כותבת את זה זה נשמע כמו חלום, אבל באמת קראתי את זה וחשבתי שהגעתי לקצה אבל המשכתי כמו תמיד.
    ולקריאה בפייסבוק יכולים להצטרף רק חברים בפייסבוק, כלומר לא אני. אז אם יש איזו דרך אחרת לקרוא אני סומכת על הראדר שלך שתגלי אותה ותגידי.

  • שוֹעִי  On 12/05/2010 at 20:30

    טלי יקרה,
    אם עקב דברים שעברתי בחיי, ואם עקב דברים שחזו עיניי, אני ממש לא חש מוגן, וגם ציפיותיי מן המדינה ומנבחריה להגן על האזרחים, אמנם היה אמור להיות מובן מאליו, אבל לחלוטין אינו מובן מאליו
    היום דיברתי עם חבר נפש שלי, "אדם מוגן" (עונה לכל ההגדרות שהזכרת למעלה) שעל אף שהוא וזוגתו בעלי תארים אוניברסיטאיים, ועובדים כעת בעבודות תורמות ומפרנסות, שרוי במצוקה בגלל טלפון שקיבל מהבנק על אודות מצבם הכלכלי (יש כמובן ילדים ומשכנתא).
    חבר אחר, "מובטל היי-טק", מחפש כעת עבודה בנרות, ולחוץ מאוד לגבי החזר המשכנתא וגנים לילדיו.
    שום דבר בסטטוס שלהם לא שונה משלי. זה בקלות יכול היה להיות אני. אבל זה עוד לא הגיע אליי.
    אני לאט-לאט משתכנע עמוקות שממשלת ביבי דומה לבריטניה בתקופת תאצ'ר. שיעבוד המעמדות הבינוניים ומטה, הפקרת העניים,והתייחסות ל-"אחרים" (כלומר ללא-בריטים, או כאן: לא ישראלים) כזרים, תוך שימוש תכוף בביטויים ובתעמולה שיש בה טעם של גזענות ושל דה-הומיניזיציה.
    ואולי כבר המצב גרוע יותר. תאצ'ר לא העלימה אזרחים כפי הידוע.

  • טלי  On 12/05/2010 at 21:30

    יקיריי,

    מיכל, כן אני יודעת.

    מרית ושועי במעורבב – בדיוק בגלל זה! זה מפחיד אותי, מאוד מפחיד, ובדיוק בגלל זה אני חושבת שהמסקנה צריכה להיות שאסור לפחד. דרך המעצרים הברוטאליים האלה ונסיונות ההוצאת של אנשים ודיעות אל מחוץ לגדר, מנסים להפחיד אותנו. הדרך האפקטיבית ביותר להתגונן היא לא לפחד (או לפחות להתגבר על הפחד).

    השוואות למשטרים אחרים – גרמניה הנאצית או בריטניה התאצ'ריסטית או שלל המשטרים שהזכרתי, זה עניין מורכב ואפילו מסוכן.
    הרי אי אפשר להשוות באמת, אחד לאחד, שום דבר ושום מצב לא זהה בדיוק לשום מצב אחר, בטח לא כשמתמודדים מול מפלצת איומה ומיתית וענקית כל כך כמו זו שנולדה בגרמניה הנאצית.
    ועדיין, במדינה שלנו, שחיה בפוסט טראומה קולקטיבית, השוואות הן מסוכנות ודמגוגיות ו… ו… ו…, אבל גם בלתי נמנעות.

    לא, אין פה שואה.

    אבל יש פה מעשים והתנהגויות שמזכירים משטרים חשוכים, וכשאנחנו נתקלים בהם אסור לנו לשתוק. לא צריך לחכות שייחצה קו אדום – קווים אדומים נחצים פה כל הזמן, צריך לצעוק בכל פעם שנחצה קו אדום. זה ההבדל, אני חושבת.

    ושועי, זה לא שאני חושבת שלישראלים יהודים אשכנזים אין צרות. ופרנסה ראויה גם לי עצמי עדיין אין.
    "מוגן" זה עניין יחסי. ועדיין, יחסית לרוב רובן של הדוגמאות שהבאתי כאן, אני נמצאת בצד המוגן, החזק, המיוחס. נכון לעכשיו.

  • mooncatom  On 13/05/2010 at 8:31

    טלי, מבחינתי ואני באמת חושבת, שזה לגמרי לגיטימי להכניס את השואה לדיון הזה, וזה מרגיז אותי כשאנשים אומרים שאסור להשוות. זה קצת כמו האנשים האלה שאסור לך לספר להם על משהו שכואב לך כי "להם כואב יותר, ואיך שהם סובלים, ואת לא מבינה מה זה סבל…" דווקא כי השואה היא מין סמן קיצוני כזה, אז אנחנו, הניצולים, צריכים שעמוד האש שלה תמיד ילך בראש המחנה שלנו ויהיה בשבילנו מצפון. כדאי מאוד לקרוא את 'אבדות' של לאה גולדברג, גם אם לא כולם חושבים שזה ספר טוב (אני כן, מאוד) אבל בכל זאת הוא מתאר מאוד מאוד יפה את ימי טרום המלחמה בברלין איך אנשים כמונו לא האמינו שיכולים לקרות דברים כל כך משונים, אפילו כשהם כבר ממש קרו…

  • חולי  On 13/05/2010 at 9:10

    חייבים להשוות!

    האסור להשוות זה בדיוק הפיסקה הבאה במאמר שלך.

  • mooncatom  On 13/05/2010 at 9:27

    תודה חולי,
    אמרת את זה חזק ותמציתי.

  • טלי  On 13/05/2010 at 11:32

    מיכל וחולי,

    חייבים להשוות אבל בזהירות ובהסתייגות.

    זה לא "השואה" כי זה לא גדול ומקיף וחמור כמו השואה וכי השוואה סותמת את האוזניים והעיניים להרבה אנשים והופכת את כל העניין לקאונטרפרודקטיב (יש לזה מקבילה עברית?)

    עזבו השוואות.

    העניין זה שקורים פה, אצלינו, עכשיו, דברים איומים ובלתי דמוקרטיים בעליל, וכאזרחים שחרדים למקום הזה ולדמוקרטיה שלו-שלנו אסור לנו לשתוק.

  • כרמית  On 13/05/2010 at 15:19

    טלי, הקול שלך ממש חיוני בספירה המתערערת כאן, חמצן לנשימה

  • טלי  On 13/05/2010 at 15:25

    וואי, כרמית – מחייב מאוד…אבל תודה.

    קחי נשימה עמוקה של חמצן ותשמיעי גם. איפה וכמה שאת יכולה. (-:

  • מרב  On 13/05/2010 at 16:01

    זה נורא וזה מקומם וכל כך קל לעבור לסדר היום כשמדובר באחר. האחר היום הוא ערבי או פועל זר ומחר הוא מישהו בעל דעות קיצוניות ומחרתיים ?

    מה אפשר לעשות? מה עושים? האם באמת פעילות במרחב הוירטואלי עוזרת במשהו?

  • שירה  On 13/05/2010 at 16:20

    תשווי, תשווי.

    יהודים חושבים שהעוולות ההיסטוריות שנעשו להם, מקנות להם זכויות מוסריות מיוחדת שלא מגיעות לשום עם אחר ולפיכך, שהם לא כפופים לשום אמת מידה מוסרית מקובלת בעולם. כל הדברים שבאת כאן טלי מקורם בשורש אחד לדעתי: ישראל היא מדינת היהודים, ולא המדינה של אף אחד אחר, באופן מוצהר,ולפיכך המדינה רואה את עצמה כפטורה מהענקת שירותים בסיסיים ויחס אנושי לכל מי שאינו יהודי (ויש יותר בעולם מרק יחסי יהודים מוסלמים) אם זה לא אפרטהייד מה כן?

  • טלי  On 13/05/2010 at 16:39

    מרב – כן. בדיוק. מחרתיים זה אנחנו…
    פעילות במרחב הוירטואלי עוזרת במידה מסוימת. בזכותה בוטל צו איסור הפרסום על המעצר של אמיר מח'ול ועומר סעיד, אני מקוה ומאמינה שבזכותה הם גם יזכו לראות עו"ד ולמשפט הוגן, הלואי שלא אתבדה. זה לא הוקוס פוקוס, אבל פעילות במרחב הוירטואלי מעבירה מידע, וידע זה כוח, וחופש, ועצמאות.

    מה עושים? מפיצים לינקים למה שאני כתבתי או למה שאנשים אחרים כתבו או חלק מהלינקים שהבאתי כאן (ושאני מעדכנת מדי פעם) – במייל, בפייסבוק, ביוני דואר, בשיחות סלון, בעבודה, במשפחה, חברים – לדבר על זה. כמה שאפשר, זה לפחות מותר.

    צדיקים גדולים ממנו הפגינו אתמול מול ביה"מש בפתח תקוה, גם זה משהו שאפשר וראוי לעשות.

    שירה- כן.
    הלואי שיכולתי לחלוק על משהו ממה שכתבת.

  • avivsky  On 13/05/2010 at 19:50

    תודה רבה טלי,
    כתבת את זה ברור, ישר לבטן ובצורה שתאפשר להרבה אנשים להקשיב למה שאת אומרת ולא להיסגר.

  • טלי  On 13/05/2010 at 19:59

    תודה על הפידבק אביב – כולי תקוה שאתה צודק…(-:

  • מרב  On 13/05/2010 at 21:29

    מקווה שאת צודקת, צריך לעשות משהו לפני שמרים ידיים ואורזים מזוודות ולו גם וירטואליות.

  • טלי  On 13/05/2010 at 21:44

    אם את שואלת אותי – אסור להרים ידיים ולארוז מזוודות, לא וירטואלית ולא בכלל.

  • ימימה  On 13/05/2010 at 23:06

    מצטרפת לכל מי שאמר שהקול שלך צלול ומדויק מאוד.

  • יריב  On 14/05/2010 at 3:05

    חבל שרק בישראל חלק מהעם הזה עדיין מזדהה בצורה בוטה עם האויב ולא ממש משנה אם אנחנו צודקים או הם מי שמזדהה עם האויב גורם לנזק עצום לחוזקה של המדינה.
    דרך אגב אותו אמיר מחו'ל שכל כך דיברת על זכויותיו כינה את פעולת ההגנה של צהל בדרום פשע מלחמה ואת ירי הרקטות על שדרות כאקט הגנתי.

    עצוב עצוב עצוב

  • רוני  On 14/05/2010 at 10:03

    יריב, פשוט מדהים שקוראים לך יריב.
    וטלי- את עושה כאן דבר מאוד חשוב, באמת הגיע הזמן שאנשים יתעוררו ויתחילו לראות אלו את אלו מעבר ליריבויות.
    לדעתי, זהו הצעד הראשון בדרך לכינון מדינה דמוקרטית אמיתית במקום הקשקוש האוכסימורוני והצדקני והמיתמם והצבוע הזה שמכנה את עצמו "מדינה יהודית דמוקרטית".

  • טלי  On 14/05/2010 at 10:43

    ימימה – תודה רבה, אני מאוד משתדלת.

    יריב – עצוב, עצוב, עצוב לראות שבדיוק כמו שכתבתי בפוסט, עקרונות היסודות של הדמוקרטיה מעורערים כאן להפליא.
    אני בכוונה מתאפקת ולא נכנסת לגופן של דיעות והתבטאויות ולדעותיי עליהן, לא כי אין לי דיעות מוצקות בנושא, אלא כי זו לא הנקודה.

    כמו שכתבתי בפוסט – מי שדיעותיו רחוקות מאוד מהקונצנזוס אינו פושע! במדינה דמוקרטית מותר לי ולך להביע את דעתנו ולהתבטא בחופשיות וגם אם הדעה מרגיזה או מקוממת או מעליבה או מוציאה מהכלים – זכותי, וזכותך, וזכותו של כל אחד להביע את דעתו!

    הנזק העצום לחוזקה של המדינה נוצר על ידי השב"כ שבוחר בכלים של משטרים חשוכים ולא של מדינה דמוקרטית, ושל תגובות שמגבות את המעשים האלה. בחירות כאלה שומטות את הקרקע מתחת ליכולתה של מדינת ישראל להתיימר להיות דמוקרטית – כלפי פנים וכלפי חוץ.

    אמיר מח'ול הוא לא אוייב שלי, עם חלק מדעותיו אני מזדהה ועם חלק אחר לא, אבל זה לגמרי לא משנה את זכותו האזרחית, החוקית והדמוקרטית לחשוב ולהביע את דעותיו.

    רוני- תודה, כן, הלואי…(-:

    ותודה לטלילה על הטראקבק.

  • מרמיט  On 15/05/2010 at 4:19

    יש מה לעשות.
    לא רק במרחב הווירטואלי.
    לא צריך אפילו לסבול מזה.

    שיחות קרבה עם פלסטינים, על אמת, בחצר האחורית שלנו.

    קפצו לביקור בכפר (הבלתי-מוכר) דהמש, מטר מרמלה, ותזכו לאירוח בדואי אותנטי באוהל המחאה שהקימו תושביו נגד צווי ההריסה התלויים ועומדים נגדם, ונגד תוכניות הבנייה שאמורות לנתק את דרך הגישה היחידה שלהם. אם יהיה לכם מזל (או אם תתאמו מראש) תפגשו שם אישה מרשימה בשם פרידה שעבאן, ואת מספר הסיפורים המחונן ערפאת אסמעיל. תשמעו שם סיפור מרגש, מעציב (ועם זאת מתובל בהומור) ולמרבה ההפתעה – אופטימי.

    לפרטים נוספים, ראו הדרעקבעק לבלוג שלי למטה.
    כן, פתאום נהיה מפחיד לעמוד מול הממשלה.
    אל לנו לפחוד. הפחד הוא קוטל הבינה.
    הפחד מוציא מאתנו את "הגרמני" שבנו.

  • טלי  On 15/05/2010 at 10:36

    מרמיט – צודק מאוד!

    תודה גדולה על התוספת החשובה הזאת.

    אכן, לא לפחד מהממשלה, כן לדבר עם אנשים, שיחות קרבה עם פלסטינים על אמת זה מונח שאני מאמצת בחום.

    כן, כדי לדבר עם פלסטינים לא חובה להיות שמאלני, חובה להסכים להקשיב. ואכן, אפשר ליצור קשר עם "לוחמים לשלום" ולהצטרף לסיור/הרצאה שלהם (גם אם מסכימים וגם אם לא)
    http://cfpeace.org/?lang=IW

    אפשר להצטרף לסמינרים שמתארגנים מדי פעם בחו"ל לישראלים ופלסטינים (אני יודעת על סמינר בגרמניה שמארגנת אליענה אלמוג ועל סמינר בקפריסין של ארגון קום ההולנדי – יש עוד בשפע).

    אפשר להתנדב לימי כיף בים לילדים פלסטינים מהגדה שמעולם לא היו בים – זה יקרה בקרוב וזו פעילות ברוכה ונפלאה, מנסיון.

    תיכף אסתכל בהצעות שלך, מרמיט, אבל כן, המרחב הוירטואלי הוא צעד ראשון, אחריו אפשר וצריך לעשות גם צעדים בעולם האמיתי.

    אפשר לעזור בספריית גן לוינסקי שמיועדת למהגרי עבודה וילדיהם
    http://maritbenisrael.wordpress.com/2009/09/28/%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%90%d7%a4%d7%a9%d7%a8-%d7%9c%d7%a2%d7%96%d7%95%d7%a8/

    אפשר להרים את העיניים מכותרות העיתונים והמסך, לראות חלק מהפעולות האנושיות, הדיאלוגיות, רחבות הלב שמתקיימות כאן כל הזמן, ולהצטרף.

  • טלי  On 15/05/2010 at 10:48

    קראתי את הפוסט של מרמיט והתרגשתי, באמת (משום מה לא הצלחתי להגיב שם אבל תקראו, כדאי לכם)

    שווה לקפוץ לחצר האחורית, חמש דקות מבן גוריון, לפגוש אנשים בלוד ודהאמש, לראות איך הם חיים ולעשות משהו
    http://mermit.mind-fucking.com/the-heart-of-the-struggle/

  • דרור בל"ד  On 15/05/2010 at 17:32

    לחולי.

    גדעון לוי סיכם יפה את דבריך. "שואה זה לא", הארץ.
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1078800.html

    זחאלקה סיכם זאת עוד יותר יפה
    http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/042/934.html?hp=54&loc=2&tmp=4342

  • טלי  On 16/05/2010 at 17:14

    תודה דרור, במידה רבה מאוד אני מסכימה עם הטקסט הזה של גדעון לוי. אכן, שואה זה לא ואכן – זה יותר מדי דומה ליותר מדי הלכי רוח מגרמניה בשנות השלושים.

    בעולם סטרילי אולי היינו נמנעים- כולם ותמיד- מהשוואות לשואה, אבל בעולם המאוד לא סטרילי בו אנחנו חיים זה לפעמים בלתי נמנע, מכל הכיוונים.

    ולמרות התגובות גלשו לעיסוק בהשוואה לשואה, זה לא העניין בפוסט הזה, מבחינתי. מה שקורה כאן בזמן האחרון מסוכן, מדאיג ולא בסדר בפני עצמו, גם בלי שום השוואות.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: