"טבעות שבתאי – מסע צליינות אנגלי"

 מאת וו.ג.זבאלד, תרגמה מגרמנית טלי קונס, יצא בהוצאת כתר

 

"טבעות שבתאי" הוא ספר מסע.
לפחות שלושה מסעות מתקיימים בו זה לצד זה, זה מעל ומתחת לזה נמצאים המסע הגיאוגראפי הפיזי שהולך זבאלד לאורך חופי אנגליה, המסע ההיסטורי שהוא עורך לאורך נקודות שונות בהיסטוריה האנושית והמסע הפנימי האסוציאטיבי בתודעתו ובנפשו.
בדרך כלל, אני לא חסידה גדולה של ספרי מסע, לרוב אני מעדיפה סיפורים על פני תיאורי מסעות.
את הספר הזה קראתי לאט, הוא כלל בתוכו אינספור סיפורים שריתקו אותי, תפסו את דמיוני ומחשבותיי, נגעו לי בלב ועוררו אותי לחשוב, והסתיימו בפתאומיות, בדיוק כמו שהם התחילו.
לאורך כל הספר ניסיתי, באמת ניסיתי, לשחזר ולתפוס את הרגע שבו זבאלד עובר מסיפור לסיפור, הרגע שבו העיניים כבר לא רצות סתם על פני השורות אלא נתפסות לסיפור מתוך עניין אמיתי, והתפר שסוגר סיפור אחד ומוביל לתחנה הבאה.
לא הצלחתי.
זבאלד הצליח לתפור את טלאי הסיפורים, החוויות והמידע שלו בחוט שקוף ולהסתיר את נקודות החיבור, עד שחוויית החיפוש הזאת, מסע החיפושים הקטנטן הזה שערכתי בין המילים, הפך לחלק מרכזי בחוויית הקריאה שלי.
זה ספר שהושקעה בו הרבה עבודת תחקיר וטמונה בו הרבה חוכמה. בנקודות מסוימות זה עבד והרגשתי שאני נמצאת בעיצומו של מפגש עם ספר גדול באמת.
בנקודות אחרות, אם להודות על האמת, לא הצלחתי להבין מה הסיפור של הספר הזה, מה מטרתו של המסע ומה בעצם הוא מנסה להגיד לי.
ערימות הגופות וקורבנות המלחמות שנערמות בספר לאורך כל ההיסטוריה גרמו לי לחשוב שאולי מסתתר כאן מסר אנטי מלחמתי, אבל אני לא בטוחה שזה המסר.

המסע של זבאלד התחיל בנקודה מסוימת – כמעט אקראית, והסתיים בנקודה אקראית אחרת, והוא יכול היה להתחיל להסתיים באותה מידה בכל נקודה אחרת על פני רצף הזמן והמרחב.
מכל הסיבות האלה, סיימתי את הקריאה עם תחושת מבוכה מסוימת. זהו? נגמר? למה דווקא כאן? ואיך אפשר לסכם את זה?
יצאתי מהמפגש עם הספר בלי כותרת, בלי מסקנה ברורה, בלי שורה תחתונה, אבל יצאתי גם עם רסיסי סיפורים שמסתובבים לי בראש- קיסרית עריצה בסין, אחיות איריות שרוקמות כל היום, עצים מתים, בסיסי צבא נטושים, תולעי משי מורתחות, ניתוח פתולוגי ומקומו בתולדות האמנות, רכבת, שריפות, ארוחות, מפגשים אנושיים, דגם מדויק של בית המקדש, מוות, אהבה, חלום – אולי זה כל העניין.

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב – 22.4.2010.

ביקורת של מתי שמואלוף בבלוגו וב nrg

כתבה של שירי לב-ארי ב ynet

דרור בורשטיין על הספר הזה וספרים אחרים

לאה איני ב"הארץ"

ציטוטים מ"טבעות שבתאי" אצל עידן לנדו

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • mooncatom  On 22/04/2010 at 17:16

    הי טלי, תתפלאי,
    למרות שאת לא נשפכת כאן מהתלהבות,
    עשית לי חשק לקרוא את הספר,
    אני מאוד אוהבת דברים כאלה:
    פרגמנטים, עירבובים, זהרורים,
    מוות, אהבה, חלום,
    בקיצור – סלט…
    תודה.

  • טלי  On 22/04/2010 at 19:36

    אני שמחה שעשיתי לך חשק, מיכל, מי כמוך יודע להעריך את טעמו של סלט מחשבות…

    זה לא שלא נהניתי מהספר כמו שלא ידעתי איך בדיוק לאכול אותו (למרות שבהשראת בלוגך שלך אני מניחה שהתשובה פשוטה – עם מזלג…).

  • שוֹעִי  On 22/04/2010 at 23:07

    טלי יקרה,
    טרם קראתי כמו שהייתי אמור לקרוא, או כפי שאני קורא ספרים אחרים.
    זבאלד בעיניי הוא מוסיקאי קלאסי גרמני, לא ממש הולך לאיבוד, לא ממש פורץ דרכים, מנגן את אותם מוטיבים ומודוסים דרך פריזמות שונות, ומתוך ריחוק כבד-ראש, המקשה עליי לחוות עימו.
    הרשימה של לאה איני היא יפה בעיניי.
    לפעמים לוקח לי שנים עד שאני מבשיל לקרוא בסופר מסוים (בתגובות אצלי כתבתי שזה מה שקרא לי עם סימנון שבצעירותי שיעמם אותי, והיום אני נהנה מאוד).
    בדרך כלל אני מעדיף חיבורים מיידיים, ובאשר לזבאלד- מה שלא קורה אולי עוד יקרה בבוא השעה.
    ואולי לא.

  • טלי  On 22/04/2010 at 23:18

    שועי יקר בחזרה,

    אם לא אז לא – לכל זמן ועת לכל דבר, הרי…(-:
    פתרון הכלאיים הזה שמצאתי לדמדומי "בין הזמנים" הזה שבין רק רשימות לבין רק וורדפרס, גרם גם לפיצול בתגובות. שם, מרית לגמרי מתחברת לזבאלד. כאן אתה לגמרי לא. אני כנראה איפשהו באמצע במקרה הזה, אבל מה אכפת לי – זה סוג של אמצע שטוב להיות בו…

    מה שכן, ריחוק וכובד ראש, זה בדיוק מה שהקשה עלי את ההתמסרות לספר הזה…

  • שוֹעִי  On 23/04/2010 at 0:08

    הי טלי, אני יודע שמרית אוהבת את זבאלד.
    אני באמת קצת תמה על המפרסמות/ים פעמיים את אותו הפוסט גם פה וגם שם (-: אולי זה אני. משעה שעברתי- עברתי.
    אני נכנס לעתים מאוד רחוקות ל'רשימות הישן' במיוחד לצרכים טכניים (העתקת לינקים וכיו"ב) הקשורים בהטבת האתר החדש.
    סיימתי בפוסט שמוסר את הלינק לאתר החדש. מי שרוצה יבוא- ומי שלא, לא.
    כבר מעל לשבוע ומשהו לא ראיתי את העמוד הראשי של 'רשימות' הישן.
    מה שאומר, שלחלוטין עברתי.

  • bddaba  On 23/04/2010 at 17:04

    מממ… בסיסי צבא נטושים, נשמע טוב…
    המליצו לי בעבר לקרוא ספר ישן יותר של זבאלד זה, טרם הספיקותי להשיגו, היו נחרצים עם זה שאני יאהב אותו, בכל מקרה תודה על ה"המלצה" הפושרת משהו אך הכנה לגמרי

  • טלי  On 23/04/2010 at 19:17

    שועי – ככה? מול כולם?…טוב, נו…אז האמת היא שאני אישית לא אוהבת את השיטה של פרסום משפט או טיזר או התחלה ב"רשימות" ולינק להמשך שכאן ומה לעשות, לא רוצה לוותר על הנראות הממשית של פלטפורמת רשימות…אז בינתיים אני גם כאן וגם שם, בתקוה שהמעבר של כולם יסתיים בקרוב ואפשר יהיה לפרסם את מה שאני כותבת כאן בעמוד הראשי ששם ודי (ולמי שחושב שכתבתי כאן אינדונזית, זה בסדר, כשזה יקרה זה יהיה הרבה יותר פשוט ממה שזה נשמע, בינתיים רק תתחילו להתמקם כאן, גם רשימת המנויים עוד מחכה).

    שרון – וואלה, צודק. לא חשבץי על זה, אבל אכן יש שם בסיסי צבא נטושים ועוד כמה מקומות נטושים אם אני לא טועה, יש סיכוי סביר שתתחבר לזה. ולגבי הכנות – תודה, אני מאוד משתדלת (-:

  • שוֹעִי  On 26/04/2010 at 15:01

    טלי,
    לא התכוונתי להיות ביקורתי חלילה; משעה שעברתי– עברתי. אני באמת קצת תמהּ על ההיגיון לפרסם כפול, לענות על תגובות מפוצלות….
    כלומר, אני יוצא מנקודת הנחה, שמי שקרא אותי עד היום שם לבו להודעת המעבר שלי בשלב כלשהו מאז שהתפרסמה (ועבר או לא עבר אחרי, כפי בחירתו/ה החופשית); קוראים חדשים, אני מניח, יכולים להגיע גם דרך אתרי חיפוש. אז הנה, מול כולם, הנחתי את מערכת השיקולים שלי.

  • שועי  On 07/05/2010 at 11:15

    התחלתי לנסות לקרוא שוב את 'אוסטרליץ' של זבאלד
    ולשמחתי, אני נהנה בינתיים.
    בהחלט.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: