משפחת יאסין ולוסי בשמיים

 מאת דניאלה כרמי, יצא בספריה לעם בהוצאת עם עובד

קשה להעלות על הדעת חיבור בין זוג ערבי ללא ילדים לבין נער יהודי חצי דתי, חצי אוטיסט, שמתקשר עם העולם בעיקר באמצעות שירים של הביטלס. קשה, אבל כשאוהבים, הכל אפשרי, ונדיה וסלים מצליחים, בעקביות ובנחישות, לפלס דרך לליבו המסוגר של הנער נתנאל שנוחת בביתם ולרקום חוטים של קשר שחוצה את מגבלות החברה והתרבות. 

עדינה ומרסלה יוצאות למשימה קשה אפילו יותר, הן נפגשות בבית חולים, אמהות לשני חיילים פצועים, ומגייסות את כל כוחות האדירים האימהיים כדי להעיר את בניהם מתרדמת. אחרי שהם מתעוררים, כל הכוחות מגויסים כדי להציל את הבנים מעצמם ולעקור מתוכם את הרעל שבגללו הם רוצים לחזור לצבא.

יצירות פוליטיות מהלכות תמיד על חבל דק. בפער שבין היצירה לבין האג'נדה, קל מאוד למעוד.

הספר הזה הוא במובנים רבים ספר פוליטי, חלקו הראשון נוגע במתיחויות תרבותיות בחברה הישראלית – בין ערבים ליהודים מצד אחד ובמפגשים החמים והטעונים בין הזוג הערבי לבין יהודים דתיים ובינם לבין עולים חדשים מברית המועצות לשעבר מצד שני.

חלקו השני של הספר נוגע בפרה הקדושה הישראלית של הצבא ואומר, בעצם, שהחיים יותר חשובים מכל אידיאולוגיה ושהצבא הוא לא מקום הרואי ונכסף, אלא מקום מסוכן וממית. אני מודה שבאופן אישי האג'נדות הפוליטיות האלה מדברות אלי ולכן אני אולי לא יכולה לשפוט באובייקטיביות, אבל ממילא אין אובייקטיביות בעולם, ואני חושבת, בכל זאת, שדניאלה כרמי הצליחה לצלוח בשלום את מכשול הכתיבה הפוליטית ולהישאר נאמנה ליצירה.

כן, יש כאן פוליטיקה, וזה לגיטימי, תפיסה פוליטית היא חלק משמעותי מהחיים בישראל. אבל אין כאן מניפסט שמלאים את הדמויות והעלילות למען האג'נדה, אין כאן פוליטיקה מפלגתית צרה וספציפית, יש כאן תפיסת עולם עקרונית הומניסטית, שמדברת על קדושת החיים.

ומעל הכל, יש כאן סיפור. או בעצם שני סיפורים – חזקים, אנושיים, יוצאי דופן ומרגשים, שכדי ליהנות מהם לא חייבים להשתייך לשום מחנה פוליטי, מספיק לאהוב ספרות.

"משפחת יאסין ולוסי בשמיים" הוא ספר מיוחד מאוד. זה רומאן כתוב היטב והרבה חלקים ממנו נוגעים באופן ריאליסטי במציאות, על הצדדים האפרוריים, הרגשיים, הכואבים, המשעממים והפוליטיים שלה, אבל בתוך כל הריאליזם הזה, הכבד מנשוא לפעמים, שזורים חוטים של סוריאליזם וגם חוטים של קסם.
זה ספר די קטן וצנוע, אבל ניכר שחצבו אותו מהלב ומהבטן, והוא ראוי לאהבה. 
                                                                                                          

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב – 9.3.2010.    

 

הרבה זמן לא היתה כאן פינת העטיפה בהשראת אסתי, שאמורה בעצם, בהשראת ימימה, להקרא פינת הכריכה. הכריכה הזאת, שאויירה ועוצבה בידי אמרי זרטל, ממש כישפה אותי. אני לא יודעת אם אני מבינה את הציור הזה, אבל הוא כל כך יפה בעיני, וכל כך מדויק ומתאים לספר המיוחד הזה.

 

"אנשים פה לא מורדים – אז שהגיבורים ימרדו" , ראיון מרתק של מיה סלע עם דניאלה כרמי, לכבוד צאת הספר הזה, "גלריה", "הארץ"

ביקורת של אריק גלסנר, שכן מ"רשימות" שכותב ל"מעריב" – בניגוד אלי, הוא חושב שהספרות הפסידה לאג'נדה במקרה הזה ובניגוד אלי, הוא לא התחבר ללב של הספר.   

ביקורת מתפעלת, מעריכה ומתמסרת של עמרי הרצוג ב"הארץ" 

 

ופתאום אני לא יכולה להתאפק מלשים את זה כאן. מצליחים לדמיין חיבור בין השיר הזה והקליפ הזה לבין המציאות המטורפת שאנחנו חיים בתוכה? אם כן, אולי יש לכם מושג כלשהו על הטעם של הספר הזה

           

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכל ש.  On 09/03/2010 at 12:40

    וחוץ מזה, אני מסכימה איתך מאוד על הכריכה.
    אמרי זרטל הוא כַּרכַן בחסד עליון, תמיד כשאני נמשכת לספר בחנות, אני יודעת שהכריכה תהיה שלו, וברוב המקרים אני צודקת…

  • טלי  On 09/03/2010 at 12:51

    אני מהמרת שימצא חן בעינייך (-:

    והכריכה הזאת היא באמת משהו מיוחד. גם לו וגם למעצבים אחרים יש כריכות שאני אוהבת ואחרות שלא, אבל במקרה הזה, משו-משו.

  • שועי  On 09/03/2010 at 13:09

    לא קראתי, אבל השילוב בין זוג פלסטיני חשׂוך ילדים, ילד יהודי דתי, ואוטיזם נראה לי מעט עמוּס מדיי, אבל ספרים כאלו לעולם תלויים באמנות הסיפור של יוצרם.

  • טלי  On 09/03/2010 at 13:14

    אבל גם בחיים, כידוע, שום דבר לא מתמצא ל"נושא" אחד בלבד, לא כל שכן בספרות.

    ואמנות הסיפור, בעיניי, טובה מאוד במקרה הזה, בשתי הנובלות (השנייה אפילו יותר חזקה, לטעמי).

  • אסתי  On 09/03/2010 at 13:57

    אני בדיוק קוראת ספר אחר של עם עובד של אגור שיף "בחול" שגם לו יש עטיפה בסגנון הזה ומודה שדבר ראשון התעלפתי מהעטיפה. וזו היתה הסיבה שלקחתי אותו ליד ולא אחרים שהגיעו יחד איתו.

    ואני עם שועי – נראה לי שהחיבור של כל כך הרבה מצוקות בספר אחד קטן זה אוברדואינג, אבל לא קראתי ככה שזו ממש תגובה מהמותן.

    יש לי בעייה אחרת לגבי הספר כפי שאת מתארת אותו – זה נראה כמו ספר עם אג'נדה. כלומר שנכתב כי רצה להעיבר מסר. (במקרה דנן הרבה מספרים) ובמקרה כזה זה לא ספר – זה פמפלט פוליטי.

  • אסתי  On 09/03/2010 at 13:58

    מתנצלת.
    זה מה שקורה כשאין כוח לעשות הגהות.

  • טלי  On 09/03/2010 at 16:15

    לגבי שגיאות ההקלדה- לא חשוב, קורה במשפחות הכי טובות (-:

    לגבי העטיפה אנחנו כמובן מסכימות ולגבי האג'נדה – ראשית, זה לא שיש פה מסר ברמת ה"עשה ואל תעשה", זה ספר עם מורכבות רגשית גדולה מאוד, לא עם מתכון או הוראות לחיים וגם אסור לשכוח שזה ספר שלא בדיוק הולך יד ביד עם הריאליזם, לפחות לא רק.

    התייחסתי בביקורת לעניין הפוליטי, אבל אני חושבת שבמקרה הזה הספר צלח את המשוכה בכבוד ובי נשבעתי – לא בגלל שהאג'נדה קרובה לליבי אלא מפני שהוא כתוב טוב, מעורר שאלות אנושיות-רגשיות משמעותיות שיש טעם לדון בהן ומספר סיפור טוב ומעניין. זה לא פמפלט פוליטי, זה ספר שנוגע גם בשאלות פוליטיות.

    לא תמיד אמנות יכולה או צריכה לחמוק מהפוליטיקה כי ביסודה של הפוליטיקה – מכל הצדדים- עומדים עניינים שנוגעים בנפש האדם, וזה הרי לחלוטין כן נושא של ספרות.

    בקיצור, תלוי איך עושים את זה, בעיני, במקרה הזה, זה עשוי היטב, בראש ובראשונה מבחינה ספרותית.

  • שועי  On 09/03/2010 at 17:39

    חשבתי בהקשר לדיון המתפתח על כמה ספרים ישראליים שעלילתם היתה עמוסה, לא פעם סוריאליסטים, ובכל זאת על אף נימתם השונה הצליחה להימנע מן המופרכות או הגיחוך:
    אדם בן כלב ליורם קניוק (שואה, קרקס, שיגעון, פוסט טראומה במקצב הג'אז)
    אבנר ברנר לדרור בורשטיין (רצח, תיכון, ישעיה ליבוביץ', ציונות דתית, חללית)
    ולאחרונה, החמישית של צ'ונג לוי ליואב אבני, שהוא קליל מקודמיו, מצחיק מאוד (עולם הפאבים התל אביבי, מכון וייצמן, אוניברסיטת באר שבע, יחידה סודית מיוחדת, פועלים זרים, משפחה מאמצת, דוקטורנטית החוקרת את סוד האושר ועוד ועוד ועוד), וכולל בתוכו סיפור אהבה מאוד יפה (כשתקראי בטוח תביני למה הוא כל-כך נגע ללבי). אם עוד לא קראת, אני בטוח שנורא תהני.

  • מיכל  On 09/03/2010 at 17:48

    והכריכה באמת מוצלחת

  • טלי  On 09/03/2010 at 18:12

    שועי – לבושתי לא קראתי אף אחד מהספרים שאתה מזכיר אבל אני מזכירה – שילוב חומרים משונים/מופרכים הוא לא ערובה לא לאיכות ספרותית ולא להיעדרה, השאלה איך זה כתוב ואיך הכותב/ת מצליחים, או לא מצליחים לקשור את הכל יחד. עולה לי לראש עכשיו "אם החיטה"-
    http://www.notes.co.il/tali/38930.asp ספר שלא נוגע בעניינים כבדי משקל בחברה הישראלית, לפחות לא בהדגשה אלא רק בשוליים, על הדרך, ומאגד בתוכו חומרים רבים כל כך ומופרכים כל כך ובכל זאת, הוא ספר נפלא (ואם לא קראת אותו אתה חייב, לדעתי תאהב אותו).
    רשמץי לעצמי את ההמלצה, ברשימה האינסופית של ספרים שעוד יגיע זמנם.

    מיכל השנייה, או בעצם הראשונה – את היית פה לפני מיכל שטיינר, תודה בחזרה (-:

  • שועי  On 09/03/2010 at 18:35

    תודה, אתבונן בו בהזדמנות
    (-:

  • טלי  On 09/03/2010 at 18:47

    זה עם הגבינה או אולי אחד אחר – קרא, קרא, קרא!

    (-:

  • עידית פארן  On 09/03/2010 at 19:01

    כי
    אניווי, זה נראה לי תרדמת של שלוש שנים
    (גם כי הלכתי קודם לשלוח חבילה)

    ועכשיו לכריכה
    (לא יודעת, עטיפה זאת בעיני מילה הרבה יותר יפה)
    היא באמת מאוד יפה

    ואיך שאני לא אזכיר, שממוען החבילה שלי, שנשאר שבת, שמו אמרי…
    איזה צירופים של מקרים…

  • טלי  On 09/03/2010 at 19:08

    כי זה הספר שבזמן שקראתי אותו חשתי כל הזמן "עידית, עידית, עידית" ובזמן שכתבתי את הביקורת גם חשבתי עלייך, ממש היית לי בראש.

    אין לי ספק שיהיה לך קשה לקרוא אותו, אולי אפילו מאוד, בגלל החבילה והנמען שלך וכל זה, אבל איכשהו, מתישהו, את והספר הזה צריכים להפגש, אין לי ספק בכלל.

  • עידית פארן  On 09/03/2010 at 20:18

    אבל כן בטוח שיהיה לו קשה להתחרות עם הערימה המסודרת
    (סטנדאפיסטית במיטבי)

    כי יש שם את אלגנטיות
    ואת הייתי מאחוריך
    ועוד כמה פנינות ופנינים
    אז אולי אחריהם…

  • טלי  On 09/03/2010 at 20:22

    ככה שבאמת – as you wish אבל מעבר לשיקול של הקושי הרגשי, ועם כל הכבוד לאלגנטיות של קיפוד ולכל השאר- ויש כבוד- כשהערימה מתמוטטת ואת אוספת אותה בחזרה, אם את לא פוחדת מהקושי, אז שימי את הספר הזה בראש הערימה. תאמיני לי.

    ולכולם – כן, זה ספר טוב, אבל אני מפצירה בעידית לשים אותו ברא שהערימה לאו דווקא כי הוא יותר טוב מכולם, אלא כי לתחושתי זה הדבר הנכון בשבילה.
    אולי פעם, כשאני אהיה גדולה, אני אתחיל לכתוב ביקורות ספרים אישיות, מותאמות לכל קורא…(-:

  • יולי  On 09/03/2010 at 20:32

    טלי יקרה,

    מתוך שפגשתי בעבר את דינאלה כרמי, אני מודה שידעת להעריך שזה " ספר די קטן וצנוע, אבל ניכר שחצבו אותו מהלב ומהבטן, והוא ראוי לאהבה.". זו דניאלה וזה מה שמגיע לה = כל הפרגון. לא קראתי את הספר ואולי עוד אקרא, אבל גם השיר הנפלא שבחרת טלי, של החיפושיות, נכון שיהיה מוקדש לדניאלה. תודה

  • טלי  On 09/03/2010 at 20:41

    מרגש לקרוא! (-:

    אני לא מכירה את דניאלה כרמי אבל זו התחושה שקבלתי מהספר.

    ואת השיר היא בחרה, לא אני… אחרי שהעליתי הנה את הביקורת היא פשוט הרגישה לי לא שלמה בלי השיר.

  • עידית פארן  On 10/03/2010 at 8:03

    רושמת
    לוקחת לתשומת הלב הזעיר

    ורושמת

  • מרית  On 11/03/2010 at 11:10

    לא יודעת… עומס לא מפחיד אותי אבל אקטואליה מרתיעה. זה חדש מדי, עוד לא הספיק לשקוע, להסתנן בתת מודע.

  • טלי  On 11/03/2010 at 20:27

    עידית – איזה זעיר, מה פתאום זעיר?
    סומכת עליך (-:

    מרית – זה לא שיש שם ארועים אקטואלים של ממש, יותר רגשות ומציאות כללית, לא שום ארוע ספציפי.
    אבל אם עידית, בעיניי, חייבת לקרוא את זה, את זה משהו אחר. אין לי אומץ להגיד לך איזה ספרים לקרוא (…), לרוב, וזה גם לא ששמך או פרצופך הדהדו מול פניי כשקראתי. בקיצור – As you wish
    (-:

  • עידית פארן  On 13/03/2010 at 23:13

    עברתי חטוף לגמרי בצומת ביום שישי(ספרים…ספרים)
    וזה לא היה לי מול העיניים וצדתי שני ספרים אחרים
    אם
    זה לא יהיה לי בשקית בכניסה לבית
    קרוב לודאי
    שאני לא אקרא
    (סיימתי בסוף שבוע את אהבתיה של אנה גוואלדה ואני עדיין בשלושה דברים לאי בודד שהוא מעולה וכיפי של יואב אבני)

    בשניהם שאלתי את עצמי איפה שלומי יוסף היום בדיוק כי את הספר של יואב קראתי על החוף בכנרת זה היה כמו חלום באמצע קולקציה…..לתערוכה (כן אני יודעת שזזתי מהנושא לגמרי תגידי תודה שלא אמרתי כלום על ברווז צהוב הייתי ככה קרובה)

  • טלי  On 15/03/2010 at 14:36

    למה להגיד תודה על זה? נהפוכהו – אני תמיד שמחה לשמוע על ברווזים צהובים (-:

    והספר – כהוא יגיע אליך או את תגיעי אליו, אני לא דואגת…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: