"יצורי הפרא" – ביקורת להד החינוך על ספר נוער

מאת דייב אגרס, בהשראת ספרו של מוריס סנדק 

תרגמה מאנגלית: יעל אכמון, יצא בהוצאת כנרת, זמורה- ביתן, 2009.  

לעיתים רחוקות רוצים לסגור ספר בטריקה רועמת ולברוח ממנו, לא מפני שהוא לא טוב, אלא כי נדמה שההתמודדות עם החומרים והשאלות שהוא מעלה היא פשוט יותר מדי.
לעיתים נדירות עוד יותר זה קורה עם ספר ילדים.

ברגעים מסוימים, זה מה שעשה לי ספרו של אגרס.

"ארץ יצורי הפרא" המקורי, picture book לגיל הרך שיצר מוריס סנדק ב – 1963 (יצא בעברית בהוצאת "כתר" בתרגום אוריאל אופק) הוא ספר קצר, מדויק ומלוטש שמעביר במעט מילים ובאיורים רבי עוצמה את המסע הפנימי שעובר מקס הקטן בחליפת הזאב שלו. המסע הזה מתחיל בהתנהגות פרועה ועימות מול אמא, מגיע לארץ דמיונית שבה מקס משתולל ופורק כל עול, הופך למלך יצורי הפרא הענקיים, עובר דרך הגעגוע לחום ואהבה וחוזר לחדר המוכר ולארוחת הערב החמה שהשאירה אמא.
הספר הפופולארי זכה לעיבודים רבים, ובכללם אופרה לילדים, סרט מצויר, בובות ולאחרונה גם סרט של ספייק ג'ונס, אבל הספר הנוכחי הוא עיבוד מסוג חדש וייחודי.

הסיפור הבסיסי, הדמויות וזירת ההתרחשות נשארו נאמנים למקור, אבל הספר המינימליסטי לגיל הרך הפך כאן לטקסט ארוך שמיועד לילדים גדולים, והסיפור קיבל תוספות משמעותיות של נפח ואופי.

ספרו של דייב אגרס אמנם נכתב בצמוד לסרט של ספייק ג'ונס, אבל הוא יצירה ספרותית העומדת בפני עצמה ולא מוצר שיווקי נלווה. אגרס, שהיה שותף לכתיבת התסריט לקולנוע, מעיד שמקס "שלו" אמנם מושפע ממקס של סנדק ומזה הקולנועי של ג'ונס, אבל אינו זהה להם.
מקס הנוכחי הוא ילד מתוסכל, בן להורים גרושים שסובל מהתרחקותה של אחותו המתבגרת, מחוסר הזמן וקוצר הרוח של אמו העסוקה, מנוכחותו המיותרת של בן זוגה ומהיעדרו של אביו.
הוא מחפש פורקן לרגשות הגועשים בו ומגיע לארץ בה יצורי פרא ענקיים עסוקים בהשמדה גורפת של סביבתם. חגיגת ההרס המשותפת מתחילה כאקט של שחרור, אבל אחרי שמקס מתמנה למלכם של היצורים הוא מתמודד עם דילמות – ממשל, המזכירות את קשייו של המלך מתיא הראשון (המלך הילד, גיבור ספרו של קורצ'אק). יצורי הפרא מאיימים לטרוף אותו, והוא נע בין פחד מפניהם, הערצה לכוחותיהם הפראיים, משיכה חזקה לאלימות ומלחמה, וגילוי המסוכן והמפחיד ביצרים ההרסניים שטמונים בתוכו. לצד הסכנות, מתפתחת בין מקס לבין היצורים גם מערכת קשרים עדינה של חברות, נאמנות, קנאה ואהבה.

ספרו של סנדק זכה בזמנו לתגובות מבוהלות ונזעמות מצד ספרנים והורים, שתפסו אותו כחתרני ומפחיד מדי, אבל בהשוואה לגרסא של אגרס, הוא נראה תמים מאוד.
מקס החדש מתמודד עם מציאות מסוכנת ומפחידה הרבה יותר, ועם חוויות ששומטות את הקרקע מתחת לביטחון האמיתי או המדומה הטמון בבסיסה של חוויית הילדוּת. ההבדל הזה אינו מקרי, כי הרי ילדותם של ילדי ראשית המאה ה-21 היא במובנים רבים מבלבלת, מסוכנת, מורכבת, חשופה ו"מבוגרת" בהרבה מילדותם של ילדי שנות השישים. מבחינה זו, הספר החדש מצליח לדלג מעל לגבולות הזמן והמדיום ולהעביר לקוראיו תחושה מערערת, מפחידה ומושכת בו זמנית. תחושה דומה התעוררה, כנראה, עם צאתו של "ארץ יצורי הפרא" המקורי, אלא שהיום סף הגירוי גבוה יותר, וכדי להגיע לאותו אפקט נדרשים אמצעים קיצוניים בהרבה.

השוואת ספרו של אגרס לספרו של סנדק יכולה להיות שעשוע אינטלקטואלי מעניין למבוגרים, לילדים או למבוגרים וילדים ביחד. מרתק לראות כיצד כל מילה, מוטיב ודמות בספר המקורי נארגו לתוך הספר החדש, נחמד להסתכל באיורים הנפלאים של סנדק ולהתאים לכל יצור את השם והאופי שנתן לו אגרס. אפשר ללמוד הרבה מהשוואה כזאת, אבל זה לא העיקר.
"יצורי הפרא" הוא ספר מוזר, קשה, אפל ומטריד. יש בו רגעים של יופי וקסם צרוף, אבל הוא בעיקר ספר שנוגע בבשר החשוף של הנפש, שמגלה את הפחדים הכמוסים ביותר, את הבדידות, האלימוּת, הייאוש, הכמיהה והאימה, מקים לתחייה סיוטים והופך אותם לחומרי גלם למשחק.
ההתמודדות עם ספר כזה אינה פשוטה, בשום גיל, ולכן קשה להמליץ עליו באופן גורף.
ובכל זאת, יש אנשים – ילדים, או כאלה שהיו פעם ילדים, שהפלגה עם מקס אל ארץ יצורי הפרא שלו יכולה לגאול אותם ממצוקה, או, לפחות, להעניק להם מידה של נחמה. אני מקווה שהספר הזה ימצא את דרכו אליהם.

 

נכתב עבור "הד החינוך" ופורסם בגליון פברואר 2010.

 

 

ביקורת נלהבת של יעל דר ב"הארץ"

ביקורת קטלנית בבלוג של Ann of green gables בתפוז

 

רק אחרי שכתבתי את הביקורת הזאת ראיתי את הסרט.

כמה נהניתי! בניגוד לספר, שהוא כאמור קשה, אפל ומטריד, הסרט היה, מבחינתי, עונג צרוף, סרט מרגש שנוגע בלב ומייצר חיוך עמוק . כמו שלג, אבל לא שלג קר וקשה שנקברים מתחתיו אלא שלג של ילדים, שלג של התרגשות, התחדשות וכיף. כשיצאתי מהסרט אמרתי שלו הייתי רואה אותו בתור ילדה הוא היה מצטרף בפנתיאון הרגשי שלי ל"הסיפור שאינו נגמר" ו"אי.טי".

מבחינתי, זאת מחמאה גדולה.

 

ואם כבר מדברים על עיבודים ופרשנויות, זאת הגרסא של מייק סרנו

וזה הניסוי שעשו בדיסני, כשהם חשבו לעבד את "ארץ יצורי הפרא"

 

אבל הלב שלי עדיין עם הסרט של ג'ונס ואגרס, לא יעזור…

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכל ש.  On 04/03/2010 at 23:00

    מחר על הבוקר אני הולכת לקנות את הספר,
    אקרא אותו לפני שאראה את הסרט…
    אני לא גדלתי על הספר הראשון, אבל אני משערת שדייב אגרס וספייק ג'ונס כן (אולי גם את?!)
    הם שניהם יוצרים שכל מה שהם נוגעים בו הוא זהב.
    ולסיום, ברגע שהטריילר התחיל…
    אני התחלתי לייבב.
    הילד הזה בתחפושת עם האוזנים והזנב הבכי אותי לגמרי. לגמרי. לגמרי.
    תודה טלי.

  • ריקי כהן  On 04/03/2010 at 23:04

    בתור מי שהספר הזה דומיננטי מאוד אצל בני הבכור וראיתי איתו את הסרט, שאמנם יצא ממנו בוכה בגלל הפרידה מהיצורים, אבל אני חשבתי שהוא מקסים כמוך.

  • טלי  On 04/03/2010 at 23:07

    אולי עדיף שתראי קודם את הסרט, לא יודעת. הספר עשה לי קשה, הסרט עשה לי טוב, ומערכת היחסים המורכבת בין שלוש היצירות הזה היא נושא לדיונים והשוואות מרתקים ומעמיקים.

    לא, לא גדלתי על הספר המקורי של סנדק, אבל אני כן מכירה אותו הרבה שנים והקראתי אותו ללא מעט ילדים. ספר נפלא, מינימליסטי ומבריק.

    סרט מבכיי ומצחיק ומרחיב. בעיקר מרחיב. מקוה שאספקת הטישו שלך גדולה מספיק ועד כמה שזה נשמע לא מנומס להגיד – במקרה הזה אני שמחה אם גרמתי לך לבכות…

    (-:

  • טלי  On 04/03/2010 at 23:09

    כן, אני בהחלט יכולה להבין למה הילד שלך בכה. לפעמים, כמו שאפשר לראות מתגובתי למיכל, בכי זה דוקא טוב…

    הספר (הזה, הארוך) לא היה לו קשה מדי?

    אני תמיד מתרגשת ממפגש משמעותי בין אדם ליצירה, עוד יותר ממפגש כזה בין אדם קטן ליצירה…

  • מיכל ש.  On 04/03/2010 at 23:21

    אחרי כל הבכי…
    קצת מצברוח טוב מספייק ג'ונז הגאון:

  • טלי  On 04/03/2010 at 23:40

    אבל תודה (-:

    אני נשארת עם יצורי הפרא, ברשותך…

  • שועי  On 04/03/2010 at 23:54

    האם כבר יצא לי לקרוא את זה או שמא הד החינוך מגיע אל ערי המרכז בשעות הקטנות של הליל?
    עוד לא קראתי את אגרס וגם לא צפיתי בסרט
    את סנדק המקורי מאוד חיבבתי
    על אף שהכרתי אותו לראשונה כאבא הקורא סיפורים לילדיו (לא הכרתיו כילד).
    לחיי הביקורות שבדרך.

  • טלי  On 04/03/2010 at 23:59

    המממ….כנראה שנסתרות הן דרכי ההדים….(וכשתראה את הסרט, ממש ממש בסוף, תוכל למצוא עוד פירוש למשפט הזה).

    גם אני מאוד מחבבת את הספר המקורי של סנדק, אפילו אוהבת, שלא יובן אחרת, חלילה, לנוכח התלהבותי מהסרט. וגם הספר שכתבתי עליו כאן הוא טוב.פשוט לא לכולם, הוא ספר קשה.

    תודה על כוס הלחיים – צ'ירס!
    (-:

  • איתמר  On 05/03/2010 at 14:01

    קראתי את הספר או ראיתי את הסרט? (בסוף החודש אראה אותו בסינמטק). לעת עתה תודה על מה שכתבת. אהבתי

  • מיכל ש.  On 05/03/2010 at 14:25

    הוידאו שקישרתי אליו הוא וידאו קליפ של ספייק ג'ונז, הוא ביים ועשה את הכוריאוגרפיה ואני חושבת שחוץ מזה שזה מצחיק ומתוק ומרגש, אז הוא גם התחיל את האופנה הזו שיש לה המון ביטויים שונים ומשונים, של אנשים שפוצחים בריקודים במקומות ציבוריים. מכירה?

  • טלי  On 05/03/2010 at 15:02

    איתמר – שאלה טובה באמת..(-: אין לי מושג אבל אפשר לתקן את זה. לא קשה. רק קח בחשבון שעד כמה שהסרט והספר דומים מהרבה בחינות הם גם נורא שונים, בעיקר בתחושה הכללית שיוצאים איתה משניהם.
    ותודה! (-:

    מיכל – כן, הבנתי. זה פשוט נראה לי כל כך לא קשור.. ראיתי שזה אותו אדם אבל קצת התקשיתי להאמין. אבל מעניין, שאנשים עוסקים בעניינים מגוונים ושונים. בטח שמכירה את הטרנד הזה ומחבבת (לא כמשתתפת, אבל את הקונספט), לא היה לי שמץ של מושג שזו עבודה של ספייק ג'ונז…

  • בובספוג  On 07/12/2011 at 12:24

    איזה ספר מקסים וקסום, וגם הסרט לא רע. ממלכת הדימיון במיטבה.

  • Mladic  On 11/06/2013 at 8:13

    הסרט מדכא באופן בלתי מתפשר, אך לא משהו שיעשה לילדים שלכם טראומה..עדין, מומלץ לצפות לבד.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: