עלה הארגמן

 מאת מישל פייבר, תרגמה מאנגלית צילה אלעזר,

יצא בהוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד

כבר כתבו לא מעט על לונדון של המאה ה-19 והפערים המעמדיים הבולטים בין האצילים והעשירים לבין הפועלים הפשוטים מספקים חומרים ספרותיים עסיסיים למדי.
המקרה הנוכחי לא שונה בהרבה, אבל הוא נוגע יותר נמוך מנמוך ומגיע עד הביבים האפלים ביותר של לונדון ובעיקר חיי הזונות והמקומות בהם חייהן משיקים לחיי המעמד הגבוה.

בין בוטוּת לשפל יש גם רגשות, מערכות יחסים ודמויות מעניינות כמו אגנס הרעיה העשירה, התמימה, הילדותית והחולנית או הנרי השואף להיות כומר ונאבק בתאוותיו, ובמרכז העלילה ניצבות דמויותיהם של שוגר – הזונה החכמה והשורדת וויליאם, יורש עשיר שלרוב לעגתי לו ולפעמים קצת ריחמתי עליו.

ולמרות התפאורה ההיסטורית המוקפדת, יחס נצלני ומנצל כלפי נשים עדיין אינו נחלת העבר ורבות מהשאלות שהספר מעלה תקפות גם היום.
הגיבורה הראשית היא זונה, חלקים ניכרים מהספר מתרחשים בבתי זונות וחלק מהקשרים בין הדמויות הם קשרים שמתבססים, כך או אחרת, על שירותי מין בתשלום. עם רקע כזה, לא ציפיתי לספר צח, ענוג ופוריטאני, ועדיין, הבוטות והגסות של תיאורי המין, האלימות, הניצול והסדיזם חצו מדי פעם את הגבול בין ספרות לבין פורנוגראפיה, ואני חוששת שזה בדיוק מה שהזניק את הספר לרשימת רבי המכר…

זה ספר של מעל 800 עמודים, ועברתי אתו תלאות רבות ושבועות ארוכים – כמעט כאילו מדובר בשלושה ספרים שונים. ההתחלה הייתה קלה לקריאה ואי אז בשלב ההוא גם הייתה נוכחות שנונה ומשעשעת של מספר מפתיע שהוליך את קוראיו בסמטאות לונדון ובין הדמויות.

באמצע הספר הקריאה נהייתה ממש מייגעת ונמתחה כמו מסטיק בלי טעם – אין לי ספק שקיצוץ מאסיבי היה עושה לספר רק טוב, עדיף ספר שלא רוצים שייגמר על פני ספר שרק מייחלים להגיע לסופו, כמו שקרה לי כאן.
לקראת הסוף הגיעה עוד תפנית בעלילה ופתאום היה לי שוב מעניין וגם הקצב הואץ, ככה שנפרדתי ממנו עם טעם לא רע בפה, לצד כמה הסתייגויות ותהיות.

אישית התעניינתי במיוחד בהיבט החינוכי של הספר וביחסים בין ילדה לבין מורתה, אבל אני נמנעת מלפרט יותר כדי לא לחשוף את התהפוכות הרבות שעוברות על הדמויות.

בשורה התחתונה, "עלה הארגמן" הוא ספר ששווה קריאה, בעיקר למי שמתעניין בנושא או בתקופה או לחובבי ספרות היסטורית, אבל גם מי שיבחר להימנע מצליחת הספר הארוך והמייגע -בחלקו הזה, יוכל להמשיך לישון בשקט.

 

שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב – 18.2.10.

 

רוני גלבפיש המתוקה כתבה על ספרים אחרים שעוסקים בזונות ובזנות

וזנות זו לא רק ספרות, זו בעיקר מציאות חיים כואבת וקשה של יותר מדי נשים אמיתיות לגמרי, לא רק בלונדון ולא רק במאה ה-19, חשוב לזכור את זה. חנה בית הלחמי כתבה כאן וגם כאן פוסטים חשובים מאין כמוהם על המשמעות של להיות זונה ועל המשמעות של להיות "לקוח"- אנס של זונה.

נדמה לי ששוגר, גיבורת "עלה הארגמן", היתה מסכימה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שירה המיליטנטית  On 18/02/2010 at 19:33

    הוא איך הספר כתוב, האם הוא כתוב היטב? (אני מניחה שיש חלק שהיה קצת יותר בעייתי מהבחינה הזאת זה שנמתח כמו מסטיק, אבל בכלליות?)
    איך הדמויות בנויות, האם הן בנויות בצורה מעניינת, עמוקה? האם הן מצליחות לשאוב את הקורא לעולמן?

    ולחלק השני:
    דווקא בשנים האחרונות פורחת מגמת הזונה המדברת. במקום שאנשים יכתבו מה דעתם המלומדת על זנות ועל זונות, הזונות עצמן פותחות את המחברת, הספר, היומן או הבלוג ומספרות בקולן על עולמן. אני מעדיפה את זה בהמון על פני קריאת רומנים ספרותיים או מניפסטים פסאובדו פמיניסטים.

  • שועי  On 18/02/2010 at 19:53

    האם זו אותה מישל פייבר שכתבה את "דברי ימי האופל" לנוער על אודות טוראק הפרה- היסטורי וחבריו הזאבים?
    וגם זנוּת באנגליה במאה התשע-עשרה מרפרפת יותר מכל אל פרשת ג'ק המרטש בוייטצ'אפל, כך שלא ממש עושה לי חשק לקרוא.

  • טלי  On 19/02/2010 at 11:11

    שירה – שאלה טובה.
    זו לא ספרות עמוקה או איכותית במיוחד. כאמור, חלקים כתובים גרוע וחלקים אחרים כתובים טוב, אבל בגדול זו לא יצירת מופת.

    מצד שני, הדמויות בהחלט מצליחות לשאוב את הקורא לעולמן. אין שם עומק, אבל בחלקו, הספר בהחלט כן מעניין.

    אני יודעת שזו תשובה אמביוולנטית, אבל זה מה שאני מרגישה…הספר שייך למחלקת הספרים ה"נמוכים", לאו דווקא מבחינת הנושא ויותר מבחינת הסגנון, אבל בחלקים שבהם הוא טוב, הוא בהחלט מצליח להיות טוב לסוגו, כל עוד לא מצפים ממנו ליותר מדי.

    הדמות הבדויה שעומדת במרכז הספר עושה בדיוק את מה שאת מתארת – כותבת בקול אותנטי על חייה. ברור שזו פיקציה ועדיין, אני חושבת שמבחינה חברתית יש חשיבות דוקא לעובדה שספר "זול" ו"פשוט" משמיע את החוויה המאוד לא זוהרת של זונה, וככה הקול הזה מגיע לא רק לקהלים אינטלקטואלים או פסאודו-אינטלקטואלים, אלא גם למאסה יותר גדולה של אנשים, אנשים שבסה"כ רוצים לקרוא רומאן פשוט ומציצני וקבלו גם את הצד האחר.

    שועי – שאלה מצויינת! אין לי מושג… אני מכירה ואוהבת את הסדרה שהזכרת ורק אתמול היא הוזכרה בשיחה שלי עם ילד אהוב עלי. שווה בדיקה באמת…

    ג'ק המרטש ורוחו אכן מרחפים קצת מעל הספר למרות שזו אותה תפאורה אבל לא אותו נושא, אבל הריני מעניקה לך בזאת פטור גורף מקריאת הספר, אין צורך.

  • שועי  On 19/02/2010 at 14:36

    כשהייתי ילד פרשת ג'ק המרטש כל כך הבעיתה אותי
    שהיתה תקופה בשנים המוקדמות של בית הספר היסודי שלמדתי אותה פרט-פרט, מתוך נסיון כן לדלג מעל ההיסטוריה ולגלות את הרוצח. לאחרונה בתרגום עברי התייחס אליה ארוכות גם ב' אקונין בספר החמישי מסדרת תיבת פאנדורין (הנהדרת-מבדרת, כשלעצמה), 'חקירות מיוחדות'.
    תמיד רציתי להיות בלש. אני חושב שאיכשהו הפכתי לכזה, אבל של אידיאות. אשתי ואני הכרנו בחוג לקרימינולוגיה שם התחלתי ללמוד בשעתו על מנת לעסוק אחר כך בחקירות.
    (-:

  • טלי  On 19/02/2010 at 16:37

    וואו!

    ללמוד לעומק את פרשת ג'ק המרטש בגיל בי"ס יסודי- הצילו!

    אני אמנם יודעת שקראו את זה אצלך בבית, אבל לנוכח האוירה לא יכולה שלא להזכיר את ספר הנוער-בלשי המצויין על סאלי לוקהארט
    http://www.notes.co.il/tali/38959.asp

    וזו דרך מקסימה ומרגשת לתאר את הדרך שבה הכרת את אשתך – אפשר להגדיר את זה כשלב משמעותי בפתרון התעלומות החשובות ביותר. (-:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: